1

בתי המשפט

פ 000304/03		בית משפט מחוזי חיפה
09/02/2006	תאריך:	א. רזי - [אב"ד] ב. בר-זיו י. אלרון	בפני הרכב כב' השופטים:

	מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז חיפה	בעניין:
המאשימה
	נ ג ד
הנאשמים	1. דנינו יוסף ת"ז 05050929 ע"י ב"כ עו"ד כהן עופר 2. דהן רוזה ת"ז 055455901 ע"י ב"כ עו"ד טל פפרני

הכרעת דין

השופטת ב. בר-זיו:

1. נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם עבירה של רצח, לפי סעיף 300(א)(2)+סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

תמצית עובדות כתב האישום הן כלדקמן:

1.1 בתאריך 12/7/03 בשעות הערב הגיעו הנאשמים לדירתו של עומר יאגורי ז"ל (להלן: "המנוח") ברחוב יואל 3 חיפה (להלן: "הדירה"). המנוח התגורר בדירה יחד עם יוסף חצרוני (להלן: "חצרוני"). הנאשמים ביקשו מהמנוח לתת להם סמים, אך המנוח סרב והם עזבו את המקום.

1.2 בערב ה- 12/7/03 או למחרת בבוקר 13/7/03 קשרו הנאשמים קשר לרצוח את המנוח.

1.3 הנאשמים הגיעו לדירת המנוח ביום 13/7/03 בשעות הבוקר.

1.4 לבקשת נאשם 1 (להלן "הנאשם") נתנה לו הנאשמת מס' 2 (להלן "הנאשמת") כלי משחית, בו דקר הנאשם את המנוח על מנת להמיתו.

1.5 משחדל הנאשם לדקור את המנוח, החלה גם הנאשמת לדקור את המנוח.

1.6 הנאשמת ערכה בדיקה על מנת לוודא שהמנוח מת וכשהתברר כי הוא עדיין חי - חנק אותו הנאשם ולאחר מכן שיסף את גרונו.

1.7 למנוח נגרמו 85 דקירות.

1.8 מותו של המנוח נגרם מפגיעות בלב ובריאות.

1.9 לאחר שוידאו את מות המנוח עזבו הנאשמים ביחד עם חצרוני את הדירה והלכו למרכז לטיפול בנפגעי סמים, שם נעצרו הנאשמים על ידי המשטרה.

2. הנאשמת טענה כי אינה כשירה לעמוד לדין. הנאשמת נבדקה ע"י ד"ר בן אפרים שקבע כי היא כשירה לעמוד לדין.

3. שני הנאשמים כפרו בעובדות כתב האישום.

4. הראיות העיקריות עליהן מבססת המאשימה טיעוניה, הם אלה של הנאשמת ושל חצרוני שמסרו שניהם הודעות מפורטות במשטרה ופרטו השתלשלות העניינים בבית המשפט (כאשר הנאשמת מוסרת מספר גרסאות, כפי שיובא להלן). הנאשם מצידו הכחיש, הן במשטרה והן בעדותו בבית המשפט, כל מעורבות באירוע שהביא למותו של המנוח (פרט לנוכחותו באזור הדירה).

אקדים ואציין כי הנאשמים היו בני זוג והתגוררו יחד בדירה בחיפה. שניהם מכורים לסמים קשים.

עדויות הנאשמת:

5. ביום 13.7.03 שעה 08.45 נעצרה הנאשמת ועל פי דו"ח העיכוב (ת/20) לאחר שנאמר לה כי היא חשודה ברצח השיבה:

"נשב נדבר, אתה מצחיק אותי, בעלי יצא ב- 6.30 בבוקר ואני לא יודעת לאן. ראיתי אותו בהדר בשעה 7.10 עם בחור בשם ז'וזו (חצרוני – הערה שלי – ב.ב.) עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות. ראיתי אותו ברחוב החלוץ ליד מוניות עמל".

6. ביום 13.7.03 שעה 11.11 מסרה הנאשמת הודעת חשוד (ת/15) ובה מסרה כי בלילה שלפני מותו של המנוח היו שניהם, היא והנאשם,בביתו של המנוח. המנוח הזריק יחד עם חצרוני ואמר להם ללכת. הם הלכו בלי ויכוח.

בלילה הם ישנו אצל מסעוד (משה) לוי ברחוב יל"ג 14 ומוקדם בבוקר הם יצאו מהבית והלכו לכיוון הדר הכרמל, ליד תחנת המוניות. הנאשם אמר לה לחכות והוא יחזור עוד חצי שעה. פתאום ראתה אותו מגיע עם חצרוני, כאשר הוא לבוש בבגדים של המנוח.

הנאשם אמר לחצרוני שהוא בקריז ושיעזור לו וחצרוני אמר שיש לו כסף וילכו לרחוב הגפן, שם נמצא מרכז לטיפול בנפגעי סמים, והוא יקנה לו בקבוק אדולן.

לנאשם היתה ביד שקית ניילון צהובה והוא זרק אותה באיזה זולה בדרך. בשקית היא ראתה את הבגדים שהנאשם לבש קודם. היא ראתה שהמכנס היה מלא דם. כאשר הם הגיעו למרכז הגפן חצרוני נכנס ולא יצא יותר. הם המתינו בחוץ ואז הגיעה המשטרה והם נעצרו.

הנאשמת נשאלה בחקירתה (עמוד 5 שורה 4 לת/ 15):

"קודם בשיחה שלך עם השוטרת מלי אמרת לה שיוסי התוודה בפניך שרצח את עומר יאגורי. האם זה נכון?

והשיבה:

"לא. זה לא היה ככה. מה שאני אמרתי לה שאם יש חסינות אז אני אתן לכם שלוש רציחות שהוא עשה בארבעה החודשים האחרונים".

בשקית הצהובה היא ראתה את הבגדים שהנאשם לבש קודם. היא ראתה שהמכנס היה מלא דם.

הנאשמת הכחישה שהיתה באותו יום בדירה של המנוח או שרצחה אותו.

7. למפקח אפי פז מסרה הנאשמת ביום 13.7.03 (מט/320/03 – ת/60) כי הנאשם דקר את המנוח עם דוקרן וקרע לו את הגרון עם מסור.

8. ביום 17.7.03 בשעה 09.15 מסרה הנאשמת הודעה (מט 334/03 – ת/102) ובה תארה את ההתרחשויות כדלקמן:

"ביום שבת ישנו אני ויוסי דנינו אצל מסעוד לוי ברחוב יל"ג 14 ישנו אצלו והיינו עד 06.30 בבוקר. לפני שהיינו אצל מסעוד בשבת בערב בערך בשעה 20.00 (שמונה) היינו אצל עומר יאגורי אני ודנינו. הבית שלו בחיפה ליד מוניות ת"א בהדר. היינו שם כמה דקות בשביל לקחת משהו לשבור את הקריז אבל עומר לא הסכים לתת לנו כי הוא לא אוהב את בעלי. אחרי שהוא לא הסכים לתת לנו עזבנו. היה בדירה ז'וז'ו הוא מקרית אתא...עומר אמר לנו לצאת מהבית ויוסי אמר לו אל תשפיל אותי אז הלכנו למסעוד הבית כי מסעוד גם סוחר סמים אבל לא נתן לנו כלום... בשעה 06.30 בבוקר מסעוד היה צריך לצאת. אנחנו התעוררנו גם בשש בבוקר ואז יצאנו מהבית בשעה 06.30. יוסי אמר לי רוזה אני חייב להוריד את עומר יאגורי כי הוא השפיל אותי אמר לי את זה באוזן . אמרתי לו עזוב אותי אני לא רוצה להסתבך יש לי תשעה נכדים.

שאלה: מה זה להוריד אותו.

תשובה:להוריד זה לרצוח אותו. אחרי שאמרתי לו עזוב אותך אמר לי פה אני סוגר עליך את תהיי איתי ברצח שתהיי איתי כל החיים....המשכנו לכיוון עומר במדרגות של הבית של עומר אמרתי לו עזוב אותי אל תסבך אותי תעשה את זה לבד ואז משך אותי בשערות. הגענו הדלת מברזל לבנה היתה סגורה. השער היה סגור עם חוט פלסטיק. יוסי פתח את זה ואז הגענו לדלת. יוסי דפק בדלת שאל עומר מי זה יוסי אמר משטרה בילוש ואז ז'וז'ו פתח את הדלת רואה שזה לא משטרה. עומר ישן במיטה בלי חולצה עם שורט אפור וכשראה את יוסי התעורר לקח איזה קרש כמו בוק ארוך כזה מעץ ואמר ליוסי, רוזה ויוסי תצאו החוצה ועומר נתן לי מכה עם הקרש בראש. יוסי אמר לו הגיע מלאך המוות. אמרתי ליוסי עזוב אותו זה חבוב. ז'וז'ו מהפחד נכנס לשירותים היה לו שלשול. יוסי רצה להוריד גם את ז'וז'ו. פתאום יוסי ראה על השולחן דוקרן הידית שלו בצבע אדום והלהב שלו היה דק דק. זה היה דוקרן לא מברג. כשעומר נתן לי את המכה בראש יוסי התעצבן בהתחלה היה מכות בידיים. אני עמדתי בפינה אומרת ליוסי אל תעשה את זה חסל לך אתה עוד מעט בן 60 אתה תגמור בכלא הוא אמר לי תשתקי אם לא אני ארצח אותך וזו'וז'ו היה בשירותים התחבא איזה 5 דקות ואחר כך במטבח איזה 10 דקות. ראיתי שיוסי נתן לו אגרופים לפנים ולעומר ירד דם מהפנים וצועק "ימא ימא"...הדוקרן היה בלי כיסוי ואז עומר היה על הריצפה יוסי תפס את הדוקרן ויוסי התחיל לסנן יעני לדקור. יוסי שמאלי אז תפס את הדוקרן ביד שמאל והלהב לכיוון עומר והתחיל לסנן אותו יעני לדקור אותו איזה 80 סינונים הכל בכיוון החזה. יוסי אמר לי רוזה תעשי וידוא הריגה אמרתי לו לא. עומר עוד היה נושם. ראיתי שהחזה שלו עולה ויורד. עם הסכין יוסי חתך לו את הלב. אני הייתי שם צעקתי ליוסי תפסיק מקסימום יהיה לך נסיון לרצח. אני וז'וז'ו ראינו הכל. יוסי חתך לו את איזור הלב לרוחב. אני עמדתי מטר וחצי מהריצפה איפה שעומר היה. אחר כך יוסי הלך למטבח ועומר מפרפר מחרחר יוסי הביא סכין מהמטבח. ליוסי היה חוט בתיק. אצל עומר יוסי מצא סכין חלודה בערך חצי מטר כל הסכין חלודה יוסי לקח אותה ואמר לי אם את לא רוצה לעשות וידוי התחיל לשחות את הגרון יוסי ישב על המיטה והבן אדם מפרפר לקראת המוות. התחיל לחתוך לו את הגרון מצד שמאל...דם זרם על הריצפה. יוסי היה עם מכנס ירוק דגמח עם ריצ'רץ אני חושב וחולצה ירוקה היה מלא בדם. יוסי נכנס למקלחת התקלח ואת הבגדים של עומר הוא לבש טריינינג וחולצה ירוקה. בזמן שהוא במקלחת אני נשארתי בפינה. הייתי מזועזעת...".

מדירת המנוח הם הלכו יחד עם חצרוני לקליניקה ברחוב הגפן.

כאשר נאמר לנאשמת כי חצרוני מספר דברים קצת אחרת היא משיבה (ת/ 102):

"ז'וז'ו שותף. הוא מעל ממני, הוא אמר ליוסי מגיע לו. ז'וז'ו הזריק לו לעומר אויר ללב".

הנאשמת אומרת שהיא לא נגעה במנוח. כשנשאלה מדוע היה לה דם על הציפרניים השיבה:

"כי לקחתי את המכנסיים של יוסי לכבס אותם". בהמשך, אחרי שכיבסה את המכנסיים הוא לקח אותם וחצרוני זרק את השקית עם הבגדים ליד הבית של המנוח.

בהמשך נשאלה הנאשמת נשאלת לגבי החוט והשיבה:

"לפני שיוסי שחט את הגרון של עומר הוא חנק אותו עם החוט השחור סובב את החוט חזק כשלא רציתי לעשות וידוי הריגה אז קרע לו את הגרון שלושת רבעי גרון. כשיוסי שחט את הגרון של עומר קודם הוא הוריד את החוט אחר כך ניסר לו את הגרון. כשהגענו לקליניקה שבהגפן יוסי אמר לי יאללה שכחתי את החוט בבית ואז אמר אין דבר אין על זה טביעות אצבעות".

עוד השיבה הנאשמת כי לא יכלה לצאת מהדירה כי הנאשם סגר את הדלת וקשר כבל חשמל לדלת וגם החלונות היו עם סורגים.

על היחסים בינה לבין הנאשם העידה הנאשמת בהודעתה כי היא חיה עם הנאשם 5 שנים, מאהבה וגם מפחד. לפעמים הוא היה מכה אותה ולפעמים היה חונק אותה. הנאשם היה משתמש בסמים 28 שנים.

בעדותה בפנינו שבה הנאשמת ותארה את מסכת האירועים כדלקמן:

במוצאי שבת 12.07.03, היא והנאשם היו בקריז כי לא היה להם חומר והם יצאו לרחוב לחפש חומר. הם הלכו לגן הזכרון ולכל מיני מקומות בהם יש סוחרי סמים ולא מצאו כלום. היא הציעה לגשת למנוח, אותו היא מכירה מגיל 14. הם הגיעו לדירת המנוח ודפקו בדלת. המנוח פתח להם את הדלת. על השולחן היו מזרקים. הוא וחצרוני הזריקו. הם ביקשו לקנות חומר או אדולן או מתדון והמנוח אמר שאין לו שום דבר ושיעזבו את הדירה. זה קומם את הנאשם והוא אמר לה שהמנוח השפיל אותו.

הם חזרו לבית של חבר וישנו שם.

הנאשם לא ישן כל הלילה "כי בקריז לא ישנים" ואמר לה שהמנוח השפיל אותו. היא הציעה לנאשם לחכות עד הבוקר ואז ללכת שוב לגן הזיכרון לקנות חומר.

