1

בתי המשפט

פ 000245/01		בית משפט מחוזי חיפה
25/01/2004	תאריך:	ח. פיזם - ס. נשיא [אב"ד] ש. שטמר - שופטת ר. שפירא - שופט	בפני:

המאשימה	מדינת ישראל		בעניין:
	- נ ג ד -
	1. בשארה זהראן 2. תומא זהראן
הנאשמים	משה גלעד ואח'	ע"י ב"כ עו"ד

גזר דין

1. הנאשמים בשארה זהראן (להלן: בשארה) בן 22 שנה, ותומא זהראן (להלן: תומא) בן 40 שנה הורשעו בכל העבירות שפורטו בכתב האישום. בשארה הורשע בעבירה של אונס לפי סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין תשל"ז – 1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) לחוק העונשין ובעבירה של ניסיון למעשה מגונה לפי סעיף 348 + 25 לחוק העונשין. תומא הורשע בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין.

בחלק מהעבירות הורשעו הנאשמים פה אחד, ובחלקן הם הורשעו ברוב דעות, כמפורט בהכרעת דיננו.

2. הנאשמים ביצעו את העבירות כאשר עבדו יחד בחנות, סמוך למקום מגוריה של המתלוננת (שהיתה באותה עת כבת 12 שנה). בשארה נצמד לגופה של המתלוננת, הרים את חולצתה וחזייתה, הוריד את מכנסיה עד לברכיה, ליקק את גופה, נישק אותה. לאחר מכן, הוציא את איבר מינו ושאל את המתלוננת אם היא רוצה למצוץ לו, המתלוננת סרבה. אז, תפס בשארה את ידה של המתלוננת, שם אותה על איבר מינו, והכריח את המתלוננת לאונן לו בכח.

בהמשך, הכניס בשארה את אצבעו לאיבר מינה של המתלוננת, מישש את שדיה וישבנה עד שבא על סיפוקו. כל המעשים הנ"ל בוצעו בניגוד לרצונה ותוך התנגדותה של המתלוננת.

תומא השעין את המתלוננת על קיר, תפס אותה בשתי ידיה, הוריד את חולצתה וחזייתה כנגד רצונה, ואז, ליטף את גופה של המתלוננת ומחץ את שדיה. לאחר מכן, מצץ פטמתה, ליקק את בטנה צווארה ושדיה. המתלוננת אמרה לתומא שלא נעים לה, וביקשה שיפסיק, אולם, הוא המשיך במעשיו.

בהמשך, ניסה תומא להוריד את מכנסיה של התלוננת ולהחדיר את ידיו לישבנה, אך הדבר לא צלח. לאחר מכן, הוריד תומא חלקית את מכנסיו ותחתוניו, כאשר שאלה אותו המתלוננת מדוע הוא עושה לה את האמור, השיב, "כי הוא רוצה להכניס לה, וכי אם תצעק, יהרוג אותה". בהמשך, הגיע לסיפוקו.

במקרה קודם, ניסה בשארה לבצע מעשה מגונה במתלוננת.

3. מתסקיר הקורבן, שהובא בפנינו עולה, כי המתלוננת נפגעה קשה מן העבירות שביצעו בה הנאשמים. עוד בטרם ביצוע העבירות, היתה המתלוננת נערה חסרת בשלות רגשית ונפשית. הפגיעה המינית החריפה את מצבה, שהיה גם כך רגיש וקשה, וזה גרם לה להידרדרות נפשית קשה וצורך באשפוז במחלקה פסיכיאטרית. גם כיום, סובלת המתלוננת מסיוטי לילה, פחד להסתובב בעיקר בערב, נמנעת מקשר עם בנים, חסרת אמון במבוגרים ומתקשה ליצור קשר. היא נערה עצובה וחסרת חיים. לפי המלצת שירות המבחן, זקוקה המתלוננת לטיפול נפשי, פסיכולוגי ארוך טווח. אין המלצה טיפולית מטעם שירות המבחן.

הנאשמים לא הביעו חרטה במהלך החקירה בשירות המבחן, וכן לא בפנינו.

לשני הנאשמים אין הרשעות קודמות.

4. בעילת קטינה או התעללות מינית בה בניגוד לרצונה ובאלימות, היא עניין חמור מאוד ועל כל חברה לבצע התייחסותה המוקיעה ואת סלידתה ממעשים כאלה על ידי הענשת העבריינים, במידה הראויה (ע.פ. 5515/94 יעקב בנימין נ. מדינת ישראל תק-על 95(3) 772, 779). במיוחד אמורים הדברים בפגיעות בקטינים בגופם ובנפשם, בכבודם ובאישיותם המצויה בתהליך עיצוב (ע.פ. 1/97 דאודאי נ. מדינת ישראל תק-על 97(2), 679).

