35

בתי המשפט

פ 000328/03		בית משפט מחוזי חיפה
18/04/2004	תאריך	כב' השופטת ברכה בר-זיו	בפני

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה	פרקליטות מחוז חיפה	ע"י ב"כ עוה"ד
	נ ג ד
	שעיה סמדר
הנאשמת	עו"ד גז סאסי (ששי)	ע"י ב"כ עוה"ד

ב"כ המאשימה – עו"ד הילה כץ ב"כ הנאשמת – עו"ד ששי גז הנאשמת - בעצמה

נוכחים:

גזר דין

1. הנאשמת הורשעה, על פי הודאתה, בעבירות של עיסקה אחרת בסם – עבירה לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג- 1973 (להלן "פקודת הסמים") + סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן "חוק העונשין") ותיווך בסם – עבירה לפי סעיף 14 לפקודת הסמים המסוכנים + סעיף 29 לחוק העונשין.

על פי עובדות כתב האישום פנתה הנאשמת לבקשת סוחר סמים לאדם אחר, על מנת שיאתר לה קונים לכדורי אקסטזי, שהוא סם מסוכן מסוג A.M.D.M . האחר הודיע לנאשמת כי איתר קונה המעוניין לרכוש 40,000 כדורים והנאשמת הודיעה על כך לסוחר הסמים. לאחר שהסוחר הודיע לנאשמת כי תוכל לספק באותו יום רק 4,000 כדורים , הודיעה על כך הנאשמת לאחר ובתאריך 14.8.03 הגיעה הנאשמת ברכב למקום בו המתין לה האחר, ומסרה לו 4,061 כדורי אקסטזי.

2. בדיון בבקשת המאשימה לעצור את הנאשמת עד תום ההליכים כנגדה טען בא כוחה כי הנאשמת נמצאת במצוקה נפשית קשה, לאחר שבעבר כבר ביצעה נסיון אובדני. בהחלטה מיום 27.8.03 הוריתי על שחרורה של המבקשת למעצר בית מלא בבית הוריה. בד בבד ניתן תסקיר מעצר מטעם שירות המבחן, אשר סקר חוות דעת פסיכיאטר ופסיכולוג שטיפלו בנאשמת ולפיהם אין המדובר באישיות עבריינית וכי הנאשמת סובלת מהפרעות אישיות, חרדה ודיכאון וזקוקה לטיפול נפשי. המלצת שירות המבחן היתה לאפשר לנאשמת לצאת לעבודה, תוך כדי מעצר הבית.

3. לאור התסקיר ביקשה המאשימה לשלוח את הנאשמת לבדיקה על ידי הפסיכיאטר המחוזי ובהחלטה מיום 27.10.03 נעתרתי לבקשה והוריתי לפסיכיאטר המחוזי ליתן חוות דעת בעניינה של הנאשמת, ובמיוחד בשאלת השלכות המעצר על מצבה הנפשי ושלומה.

בחוות דעתה של ד"ר שיינקמן, מהמרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל, היא קובעת כי הנאשמת פיתחה בתקופת מעצרה הפרעה הסתגלותית דכאונית וחרדתית. באשר להשלכות המעצר על מצבה הנפשי היא קובעת:

"לגבי שאלה ספציפית על השלכות המעצר על מצבה הנפשי, הנני בדעה שכל אדם ללא רקע פלילי עלול להגיב על ידי דכאון על שהייה במעצר.

אין ספק שחזרתה למעצר עלולה להגביר את החרדה ולהחמיר את סימני הדכאון ועקב כך גם בתקופת המעצר היא זקוקה להמשך טיפול תרופתי והשגחה צמודה על מנת למנוע OUT – ACTING"

4. לאור התסקיר וחוות הדעת הפסיכיאטרית לא חל שינוי בהחלטתי אודות מעצר הבית של הנאשמת.

5. כאמור, הנאשמת הודתה בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום (כפי שתוקן).

6. קודם לטיעון לעונש העידה הנאשמת כי הסכימה לתיווך בעיסקת הסמים לאור חששה מסוחר הסמים, שאיים עליה כי יעשה אותה נכה ויהרוג אותה בגלל חובות של אביה.

כן הוגשה מטעם הנאשמת חוות דעתו של הפסיכיאטר, ד"ר מרדכי משיח , שקבע כי הנאשמת סובלת "מהפרעה הסתגלותית עם תגובה דכאונית וחרדתית לאחר שחוותה אירועים טראומטיים , כל זאת על רקע הפרעת אישיות לא יציבה מבחינה רגשית. היא מגלה מצוקה גדולה ודכאון סביב האפשרות שתשלח למאסר, ולהערכתי סמדר נמצאת בקבוצת סיכון גבוה לביצוע מעשה אובדני כתגובה למשבר בו היא נמצאת. במצבה הנפשי כיום קשה מאד להניא אותה ממחשבות ותוכניות לפגוע בעצמה, ובני משפחתה החרדים שמא תממש את איומה, נמצאים לידה (בתורנות) כל שעות היממה".

7. לפני הטיעון לעונש נחקרו שני הפסיכיאטרים על חוות דעתם.