בשעה שש וחצי בבוקר למחרת הם יצאו מהבית לכיוון הבית של המנוח. הם דפקו בדלת והמנוח פתח להם. הם ביקשו חומר. המנוח הכין קפה והם בדיוק גמרו להזריק. המנוח אמר שעל גופתו המתה לא יתן להם סמים ושיעזבו את הדירה. הוא לקח מקל של בייסבול ונתן לה מכה בפנים ועשה לה שני סימנים. כשהנאשם ראה את זה הוא נתן למנוח מכה בפנים והמנוח נפל על הריצפה. "כשעומר נפל על הריצפה אז היה מברג אדום על השולחן, שזה מטר מהגופה, התחיל לדקור אותו".

אחרי זה נשבר המברג בגוף של המנוח והנאשם ביקש שתביא משהו יותר חד. היא לא מצאה שום דבר במטבח וחצרוני מצא סכין מסורית צהובה ונתן לנאשם. גם הסכין הזו נשברה והמנוח כבר מת.

היא עצמה הרגישה מפוחדת ומבוהלת שאם תעזוב את הדירה גם היא תרצח.

היא לא כרכה שום חוט סביב צוואר המנוח. החוט היה בתיק של הנאשם והוא לא עבר בכלל דרך הצואר של המנוח.

היא לא דקרה את המנוח. חצרוני הזריק למנוח 3 מזרקים ללב. הוא עשה את זה כי הוא רצה להשתתף ולהוכיח עצמו שהוא ממשפחת אלפרון.

היא בדקה אם המנוח חי. היא שמה את הרגל שלו על הפנים כדי לבדוק כי כבר לגופה כמעט ולא היה ראש.

הנאשם משקר כאשר אמר שנשאר מחוץ לדירה "שקר, כל אחד דואג לעצמו". הם נכנסו לדירה ביחד.

כאשר היא אמרה במשטרה שהיא היתה בחוץ היא אמרה את זה כי היתה מפוחדת, בבהלה ותחת השפעת כדורים. בפעם השניה שהיא דיברה היא סיפרה את כל האמת.

הנאשמת הוסיפה ואמרה כי בהיותה בת 14, המנוח אנס אותה אבל היא שכחה את זה והם היו ביחסים טובים.

בתשובה לחקירתה הנגדית על ידי בא כוחו של הנאשם השיבה הנאשמת כי היא לחוצה בחקירתה ואינה מרגישה כל כך טוב אבל היא לא משקרת. היא אומרת את כל האמת.

הנאשמת פרטה את מעשי האלימות שנקט נגדה הנאשם במשך השנים וטענה כי המשיכה לצאת איתו למרות מה שעשה לה כי פחדה ממנו. זה היה לקראת הסוף. בהתחלה היא לא פחדה ממנו.

היא לא הגישה נגדו תלונות כשנקט נגדה באלימות.

כאשר סניגורו של הנאשם הטיח במתלוננת כי היא דקרה את המנוח עם סכין היא התפרצה ואמרה שאם הוא אומר כך היא תפתח את הכל . עד עכשיו היא פחדה והכחישה הכל אבל עכשיו היא תספר הכל. הנכון שהוא ניסה להתאבד כי היא אמרה שהיא עוזבת אותו. היתה לה שנאה לגברים וגם היתה לסבית אבל היא התאהבה בנאשם. לנאשם היה קשר עם המנוח. הוא היה קונה ממנו סמים. את חצרוני הנאשם לא הכיר.

היא אינה מכחישה שאמרה לחוקרת מלי סלע בהודעתה (ת/19) שהיא לא רצחה, וכי יש אלוהים והנאשם יכנס למאסר עולם והיא תפטר ממנו. כשאמרה זאת, היא היתה תחת השפעת כדורים אבל יכול להיות שאמרה את זה.

עם המנוח היו לה יחסים טובים מאד.

הנאשמת אישרה כי מסרה גירסאות שונות והסבירה זאת בכך ש:

"אם כל פעם שיניתי גירסה, יוסי היה אומר לי כל פעם להגיד משהו אחר...".

הנאשם אמר לה שהוא רוצה להוריד את המנוח. היא לא זוכרת שהוא סחב אותה בשערות. היא לא ברחה כי פחדה מהנאשם "אם הייתי בורחת באותה עת יוסי היה הורג אותי".

אחרי שהנאשם ניסר את הצוואר של המנוח והוא היה מלא דקירות, הנאשם אמר לה לעשות וידוא הריגה . היא שמה את הרגל של המנוח על הפנים שלה והרגישה קור ואמרה לנאשם שהמנוח מת.

לשאלת הסניגור מדוע היא מספרת על הבדיקה שעשתה פעם ראשונה השיבה הנאשמת שוב כי הנאשם היה אומר לה מה להגיד.

כל מה שהיא אמרה במשטרה זה אמת. היא אינה זוכרת מי פתח את דלת דירת המנוח כאשר הם הגיעו לשם בבוקר. אם אמרה במשטרה שחצרוני פתח את הדלת יתכן וזה בגלל שהיתה לעוטה בכדורים והיתה בקריז והיתה מפוחדת ומבוהלת "כי ידעתי מה הולך לקרות שם, לא ידעתי שזה יגמר במוות, אבל ידעתי מה הולך לקרות שם. דקירה ידעתי שתהיה".

המנוח נדקר פעמים רבות. היא אמרה לנאשם להפסיק לדקור, אבל הנאשם היה באטרף. הוא הזיע כולו ואמר לה כמה פעמים "יא בת זונה בואי תעזרי לי".

היא אינה זוכרת כל מה שאמרה במשטרה.

הנאשם אמר לה לעשות וידוא הריגה. הוא היה באטרף והיא פחדה ממנו.

הנאשמת לא זכרה שהיה עימות בינה ובין חצרוני. בבית המעצר הלעיטו אותה בכדורים ובחקירה היא היתה בקריז. היא היתה מבוהלת מפוחדת ותחת לחץ.

בגירסה הראשונה היא מסרה שחיכתה ברחוב עד שהגיעו הנאשם וחצרוני – כי היא פחדה להעיד. הנאשם כל פעם היה אומר לה מה להגיד:

"כל פעם הוא היה מנחה אותי. תגידי ככה במשטרה, הייתי אומרת ככה במשטרה. תגידי ככה והייתי אומרת לו אני אצא, גם שבוע שעבר אמר לי תצאי עדת שקר, עדיף שתבלבלי את כל בית המשפט ושהכל יבלבל מאשר שתעידי לי בפנים"

העדות הראשונה שהיא מסרה במשטרה היתה תחת לחץ ופחד ותחת השפעה של כדורים, אחרי הרצח הנאשם לבש בגדים של המנוח . מכנס שחור וחולצה שחורה. לפני הרצח הוא לבש את הבגדים שהראו בבית המשפט – מכנס ירוק וחולצה משובצת.

הנאשם לא פתח את הדלת בבעיטה. פתחו להם את הדלת. הגירסה של חצרוני אינה נכונה חצרוני שיקר גם כאשר אמר שהיא היתה הראש והיא קבעה הכל.

היא והנאשם לא התקלחו אחרי הרצח. הנאשם היה מזיע. הוא לא התקלח. הוא רק החליף בגדים.

בתשובה לחקירת בא כוח המאשימה אישרה הנאשמת כי הנאשם אמר לה שהוא הולך "להוריד את עומר". "להוריד" הכוונה לרצוח. היא אמרה לנאשם שילכו לגן הזיכרון ויקחו חומר ובשביל מה להסתבך אבל הוא התעקש והיא הלכה איתו כי היא היתה חייבת. היא לא יכלה לברוח ממנו, היה לה דם על המכנסיים והנעליים כי היא התקרבה למנוח ומשכה משם את הנאשם. היא אמרה לו לעזוב אותו כי הוא כבר מת.

כאשר הנאשם דקר את המנוח רגל אחת שלו היתה על הבטן והרגל השניה היתה על הריצפה.

היא לא עשתה למנוח שום דבר – לא דקרה אותו ולא קשרה את החבל.

בישיבת יום 6.6.04, לאחר שכבר הסתיימה חקירתה של הנאשמת, היא הודיעה לבית המשפט כי הגירסה שמסרה בישיבה הקודמת אינה אמת והיא רוצה להגיד את האמת. לאחר שהותרה עדותה הנוספת אמרה הנאשמת כי היא הלכה בעצמה לקנות סם מהמנוח, והנאשם חיכה לה בקונדיטוריה הסמוכה. היא אמרה שזה יקח 10 דקות ולקח לה שעה וחצי. כשהנאשם ראה שהיא בוששה לבוא, הוא שמע צעקות מתוך הדירה והוא פרץ לדירה וראה אותה ואת חצרוני דוקרים למוות את המנוח, כי בהתחלה המנוח היכה אותה בפנים עם מקל בייסבול. הנאשם נכנס לדירה וסחב אותה החוצה.

בתשובה לסניגורו של הנאשם אמרה הנאשמת, כי הגירסה שמסרה עכשיו היא הגירסה היחידה הנכונה. היא השמיעה אותה כי מצפונה ייסר אותה אחרי הישיבה האחרונה, והנאשם לא השפיע עליה לשנות עדותה. לדבריה, היא התגוננה לאחר שהמנוח תקף אותה ולנאשם אין קשר לדקירות של המנוח.

בתשובה לשאלות בא כוח המאשימה אמרה הנאשמת כי היא הגיעה לדירה של המנוח וביקשה סמים. המנוח סירב והיכה אותה עם מקל הבייסבול.

על השולחן היה דוקרן. חצרוני נתן למנוח "בוקס" והמנוח נפל על הריצפה. היה דוקרן אדום על השולחן והיא דקרה את המנוח הרבה דקירות וחצרוני הזריק לו אויר ללב. זה היה בדקירה הרביעית.

היא דקרה את המנוח כי רצתה להתגונן ולהציל את החיים שלה.

גם חצרוני דקר את המנוח. הוא לקח מברג ודקר אותו כאשר המנוח הרביץ לה עם המקל. היא דקרה 4 דקירות ראשונות ואח"כ חצרוני דקר.

כאשר נשאלה מדוע סיפרה את כל הסיפור שהנאשם דקר השיבה כי הנאשם מבוגר ממנה ב- 20 שנה וחצרוני היה המאהב שלה. כמו כן היא פחדה.

בישיבת 1.9.04 חזרה הנאשמת וביקשה להעיד ואז מסרה כי העדות הראשונה בישיבת 23.5.04 היתה האמיתית. העדות בישיבת 6.6.04 אינה נכונה והיא העידה אותה כי היתה לחוצה, מפוחדת ומבוהלת מהנאשם וגם האהבה התערבבה לה באמצע. הנאשם כל הזמן אמר לה לשנות את העדות וכי היא לא תצא עם הרבה שנים כי היא לא שפויה.

היא לא עשתה שום דבר. היא היתה בזירה אבל לא עשתה דבר.

הנאשם אמר לה לשנות את העדות. היו לה גם פחדים ממנו והיו גם איומים על הבת שלה בשבוע האחרון והיא פחדה שיקרה משהו לבני משפחתה.

לדבריה, הבת שלה אמרה לה שהנאשם איים עליה.

בתשובה לסניגורו של הנאשם אמרה הנאשמת כי מה שהעידה בבית המשפט ביום 23.5.04 זו האמת. במשטרה חלק מדבריה היו אמת וחלק לא כי היא היתה מטושטשת.

לבקשת בא כוח המאשימה חזרה הנאשמת ומסרה גירסה מפורטת לגבי נסיבות הרצח:

במוצאי שבת הם היו אצל מסעוד בקריז. הלכו לחפש חומר והגיעו לדירת המנוח. הנאשם ביקש מהמנוח למכור להם חומר והמנוח סרב וגרש אותם. כל הדרך חזרה למסעוד הנאשם היה כעוס. בשש וחצי בבוקר למחרת הם יצאו מהבית של מסעוד. הלכו לגן הזכרון ולא היה שם אף אחד . הלכו לבית של המנוח. הנאשם דפק בדלת ואמר שזו משטרה והמנוח פתח את הדלת. המנוח הרים עליה מקל בייסבול והנאשם נתן לו "בוקס" בפה. המנוח נפל על הריצפה. על השולחן בסלון היה דוקרן והנאשם לקח אותו והחל לדקור את המנוח. חצרוני ישב על המיטה ואח"כ הלך לשירותים. הדוקרן נשבר בגופו של המנוח והנאשם ביקש ממנה להביא סכין חדה מהמטבח. בהתחלה היא לא מצאה סכין ואז חיפשה יחד עם חצרוני וחצרוני מצא סכין אחרת נתן לנאשם והנאשם המשיך לדקור את המנוח. היא וחצרוני עמדו בצד. היא רצתה לברוח מהדירה אבל פחדה שהנאשם יהרוג אותה.

הנאשם ביקש שתבדוק אם המנוח חי. הגרון שלו היה שסוע אז היא לקחה את הרגל שלו ושמה על הפנים והרגל היתה קרה והיא אמרה לנאשם שהוא מת. אחרי זה נכנסו לשירותים והנאשם שטף את הראש, חבש כובע, הוריד את הבגדים שלו שהיו מגואלים בדם ולבש את בגדי המנוח. אחר כך שלושתם הלכו לכיוון רח' הגפן.

עוד אמרה הנאשמת כי כל העדות בישיבת 6.6.04 היתה שקר.

סניגורו של הנאשם הגיש מכתב שכתבה הנאשמת לנאשם בזמן שהותה במעצר (נ/11) ובו נאמר:

"בוקר אור נשמה שלי. אף על פי שאתה כעוס עלי אני אוהבת אותך עם הכל – אני מנסה לשנות גירסה כל פעם לפי התייעצותו של העו"ד הוא אמר לי אל תעשי כלום לבד מה שאני אומר לך כל פעם תשני עדות, כי הביאו לי לבית הסוהר פסיכיאטר והוא קבע שאני מעורערת בנפשי ולא כשרה לדין בעת מעשה...".

עדויות חצרוני:

10. ביום 13.7.03 שעה 11.45 מסר חצרוני הודעת חשוד (ת/27) ובה פרט את השתלשלות העניינים כדלקמן:

שני הנאשמים הגיעו ערב קודם לבית שלו ושל המנוח. ביקשו שהמנוח יזמין אותם לחומר הירואין או קוקאין. המנוח סרב.

