1

בתי המשפט

עפ 000300/05		בית משפט מחוזי חיפה
09/03/2006	תאריך:	ש. ברלינר [אב"ד] י. גריל א. שיף	בפני:

	מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז חיפה		בעניין:
המערערת
	נ ג ד
	עודד צמח ת"ז 033967852
המשיב	יצחק הומינר	ע"י ב"כ עו"ד

פסק דין

בפנינו ערעור מטעם המדינה על פסק הדין שניתן בביהמ"ש השלום בחיפה ב-ת.פ 1816/04 (כב' הש' ד' פיש).

פסק דינו של ביהמ"ש קמא

המשיב הודה בביצוע עבירות של ניסיון לקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 25 ו- 415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 418 סיפא לחוק העונשין ושימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 סיפא לחוק העונשין. ביהמ"ש קמא הטיל על המשיב צו שירות למען הציבור (להלן: "צו של"צ") ונמנע מלהרשיעו.

ביהמ"ש קמא ציין, כי ע"פ עובדות כתב האישום, המשיב ביצע העבירות במסגרת ניסיונותיו להתקבל ללימודי הנדסה אזרחית בטכניון. בבקשתו להתקבל ללימודים צרף המשיב העתקים נאמנים למקור של תעודת בגרות, דיפלומת הנדסאי ותוצאות בחינת פסיכומטרית, בצירוף אישור נוטריוני.

המשיב זייף את התעודות הנ"ל, ע"י החלפת הפרטים האישיים בתעודות המקוריות, עם פרטיו שלו. בפועל, לא עבר המשיב מבחני בגרות מעולם, לא נבחן בבחינה פסיכומטרית וכן לא קיבל תעודת הנדסאי.

עוד עולה מפסק דינו של ביהמ"ש קמא, כי המשיב הודה בביצוע העבירות עוד בחקירתו במשטרה.

בטרם החלטה האם להרשיע המשיב, החליט ביהמ"ש כי יש מקום לקבל תסקיר מבחן בטרם ההכרעה.

ביהמ"ש קמא ציין כי מהתסקיר עלה, שהמשיב גדל במשפחה ובחברה חרדית. עד הגיעו לגיל 20 למד בישיבת פונובז' בבני ברק, אז זנח את הדת והקשר עם משפחתו ניתק כמעט כליל לאחר שסולק מבית הוריו. צעדיו הראשונים בחברה החילונית היו קשים והוא נקלע למשבר חריף שהתאפיין בהתנהגות דיכאונית. בעזרת "עמותת הלל" הצליח המשיב לבנות מסגרת לחייו ואף מצא עבודה כאיש מכירות בחברה קבלנית, שם הבשילה החלטתו לפנות לכיוון לימודים זה.

שירות המבחן ציין, כי המשיב הבין שלצורך קבלה ללימודים יהיה עליו לעבור תהליך מורכב וארוך של השלמת בחינות הבגרות ולימוד מקצועות חדשים והוא חש כי הוא מבוגר מדי בכדי להתחיל בתהליך שכזה. התסכול והלחץ בהם היה נתון, היוו מבחינתו קרקע פורייה לביצוע העבירות דלעיל.

שירות המבחן ציין, כי התרשם מאדם בעל ערכים נורמטיביים אשר מעד באופן חד פעמי וחריג ועל כן הומלץ להימנע מלהרשיעו ולהטיל עליו צו לשל"צ. כן נקבע, כי ההליכים המשפטיים הנם בעלי אפקט מרתיע מבחינת המשיב. זו השנה השנייה בה עושה המשיב מאמצים רבים להשלמת מבחני הבגרות ונראה כי הרשעה בעבירות אלו תקשה, ואף תמנע, מימוש שאיפותיו ללמוד ולעסוק בתחום ההנדסה.

ביהמ"ש קמא קבע, כי העבירות אותן ביצע המשיב הנן חמורות, אך במאזן השיקולים גוברים שיקולי שיקומו של המשיב. המשיב נמצא בתחילת דרכו בחברה החילונית, דרך אותה עושה בגפו, ללא תמיכה כלכלית, חברתית או משפחתית. סטייתו מדרך הישר נעשתה בעיקר בשל העדר יד מכוונת, משפחתית או חינוכית, הזמינה לרוב הציבור. המדובר במעידה חד פעמית, אשר בוצעה על רקע מצוקה אישית וקשיי הסתגלות למסגרת חדשה ולא כתוצאה מתעוזה, עורמה או תחכום.

עוד נקבע, כי מאז שהודה המשיב בעבירות נשוא ערעור זה, הוא עושה מאמצים גדולים להתקבל למסגרת אקדמית בדרך הישרה. מצבו הכלכלי דחוק והוא נותר מנותק ממשפחתו. הדרך שעליו לעבור ארוכה וקשה ועל בסיס נתוניו נראה, כי כישלון יהווה מבחינתו מכה צורבת יותר מאשר הרשעה בדין.

