|
11 |
בתי
המשפט
|
|
|||
|
פ
000344/03 |
בית משפט מחוזי חיפה |
||
|
|
|||
|
18/01/2004 |
תאריך: |
כב' השופטת ברכה בר-זיו |
בפני: |
|
ב"כ המאשימה – עו"ד גב' גושן ב"כ הנאשמת – עו"ד אלמלם הנאשמת – באמצעות הליווי |
נוכחים: |
1. הנאשמת
הורשעה , על פי הודאתה, בעבירות של נסיון להצתה (עבירה לפי סעיפים 448(א) סיפא+ 25
לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן "חוק העונשין") הצתה (עבירה לפי
סעיף 448(א) לחוק העונשין) ואיומים (עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין).
על פי עובדות כתב האישום , בתאריך 26.8.03 בשעה 2100 שפכה
הנאשמת חומר דליק על דלת דירת אימה, ברחוב דגניה 60א בקרית חיים, שם מתגוררים גם
שני ילדיה הקטינים, והתכוונה להציתה, אך נמלטה מהמקום כאשר הגיע למקום שכן. לאחר
מכן, בשעה 0400 לערך שבה הנאשמת לדירת אימה, שפכה נפט על דלת הדירה ומסביב לה,
השליכה עליהם גפרורים בוערים וברחה מהמקום. מספר דקות לאחר המעשה הבחינו אימה של
הנאשמת וילדיה בשריפה (שגרמה נזק לדלת הדירה). בנוסף, במועדים שונים החל מחודש
יוני 2003 ועד 27.8.03 איימה המתלוננת על אימה וילדיה שתרצח אותם ותשרוף את דירת
האם.
2. עם
מעצרה נבדקה הנאשמת על ידי ד"ר בן אפרים, שקבע כי הנאשמת יכולה לעמוד לדין.
לאחר מכן נשלחה הנאשמת להסתכלות בבית החולים שער מנשה. בחוות דעת הועדה
הפסיכיאטרית נקבע כי הנאשמת סובלת מהפרעת אישיות גבולית, ללא סימנים פסיכוטיים.
הנאשמת אושפזה בעבר פעמים רבות. הנאשמת יכולה להבחין בין טוב לרע ובין מותר לאסור
ומסוגלת לעמוד לדין. עוד נקבע כי במצבה הנפשי הנוכחי אינה מהווה סכנה לעצמה
ולזולת.
הנאשמת הגישה חוות דעת פסיכיאטרית מטעמה, על פיה היא סובלת
מהפרעת אישיות נרציסיסיטית- תלותית. אישיותה מתאפיינת ברגישות ופגיעות יתר, חוסר
יכולת לעמוד במצבי לחץ עם נטייה לנסיונות אובדניים, חרדה ודכאון. היא מסכימה כי
במועד ביצוע העבירות לא היתה הנאשמת במצב פסיכוטי, אך גורמים חיצוניים השפיעו על
התנהגותה ויכולתה להשתלט על דחפים.
בכל חוות הדעת, לרבות תסקיר שירות המבחן מגוללת מסכת חיים קשה
של הנאשמת, שסבלה אלימות קשה בילדותה ובנישואיה. הנאשמת אינה מסוגלת לגדל את ילדיה
(שהם כיום בני 17 ו- 18) והם גדלו כל השנים עם אימה. עוד מציינים כולם את החרטה
העזה שהביעה בפניהם הנאשמת על מעשיה ועל הבהלה שאחזה בה כתוצאה ממעשיה.
3. בשנת
1990 הורשעה הנאשמת בעבירה של התנהגות פרועה במקום ציבורי (עבירה לפי סעיף
216(א)(1) לחוק העונשין) היזק לרכוש במזיד (עבירה לפי סעיף 452 לחוק העונשין )
והפרעה לעובד ציבור (עבירה לפי סעיף 288א(1) לחוק העונשין).
4. ב"כ
המאשימה טענה כי הנאשמת מסוכנת לציבור, לילדיה ולאימה וכי יש להשית עליה מאסר
משמעותי בפועל , מאסר על תנאי מרתיע וכן לחייבה בפיצוי עבור הנזק לרכוש שגרמה.
לטענתה, אין המדובר במעשה חד פעמי, אלא במסכת איומים רצופה מצד הנאשמת, שסופה
בנסיון הצתה ולאחריו הצתה של דלת הדירה - דבר שעלול היה לגרום לאסון כבד. לטענתה,
הנאשמת אינה מתחרטת על מעשיה ויש למצות עימה את הדין.
5. הסניגור
טען כי הנאשמת לא התכוונה לפגוע באימה או בילדיה ומדובר באקט של הפחדה בלבד.