בבוקר הוא התעורר בערך בשבע והעיר את המנוח. הוא החל להתלבש וכאשר קשר את הנעליים שמע "בום" והדלת נבעטה בבעיטה ונכנסו הנאשמים. הנאשמת התיישבה לידו על המיטה שלו. המנוח עוד היה במיטה. איך שהמנוח ראה אותם תפס מקל של בייסבול ואמר להם שאם יתקרבו אליו יהרוג אותם.

המנוח היה יושב על המיטה והרגליים שלו על הריצפה.

הנאשם לקח לעומר את המקל ונתן לו מכה ברגליים עם המקל. המכה הפתיעה את המנוח והוא נפל לריצפה.

הנאשם אמר לנאשמת :

"תביאי משהו סכין מברג כנסי למטבח חפשי משהו".

הדבר הראשון שהנאשמת מצאה זה מברג עם ידית ירוקה ונתנה את המברג לנאשם. הנאשם תפס את המנוח שלא יזוזו "ואז הוא דקר אותו ישר ללב בצד ימין של החזה והמשיך לדקור ולדקור לדקור בחלק העליון של הגוף". המנוח היה צועק "תעזוב אותי מה עשיתי לך?". בדקירה האחרונה המברג נשבר והחלק שנשבר נשאר בגוף של המנוח והידית נשארה ביד של הנאשם. הנאשם זרק את הידית ואמר לנאשמת לחפש סכין הכי חזקה שיש והכי ארוכה שיש. הנאשמת חיפשה במטבח ומצאה סכין שחותכים בה לחם עם ידית מעץ והוא המשיך לדוקרו:

"כשהוא התעייף מהדקירות מסר לה את הסכין ואז היא התחילה לדקור אותו בכל הגוף העליון.... בזמן שהיא דקרה את עומר היא גם בדקה את הדופק שלו היא שמה שתי אצבעות או שלוש על הצוואר...היא צועקת הוא עוד חי. אני לא יודע מי מצא סכין טפט או יוסי או היא רוזה נדמה לי שיוסי תפס את עומר עם השיער לפני שמצאו את הסכין טפט הוא תפס שרוך של נעל או שהוריד מנעל או שמצא קשר את השרוך חזק לצואר של עומר עם השרוך הוא הרים לו את הראש למעלה וסכין הטפט היתה שם על השולחן של עומר או באחת המגירות של השולחן וכשהוא תופס את הראש שלו עם השרוך חתך לו את הצואר עם הסכין והיא אמרה לי תסתכל ואתה תהיה בכנופיה".

הנאשמת בדקה את המנוח שוב ואמרה שהוא מת. אח"כ הנאשמת באה אליו והוא התחנן על חייו.

הנאשם הוריד מהידים גרביים שהיו לו כפפות והוריד את הבגדים ושם בשקית ולבש בגדים של המנוח. הם ירדו מהבית של המנוח והנאשם ביקש ממנו להחזיק רגע את השקית והוא זרק אותה למזבלה שנמצאת 4 או 5 מטר מהשער של בית המנוח. הנאשם כעס עליו שזרק את השקית אבל לא עשה כלום והלך עם שקית שניה.

משם שלושתם המשיכו ללכת עד רח' הגפן ושם הוא סיפר את כל הסיפור.

הוא לא הכיר את שני הנאשמים אלא ראה אותם ברח' הגפן. בחיים לא דיבר איתם.

בעדותו בבית המשפט ביום 28.1.04 העיד חצרוני כי הוא הכיר את המנוח כשבועיים לפני מותו ועבר להתגורר אצלו בדירה בשכירות. ערב לפני הרצח הגיעו לדירה שני הנאשמים, התיישבו וביקשו סם. המנוח סירב, היה ויכוח ואחרי זה הם יצאו עם עצבים.

למחרת בבוקר בשעה 7 – 7 וחצי לערך:

"פתאום אני שומע את הדלת בטריקה בום ונכנסו שניים, יוסי ורוזה נכנסו ואני באמת לא מכיר אותם, לא הכרתי אותם אף פעם. נכנסו שניהם והדלת עוד היתה בסדר אז, הוא סגר את הדלת ולקח את המפתחות, שם אותם בכיס ... ואז התעורר עומאר מהטריקה וזה הוא התעורר וקם. כשהוא קם אז הוא ראה אותם, היה החלפות מילים של מילים, לא זוכר בדיוק את המילים, ואז עומאר לקח את האלה לידו – מקל של בייסבול ובא אליהם... הוא אמר לו תצא מהבית, תצא לי מהבית...התחילו קללות ומריבה...הגיע יוסי אליו, התקרב אליו ואז נתן לו מכה ברגל, השכיב אותו למטה...הוא החליק ונפל על הראש...המקל נפל, נשמט לאיזו פינה ואז הוא התיישב עליו וביקש שהיה אצלו, ביקש מכל מיני כלים, הוא אמר לה תביאי- לרוזה, הוא אמר לה תביאי לי משהו לדקור אותו כי הוא לא בא עם דברים, אני ככה ראיתי, לפי מה שראיתי. היא נתנה, הביאה לו מברג או סכין, זה היה בשולחן. לעומאר היה סכין שהוא היה מקלף איתה, אני לא זוכר בדיוק. הוא ישב עליו והתחיל לדקור אותו בצד ימין שלו...

הסכין היה ממש לידו אז הוא לקח את זה והתחיל, אם אני לא טועה נשבר הסכין, לא, הוא רצה משהו אחר כי זה כאילו היה קטן. הוא ביקש ממנה משהו אחר, יש לנו את כלי העבודה וכל זה במחסן וזה חופשי בלי דלתות ובלי כלום ולידו מטבח, אז הוא קיבל מברג ליד, היא מסרה לו מברג והוא התחיל עם מברג לדקור אותו עד שהוא קרא לרוזה שתבדוק את הוא חי או לא חי. היא עשתה בדיקה עם האצבעות לגרון.... הכלי שהראשון שהוא דקר היה סכין...והכלי השני היה מברג, גדול, הוא המשיך אחרי הסכין, המשיך עם המברג...באמצע, אחרי כמה דקירות, נשבר גם המברג בתוך הגוף... הידית, בתוך הלב, בתוך החזה ואז הוא לקח את הידית וזרק אותה לאיזה פינה...המנוח צעק בכל מיני מילים רחמים שיעזוב אותו, אני גם צעקתי עליו. די, חלאס, הרגת אותו, מספיק. והוא התחנן בפניו שהוא יעזוב אותו והוא המשיך לדקור אותו וקרא לאשתו רוזה ואמר לה בואי תבדקי אם הוא חי אז היא בדקה והיא אמרה שזהו הוא סיים, הוא גמר, מת."

חצרוני נשאל האם היו עוד פעולות שנעשו במנוח והוא משיב:

"הוא מצא לידו איזה חוט – שרוך של נעל ארוך שחור, קשר לו את הגרון, זהו , הפסקתי להסתכל- אני לא יודע מה הוא עשה איתו".

הנאשמת היתה בחדר והנאשם קרא לה וביקש שתעזור לו. הנאשם לבדו ביצע את כל הדקירות. הנאשמת היתה לידו בקצה החדר. היא עשתה מה שהנאשם אמר לה, הביאה דברים ובדקה אם המנוח חי. היא בדקה אותו פעמיים בצואר. בפעם הראשונה המנוח עוד היה חי. זה היה לפני החוט. הנאשמת אמרה קללה ושהמנוח עדיין חי. אחרי החוט היא בדקה שוב ואמרה שהמנוח מת. הנאשם ביקש מהנאשמת לעשות וידוא המוות.

לאחר שהנאשמת אמרה שהמנוח מת:

"אז הוא קם והלך להתקלח, החליף את הבגדים, לקח בגדים מהארון של עומאר...יוסי לקח בגדים מהארון של עומאר ושם אותם בתוך שקית. שתי שקיות היו, שקית אחת עם מה שנשאר- שקית עם כל מיני דברים והגרביים ושקית שהיה בגדים – בגדים שמגואלים בדם".

הנאשם השתמש בגרביים בתור כפפות. הנאשמת לא פגעה במנוח. הנאשמת אמרה לנאשם שחצרוני מהמשפחה של אלפרון כדי שלא יפגע בו.

חצרוני תיאר כיצד הלך עם שני הנאשמים למרכז הגמילה ברחוב הגפן וכיצד השליכו בדרך את השקיות.

חצרוני שב ואמר כי מי שהיה דומיננטי ברצח המנוח היה הנאשם. כאשר הוטח בפניו כי

בחקירה במשטרה הוא אמר שהנאשמת היתה דומיננטית ואמרה כל מיני דברים על לעשות וידוא הריגה, השיב חצרוני כי הוא לא ממעיט בחלקה של הנאשמת.

בא כוח המאשימה הקריא לחצרוני מהודעתו במשטרה מיום 13.7.03 שם הוא אמר כי הנאשם התעייף ואז מסר לנאשמת את הסכין והיא החלה לדקור אותו. חצרוני השיב שהוא זוכר שאמר זאת לחוקר. הוא זוכר שהיא החליפה את הנאשם שקם והלך לאיזה מקום אבל הוא לא זוכר אם היא דקרה אותו כי הוא לא הסתכל ברגעים אלה.

חצרוני חזר ואמר כי כל מה שמסר במשטרה זה מה שראה והוא אמר את האמת.

חצרוני הוכרז עד עויין והודעתו במשטרה הוגשה כראיה ( ת/27. תמליל ת/28).

לאחר הגשת ההודעה חצרוני שב ונשאל לגבי חלקה של הנאשמת והשיב שהוא חושב שהנאשמת דקרה אותו וכי:

"אני זוכר שהיא התיישבה עליו וגם דקרה שהיה לה חלק בזה הוא גם רצה, אני מאמין שכן...הוא התעייף לדקור ואז הוא קרא לה, אני עוד פעם חוזר, הוא קרא לה, והיא, אותו דבר, אם אני זוכר, אותו סיפור, איך שהוא ישב וגם דקרה עוד פעמים או שלוש, אני זוכר".

בחקירתו הנגדית שב חצרוני ופרט כיצד נוצר הקשר עם המנוח, כיצד הנאשמים נכנסו לדירת המנוח ונסיבות המתת המנוח.חצרוני שב ואמר כי בשלב כלשהו הנאשם הלך למטבח והנאשמת החליפה אותו. הוא עצמו לא פגע במנוח.

כאשר חצרוני נשאל מי היה הדומיננטי והשיב:

"מי שדקר זה הוא היה, מי שדקר את הדקירות ועשה את כל הסיפור זה הוא, אבל מי שדיברה וזה אז אמרתי שהיא כאילו הדומיננטית, כמו שאתה אומר, עכשיו אני יודע ששניהם".

בחקירה נגדית לסניגורו של הנאשם השיב חצרוני, כי לא ראה בדירה של המנוח מזרקים או סמים (בניגוד לעדויות לפיהן על השולחן היו מזרקים). חצרוני הכחיש שאמר שנשמעה דפיקה בדלת והמנוח קם לפתוח את הדלת. כאשר הסניגור הקריא לחצרוני מתוך הודעתו (ת/27), שם נאמר שהמנוח פתח את הדלת, הוא השיב שהוא זוכר שהיתה טריקה של הדלת, הדלת נדחפה, הם נכנסו וסגרו את הדלת.

הוא הכיר את הנאשמים בפנים לפני האירוע . ראה אותם בקליניקה ברחוב הגפן אך לא דיבר איתם מעולם.

לפני שהנאשמים נכנסו בבוקר הוא ישב על המיטה ונעל נעליים. שמע רעשים של מברג בדלת והסתכל ופרצו את הדלת: "מברג, משחקים ועד שתפסו את הלשון ואז הלשון נכנסה ואז הדלת נפרצה".

לאחר שנכנסו לדירה המנוח הרים את המקל ואמר להם לצאת. הנאשם דיבר עם המנוח. הנאשמת התיישבה לידו על המיטה. שניהם היו תחת השפעת סמים.

המנוח היה עם מקל והתחיל להתגונן. הם רבו והמנוח נפל והמקל נפל ואז הנאשם התיישב עליו.

נאשם לא צעק. המנוח צעק: "תעזוב אותי,לך מפה".

הנאשם צעק לנאשמת שתביא לו משהו והוא חושב שהיא הביאה לו את המברג שהוא הביא איתו, שהיה על השולחן.

בפעם הראשונה שהנאשם אמר לנאשמת להביא לו משהו היא הביאה לו מברג, שהוא חושב שהיה על השולחן בסלון. בהתחלה היה מברג. המברג נשבר.

בהמשך השיב חצרוני שהוא נזכר שהיא הביאה לו מהמטבח סכין. לשאלה אם מה שאמר בחקירתו שהנאשמת הביאה לו סכין שהמנוח היה נוהג לקלף בה ירקות שהיה על השולחן זה שקר, השיב חצרוני ש"פשוט אני לא זוכר מה היה" וכי הוא אינו זוכר אם הנאשמת הביאה לו ראשון סכין או מברג.

חצרוני השיב כי כל החקירה במשטרה הכי נכונה שיכול להיות. הכי זכורה לו. היה סכין והיה מברג והמברג נשבר בתוך הגוף של המנוח.

הנאשם דקר את המנוח בכל צד ימין שלו, בחלק הגוף העליון, תוך כדי זה שהוא יושב עליו.

היו רצף של דקירות. בהתחלה הנאשם לא דיבר עם הנאשמת. לאחר מכן הנאשמת אמרה שתעשה וידוא הריגה. היא ראתה שהמנוח עוד לא מת והנאשם המשיך לדקור. הוא עצמו פחד להסתכל. בשלב מסויים הנאשם ביקש מהנאשמת שתביא לו כלי אחר וקילל אותה "יא, בת זונה"..

הסכין לא נשברה. הוא ביקש משהו יותר טוב לדקור איתו. הוא לא שמע שהנאשם אמר לנאשמת שהוא שירצח אותה.

בזמן שהנאשם דקר את המנוח הוא הלך מספר פעמים לשירותים. היתה לו צמרמורת והוא שילשל בשירותים.

בהתחלה הנאשמת אמרה לו הם ירצחו גם אותו ושהם לא משאירים עדים. לקראת הסוף היא הרגיעה אותו. הוא התחנן בפני הנאשמת שהוא רוצה לחיות.