ד"ר שיינקמן אישרה בחקירתה הנגדית כי הנאשמת זקוקה להשגחה צמודה על מנת שלא תפגע בעצמה. היא גם אישרה כי העובדה שהנאשמת כבר ניסתה להתאבד בעבר מהווה אחד המדדים לכך שעשויה לחזור על כך והדבר מגביר את הסכנה. לשאלת ב"כ המאשימה מה מידת הסבירות לביצוע מעשה אובדני על ידי הנאשמת השיבה ד"ר שיינקמן כי "אני לא יכולה לדבר על אחוזים. קיימת סבירות. היא לא 100% והיא גם לא מאד נמוכה. זה עלול לקרות".

ד"ר משיח חזר ואישר בחקירתו כי להערכתו הנאשמת נמצאת בקבוצת סיכון גבוהה לביצוע מעשה אובדני בתגובה למשבר בו היא נמצאת וכי הסבירות שהיא תעשה כן "קשה למדוד אותה באחוזים, אך היא מאד גבוהה".

שני הפסיכיאטרים אישרו צורך של הנאשמת בקבלת טיפול נפשי.

8. המאשימה הגישה גליון הרשעות קודמות של הנאשמת, לפיו היא הורשעה בשנת 2002 בעבירה של שימוש במסמך מזוייף וקבלת דבר במירמה והושת עליה קנס בסך 500 ₪ או 7 ימי מאסר תמורתו.

9. המאשימה טענה כי העבירות שביצעה הנאשמת חמורות ביותר, וגם אם אין לה עבר פלילי יש להחמיר בענישה על מנת להעביר מסר לכל בני הטובים, לבל ימעדו בתחום הסחר בסמים. באשר למצבה הנפשי של הנאשמת טענה ב"כ המאשימה כי הנאשמת מוצאת פתרון לבעיותיה בנסיונות אובדניים אך אין קביעה חד משמעית כי אכן תנסה לבצע נסיון אובדני במידה ויושת עליה עונש מאסר ובכל מקרה, מצב נפשי אינו יכול להוות חסינות בפני ענישה. לטענתה, לשירות בתי הסוהר מנגנון שיכול להבטיח דאגה על החברה מחד , מבלי שהדבר יפגע בנאשמת עצמה, מאידך.

10. הסניגור טען כי הנאשמת פעלה עקב פחד ומצוקה מפני פגיעה בה ובבני משפחתה, כאשר היא עצמה לא הרוויחה מהעיסקה מאומה. הוא הפנה להערכתו של ד"ד משיח בדבר מצבה הנפשי הקשה של הנאשמת והחשש כי תבצע מעשה אובדני וביקש לשפוט את הנאשמת בקורטוב של רחמים , ליתן לה הזדמנות ולא להשית עליה עונש מאסר.

11. שיקולי הענישה עמד כבוד השופט טירקל בע"פ 6672/03 מרינה קמינסקי נ. מדינת ישראל (לא פורסם) ומפאת חשיבותם אביאם בהרחבה להלן:

"בפרשה שלפנינו נאבקות זו בזו מידת הדין ומידת הרחמים. מצד מידת הדין ראוי להם למערערים שייגזרו עליהם עונשים חמורים שיבטאו את עוצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה ממעשיהם הנפשעים וירתיעו עוברי עבירה בכוח).....

כנגד חומרה זאת עומדים החסד והרחמים. המערערים הודו במעשיהם, הביעו חרטה והכו על חטא וכידוע "מודה ועוזב ירוחם" (משלי, כח, יג). כמו כן יש לזכור את גילם הצעיר – ובמיוחד, גילה הצעיר של המערערת – ועברם הנקי, המצדיקים הקלה בעונש במטרה לפתוח להם פתח של תקווה ולהביא לתיקונם ולשיקומם.....

זאת ועוד אחת ממטרות הענישה היא להרתיע עוברי עבירה בכוח ולהרחיק מלבם כל מחשבת אוון וכל הרהור עבירה (ראו דברַי בע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477; ע"פ 6475/00 רג'בי נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 2001(3) 1052; רע"פ 6915/03 גומייד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)); כמו שנאמר: "ובערת הרע מקרבך והנשארים ישמעו ויראו ולא יוסיפו לעשות עוד כדבר הרע הזה" (דברים, יט, יט-כ). מכאן השאלה אם רשאים אנו להחמיר בעונשם של עבריינים כדי להרתיע אחרים ובכך להעמיס עליהם משא עוונות שטרם באו לעולם; או שעלינו לשוות לנגד עינינו רק את מעשיהם שלהם ומולם את נסיבותיהם האישיות ואת התקווה שייטיבו את דרכיהם. ומה יפים לכך דברי המשנה לנשיא ח' כהן:

"מקום שהשופט מחמיר בעונש משום שהעבירה נפוצה יתר על המידה, הוא עושה את הנאשם העומד לפניו שעיר לעזאזל ושולח על גבו חטאות כל בני ישראל לארץ גזירה. הוא מתעלם מן העובדה שאותו נאשם בטל בששים עבריינים דומים שלא הזדמנו לפני בתי המשפט, ומאידך גיסא מחמיר בעונשו של זה דווקא מחמת ריבוי העבריינים הדומים שלא נתפסו, אך שכולם יודעים קיומם. חומרתו המיוחדת של העונש אמורה --- להרתיע כל הקהל הגדול הזה מעבירות כאלו. אשמו האינדיוידואלי של הנאשם נדחה מפני אשמם הקולקטיבי (המשוער) של קהל עבריינים בכוח שעודם עומדים בחזקת חפים מפשע. הצדק שאנחנו עושים עמו הוא שאנחנו פוקדים עליו עוונותיהם של אחרים, במישרין או בעקיפין, בזדון או בשגגה" (ח' ה' כהן "ענישת 'צדק' – הרהורים שלאחר השפיטה" פלילים א (תש"ן) 9, 16).

ההכרעה בין מידת הדין לבין מידת הרחמים - לרבות ההכרעה בשאלה מה נשקל בגדרה של כל אחת ממידות אלה - היא קשה ומייסרת. כך היא, בדרך כלל, ובמיוחד כך היא כאשר מושכים השיקולים המנוגדים בעוצמה, כל אחד לעברו, כמו בפרשה שלפנינו. על כך אמרתי במקום אחר:

"במעשה זה [מעשה בראשית – י"ט] שיתף הקב"ה, לפי האגדה, את מידת הרחמים למידת הדין, אולם אנו, שופטים בשר ודם, אין בידינו לעשות מעשה שיתוף כזה. כך נקרע השופט גם בין שתי מדות אלה, בין מצוקתו של היחיד שעליו לגזור את דינו, לבין מצוקתו של הצבור המבקש למצוא בבית המשפט מזור ומרפא לחולייה של החברה. הוא מוצא עצמו פוסח על הסעיפים, ולפעמים אף אובד דרך, בין גישות ואסכולות שונות, ומנוגדות בתכלית, כמו בין אלה שתכליתן הטיפול והשקום לבין אלה הצופות אל ההרתעה ואף אל התגמול. באיזו יאחז ומאיזו יניח ידו?" (י' טירקל "על שפיטה ועל שפיטה עצמית", עלון מערכת השיפוט מס' 2, מאי 1984; כן ראו ע"פ 7564/99 כץ נ' מדינת ישראל, תקדין עליון 99(4), 306)".

12. בענייננו – כאשר אני שוקלת את חומרת העבירות בפרט ומדיניות הענישה בעבירות אלה בכלל (וראה: ע"פ 3759/03 ואח' יצחק תמיר ואח' נ. מ"י ) מצד אחד, ומצבה הנפשי של הנאשמת , מצד שני – סבורני כי על מידת הרחמים לגבור בעניינה ולו מהחשש הממשי לחייה,במיוחד כאשר "עוצמת המחשבה הפלילית" לביצוע העבירות בעניינה אינה חד משמעית (לא אכנס לסוגיה זו בגזר הדין לאור הודאת הנאשמת בעבירות שיוחסו לה בכתב האישום אך יש בה כדי לאבחן עניינה ולייחדו למען לא יהווה תקדים).

עם זאת, ועל מנת שלא ייחשב הדבר כהקלת ראש בעניין העבירות שבוצעו על ידי הנאשמת – אני סבורה כי יש להטיל עליה קנס כספי משמעותי, שיהיה בו כדי לבטא, ולו במעט, את הסלידה מהמעשים נשוא העבירות.

13. לפיכך, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים כדלקמן:

13.1. מאסר לתקופה של 6 חודשים. באשר לאופן ריצוי העונש אחליט לאחר קבלת תסקיר הממונה על עבודות השירות, וזאת לאור בקשתו לדחות מתן ההחלטה.

13.2. מאסר על תנאי של שלוש שנים למשך שנתיים מהיום והתנאי הוא כי הנאשמת לא תעבור עבירה מהעבירות עליהן הורשעה בתיק זה ותורשע עליה.

13.3. קנס כספי בסך 90,000₪ או שנתיים מאסר תמורתו. הקנס ישולם ב-12 תשלומים שווים ורצופים של 7,500₪ כל אחד, שהראשון בהם יהיה ביום 1.5.04.

המזכירות תעביר את הפיקדון על סך 15,000 ₪ על חשבון שני התשלומים הראשונים של הקנס הנ"ל.

13.4. והודעה זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 ימים.

14. עד החלטה אחרת ישארו בעינם תנאי מעצר הבית שהושתו על הנאשמת, למעט אפשרות לצאת מהבית כל יום בין השעות 11.00-17.00.

15. אני קובעת להמשך על מנת לקבוע אופן ביצוע עונש המאסר ליום: 13.5.04 שעה 12.00.

16. על הממונה על עבודות השירות להגיש תסקיר משלים עד מועד זה.

המזכירות תמציא עותק מגזר הדין לממונה על עבודות השירות.

ניתן היום כ"ז בניסן, תשס"ד (18 באפריל 2004) במעמד הצדדים.

ב. בר-זיו, שופטת

000328/03פ 051 ברכה בר זיו