לאור האמור לעיל קבע ביהמ"ש קמא, כי זהו אחד מאותם מקרים נדירים בהם ניתן להסתפק בהטלת של"צ ללא הרשעה. ביהמ"ש הטיל על המשיב צו של"צ בהיקף של 150 שעות שמועד ביצועו יידחה עד לסיום המכינה האקדמית באוגוסט 2005.

הטענות בערעור

לטענת המערערת, לאחר שהודה המשיב בעבירות וביקש שלא להרשיעו, החליט ביהמ"ש קמא, חרף התנגדותה של המערערת, לשולחו לקבלת תסקיר משירות המבחן.

ביום 26/1/05 קיבלה המערערת הודעה מביהמ"ש קמא לפיה "נקבע דיון לגזר דין ליום 13/2/05".

לטענת המערערת, בהתאם להודעה הנ"ל, וכמקובל לאחר הכנת תסקיר שירות המבחן, היא הכינה טיעוניה לעונש. אלא שביום 13/2/05, לא נשמעו טיעוני הצדדים לעונש, אלא ביהמ"ש קמא נתן את החלטתו שלא להרשיע את המשיב ולהטיל עליו של"צ.

בהודעת הערעור טענה המערערת, כי מאחר ולא ניתנה לה אפשרות לטעון לעניין העונש ולהתייחס לתסקיר שירות המבחן, מן הראוי להשיב התיק לביהמ"ש קמא לצורך קיום דיון לעניין העונש. בטיעוניה בפנינו, זנחה המערערת טיעון זה וביקשה כי אנו נפסוק בנדון.

לטענת המערערת, לא התקיימו בענייננו אותם טעמים מיוחדים שנקבעו בפסיקה המצדיקים אי הרשעה. ראשית, הפגיעה האפשרית בשיקומו של המשיב אינה חמורה, שכן המשיב אדם צעיר, בתחילת דרכו המקצועית ועומדות בפניו אפשרויות תעסוקתיות רבות. שנית, העבירות אותן ביצע המשיב הנן חמורות ואינן מאפשרות, בנסיבות המקרה ובהתחשב בכך שבוצעו בשיטתיות, להימנע מהרשעתו.

כן נטען כי אי הרשעה משדרת מסר שגוי לציבור בכלל ולציבור הסטודנטים בפרט ואף לזרועות האכיפה. הטענות בדבר נסיבותיו האישיות של המשיב המתמצות במעברו מן החברה החרדית לחברה החילונית, אינן יכולות להוות שיקול המטה את כף המאזניים לכיוון אי הרשעה, אלא אך לעניין העונש.

לאור האמור לעיל, מבקשת המערערת להרשיע את המשיב ולהטיל עליו עונש של של"צ (בהודעת הערעור ביקשה התביעה להטיל על המשיב עונש מאסר מותנה בצירוף קנס, אך בפנינו צמצמה ערעורה לבקשה להטיל של"צ).

לטענת המערערת, כאמור, שגה ביהמ"ש קמא משנתן החלטתו בדבר אי הרשעת המשיב והטלת צו של"צ, וזאת מבלי לשמוע את טיעוני הצדדים בעניין ואת התייחסותם לאמור בתסקיר שירות המבחן.

אף שבטיעון התביעה בפנינו לא נתבקשנו, כאמור, להחזיר התיק לביהמ"ש קמא, מצאנו לנכון לאמר מספר דברים בנדון.

מפסק דינו של ביהמ"ש קמא עולה, כי עת הודה המשיב בביצוע העבירות וביקש שלא להרשיעו, טענו הצדדים טענותיהם לעניין זה וביהמ"ש קמא פרט טענות המערערת לאי הרשעת המשיב. ואכן עיון בטיעוני הצדדים מעלה, כי ב"כ הצדדים התייחסו לסוגיית ההרשעה, או אי ההרשעה והתביעה אף הפנתה לפסה"ד בע"פ 2083/96 תמר כתב נ. מדינת ישראל פ"ד נ"ב(3) 337 (להלן: "פסק דין כתב").

יחד עם זאת, כאמור, לא ניתנה לצדדים אפשרות לטעון טענותיהם בעניין אי ההרשעה, לאחר קבלת תסקיר שירות המבחן ותוך התייחסות אליו.

בהקשר זה ראוי להביא את סעיף 71א לחוק העונשין, הקובע בין היתר, כי:

"...

(ב) מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו, ומשעשה כן יהיה דינו של צו השירות, לענין סעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, כדין צו מבחן.