הוא לא ראה שהנאשם דקר את המנוח ברגליים וגם לא שהנאשמת דקרה את המנוח ברגליים. הדקירות היו בחלק העליון של הגוף. הוא התמקד בלב.

בשלב מסוים הנאשם אמר לנאשמת להחליף אותו והיא התיישבה על המנוח. הוא אינו זוכר שהנאשמת דקרה את המנוח. הוא לא הסתכל כל הזמן על הדקירות אלא הסתכל שמאלה.

הוא לא בטוח אם ראה או לא ראה את הנאשמת דוקרת את המנוח. יכול להיות שהיא לא עשתה את זה.

כאשר הנאשם אמר לנאשמת להחליף אותו היא התיישבה למנוח על הבטן כמו שהנאשם ישב קודם. לנאשמת לא היו כפפות על הידיים. לנאשם היו כפפות על הידיים- גרביים. הוא שם אותם אחרי שהתיישב על המנוח.הנאשם הוריד את הכפפות בסוף כשהלכו להתקלח , ז"א לנקות את הדם.

הוא מאשר שכשהנאשמת התיישבה על המנוח היא היתה צריכה להתלכלך בדם. הוא לא זוכר אם היא התלכלכה. הוא זוכר שהיא התקלחה.

חצרוני נשאל מדוע לא עזר למנוח והשיב כי פחד. הוא לא עזר גם לנאשם ולא זז מהמיטה.

אחרי שנגמר האירוע שניהם התקלחו. כשהם התקלחו השאירו את הבגדים בחוץ. לאחר מכן הנאשם החליף בגדים. הנאשמת לא החליפה בגדים.

בהשלמת חקירתו השיב חצרוני כי הוא מאמין שביולי 2003, כאשר ארע הרצח של המנוח, הוא לא השתמש בסמים קשים כי הוא קיבל תחליף סם ובקליניקה בהגפן עושים בדיקות והוא פחד שיגלו את זה בבדיקות והוא לא יקבל תחליף.

חצרוני שב ואמר כי אינו זוכר שבזמן הארוע היו על השולחן מזרקים. הוא לא השתמש בזמן האירוע בסמים קשים.

חצרוני נשאל על העובדה שבדוחות של המדריכים בקליניקה נרשם שהוא ממשיך להשתמש בסמים והשיב כי עבר בדיקות כל שבוע וכי כנראה פעם או פעמיים מצאו "חיובי".

חצרוני הכחיש את טענת הנאשמת לפיה היה איתה במטבח והם חיפשו יחד סכין והוא מצא סכין ונתן לנאשם.

לדבריו, כאשר הוא בקריז הוא מרגיש כאבי בטן, רגליים ואי נוחות אבל זה לא מפריע לריכוז וליכולת הראיה שלו.

עדות הנאשם:

11. הנאשמים נעצרו ביום 13.7.03 שעה 08.40 במרכז הגמילה ברחוב הגפן.

מדו"ח פעולה שערך רס"ר יוסי ברק ביום 13.7.03. שעה 08.50 עולה כי בזמן מעצרו של הנאשם הבחינו בסימני רטיבות בכובע שחבש. הוא היה עם תיק ונתפסו אצלו: נעלי ספורט עם סימני דם בסוליות, כובע רטוב, תיק ובו כסף, כלי ממתכת, מספריים ועוד.

בתשאול, לאחר שהוזהר, מסר כי אינו זוכר היכן ישן ורק אלוהים יודע איפה הוא ישן ומה הוא עשה.

בהודעת חשוד של הנאשם מיום 15.7.03 שעה 12.54 (ת/299) לאחר שהוזהר כי הוא חשוד ברצח השיב הנאשם:

"לא הייתי ולא עשיתי".

לאחר שנאמר לנאשם כי נמצאה טביעת נעל שלו בדירת המנוח המשיב (עמוד 18 לת/309):

"אני מעדיף לשמור על זכות השתיקה. לא יודע מה קרה, מה לא קרה, אני הייתי בכדורים".

ביום 13.7.03 שעה 13.30, לאחר מעצרו, כאשר נאמר לנאשם כי חשוד ברצח השיב (ת/101):

"אני מבין על מה אני נחקר. מה לי ולאיש הזה. אני לא מכיר אותו. אני מכיר את כולם מהגפן".

לכשנשאל האם היה אצל המנוח ערב קודם השיב:

"לא זכור לי אבל הכל יכול להיות. רוזה זוכרת יותר טוב".

מתמליל החקירה (ת/30) עולה כי במהלך כל החקירה הנאשם לא השיב לענין.

בהודעת הנאשם מיום 17.7.03 שעה 12.15 (ת/31) הוא אמר כי עורך דינו אמר לו לשמור על זכות השתיקה. הוא אמר כי אינו מכיר את חצרוני ולא היה בדירת המנוח. הנאשם נשאל על הבגדים שלבש בעת שנעצר- האם שייכים לו – והתחמק ממתן תשובה.

בהודעת חשוד מיום 17.7.03 שעה 13.30 (ת/44) נרשם כי הנאשם נשאל : "למה עשיתם את הרצח" והשיב בשאלה "איזה?".

הנאשם נשאל האם מוכן לספר את האמת ובקש 5 דקות לדבר עם הנאשמת.

בעדותו הראשית בפנינו מסר הנאשם גרסתו לאירוע:

בזמן חקירתו במשטרה מצבו הגופני והנפשי לא היה טוב. הוא שמר על זכות השתיקה כי:

"כתוצאה מחקירות ששמעתי בעבר ועברתי בעצמי חקירות של המשטרה וראיתי את כל הפיברוקים שעושים לאנשים וחששתי לי מפני חוקרים "לא הגונים", זה נתן לי לשמור על זכות השתיקה וגם עצה של העו"ד שלי"(עמוד 372 לפרוטוקול)

כמעט כל הגירסאות שסיפרו הנאשמת רוזה וחצרוני הן שקר, מניפולציות. הנאשמת לא היתה שפויה בזמן שנערך בינהם עימות.

בערב לפני שהם הלכו לבית של המנוח הוא כלל לא דיבר עם המנוח אלא רק הנאשמת דיברה. למחרת הם קמו מוקדם, כי היו צריכים להפגש עם בעל הבית. הם התחילו ללכת להדר לבנק טפחות ובדרך הנאשמת אמרה לו שיכנסו לביתו של המנוח. הוא נשאר לשבת במדרגות והמתין שהנאשמת תקח מנה ותחזור. עברו חמש או עשר דקות ואז הוא שמע רעשים. הוא עלה למעלה לדירה וראה את חצרוני עומד והנאשמת לידו, ועל הפנים שלה סימנים שהיא קיבלה מכות של משהו ארוך. הוא שאל את הנאשמת מה קרה ונכנס לדירה ואז ראה אדם שוכב ודם. הוא התקרב קצת להסתכל ואז אולי נגע בגופה עם הרגל שלו.

הבית היה הפוך וחצרוני כל הזמן אמר לנאשמת שיקח אותה להגפן למרפאה. לפני שיצאו חצרוני אסף כל מיני דברים בניילון. הם יצאו מהדירה והלכו לרחוב הגפן ובדרך הנאשמת וחצרוני דיברו והוא הלך אחריהם. כאשר הם הגיעו לקליניקה בהגפן חצרוני נכנס פנימה והוא נשאר עם הנאשמת. באותו יום הוא לבש בגדים שחורים.הבגדים שתפסה המשטרה לא שלו. הוא לא התקלח.

בחקירה נגדית לסניגורה של הנאשמת השיב הנאשם כי הוא אינו זוכר מתי יצאו מהבית.

בשלב כלשהו הוא מאשר שהיה בדירת המנוח.

הוא מאשר שנעל את הנעלים (נ/ 5) וכן אישר שטביעת נעל שלו נמצאה על המנוח.

הוא לא היכה את הנאשמת.

כשהוא נעצר הוא חבש כובע כחול. הראש שלו היה רטוב מזיעה.

לא היה ויכוח בינו לבין המנוח והוא לא כעס עליו. הוא לא איים על הנאשמת שאם לא תכנס איתו לדירה הוא ירצח אותה.

הנאשם הכחיש שאמר לשוטר שיעזבו את הנאשמת כי היא לא קשורה אלא אמר שיעזבו אותה כי היא מסכנה.

בחקירה נגדית לבא כוח המאשימה השיב הנאשם כי אינו זוכר מתי היה עם הנאשמת אצל המנוח לפני הרצח, כי יש לו בעיות זכרון. הוא שב ואישר כי הגיע למחרת בבוקר לביתו של המנוח אך הוא לא נכנס לדירה של המנוח כי הנאשמת אמרה לו שהמנוח לא רוצה שהוא יכנס אליו. הוא לא רב עם המנוח אבל המנוח לא רצה שיכנס כי הוא מבוגר ובסמים אחד חושד בשני.

הסיפור של הנאשמת לפיו הוא דקר את המנוח אינו אמת. בדירת המנוח היה ריב בין המנוח ובין הנאשמת וחצרוני.

12. בתאריך 21.7.03 נערך עימות בין שני הנאשמים (מט 343/03 – ת/66).

הנאשם שמר על זכות השתיקה.

הנאשמת סיפרה על אשר אירע:

"זה התחיל ממוצאי שבת שעבר היינו ...בקריז... היינו אצל מסעוד לוי שסוחר סמים... הלכנו אליו. לא היה לו. יצאנו מהבית בשמונה בערב הלכנו לעומר הביתה עומר ואדון ז'וז'ו היו מזריקים והם אחרי חמש דקות עומר אמר תלכו מפה אדון יוסי דנינו אמר..הוא השפיל אותי. אוקיי, ישנו אצל מסעוד למחרת בבוקר בשש וחצי בבוקר יצאנו מהבית אנחנו הולכים לעומר יאגורי למה|? הוא השפיל את אדון דנינו.גדול במרחאות כפולות ומכופלות. הוא אמר הוא השפיל אותי ואני אעשה בו מה שאני רוצה התחיל. עומר לקח מקל דפק לי אותו פה ופה. עומר היה חבר טוב שלי. אדון דנינו עומר היה עם מכנסי שורט בלי חולצה אדון דנינו התחיל לריב איתו מכות, אגרופים התחיל לרדת דם מהפה של עומר אחרי זה עומר נפל לרצפה. על השולחן היה דוקרן בצבע אדום. הידית אדומה הלהב היה בלבן. התחיל לדקור אותו בלי סנטימנטים... אדון דנינו דקר אותו בלי סנטימנטים. אוקיי, זה לא הספיק, די חלס. כמעט שמונים דקירות ולא הספיק את הלב, חתך את הראש הוריד נשאר אצבע אחת מהראש. אמרתי לאדון דנינו. תראה יש פה גם עד ראיה גם..על להוריד אותו, לא הבן אדם כנראה שכנע אותו... ממשפחת אלפרון, שאמרתי לו, שכנע אותו, שכנע אותו. אדון יאגורי כבר הראש שלו זז לפה, זז לפה, דם שנתפס לי בנעליים זה בגלל שסחבתי את בעלי ואני גם כן זה מהאצבעות של הידיים נתפסו לי עכשיו. איפה הגעתי? בסדר... בינתיים זברו שקוראים לו ז'וז'ו נכנס לשירותים מהפחד...".

בהמשך השוטר שוב שאל את הנאשמת מי רצח את המנוח והיא משיבה "אדון דנינו" ואז אומרת לנאשם:

"אתה רצחת, אני לא נגעתי בגופה, אתה רצחת אותו שחטת לו את הגרון. הורדת לו את הלב. דקרת אותו שמונים דקירות עם דוקרן".

כאשר הנאשם מתבקש להגיב על דברי הנאשמת הוא אומר:

"תמיד רצתה להיות שחקנית והיתה שוקעת באשליות...אני שומר על זכות השתיקה כמו תמיד".

13. המשטרה הקליטה שיחה בין הנאשמת לבין חצרוני (ת/83). בשיחה זו הנאשמת שואלת את חצרוני:

"אני דקרתי אותו?"

וחצרוני משיב :

"אני התחננתי בפניך שלא תגעי בי. שלא תרצחי גם אותי....".

בשלב מסוים כשהנאשמת שואלת אם נגעה במנוח משיב לה חצרוני:

"שניכם שניכם".

וכשהנאשמת אומרת :

"אני נגעתי עם סכין"

משיב לה חצרוני:

"אה...עם מברג, סכין, הכל"

ושוב הוא חוזר ואומר ששני הנאשמים עמדו לרצוח גם אותו והנאשמת משיבה שזה לא נכון.

חצרוני אומר לנאשמת ששמע אותה אומרת לנאשם שלא תשאיר ראיות ושצריך לרצוח גם אותו. עוד הוא אומר לה שהיא כל הזמן היתה בודקת את המנוח עדיין חי. הנאשמת אישרה דבריו.

חצרוני חוזר ואומר לנאשמת שהיא רצתה להרוג אותו וכי הוא פחד ושלשל במכנסיים.

הנאשמת משיבה שהוא משקר. הנאשמת שואלת את חצרוני האם ראה אותה דוקרת את המנוח וחצרוני משיב שכן.

ראיות נוספות:

14. מזכ"ד שערך רס"מ ישראל לביא ביום 13.7.03 שעה 10:00 (ת/ 1) עולה כי באותו יום,סמוך לשעה 08:15 התקשר למשטרה דוד אזולאי, מהמרכז לגמילה מסמים ברחוב הגפן. הודיע שנמצא אצלו אחד המטופלים נפחד ורועד לאחר שהבחין בנאשם דוקר כ- 30 דקירות ושוחט בחור בשם עומר בהדר. עוד מסר חצרוני לאזולאי שהוא ראה את הכל והמנוח עומר מת ומי שהיה עם הנאשם בדירה זו גם הנאשמת ושניהם נמצאים כעת מחוץ לקליניקה וממתינים לקבל טיפול. בסוף המזכר הוא מציין:

"עלי לציין כי דוד מסר לי לפני סיום השיחה בינינו כי מי שהיה דומיננטי בדקירות היתה רוזה . בתחילת השיחה מסר לי דוד כי כל האירוע היה לפני חצי שעה".