הכלל הוא, כפי שביטאה זאת כב' השופטת ט. שטרסברג כהן (בע.פ. 4872/95 מדינת ישראל נ. איילון פ"ד נג(3) 1, 9):

”כיצד נבטא את סלידתנו - כחברה מתוקנת – מהתנהגותם (העבריינית החמורה), אם לא בענישה מכאיבה? כיצד נטמיע נורמות התנהגות אם נטיל עליהם עונש שיש בו מן הסלחנות? עונש הצופה פני עתיד ואינו נותן דעתו על המעשים שנעשו בעבר, ועל השפעתם ההרסנית על רקמתה הבריאה של החברה. כיצד נרתיע אחרים מפני מעשים דומים ואיזה מסר נשדר להם"?

עדיין, ראוי ליתן משקל הולם גם לנסיבות האישיות של נאשמים. הענישה היא אינדיבידואלית ובבוא בית המשפט לגזור דינו של נאשם, שוקל הוא הן את נסיבותיו האישיות כפי שהובאו לידיעתו והן את אינטרס הציבור (ע.פ. 9218/96 גנאים נ. מדינת ישראל תק-על 97(2) 546).

5. הסנגור מבקש מאיתנו להביא בחשבון, שלמרות מעשיו האכזריים של בשארה במתלוננת, היא נשארה בתולה, וכי מדובר במעשה אחד בודד, בעת היות בשארה כבן 19 שנים. עוד הודגש בפנינו, כי במשך תקופה ארוכה, עד למשפט, היה בשארה במעצר בית חלקי. כמו כן הודגש כי אביו של בשארה שירת שנים רבות כסוהר בבית מעצר קישון, וקיים חשש, שבשארה ירצה עונש במקום עבודת אביו (עניין חמור כשלעצמו).

6. בכל זאת, יש להביא בחשבון לקולא את גילו הצעיר של בשארה (19 שנה) בעת ביצוע העבירה, את העדר הרשעות קודמות, את בעיות משפחתו ושהותו במעצר בית. מכיוון, שהעבירות התבצעו, אף כי לא באותו זמן, ביחד עם תומא, יש השפעה כלשהי לעונש שאנו עומדים לגזור על תומא לגבי העונש שנטיל על בשארה.

בהביאנו בחשבון את כל השיקולים הנ"ל, אנו גוזרים על בשארה זהראן מאסר של 6 שנים בפועל, בניכוי תקופת מעצרו 10.06.01 ועד יום 06.07.01. וכן שנה מאסר על תנאי והתנאי הוא שבמשך שנתיים מיום שחרורו ממאסרו, ימנע בשארה מכל עבירה שהורשע בה.

עניינו של תומא פחות חמור, העונש המקסימלי שיש להטיל עליו הוא 3 שנות מאסר. זאת, למרות נסיבותיו האישיות של תומא, הוא אב למשפחה נורמטיבית בת 6 נפשות, רק לפני חודש נולד בנו והוא המפרנס היחיד במשפחה. תומא היה במעצר בית תקופה ארוכה, עד היום הזה. גם לתומא אין הרשעות קודמות.

ביחד עם זאת יודגש, כי תומא, איש מבוגר ואב לילדים, ולכאורה כבר "השלים" את חינוכו, ובכל זאת עשה במתלוננת מעשה מגונה כה חמור, הנמצא ברמה הגבוהה של מעשים מגונים, ובנסיבות של פגיעה כה חמורה בילדה מתבגרת. לכן, יש למצות עם תומא את הענישה המקסימלית הקבועה בחוק.

בהביאנו בחשבון את כל השיקולים הנ"ל, גוזרים אנו על תומא זהראן מאסר של 3 שנים בפועל, בניכוי תקופת מעצרו 10.06.01 ועד יום 06.07.01.

עוד מחייבים אנו את הנאשמים לפצות את המתלוננת בסך של 50,000 ₪, שאולי יקלו עליה במידת מה בהליך שיקומה (תשלומים עבור טיפולים פסיכולוגיים נפשיים).

אנו מחייבים את בשארה זהראן לשלם למתלוננת סך של 30,000 ₪ פיצויים ואת תומא זהראן לשלם למתלוננת 20,000 ₪ פיצויים.

הודעה זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום ב' בשבט, תשס"ד (25 בינואר 2004) במעמד ב"כ המאשימה, הנאשמים וב"כ.

ר. שפירא, שופט

ש. שטמר, שופטת

ח. פיזם, ס. נשיא [אב"ד]

000245/01פ אתי עטיאס