(ג) בית המשפט לא יתן צו שירות אלא לאחר ששוכנע על פי תסקיר של קצין מבחן שנעשו סידורים על פי תכנית מפורטת שיאפשרו לנידון לעשות את השירות".

ההוראות העוסקות בהטלת של"צ, אינן מתייחסות לנושא תסקיר שירות המבחן, מעבר לאמור לעיל.

אף ההוראות הכלליות הדנות בנושא תסקיר שירות המבחן, בחוק העונשין ובחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב – 1982 (להלן: "החסד"פ") אינן משמיעות דבר בעניין זה. ראוי לציין, כי לגבי סוגי תסקירים מסוימים, קיימת חובה מפורשת בדין לשמוע את טיעוני הצדדים ביחס לאמור בתסקיר (ראו: סעיף 191 וסעיף 191א לחסד"פ).

הגם שאין חובה מפורשת בדין לשמוע את טיעוני הצדדים ביחס לאמור בתסקיר, נראה, כי מן הדין, ככלל, לשמוע הטיעונים בטרם מתן ההחלטה. דברים האמורים בתסקיר עשויים להשפיע על החלטתו של ביהמ"ש ומשכך הם פני הדברים, יש לאפשר לב"כ הצדדים לממש את זכות השימוע שלהם. המדובר בזכות טבעית שאינה חייבת להיות כתובה עלי חוק. כאמור, אין בפנינו בקשה להחזיר התיק לביהמ"ש קמא ואנו נדון ביתר טיעוני ב"כ הצדדים.

בפס"ד כתב, בעמ' 341-342 נקבע כי:

"תכליתו של סעיף 71א לחוק, כפי שהיא משתקפת גם מן ההסטוריה החקיקתית שלו, דומה איפוא לתכלית סעיף 1 לפקודת המבחן, המאפשר, כאמור לעיל, להטיל מבחן ללא הרשעה. מטרת שני אמצעים אלה הינה שיקומית. ואולם, כידוע, שיקומו של נאשם - הגם שהוא מהווה שיקול מהותי שלציבור כולו עניין בו - הינו אך אחד משיקולי הענישה, שאליו מתווספים שיקולים אחרים הנובעים מאופיה של העבירה.

אכן, ענישתו של נאשם היא אינדווידואלית, ובית-המשפט בוחן עניינו של כל נאשם ונאשם ואינו קובע את עונשו אך על-פי מהות העבירה. ואולם, מהותה של העבירה, הצורך בהרתעת הרבים, ובעבירות שקורבנן אינו הפרט אלא הציבור כולו אף הוקעת מעשי העבירה - בצירוף מדיניות ענישה אחידה ככל האפשר על -יסוד שיקולים אלה - כל אלה משמשים כגורמים העלולים לגבור אף על שיקומו של הנאשם.

הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים:

ראשית, על ההרשעה לפגוע פגיעה חמורה בשיקום הנאשם;

ושנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי הענישה האחרים המפורטים לעיל" (ההדגשה אינה במקור).

בע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני ו-3 אח' פ"ד נד(3), 685 ,עמ' 689-690 נקבע בהקשר זה, כי:

"מושכלות ראשונים הם כי דרך כלל, בית משפט אשר קבע כי נאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו ירשיעו בדין. ככלל, משנמצא כי אדם עבר עבירה, מתחייב כי ההליך הפלילי כנגדו ימוצה בדרך של הרשעתו וענישתו, ומציאות זו עומדת ביסוד הליך אכיפת חוק תקין ושוויוני. לכלל זה - כאשר הוא מוחל על נאשמים בגירים - נמצא חריג בדמות ההסדר שבסעיף 71א לחוק העונשין התשל"ז-1977 לפיו רשאי בית המשפט, גם כאשר מצא שנאשם ביצע עבירה, להימנע מהרשעתו וליתן בעניינו צו שירות לתועלת הציבור, בנוסף למבחן או בלעדיו. משמתבקש בית המשפט לשקול אימתי יחיל את הכלל המדבר בחובת הרשעה ומתי יחיל את החריג בדבר הימנעות מהרשעה, נדרש איזון שיקולים המעמיד את האינטרס הציבורי אל מול נסיבותיו האינדיבידואליות של הנאשם. בראייה כוללת, נשקל מן הצד האחד הצורך במיצויו של ההליך הפלילי בדרך של הרשעת העבריין כדי להשיג בכך, בין היתר, את גורם ההרתעה והאכיפה השוויונית של החוק. שיקול ציבורי זה פועל במישנה תוקף ככל שחומרת העבירה גדולה יותר והנזקים לפרט ולציבור מביצועה גוברים.