מדו"ח פעולה שערך רס"מ ארנסט כץ ביום 13.7.03 שעה 08:40 (ת/25) עולה כי הוא הגיע לקליניקה ברחוב הגפן והעובד במקום, דוד אזולאי, הציג בפניו את יוסף חצרוני. חצרוני סיפר שישן אצל המנוח. בבוקר שמע מכה בדלת של הבית ודלת העץ נפרצה ולתוך הבית נכנסו שני הנאשמים והם התחילו לדקור את המנוח והרגו אותו ואז פנו אליו ורצו להרוג גם אותו אבל הוא התחנן על חייו ובסוף הם ריחמו עליו. חצרוני הוביל את המשטרה לדירת המנוח , שם נמצאה גופתו (ת/26 – דו"ח ההובלה וההצבעה מיום 13.7.03 שעה 09.00).

בחקירתו השיב מר כץ כי כאשר פגש את חצרוני , היה האחרון נסער אך לא נראה שהוא נתון תחת השפעת סמים. חצרוני פחד לעלות לדירת המנוח.

15. מר אסף קדוש, ששימש כמאבטח בקליניקה ברחוב הגפן , מסר ביום 13.7.03 בשעה 10:40 הודעה (ת/104) ולפיה חצרוני הגיע לקליניקה ואחריו שני הנאשמים. חצרוני היה מאד לחוץ וביקש לדבר איתו ואמר שזה דחוף. הוא שלח את חצרוני לדבר עם דוד . לאחר מכן ראה את חצרוני מדבר עם דוד בחדרו. חצרוני רעד כולו והיה בהיסטריה. "הוא סיפר שהוא ראה את דנינו יוסף ואת רוזה דהן הורגים מישהו בדקירות סכין..". לא איפשר לנאשמים להיכנס פנימה לקליניקה.

16. דוד אזולאי, האחראי על חלוקת הסמים בקליניקה ברחוב הגפן מסר הודעה ביום 13.7.03 שעה 10:45 (ת/105) ולפיה :

"בשעה שמונה בבוקר הגיע חצרוני יוסי פתח את הדלת והיה מאד נסער ואמר לי דוד אתה חייב להציל אותי ...שאלתי אותו מה קרה ...ואז הוא אמר לי שרוזה דהן ודנינו יוסי...שבשעה שבע וחצי בבוקר דנינו פרץ את הדלת בדירה בה ישן והוא ורוזה קפצו על עומר בזמן שעומר ניסוה ללבוש את המכנסיים ודנינו ורוזה דקרו את עומר עם סכינים שכל אחד החזיק לדבריו הוא היה בחדר ותיאר את האופן שבה נדקר וציין במיוחד שרוזה המשיכה לדקור את עומר בזמן שכבר היה שותת דם והוא תיאר שרוזה דקרה אותו בעורק הראשי ואמר שרוזה שחטה אותו בגרון ואמר שגם דנינו דקר אותו".

17. גם הגב' שונתל פרקלוב, אחות בקליניקה, מסרה בהודעתה (ת/106) כי חצרוני סיפר לה שהיה רצח ששני הנאשמים רצחו אחד בשם עומר.

18. רס"ר מלי סלע ערכה ביום 13.7.03 שעה 09.00 דוח פעולה (ת/19) ולפיו היא חיפשה כתמי דם על הלבוש של הנאשמת. על המכנסיים הבחינה בכתם. השוטר שהיה איתה הבחין בכתמים על הסנדלים. הנאשמת אמרה לה שאם יתנו לה חסינות תספר על מקרי רצח שעשה הנאשם.

הנאשמת נשאלה האם הנאשם היה בדירה והחליף בגדים והשיבה שוב שקודם היה עם דגמ"ח וחולצה ירוקה ואחר כך לבש בגדים של המנוח.

הנאשמת סיפרה כל מיני סיפורים מה עשה לה דנינו. (הנאשם)

בעדותה בבית המשפט תארה את הנאשמת לאחר מעצרה:

"היא היתה קצת מבולבלת. אפילו קצת הרבה. היא מיד סיפרה שהיא לא מעורבת ברצח, היא לא רצחה אותו. היא נכחה במקום. היא גם אמרה שהחבר שלה דנינו , יחד עם עוד בחור שהיה במקום, היא אמרה בחור שקוראים לו ז'וז'ו רומני מהקריות, שניהם רצחו אותו , והייתי המומה ולא עשיתי כלום".

בהמשך היא השיבה כי בזמן שחקרה את הנאשמת :

"היא היתה צלולה, היא דיברה ממש בצלילות, חוץ מהמתח אולי, היא היתה, רואים כשאדם קצת מתוח, קצת חושש, הוא קצת דואג, היא כל הזמן אמרה "אני לא עשיתי, אני לא רצחתי"".

לדבריה, הנאשמת סיפרה לה שאחרי הרצח הנאשם לבש את הבגדים של המנוח ואת הבגדים שלבש קודם הוא זרק.

19. רס"ל דודי קץ חקר את הנאשמת. הוא לא זכר שבזמן חקירתה היתה הנאשמת מנותקת והיתה שרועה על הספסל. הוא גם לא יודע אם היתה תחת השפעת תרופות. לדבריו, הוא שאל אותה אם היא אחרי קריז כיון שידוע שיש לה עבר של סמים.

20. גם רס"ר שלמה הרשקוביץ, שחקר את הנאשמת, העיד כי אינו יודע אם הנאשמת היתה תחת השפעת סמים בזמן חקירתה. לדבריו, היא דיברה לענין וענתה על השאלות שנשאלה.

21. רס"ר קובי שי ערך דוחות פעולה (ת/2 עד ת/8). מעדותו עולה כי בעת מעצרו של הנאשם, הוא חבש כובע. העד ביקש מהנאשם להוריד את הכובע וראה ששערו רטוב. לפי הבחנתו, לא מדובר בזיעה אלא בשיער לאחר חפיפה. עוד הוא העיד כי הנאשם נראה בהלם, המום וחולמני.

22. מזכ"ד שערך רס"ב מאיר לוי ביום 14.7.03 עולה כי בעת חקירתה של הנאשמת על ידו היו מונחות על שולחן החקירה גרביים לבנות. הנאשמת אמרה שזה שייך למנוח. הנאשמת נשאלה כיצד היא יודעת והשיבה כי בזמן הרצח לקחו הנאשם וחצרוני מתוך שקית חדשה שהכילה 6 זוגות גרביים לבנות גרביים חדשות ושמו על הידיים. אמרה שהנאשם שחט את המנוח עם מסור וכי את הכל זרקו בפח אשפה עם הבגדים.

עוד מסרה כי לכלי היתה ידית אדומה.

23. מאיר לוי ערך זכ"ד ביום 15.7.03 (ת/36) ולפיו בדרך לתא המעצר אמר הנאשם שהנאשמת לא קשורה למקרה וכי "אני כבר ככה החיים שלי גמורים".

24. רס"ר אפי פז ערך זכ"ד (ת/61) על שיחה בין הנאשמת לשוטרת בשם קרולין חראמן בדרך לבית המעצר קישון ביום 14.7.03 ולפיו הנאשמת סיפרה שהיתה בדירה של המנוח וראתה את הרצח. יום לפני הרצח הם הגיעו לדירה והמנוח גרש אותם. למחרת בבוקר הם הגיעו לדירה כי הנאשם כעס על המנוח. המנוח הרים מקל והנאשם דקר אותו. הנאשם רצה שתעשה וידוא הריגה והיא אמרה שהיא לא מתערבת אז דנינו שחט את המנוח עם מסור.

מסרה שהיא וחצרוני עמדו בצד ואף ברחו לשירותים. הנאשם רצה לפגוע בחצרוני אבל היא אמרה שהוא חייל של האלפרונים ושלא יפגע בו.

בחקירתו השיב מר פז כי כאשר ניסה לערוך חקירה לנאשמת היא אמרה שהיא בקריז ולכן הפסיק את החקירה.

25. גם השוטרת קרוליין חראמן ערכה מזכר (נ/5) ולפיו בדרך להארכת המעצר סיפרה לה הנאשמת כי היא הגיעה יחד עם הנאשם לדירה של המנוח. היא היתה בדירה בזמן הרצח. הנאשם דקר את המנוח והיא עמדה בצד עם חצרוני. הנאשם ביקש שהיא תעשה וידוא הריגה והיא סרבה ואז הנאשם שיסף את גרונו של המנוח.

26. המשטרה תפסה את נעלי הנאשם ועליהם כתמי דם (ת/37 וכן ת/4 ) כמו כן נתפסו גרביים לבנות (ת/42, ת/43) , בגדים וסנדלים של הנאשמת (ת/21 עד ת/24) ובגדיו של הנאשם (ת/33 עד ת/34).

27. במהלך ההובלה שערך חצרוני לדירת המנוח תפסה המשטרה שקית ניילון בצבע כחול עליה הצביע חצרוני. לדברי חצרוני (ת/58) בשקית זרקו רוזה ודנינו בדלי סיגריות שאספו בדירת המנוח.

בהמשך ההובלה הצביע חצרוני על פח שאליו זרק הנאשם שקית צהובה עם הבגדים שלבש. בחיפוש בפח נתפסה השקית ובתוכה מכנס ירוק עם סימני דם חולצה משובצת וגרביים מוכתמים (ת/59 עד ת/66).

28. בתאריך 13.7.03 נלקחו בדירת המנוח טביעות אצבעות מחפצים שונים ומפלג גופו העליון של המנוח (ת/46). על פי פירוט ממצאי מז"פ לא זוהו טביעות אצבעות על המעתקים שנלקחו (ת/109) למעט טביעת אצבע של חצרוני (ת/108).

29. בתה של הנאשמת, גב' סימה לוי, העידה כי הנאשם לא איים עליה וכי היא אינה מפחדת מהנאשם.

חוות דעת המומחים:

30. מר איתן מלכה מהמעבדה הניידת שהגיע לזירת העבירה, שלוחת צפון- חיפה, נתבקש לבדוק את נסיבות מותו של המנוח. מר מלכה ערך חוות דעת מומחה (ת/ 54) ולפיה הוא הגיע לדירת המנוח ביום 13.7.03 שעה 09.20. בחוות הדעת הוא מתאר את מצב הדירה, המנוח והחפצים שנתפסו בדירה.

מסקנותיו:

"קיימת סבירות גבוהה כי המנוח נחנק ונדקר במקום בו נמצא.

קיימת סבירות גבוהה כי בעת שהמנוח היה מוטל על הריצפה דרך עליו התוקף מספר פעמים".

לחוות הדעת נספחים לוחות צילומים.

31. מר ירון שור ממעבדת סימנים וחומרים במז"פ ערך חוות דעת מומחה (ת/57). הוא ערך השוואה בין עקבות נעליים שנמצאו בדירת המנוח לבין נעלי הנאשם (נעלי ספורט מתוצרת נייק מס' 44.5). ממצאי בדיקתו הינם:

"עקבה חלקית של קדמת נעל שמאלית המתאימה בדגם, בגודל, במידת השפשופים ובמס' פגמים המצויים בסוליה לנעל השמאלית מסע' 2 המיוחסת ליוסי דנינו.

אפשרי שהנעל השמאלית הנ"ל הותירה את העקבה הנ"ל.

עקבה חלקית של עקב נעל ימנית, המתאימה בדגם, בגודל ובמידת השפשופים לחלקים המקבילים בנעל הימנית מסע' 2 המיוחסת ליוסי דנינו.

אפשרי שהנעל הימנית הנ"ל הותירה את העקבה הנ"ל".

במהלך חקירתו הגיש העד מאמר על "בניית סולם חדש לדרגת "אפשרי" (ת/57) ולפיו דרגת "אפשרי" מצביעה על כך שבנעל הספציפית לא נמצאו סימנים אקראיים (יחודיים) המאפשרים לקשור את הנעל באופן חד ערכי לעקבה שבשטח. נהוג לאמר כי: "כל נעל בגודל הזה ובדגם הזה יכולה להותיר העקבה".

32. פרופ' יהודה היס ניתח את גופת המנוח ביום 14.7.03 וערך חוות דעת מומחה (ת/98).

בדק דוקרן וסכין וחבל שהועברו במעטפה. ידית הדוקרן בגווני אדום ושחור.

להב ממתכת בצבע אפור הסכין מורכב מידית וגדם של להב.

הממצאים שמצא על המנוח:

85 פצעי דקירה – קרע בבית החזה, גב, גפיים וראש.

א. חדירה לריאות, לב, כבד, קיבה וחלל הפה.

ב. הצטברות נוזל דמי בחללי הצדר (כ- 900 מ"ל) ובחלל הצפק (כ- 600 מ"ל).

תעלות לחץ בצוואר.

פצע שסיעה בצוואר.

א: חתך דרך עורק תרדמה משותף ווריד יוגולארי משמאל.

ב: חתך בחוליה צווארית חמישית

המסקנה אליה מגיע פרופ' היס :

"על סמך תוצאות הנתיחה בגופתו של עומר יאגורי בן 44 שנה, הנני מחווה דעתי כי מותו נגרם בשל נזקים חמורים ללב וריאות מפצעי דקירה – קרע בבית החזה.

בנוסף נמצאו פצעי דקירה-קרע בגפיים, בראש ובגב (סה"כ 85 פצעים)

הפצעים בכפות הידיים ובאמות מתיישבות עם "פצעי הגנה"

פצעי הדקירה-קרע נגרמו על ידי להב או דמויי להב (כעין דוקר) מוצק, בקוטר כ- 0.5 ס"מ ובאורך לפחות כ- 7 ס"מ, בחתך רוחבי עגלגל או כמעט, עם קצה חופשי באופן יחסי קהה. חלק מהפצעים זוגיים ויכול להיות שלדוקרן שגרם להיווצרותם שתי "שיניים" במרחק כ- 2 ס"מ, זה מזה.

בנוסף, נמצאו שתי תעלות לחץ על הצוואר שגרמו ללחץ על כלי הדם בצוואר והפרעה לזרימת הדם מהמוח ואליו.

בנוסף נמצא פצע שסיעה בצואר עם חתך בעורק התרדמה המשותף והוריד היוגולארי משמאל שנגרם על ידי שפה מושחזת (כמו להב של סכין) וקרוב לודאי, נגרם בזמן גסיסה או זמן קצר לאחר המוות.