הסנגור פרט את נסיבות חייה הקשות של הנאשמת והפנה למצבה הנפשי הקשה, כעולה משלוש
חוות הדעת הפסיכיאטריות בעניינה. לטענתו, אכן הנאשמת כשירה לעמוד לדין אך מעשיה
נבעו מאילוצים חיצוניים שלא היתה לה שליטה עליהם. הסנגור ביקש להקל בדינה של
הנאשמת ולא למצות עימה את הדין.
6. הנאשמת
הביעה חרטה על מעשיה, טענה כי עשתה טעות ושילמה עליה וציינה כי המדובר בילדיה והיא
לא רצתה לפגוע בהם.
"בפרשה
שלפנינו נאבקות זו בזו מידת הדין ומידת הרחמים. מצד מידת הדין ראוי להם למערערים
שייגזרו עליהם עונשים חמורים שיבטאו את עוצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה ממעשיהם
הנפשעים וירתיעו עוברי עבירה בכוח.....
כנגד חומרה זאת עומדים החסד והרחמים. המערערים הודו במעשיהם, הביעו חרטה
והכו על חטא וכידוע "מודה ועוזב ירוחם" (משלי, כח, יג). כמו כן יש לזכור
את גילם הצעיר – ובמיוחד, גילה הצעיר של המערערת – ועברם הנקי, המצדיקים הקלה
בעונש במטרה לפתוח להם פתח של תקווה ולהביא לתיקונם ולשיקומם. יש גם מקום לומר –
ואולי זה הטעם העיקרי להקלה – כי למערערים לא היה רצון חופשי ועצמאי ....
ההכרעה בין
מידת הדין לבין מידת הרחמים - לרבות ההכרעה בשאלה מה נשקל בגדרה של כל אחת ממידות
אלה - היא קשה ומייסרת. כך היא, בדרך כלל, ובמיוחד כך היא כאשר מושכים השיקולים
המנוגדים בעוצמה, כל אחד לעברו, כמו בפרשה שלפנינו. על כך אמרתי במקום אחר:
"במעשה זה
[מעשה בראשית – י"ט] שיתף הקב"ה, לפי האגדה, את מידת הרחמים למידת הדין,
אולם אנו, שופטים בשר ודם, אין בידינו לעשות מעשה שיתוף כזה. כך נקרע השופט גם בין
שתי מדות אלה, בין מצוקתו של היחיד שעליו לגזור את דינו, לבין מצוקתו של הצבור
המבקש למצוא בבית המשפט מזור ומרפא לחולייה של החברה. הוא מוצא עצמו פוסח על
הסעיפים, ולפעמים אף אובד דרך, בין גישות ואסכולות שונות, ומנוגדות בתכלית, כמו
בין אלה שתכליתן הטיפול והשקום לבין אלה הצופות אל ההרתעה ואף אל התגמול. באיזו
יאחז ומאיזו יניח ידו?" (י' טירקל "על שפיטה ועל שפיטה עצמית",
עלון מערכת השיפוט מס' 2, מאי 1984;
כן ראו ע"פ 7564/99 כץ נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(4), 306)".
8. כך
גם בענייננו - מחד העבירות שביצעה הנאשמת חמורות ביותר וחרף הצהרתה כי לא התכוונה
לפגוע בילדיה - המרחק בין המעשה וגרימת נזק ממשי לחיי אדם - קצר הוא ואך בנס
הסתיים מעשה ההצתה בנזק לרכוש בלבד. מאידך, לא ניתן להתעלם ממצבה הנפשי הקשה של
הנאשמת ונסיבותיה אישיות, כפי שהובאו לעיל, החרטה שהביעה וחוות הדעת הפסיכאטרית כי
כיום, לאחר טיפול שעברה, היא אינה מסוכנת לזולת.
9. בנסיבות
אלה החלטתי שלא למצות את הדין עם הנאשמת ולנקוט במידת הרחמים. לפיכך אני גוזרת על
הנאשמת 9 חודשי מאסר בפועל ו- 18 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא כי הנאשמת לא
תעבור, במשך תקופה של 24 חודשים מיום שחרורה מהמאסר , כל עבירת אלימות מסוג פשע,
ותורשע עליה.
מתקופת
המאסר בפועל תנוכה תקופת מעצרה של הנאשמת .
שירות בתי הסוהר ישקול מתן טיפול נפשי לנאשמת במסגרת מאסרה. כן
תעביר המזכירות עותק מגזר הדין לפסיכיאטר המחוזי , על מנת שישקול מתן טיפול
פסיכיאטרי לנאשמת במסגרת הקהילה, לאחר שחרורה מהמאסר.
10.
והודעה זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים.
ניתן היום כ"ד בטבת, תשס"ד (18
בינואר 2004) במעמד הצדדים.
מותר לפרסום מיום 18/01/2004.
|
ב. בר-זיו, שופטת |