כנגד השיקול הציבורי, נשקל עניינו של הפרט הנאשם, ובמסגרת זו נבחנים נתונים שונים הנוגעים אליו וביניהם - טיב העבירה אותה עבר וחומרתה, עברו הפלילי, גילו, מצב בריאותו והנזק הצפוי לו מהרשעה. באשר לנאשמים בגירים, במאזן השיקולים האמור גובר בדרך כלל השיקול הציבורי ורק נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן ביותר תצדקנה סטייה מחובת מיצוי הדין בדרך הרשעת העבריין, וזאת, לרוב, כאשר עלול להיווצר יחס בלתי סביר בין הנזק הצפוי מהרשעה בדין לבין חומרתה של העבירה והנזק הצפוי לעבריין מההרשעה (ההדגשה אינה במקור).

המערערת מפנה בערעורה, בין היתר, לפס"ד שניתן בערעור בביהמ"ש המחוזי בירושלים (ע"פ 248/93 גפן נ' מ"י, פ"מ תשנ"ה (1) 148) בו דובר בשני אחים אשר האחד נבחן במבחן הפסיכומטרי במקום אחיו, לאחר שזייף את תעודת הזהות שלו ע"י החלפת התמונה בתמונת האח. ביהמ"ש קמא ציין כי העבירות בהן מדובר (זיוף, קבלת דבר במרמה והתחזות לאחר תוך שימוש במסמך מזויף) ונסיבות ביצוען - חמורות והן מקפחות סטודנטים אחרים אשר נוהגים בדרך הישר. כן נקבע כי הפיתוי לעבור עבירות מסוג זה הנו רב ואי הרשעה במקרים אלה עלול לפגוע בכושר ההרתעה.

דיון

ב"כ המשיב ביקשה שלא להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא. היא עמדה על הנסיבות המיוחדות של המקרה וציינה כי המשיב סיים בהצטיינות את לימודיו במכינה של האוניברסיטה העברית וכי בינתיים החל ללמוד מחשבים בשלוחה של האוניברסיטה העברית. לדעתה, הרשעת המשיב תפגע קשות באפשרויותיו של המשיב להקלט בעבודה.

במובחן מענייננו, אליו הפנתה התביעה (ע"פ 248/93), דובר, במערערים בעלי נתונים מרשימים ואשר כונו ע"י ביהמ"ש "מלח הארץ" והסיבה היחידה העולה מפסק הדין לשקול שלא להרשיעם, הייתה כי הדבר "יכביד עליהם בחייהם האזרחיים בעתיד". זאת בשונה מענייננו, בו מדובר באדם שנסיבות חייו הנן שונות וחריגות ושנאלץ להתמודד בגפו עם קשיים רבים במהלך קליטתו בחברה החילונית, ושסיכויי השתקמותו עלולים להפגע קשות מעצם הרשעתו.

אין חולק כי המשיב ביצע עבירות חמורות. העבירות בוצעו מתוך מצוקה ועל רקע נסיבות של קשיי היקלטותו בחברה החילונית. נראה, כי מדובר במעידה חד פעמית וכי הרשעת המשיב תקשה עוד יותר על יכולת השתלבותו בחברה.

בנוסף, המשיב היה נתון שנתיים במשבר דכאוני. הוא שיקם עצמו במאמצים מרובים. קשים הם חייו של מי שניתק עצמו מעולמה של תורה וממשפחתו ועמד לגורלו, תוך שהוא חווה תקופת משבר ומאמצי שיקום.

יחד עם זאת, על ביהמ"ש לשקול לא רק את נסיבותיו האישיות של עושה העבירה. המדובר בענייננו בבגיר. ככלל, יש להרשיע בגירים בשל מעשי עבירה שביצעו. העבירות עצמן מסווגות כעבירות חמורות. הן נעשו תוך כדי תכנון, לא ככשלון רגעי. הצלחת המשיב בביצוען היתה גורמת עוול גדול למי שלא היה מתקבל ללימודיו אילו היה הנאשם מצליח להטעות את הגורמים המחליטים בטכניון. נראה, עם כל הצער, כי אין המדובר במקרה חריג שבו אין להרשיע מי שביצע את המעשים שבביצועם הודה. אי הרשעה במקרה זה עלולה לפגוע בערך השוויוניות.

אנו מרשיעים איפוא את המשיב במיוחס לו בכתב האישום.

חרף החלטתנו דלעיל נראה לנו כי המדובר במקרה חריג שאף אם הוא מחייב הרשעה, נכון יהא בבוא היום לשקול מחיקה מוקדמת של ההרשעה.

לאור עמדת התביעה ההוגנת, לעניין העונש, אנו פוסקים כי עונשו של הנאשם יהא 150 שעות של"צ, כפי שנקבע ע"י בימ"ש קמא.

ניתן היום ט' באדר, תשס"ו (9 במרץ 2006) במעמד הצדדים.

א. שיף - שופט

י. גריל - שופט

ש . ברלינר – ס. נשיא אב"ד

יהודית ד.