הדוקרן שהועבר לבדיקה או דומה לו יכול היה לגרום לפצעי הדקירה-קרע או לפחות לחלקם.

גדם הסכין שהועבר לבדיקה, להבו השלם יכול היה לגרום לפצעי השסיעה בצואר.

החבל שהועבר לבדיקה יכול היה לגרום לתעלות הלחץ בצוואר".

פרופ' היס הגיש חוות דעת נוספת (ת/99) ולפיה המנוח היה תחת השפעת סמים – מתאדון, קוקאין ומורפין ותרופה נגד דיכאון.

הסניגורים שלחו לפרופ' היס שאלת הבהרה ובתשובה (נ/15) הוא קובע כי על גופת המנוח

לא נמצאו סימנים אופיניים לדקירת מחט של מזרק רפואי וכי לא ניתן לאשר או להפריך טענה בדבר הזרקת אויר ללב המנוח.

33. ד"ר מיה פרוינד ערכה חוות דעת מומחה (ת/ 100) בה היא מתארת את המוצגים שהועברו לבדיקת המרכז לרפואה משפטית ועליהם סימני דם.

מקור הדם על נעלי הנאשם, מכנסיים של הנאשמת, חולצה, סכין, מברג מעויין וטוש מזרוע המנוח – יכול להיות מהמנוח או כל גבר בעל אותו פרופיל גנטי.

מתוך טבלאות סטטיסטיות , שכיחות גברים באוכלוסיה בעלי פרופיל ד.נ.א. כפי שנקבע למוצגים הנ"ל ותואם לזה של המנוח נאמר ב- 1 חלקי 6 מיליון.

הדגימה מרגלה של הנאשמת מקורה בתערובת – שאחת האפשרויות לה היא דמה של הנאשמת ודמו של המנוח.

סיכומי הצדדים:

34. המאשימה בסיכומיה מסתמכת על עדויותיהם של חצרוני והנאשמת . לענין המניע מפנה המאשימה לעדותה של הנאשמת לפיה ערב קודם הם היו בבית המנוח, המנוח סרב לתת להם סמים והנאשם נפגע מכך, היה עצבני ומושפל. בהמשך מפנה המאשימה להחלטה להמית את המנוח, שגמלה בליבו של הנאשם בעקבות ההשפלה הנ"ל - הנאשמים לא ישנו כל הלילה והנאשם אמר לנאשמת שהוא הולך "להוריד " את המנוח, דהיינו לרצוח אותו. עוד היא טוענת כי העובדה שהנאשמת הלכה יחד עם הנאשם לדירת המנוח, ביחד עם השתתפותה בהמתת המנוח – מלמדים גם על כוונת הקטילה של הנאשמת.

על נסיבות המתת המנוח חוזרת המאשימה על עדותו של חצרוני, הנתמכת בממצאי הזירה, עדות הנאשמת ושתיקתו של הנאשם (המהווה חיזוק).

35. סניגורו של הנאשם טען בסיכומיו כי לא עלה בידה של המאשימה להרים את נטל ההוכחה על מנת להביא להרשעתו של הנאשם. כן טען, כי המאשימה לא עשתה מאמצים סבירים על מנת לאסוף את המידע הדרוש – מחדל שפגע בזכויותיו של הנאשם.

הסניגור טען כי חצרוני אינו מהימן ואין להאמין לעדותו.

הוא מפנה לעובדה כי חצרוני אדם מובטל, בעל עבר פלילי עשיר, סוחר סמים ושקרן פתולוגי , שניהל בעבר הליכי גירושין שלא הושלמו, הפר צווי בית משפט, הוא אדם מניפולטיבי וחסר נורמטיביות בסיסית. עוד טען, כי הסתירות בעדותו של חצרוני מצדיקות התעלמות מעדותו.

לאור העובדה שהשתמש בסמים ואולי לא שילם שכר דירה – מעלה הסניגור השערה שאולי חצרוני נטל חלק פעיל ברצח יחד עם הנאשמת, שלאחר מכן ניסה להגן עליה.

הסניגור הצביע בהרחבה על מחדלי חקירה של המאשימה והשלכותיהם (ובמיוחד העובדה שלא נערכו בדיקות בענין מעורבותו של חצרוני ועל העובדה שלפי עדותו של ירון שור העקבה של הנעל בגדר אפשרי בלבד לנאשם וזה מצטרף ליתר מחדלי החקירה וחוסר המהימנות של העד).

הסניגור טוען עוד, כי לא ניתן לבסס הרשעה גם על עדותה של הנאשמת שהיא מעורערת בנפשה, נרקומנית, בעלת מניעים לרצח המנוח – בשל אונס בעבר או כמיהה לסם – ומסרה גרסאות רבות, המעידות על חוסר מהימנות. לגבי סיפורי הנאשמת בקשר לאלימות הנאשם כלפיה – אין כל תלונה במשטרה או תיעוד רפואי ולא יכול להיות שהיתה מתלווה אל הנאשם אם פחדה ממנו.

לטענת הסניגור סביר כי הנאשם כלל לא היה מתקרב לדירת המנוח כי המנוח לא סבל אותו, הוא ידע כי המנוח לא יתן לו סמים וסביר יותר שהנאשמת עלתה לבדה לדירת הרצח.

לטענת הסניגור, לנאשמת היו סיבות להפליל את הנאשם – היא היתה לסבית במשך שנים ושנאה גברים כי אביה אנס אותה.היא עצמה אמרה לחוקרת שהוא יכנס למאסר עולם ואז תפטר ממנו ויהיה לה שקט. גם בעימות עם חצרוני אמרה שרוצה אותו בבית סוהר. הנאשמת גם אמרה שהנאשם הינו רוצח שכיר והיא ביקשה חסיון תמורת מידע על 3 רציחות שביצע הנאשם.

באשר לנאשם, טען הסניגור כי הנאשם שמר על זכות השתיקה שהיא זכות בסיסית של נאשם ואין לזקוף זאת לחובתו וכי בבית המשפט מסר עדות מפורטת.

הסניגור הוסיף וטען, כי לא התקיימו יסודות עבירת הרצח- לא הוכח כי הנאשם רצח את המנוח בכוונה תחילה, מתוך יישוב הדעת וקור רוח, לא לווה במהלכים אשר תוכננו מראש, לא הביא עימו כלי רצח, ולא דאג לסילוק הגופה.

גם התקיים יסוד הקנטור – לא הוכח שהדלת נפרצה ומאידך על פי עדות חצרוני היו חילופי קללות בין הנאשם והמנוח ולאחר מכן המנוח הניף אלת בייסבול.

36. סניגורה של הנאשמת הפנה למצבה הנפשי של הנאשמת - אי יציבות וטען כי לנאשמת היו קשרים טובים עם המנוח ולא היה לה כל מניע לפגוע בו. הנאשמת לא ידעה כי הנאשם מתכוון לרצוח את המנוח והלכה איתו רק בגלל שפחדה ממנו והיתה בקריז.

הסניגור טען כי חצרוני העיד נגד הנאשמת בגלל לחץ החוקרים ופחדו כי יקשר לאירוע ויורשע ברצח וגם הוא, כמו סניגורו של הנאשם, הפנה לשקרים של חצרוני .

חצרוני העיד כי הנאשמת ישבה על המנוח. על המכנסיים היה כתם דם קטן בלבד שנבע מהתזה של דם. גם בציפורניה לא נמצא דם למרות שלא היו לה כפפות. לחצרוני אין גרסה ברורה לגבי השאלה מי היה דומיננטי באירוע ויש לקבל גרסת הנאשמת בענין זה.

באשר לגרסת הנאשם, טען הסניגור כי היא בלתי הגיונית ואינה מתיישבת עם העדויות והממצאים בזירה. בנוסף, הנאשם שמר על זכות השתיקה בחקירה במשטרה – דבר המהווה חיזוק לראיות התביעה.

הנאשם אישר שהיה בדירת המנוח וכי נעלי ההתעמלות שייכות לו ומיקום טביעת נעלו של הנאשם על גופת המנוח אינה מותירה מקום לספק כי דרך עליו בכוונה ובחוזקה ודוחה גרסתו כי אולי נכנס לדירה ונגע במנוח עם רגלו.

גם סניגורה של הנאשמת הצביע על מחדלי חקירה של המשטרה שלא בדקה את טביעת האצבע שנמצאה על גופת המנוח ולא בדקה את המזרקים שנמצאו בדירה.

הסניגור טען כי לא הוכחה כוונה של הנאשמת לרצוח את המנוח וכי הנאשמת גם לא דקרה את המנוח ויש לקבל גרסתה כי הגיעה לדירה מתוך פחד מהנאשם.

עוד הוא טען כי מצבה הנפשי של הנאשמת כעולה מחוות דעתו של ד"ר בן אפרים , גם אם אינו עולה כדי פטור מאחריות פלילית, יש בו כדי לשלול יכולתה לגבש כוונת קטילה וכי לא הוכח כי הנאשמת עומדת בדרישות לביסוס הרשעה במקרה של מבצעים בצוותא.

דיון:

37. כפי שציינתי בפתח דברי, הראיות העיקריות שעמדו בפנינו הן עדויותיהם של הנאשמת, חצרוני והנאשם. כאשר אלה מונחות על כפות המאזניים – אני נותנת אמון ומעדיפה את עדותו של חצרוני, חרף הסתירות שפורטו בהרחבה על ידי הסניגורים (ואשר המשקל שניתן לייחס להן הינו שולי וזניח). במצטבר לעדותו של חצרוני עומדות אמירתה של הנאשמת למפקח אפי פז (ת/60) כי הנאשם דקר את המנוח וקרע לו את הגרון, הודעתה (ת/102) מיום 17.7.03, בה פירטה בהרחבה את שהתרחש בדירת המנוח, ועדותה בפנינו.

מנגד – אני דוחה מכל וכל את גירסת הנאשם, שעדותו היתה שקרית ובלתי מהימנה, כאשר בנוסף הוא מנסה להשפיע על הנאשמת , על מנת שתשנה את גירסתה.

להלן אביא הנימוקים למסקנותי:

38. מעדותו של חצרוני עולה תמונה ברורה וחד משמעית לפיה שני הנאשמים הגיעו לדירת המנוח מוקדם בבוקר ביום 13.7.03 (לאחר ביקור בערב קודם עליו אין חולק). בין המנוח לנאשם התפתחה תגרה , המנוח הופל על ידי הנאשם ארצה ולאחר מכן הנאשם דקרו בסכין ובמברג, חנק אותו ושיסף את גרונו. גם הנאשמת נטלה חלק בגרימת מותו של המנוח – הן בהבאת הכלים ששימשו למעשה ההמתה ומסירתם לנאשם, הן בוידוא ההריגה והן בדקירות המנוח, בשלב מסויים לאחר שכבר נדקר פעמים רבות על ידי הנאשם (כעולה מהודעתו הראשונה של חצרוני).

גירסה זו משתלבת עם הודעתה של הנאשמת – ת/102 – בה מסרה אף הנאשמת על תגרה בין המנוח לבין הנאשם, על הדקירות שדקר הנאשם את המנוח, וידוא ההריגה שדרש ממנה הנאשם לעשות במנוח, חניקתו בחוט ושיסוף גרונו. הגירסה גם מתיישבת עם עדותה של הנאשמת בבית המשפט – הן זו מיום 23.5.04 והן זו מיום 1.9.04.

39. מודעת אני לעובדה כי הנאשמת מסרה גירסאות שונות:

א. עם מעצרה ביום 13.7.03 שעה 08:45 (דו"ח עיכוב ת/ 20) – לאחר שנאמר לנאשמת כי היא חשודה ברצח המנוח – השיבה כי הנאשם יצא בבוקר והיא אינה יודעת לאן ובשעה 0710 היא ראתה את הנאשם, ביחד עם חצרוני, ברחוב החלוץ

ב. בהודעת חשוד מיום 13.7.03 שעה 11:11 (ת/15) אמרה הנאשמת כי לא נכנסה לדירת המנוח.

ג. מזכ"ד שערך אפי פז ביום 14.7.03 (ת/ 61) עולה כי בדרך לבית המעצר קישון אמרה הנאשמת כי היתה עם הנאשם בדירת המנוח , המנוח הרים מקל והנאשם דקר אותו. הנאשם רצה שהיא תעשה וידוא הריגה, היא סרבה ואז הנאשם שחט את המנוח עם מסור.

ד. דברים דומים נכתבו בזכ"ד שערכה השוטרת קרולין- נ/ 5.

ה. מטופס גביית הודעה מיום 14.7.03 שעה 1130 (ת/ 62) עולה כי הנאשמת מסרה כי היא בקריז ואינה יכולה למסור עדות.

ו. ביום 17.7.03 שעה 0915 מסרה הנאשמת גירסה מפורטת על ההתרחשויות בדירת המנוח (ת/ 102)– כפי שפורט בהרחבה בפרק בו נסקרה עדותה, לעיל.

ז. בעימות שנערך בין הנאשמת והנאשם ביום 21.7.03 (ת/ 66) חוזרת הנאשמת על גירסתה על שאירע בדירת המנוח – כיצד הנאשם דקר את המנוח כמעט 80 דקירות ואח"כ חתך לו את הראש.

ח. בישיבת יום 23.5.04 , בעדותה בפנינו חזרה הנאשמת על גירסתה , כפי שמופיעה בת/ 102 .

ט. בישיבת יום 6.6.04 חזרה בה הנאשמת מגירסתה וטענה כי מה שמסרה עד כה אינו נכון וכי האמת היא שהיא וחצרוני הם שדקרו את המנוח וחצרוני גם הזריק למנוח אויר ללב.

י. בישיבת יום 1.9.04 חזרה בה הנאשמת שוב מגירסתה מיום 6.6.04 ואמרה כי הגירסה שמסרה בישיבת 23.5.04 היא הנכונה וכי חזרה בה ממנה בגלל לחץ מהנאשם. לבקשת עו"ד כהן חזרה הנאשמת וסיפרה על אשר התרחש בדירת המנוח – כפי שמסרה גם בת/ 102 .

בגירסת הנאשמת מיום 17.7.03 (ת/ 102 ) אני רואה את "גרעין האמת", כאשר זו נתמכת בגירסה שמסרה בעימות בינה לבין הנאשם ובעדותה בפנינו. אני מודעת לעובדה כי בהודעתה הנאשמת אינה מזכירה את חלקה היא בכל הנוגע לפגיעה במנוח וממזערת "נוכחותה" בארוע (כאשר בהודעתה היא אף מוסרת כי סרבה לבצע את וידוא ההריגה שביקש ממנה הנאשם לעשות) – בניגוד להודעתו של חצרוני לפיה היא היתה דומיננטית בארוע ואף נטלה חלק בדקירת המנוח. ואולם, אך טבעי הוא כי הנאשמת תנסה להרחיק עצמה מאשמה וברור כי לאורך כל הדרך עמדה לנגד עיניה האפשרות שתענש על מעשיה. ודוק: כבר בהודעה ת/ 102 היא אומרת שאמרה לנאשם :"תעזוב אותי אני לא רוצה להסתבך יש לי תשעה נכדים". בהמשך היא מוסרת בהודעתה כי אמרה לנאשם להפסיק לפגוע במנוח ואז "מקסימום יהיה לך נסיון לרצח". גם בשיחתה של הנאשמת עם חצרוני (ת/ 83) , הנאשמת אומרת לחצרוני (דבריו לפני כן אינם ברורים) "פה אתה מפיל עלי תיק של ... תיק של מאסר עולם" – דהיינו מה שהנחה את הנאשמת זו לא הדאגה לחיי המנוח אלא הדאגה מהסתבכות ועונש בלבד.

באשר למציאת "גרעין האמת" הרי:

"נסיון החיים מלמד שגם עדות שיש בה אי דיוקים וסתירות, עשויה להיות עדות אמינה ועל בית המשפט "לנסות ולבור בה את הבר מן התבן ( דברי הנשיא שמגר בפרשת בארי , שם עמוד 332) במיוחד כך כאשר יש הסבר סביר לסתירות (ע"פ 2485/00 פלוני נ. מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918).

40. למותר לציין כי פיצול העדות והוצאת "גרעין האמת" הוא ממין תפקידו של בית המשפט ובענייננו – אין לי ספק כי ניתן לפצל את העדויות ולאמץ החלק הארי שבהן – ובו תיאור מדוייק של ההתרחשות בדירת המנוח.

בע"פ 6157/03 אסף הוך נ. מדינת ישראל (לא פורסם) נפסק כי:

"כידוע, בית המשפט אינו מחוייב לבחור בין שתי החלופות, דהיינו, דחייתה של הגרסה האחת וקבלתה של הגירסה האחרת במלואה , והוא רשאי לפצל את גרסתו של עד תוך שהוא מאמץ רק חלק ממנה. וכך לדוגמא נקבע כי "גם כאשר בית המשפט סבור, כי עד פלוני הסתיר דברים ואף דברים רבים – אין בכך כדי לשלול את האפשרות לדלות מדבריו קטעים, היכולים לשמש חומר ראיות אמין. ניתן לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין אמת לשקר (ע"פ 526/90 בלזר נ. מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133,185). מנגד, נקבע כי "פיצול עדות אסור שיעשה באופן שרירותי...ונדרש יסוד סביר לאבחנה בין חלקי העדות (ע"פ 5875/93 עביט נ. מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 8021, 812, ע"פ 71/76 מרילי נ. מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813,819)".

בענייננו – הנאשמת עצמה נתנה הסבר משכנע לסתירות. באשר, לדבריה, עם מעצרה ובסמוך לו – כאשר הרחיקה עצמה לגמרי מזירת האירוע , הסבירה הנאשמת כי פחדה , נבהלה והיתה תחת השפעת סמים (עמוד 439). בהמשך היא אמרה כי נאמר לה לשנות גירסאות מפעם לפעם על מנת שיקשה על בית המשפט להאמין לה ונימוק נוסף –היא חששה מפני הנאשם ואיומיו עליה – נימוקים אלה המתקבלים על דעתי ומהווים בסיס לפיצול העדויות וקביעת הגירסה העדיפה, כאמור לעיל.

41. אציין כי הדברים נכונים גם באשר לחצרוני – כאשר ברור לי כי מניעיו היו רצון לסייע בידי הנאשמת, לאחר שזו עזרה לו בדירת המנוח ומנעה המתתו.

ודוק: חצרוני אמנם הוכרז עד עויין, לאחר שבעדותו בפנינו המעיט מחלקה של הנאשמת ואולם לאחר שזכרונו רוענן והוגשה הודעתו במשטרה (ת/28) הוא אישר כי כל שאמר במשטרה היה אמת וכן אמר כי הוא זוכר שהנאשמת גם היא דקרה את המנוח.

יש לציין כי גם בעימות בינו לבין הנאשמת אמר חצרוני כי שני הנאשמים "נגעו" במנוח.

42. אציין עוד כי העובדה שקיימות סתירות בין עדויותיהם של חצרוני והנאשמת על אשר התרחש בדירה – אין בה כדי להצביע דווקא על שקר בגירסת אחד מהם, אלא שהדבר עשוי לנבוע מזוית ראיה שונה או בעיות זכרון לאחר חלוף זמן מיום האירוע והלכה היא כי:

"מטיבו של המין האנושי שאין בן תמותה מכשיר דיוק אוטומטי...לא ייפלא איפוא, שסתירות ואי דיוקי לשון שכיחים הם לא רק בדברי עדים שונים אלא בהשוואה לאלה, כי אם גם בדבריו של עד אחד גופו, בתשובותיו בחקירה הראשית ובחקירה הנגדית ובהתחשב בדברים אשר בא כוח הצד האחר או הצד האחר משתדלים לשים בפיו" (ע"פ 100/55 מאיר נ. מ"י , פ"ד ט(2) 1218).

להלן אתייחס לחלק מהסתירות עליהן שמו הסניגורים את הדגש:

חצרוני מסר בעדותו כי הנאשמת התיישבה על המנוח ודקרה אותו.מאידך, על מכנסיה של הנאשמת לא נמצאו כתמי דם, למעט כתם קטן בודד.

בענין זה יש לשים לב כי בהודעותיו במשטרה ובעדותו בפנינו אמנם מסר חצרוני כי הנאשמת החליפה את הנאשם וגם היא דקרה את המנוח. בעדותו בבית המשפט אמר שהוא זוכר שהנאשמת החליפה את הנאשם אך הוא לא זוכר אם היא דקרה אותו כי הוא לא הסתכל ברגעים אלה. רק בהמשך, לאחר שהוכרז כעד עויין ושב ונשאל על חלקה של הנאשמת השיב כי הוא זוכר שהיא התיישבה עליו.

יתירה מזאת, מהתמונות הנספחות לחוות דעת מומחה מז"פ, איתן מלכה (ת/ 54) עולה כי כתמי הדם המסיביים הינם בחלקו העליון של גופו, בעוד שמכנסי המנוח אינן מוכתמות בדם, באופן שאין כל הכרח כי מכנסי הנאשמת היו צריכים להיות מלוכלכים בדם, גם אם ישבה על המנוח.

לא מצאתי כל ממש בגירסת הנאשמת לפיה חצרוני הזריק לנאשם אוויר ללב או לריאות. כפי שציינתי , הנאשמת ניסתה למזער את חלקה בהריגת המנוח ואין זאת כי עשתה כל מאמץ לסבך כל מי שהיה נוכח על מנת להסיט תשומת הלב ממעשיה.

חשוב לציין, כי גירסת הנאשמת אודות הזרקת האויר ללב הועלתה בהודעתה ת/102 מיום 17.7.03. אמנם בהודעה זו אני רואה את "גרעין האמת" החשוב בין הודעותיה של הנאשמת ואולם בהודעה זו פירטה הנאשמת באריכות את כל השתלשלות העניינים בדירת המנוח – עד מעצרה בבית הגפן. לכל אורך הודעתה היא אינה מזכירה מעורבות של חצרוני בפגיעה במנוח. רק לאחר שהחוקר מטיח בפני הנאשמת כי חצרוני מוסר גירסה אחרת מזו שמסרה היא , עונה הנאשמת:

"ז'ז'ו שותף. הוא מעל ממני. הוא אמר ליוסי מגיע לו. ז'וז'ו הזריק לו לעומר אויר ללב".

גם בשיחה שקיימה הנאשמת עם חצרוני (ת/ 83) שואל אותה חצרוני במפורש (עמוד 26) אם נגע במנוח והיא משיבה כי חצרוני לא נגע במנוח אלא כל הזמן עמד בצד, לבן כולו, או שהיה בשירותים. למותר לציין, כי בשיחה זו לא אמרה הנאשמת דבר וחצי דבר על כך שחצרוני הזריק למנוח אויר ללב.

לפיכך, אני דוחה את גירסת הנאשמת בענין זה.

43. סניגורו של הנאשם שם דגש רב בסיכומיו על הסתירות בין עדויות חצרוני והנאשמת לגבי נסיבות פתיחת דלת דירת המנוח ואולם, מאחר ומדובר בפרט שולי וחסר משמעות בהשוואה לאירועים שהתרחשו בדירה לאחר מכן – איני סבורה כי יש לייחס לכך חשיבות כלשהי. גם השאלה אם לראשונה השתמש הנאשם במברג או בסכין הינה משנית – כאשר המכריע לענייננו הוא עובדת דקירת המנוח על ידי הנאשמים, אכזריות מעשיהם וסופו הטרגי של המנוח.

44. גם איני מוצאת מקום לייחס חשיבות לעברם הפלילי או הרפואי של חצרוני ושל הנאשמת, לגביהם טענו הסניגורים בהרחבה. כאמור, עדותו של חצרוני היתה אמינה עלי ולכך מצטרפת האמינות הנובעת מסמיכות מתן האמירה הראשונה שלו לארוע עצמו. באשר לנאשמת – הרי שעדותה היתה החלטית, חד משמעית צלולה ובהירה וברור כי לא ניתנה תחת השפעת סמים וגם לשקריה נמצא הסבר.

באשר לעדותו הראשונה של חצרוני הרי שעל פי עדות רס"מ ארנסט כץ, כאשר חצרוני מסר את ההודעה וערך את ההובלה וההצבעה, הוא לא נראה מסומם.

45. חיזוק לאמינות גרסתו של חצרוני אני מוצאת גם בעובדה שזו נמסרה בסמוך לאחר המתת המנוח. בשעה 08.15 בבוקר הגיע חצרוני, יחד עם שני הנאשמים, לאישפוזית ברחוב הגפן, כשהוא רועד ונפחד ומיד מסר לדוד אזולאי כי הנאשמים הגיעו לדירת המנוח , דקרו אותו והרגו אותו (ת/1, ת/25, ת/104, ת/105, ת/106).

סמיכות האמירה למעשה העבירה והספונטנית שלה מרחיקות חשש מפני אי אמינותה (וראה: קדמי, על הראיות, תשס"ד, חלק ראשון, עמ' 510, ע"פ 2948/03 - אולג ברזובסקי נ' מדינת ישראל . תק-על 2005(2), 3264 ,עמ' 3269 וכן סעיף 9 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א- 1971).

למותר לציין כי על פי סעיף 54א לפקודת הראיות:

"(א) בית המשפט לא ירשיע נאשם על סמך עדותו היחידה של שותפו לעבירה אלא אם מצא בחומר הראיות דבר לחיזוקה.....".

בענייננו – ברור כי עדותו של חצרוני – כאמור – משמשת חיזוק מוצק לעדותה של הנאשמת עצמה.

46. כאמור, קבעתי לעיל, כי הגירסה העולה מהראיות היא כי שני הנאשמים נטלו חלק בהמתת המנוח. באשר לנאשם, התבססתי על עדותם של חצרוני והנאשמת. באשר לנאשמת – לא אוכל להסתמך על עדותו של הנאשם, שנמצאה בעיני שקרית ובלתי אמינה. מאידך, אני מקבלת את גירסת חצרוני בענין זה, כי הנאשמת נטלה חלק פעיל בדקירתו של המנוח והריגתו. יחד עם זאת, גם אלמלא קביעה זו - ואפילו לא נטלה הנאשמת חלק פיזי בדקירת המנוח – יש לראות בה שותפה, כאשר הלכה היא כי ביצוע פיסי של יסוד מיסודות העבירה ואפילו נוכחות בזירת העבירה, אינם תנאים הכרחיים לביצוע בצוותא (ע"פ 3596/93 מחמוד אבו סרור נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 481). מעורבותו של נאשם בתכנון עבירה, הגעתו לזירה ביחד עם המבצע העיקרי או קידומו של הביצוע בכל דרך אחרת, עשויים לטמון בחובם תרומה כה רבה לביצוע, עד כי יהיה די בהם לשם סיווגו של הנאשם כמבצע בצוותא (ע"פ 6157/03 מול פיסקה 14).

בעניינו – הנאשמת הגיעה לדירת המנוח ביחד עם הנאשם. הנאשמת מסרה לנאשם כלים ששימשו להמתת המנוח. הנאשמת השגיחה על חצרוני. הנאשמת ביצעה וידוא הריגה. כל אלו - די בהם כדי לראות בה "מבצע בצוותא".

47. לחובת הנאשם עומדת העובדה שבמשטרה סרב למסור כל גירסה וכבש גרסתו אודות חלקה של הנאשמת עד עדותו בבית המשפט, כאשר הלכה היא "לכבישת עדות במהלך תקופה ארוכה, עשויה להתלוות משמעות ראייתית, המפחיתה את משקלה שכן, אך טבעי הדבר, כי לרוב, מי שכובש את עדותו, חשוד על דבר אמיתותה" ( ע"פ 7595/03 - פלוני נ' מדינת ישראל . תק-על 2004(2), 3378 ,עמ' 3383).

כפי שפורט בהרחבה בפרק הדן בעדות הנאשם לעיל, בחר הנאשם לשמור על זכות השתיקה בכל חקירותיו במשטרה, כאשר בהתחלה אמר כי כלל אינו זוכר איפה היה ומה עשה (ת/ 3, ת/9, ת/ 29) ובהמשך, הוא מבקש לשמור על זכות השתיקה (ת/ 31). אפילו בעימות בינו לבין הנאשמת, המפרטת בהרחבה בפניו את אשר אירע בדירת המנוח ומטיחה בו כי רצח ושחט את המנוח הוא מגיב על דבריה:

"תמיד רצתה להיות שחקנית והיתה שוקעת באשליות...אני שומר על זכות השתיקה כמו תמיד".

רק בעדותו בפנינו בבית המשפט, לאחר ששמע את מסכת הראיות, בחר הנאשם להעלות גירסה לפיה הנאשמת עלתה לדירת המנוח לבדה ומשבוששה לבוא עלה גם הוא לדירה ואז ראה את גופת המנוח ואולי גם נגע בה ברגלו.

אין ספק כי במידה ואכן השתלשלות העניינים היתה זו לה טוען הנאשם – הוא היה מעלה אותה בהזדמנות הראשונה ולבטח בשעת העימות עם הנאשמת, שהטיחה בו , כאמור , שהוא זה שרצח את המנוח ואין לי אלא לשוב ולהביא מפסק דינו של כבוד השופט קדמי בע"פ 5730/96 - ראובן גרציאני נ' מדינת ישראל .תק-על 98(2), 843 ,עמ' 850:

"אכן, עומדת לו לחשוד זכות שתיקה מוחלטת בשלב החקירה וזכות בחירת קו ההגנה במהלך הדיון במשפטו; ואין הדעת סובלת שעשיית שימוש בזכות השתיקה או בזכות בחירתו של קו ההגנה, יהיו לו - כשלעצמם - לרועץ.

ברם, לעשיית שימוש בזכות השתיקה על ידי חשוד ישנו "מחיר" טבעי מן ההיבט הראייתי. חשוד הבוחר בשתיקה גורם לכך, שהראיות העומדות לחובתו נותרות ללא "משקל שכנגד"; ובכך מתחזק, מטבע הדברים, כוחן הלכאורי של אותן ראיות והדבר יכביד עליו כאשר יעלה את גירסתו בעדותו במהלך הדיון. הוא הדין בכבישת גירסה מצידו של נאשם עד לאחר סיום פרשת התביעה, מטעמים הנעוצים בבחירת קו הגנה: כאשר גירסה זו מכוונת להשמטת הבסיס מתחת לקיומה של עובדה חיונית שהתביעה הביאה ראיות להוכחתה, מקימה השהיית החשיפה, מטבע הדברים, בסיס לחשש, שמא כבישת הגירסה עד לאותו שלב נועדה ל"התאמתה" - אם לא למעלה מזה - לראיות שהובאו מטעם התביעה, ול"הכשלה" מלכתחילה של האפשרות לבדוק את אמיתותה על ידי הצגתה בפני עדי התביעה.

ה"השלכות" האמורות שיש לשתיקת חשוד במהלך החקירה ולהשהיית חשיפה של גירסת נאשם עד לאחר תום פרשת התביעה כענין שבטקטיקה, הינן השלכות הצומחות בדרך הטבע מהתנהגותו של הנאשם; ואין בהן, על כן, כדי לפגוע או לכרסם בזכויות הבסיסיות, לשתוק במהלך חקירתו כחשוד ולבחור בקו ההגנה הנראה לו במשפטו. ההשלכות האמורות, מהוות תופעות לוואי, המלוות, מטבע הדברים, את עשיית השימוש בזכויות הנ"ל; ויש לראותן כ"סיכונים" הנעוצים בטבע האנושי, ובתור שכאלה לא ניתן להימנע מהשלכותיהם.

על רקע זה, כאשר מתבקש יישומו של כלל "העדות הכבושה" לגבי נאשם, עומד בבסיס החשד המתוח על מהימנות הגירסה הכבושה, החשש הטבעי שהכבישה נועדה להתאמת הגירסה הכבושה לראיות התביעה ולסיכול האפשרות לבחון את מהימנותה, על ידי חקירתם של העדים שהעידו לפני חשיפתה. אשר על כן, גם נאשם הכובש את גרסתו חייב ליתן הסבר סביר ואמין בדבר הטעם לכבישתה של הגירסה; ובמקום שלא ניתן טעם כזה, נושאת הגירסה המאוחרת תווית של חשד, שמא היא כוזבת. תווית כזו טעונה הסרה; וכל עוד לא הוסרה הריהי מעיבה על אמינותה של הגירסה".

בענייננו – הנאשם לא נתן כל הסבר שהוא לכבישת עדותו ואין ליתן אמון בגירסתו.

ודוק: שתיקתו של הנאשם מזדקרת לעין באופן מיוחד, לאור עדותו בפנינו על כך שגם חצרוני היה מעורב ברצח המנוח.

48. כפי שכבר ציינתי לעיל, אין ספק כי הנאשם עצמו שיקר והלכה היא כי שקריו של נאשם, אותם ניתן להוכיח בראיות חיצוניות, מהווים סיוע לראיות התביעה (ע"פ 5390/96 עודה אבו מדיעם נ. מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 29 בעמוד 44). בענייננו – הוכח בראיות חיצוניות כי הנאשם אינו דובר אמת, ושקריו משמשים סיוע לראיות התביעה.

מקצת משקריו של הנאשם הם כדלקמן:

הנאשם העיד כי יתכן ורגלו התלכלכה בדם כאשר עבר ליד גופת המנוח.

העובדה שבגדי הנאשם נמצאו מגואלים בדם תומכת בגרסת חצרוני והנאשמת לפיה, הנאשם ישב על המנוח ודקר אותו .

גם נעליו המגואלות בדם של הנאשם תומכות בגרסת חצרוני בדבר ביצוע הרצח על ידי הנאשם והוא הדין בטביעות הנעל שנמצאו על גופת המנוח (כאשר גירסת הודאות שהוצגה בחוות דעתו של מר שור – (ת/57) לגבי טביעת הנעליים – די בה לטעמי – על מנת שיהיה בראיה זו חיזוק לגירסת המאשימה אודות מעשי הנאשם) .

הנאשם הכחיש בעדותו כי החליף בגדים אך הן הנאשמת והן חצרוני העידו במפורש כי הנאשם הוריד את בגדיו המגואלים בדם ולבש את בגדי המנוח. חצרוני והנאשמת גם העידו כי בדרך מדירת המנוח לאשפוזית ברחוב הגפן נזרקה לפח השקית ובה בגדי הנאשם – ואכן שקית כזו ובה הבגדים, נמצאה בפח סמוך לדירת המנוח, סמוך לשעת הרצח (במהלך הובלה והצבעה שערך חצרוני עם המשטרה – ת/ 19).

בחקירתו מיום 13.7.03 (ת/ 9) אמר הנאשם כי אינו מכיר את המנוח. בחקירתו מיום 15.7.03 (ת/ 29) אמר כי לא היה בדירת המנוח – דברים שנסתרים בעדותו עצמו בפנינו כי היה בדירת המנוח.

49. לאור האמור ברור כי הוכח הקשר הסיבתי בין הדקירות וחניקת המנוח לבין מותו (כאמור גם בחוות דעתו של ד"ר היס) והשאלה שיש לבחון היא, האם הוכח היסוד הנפשי שבעבירת הרצח – "כוונה תחילה".

הלכה היא ש"כוונה תחילה" שעל המאשימה להוכיח, מורכבת משלושה יסודות מצטברים –

ההחלטה להמית

ההכנה

העדר הקינטור

(וראה: ע"פ 392/91 שף נ. מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 299 וכן ע"פ 396/69 בנו נ. מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 561).

באשר לנאשם – לאחר שאימצתי את גרסת הנאשמת אודות השתלשלות העניינים – ברי כי הוכחה ההחלטה להמית מצד הנאשם שאמר לנאשמת במפורש כי הוא הולך "להוריד" את המנוח על כי פגע בכבודו (וכאשר הנאשמת הסבירה כי "להוריד זה לרצוח אותו").

באשר לנאשמת – העובדה כי הלכה ביחד עם הנאשם לדירת המנוח, כשהיא יודעת כי בכוונתו להרוג את המנוח, ביחד עם העובדה שקיבלתי את גרסתו של חצרוני לפיה הנאשמת מסרה לנאשם כלים בהם השתמש לדקירת המנוח ואף נטלה חלק פעיל בדקירתו ובוידוא הריגתו - מצביעים כאלף עדים על כוונת התחילה שבמעשיה וכן מבססים את היסוד להפעלת החזקה לפיה, אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.

הנאשמת אמנם העידה בחקירתה כי: "ידעתי מה הולך לקרות שם, לא ידעתי שזה יגמר במוות אבל ידעתי מה הולך לקרות שם. דקירה ידעתי שתהיה".

אך דבריה אלה עומדים בסתירה לעדותה לפיה הנאשם אמר לה שהם הולכים "להוריד" את המנוח והיא עצמה הסבירה כי "להוריד" משמעו "לרצוח".

יתירה מזאת, הלכה היא כי:

". על כוונתו של התוקף ניתן להסיק מתוך התנהגותו בנסיבות המקרה. במסגרת זו, ניתן לעשות שימוש בחזקה כי נאשם התכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו. כך, אם אדם תוקף בכלי קטלני את חברו ופוגע בו במקומות רגישים בגוף, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף. יריות בנשק קטלני לכיוון ראשו או חזהו של הקרבן, יכולות ללמד על החלטה כזו. מכות עם גרזן על ראשו של הקורבן מלמדות גם הן על החלטה כזו (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(608 (2). ניתן להסיק מסקנה דומה במקרה של דקירות בעוצמה עם סכין במקום רגיש כמו החזה. וכבר נקבע לא אחת, שאפילו דקירה אחת בחזה אשר גרמה למוות יכולה, בנסיבות מתאימות, ללמד על החלטה להמית (ע"פ 889/78 ,68/79 מוגרבי נ' מדינת ישראל פ"ד לד(576 (1; ע"פ 652/90 ,624/89 יחזקאל נימני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) .(705 , ע"פ 6066/94 - אבי חסן נ' מדינת ישראל . פ"ד נא(4), 326 ,עמ' 334-335).

בענייננו – העובדה ששני הנאשמים דקרו את המנוח 85 פעמים, ביניהן דקירות שחדרו לריאות, ללב, לכבד, לקיבה ולחלל הפה, וידאו מותו (פעמיים), חנקו אותו ושיספו גרונו – היא הנותנת כי חפצו לגרום לתוצאה הקטלנית. וראה גם מספרו של י. קדמי, על הדין בפלילים – חלק שני 1995, עמוד 576:

"עיקרה של ההחלטה להמית נעוץ ב"חפץ" לגרום לתוצאה הקטלנית; כאשר קטילת הקרבן היא תכלית המעשה, או המחדל, ותוצאה זו דווקא שואף העבריין להשיג. לשון אחר - "ההחלטה להמית" מבטאת "כוונת קטילה ממשית. זאת ותו לא"... עם זאת יש להניח כי חזות מראש של תוצאה קטלנית "ודאית" (כגון: בעקבות דחיפה מגג של בנין רב קומות, או בעקבות פצוץ של חומר נפץ וכיו"ב) תהיה שקולה כנגד ה"חפץ" בה, ולא תועיל לנאשם טענה של "אי איכפתיות" על רקע המניע או, אי התכלית הרחוקה אותה "חפץ" להשיג באמצעות מעשה הקטילה שתוצאתה "ודאית" - היא תוצאה שחפצים בה".

50. באשר ליסוד "ההכנה", אכן – הכלים בהם השתמשו הנאשמים לביצוע המתת המנוח לא הובאו על ידם בכליהם קודם שהגיעו לדירת המנוח ואולם יסוד ההכנה הנדרש יכול להתגבש תוך זמן קצר ביותר כמו נטילת הסכין ושליפתו (ע"פ 139/86 עבדול חכים נ. מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 343 ) כאשר בענייננו – העובדה כי הנאשם ישב על המנוח ומנע תנועתו ובמקביל שלח את הנאשמת להביא לו סכין בה יפגע במנוח ו/או לקיחת הסכין מהשולחן – די בהם כדי לענות על יסוד ההכנה.

למותר לציין כי גם דקירת המנוח 85 פעמים, כלשעצמה, על ידי שני הנאשמים, יש בה כדי לענות על יסוד "ההכנה".

51. טענת הקינטור שהועלתה על יד הסניגורים – דינה להידחות , שהרי על מנת שזו תתקבל , על בית המשפט להשתכנע כי ביצוע מעשה ההמתה נעשה לאחר שקדמה לו בתכוף לפניו, התגרות שהביאה לכך שהנאשם לא יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, כלומר שמעשה ההמתה התבצע בספונטניות ולא מתוך כוונה תחילה (ע"פ 759/97 אליאבייב אלכסנדר נ. מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 459).

בענייננו – כאמור, הנאשמים הגיעו לדירת המנוח בכוונה מראש לפגוע במנוח ולהמיתו ומעשה ההמתה לא התבצע בספונטניות וגם לא קדמה לו בתכוף התגרות מצד המנוח. כפי שנטען על ידי ב"כ המאשימה, "ההתגרות" היתה סירובו של המנוח לספק לנאשמים סמים וזו אינה התגרות במובן של העדר קינטור.

52. מכל האמור – הוכח במידה הנדרשת במשפט פלילי, כי שני הנאשמים ביצעו את עבירת הרצח .

53. הסניגורים טענו באריכות למחדלי חקירה של המשטרה – אי בדיקת המזרקים שהיו בדירה, אי בדיקת טביעות אצבעות על גופת המנוח ועוד. דין הטענה להידחות באשר הראיות הקיימות הינן מוצקות ביותר והפגמים – אם בכלל – אינם פוגעים בתחושת הצדק וההגינות (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ. ד"ר איתמר בורוביץ, תק-על 2005(1) 4756, ע"פ 5152/04 אגרונוב נ. מדינת ישראל, תק-על 2005(2) 3623).

54. לפיכך – אם דעתי תשמע – יש להרשיע את שני הנאשמים בעבירה שיוחסה להם בכתב האישום.

ב. בר-זיו, שופטת

השופט א. רזי [אב"ד]:

אני מסכים.

א. רזי, שופט

[אב"ד]

השופט י. אלרון:

אני מסכים.

י. אלרון, שופט

הוחלט, פה אחד להרשיע את הנאשמים בעבירת הרצח שיוחסה להם בכתב האישום.

ניתנה היום י"א בשבט, תשס"ו (9 בפברואר 2006) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשמים ובאי כוחם.

י. אלרון, שופט

ב. בר-זיו, שופטת

א. רזי, שופט [אב"ד]

00304/03פ 051