מדינת ישראל
ע"י ב"כ עו"ד	גורן
חקירת סיבות מותו של המנוח רוני שומר ז"ל
ע"י ב"כ עו"ד רום

מופיעים: ב"כ הצדדים.

                המשפחה.

החלטה

כללי

רוני שומר ז"ל (להלן: "המנוח") הלך  לבית עולמו ב- 27.12.9900, והוא כבן 34 בלבד, לא ממחלה ולא מדי שמים בא עליו מותו, הוא נפטר כתוצאה ממאבק עם שוטרים שמלאו תפקידם. נסיבות מותו הטראגי הן נשוא הבקשה שבפני, בה מתבקשת אני לעשות שימוש בסמכויות שבסעיף 32 לחוק חקירות סיבות מוות תשי"ח - 1958 (להלן: "החוק"). במהלך שמיעת הבקשה התקיימו בפני ישיבות רבות, במהלכן הופיעו בפני אחד עשר עדים והוגשו כ - 40 מסמכים.

את משפחת המנוח ייצג עו"ד אלון רום, ועו"ד גיא גורן מפמת"א הופיע כידיד בית המשפט, הביא את החומר שנאסף במהלך חקירה משטרתית, והציג בפני את הפן המשפטי כפי שהתביעה הכללית רואה אותה.

ברור הבקשה בפני נדחה מספר פעמים על מנת לאפשר לפמת"א להגיע להחלטה לעניין הגשת כתב אישום. משהצהיר עו"ד גורן ביום 23.5.01 שהפרקליטות לא תגיש כתב אישום נגד מי מהמעורבים, התחלתי בברור הבקשה לגופה. העידו בפני: שוטרים, שכנים, בני משפחה מעורבים ועדים ניטראליים. 

א) השוטרים: רס"ל חוסם חוסיסי (עמ' 33-29), הגיש דו"ח פעולה שכתב במ/7 והודעתו במ/8, רס"ר שירה זיו (עמ' 41-35), הגישה את דו"ח הפעולה שכתבה במ/10, את המזכר במ/12, ואת הודעתה במ/11 והמתנדב אברהם גיל (עמ' 52-46)  שהגיש את הודעתו במ/16.

ב) השכנים המעורבים ובני משפחותיהם: בוריס ואל (עמ' 35-33) שהגיש הודעותיו
במ/9 א'-ב', ואלכסדנר שליחוב (עמ' 63-62) שהגיש הודעותיו במ/20 א'-ג'.

ג) העדים הניטראליים: יהודה אזולאי (עמ' 58-57) שהגיש הודעתו במ/18, שמואל ביטרמן (עמ' 62-58) הגיש הודעתו במ/19, יהודית ביטרמן (עמ' 72-62) הגישה הודעתה במ/24.

ד) בני משפחת המנוח: אמו של המנוח, גב' אגדס שומר (עמ' 45-41), הגישה הודעותיה במ/13 א-ב ותצהירה במ/14, אחותו של המנוח, מינה שומר (עמ' 56-52) הגישה  הודעותיה במ/17 א'-ב'.

ה) החובש שרון אשר (עמ' 28-14) (להלן: "החובש"), שהגיש הודעותיו במ/1 ו-במ/2.

ו) מסמכים שקבלתי:  1. תמונות (במ/5). 2. קלטת (במ/6). 3. חוו"ד פתולוגית (במ/3, במ/3א', במ/3ב'). 4. דו"ח ועדת בדיקה של משרד הבריאות (במ/4). 5. תצהירים (במ/14, במ/24 א'). 6. חוו"ד פסיכיאטרית (במ/22). 7. סיכומי מחלה מבי"ח שלוותה (במ/15 א'-ז'). 8. הודעה של גב' מלזק (במ/21 א'-ב') 9. הודעה של הגב' נטליה שליחוב (במ/23).

אמינות העדים

בטרם קביעה באשר לעובדתיות ובחינה של השאלות המשפטיות הרלוונטיות, אדרש

לאמינות העדים.

1.           קביעות העובדות שבמחלוקת על סמך אמינות העדים - מקובלת עלי עמדת עו"ד גורן שיש להתייחס בזהירות לעדויותיהם של קרובי משפחת המנוח בשל העניין האישי שיש להם בהליך שבפני. יחד עם זאת, אין להתעלם מהעניין האישי שיש למי משאר העדים. כל אחד מהעדים – השכנים, השוטרים והחובש, מודע לתוצאתו האפשרית של ההליך שבפני, ולסיכון שמה יוחלט על הגשת כתב אישום נגדו. לידיעה זו משקל סגולי הזהה לאינטרס של בני משפחת המנוח.

1(1)        החובש שרון אשר- החובש, בהופיעו בפני העיד בכנות ובפתיחות. הוא הודה שבטרם הגיעו לדירה, ידע שמדובר בחולה נפש שמשתולל, כשם שהודה שלא הוכשר כיצד לנהוג במקרים כאלה. עוד הודה, שלא טיפל במנוח עד להכנסתו לאמבולנס, והסביר זאת בתנאים הקשים (תאורה, ריבוי אנשים). ראה את השוטרים מכים את המנוח, קושרים ידיו, רגליו ופיו, ולא התערב. את המחדל הסביר בחוסר סמכותו הרפואית ביחס למנוח, שהיה נתון במשמורת השוטרים. למרות הרושם הכללי החיובי שעשתה עלי עדותו של החובש, אני דוחה טענתו שהוריד את המטפחת שהיתה בפיו של המנוח לפני הכנסתו לאמבולנס. כמו כן אינני מקבלת גרסתו שהמטפחת היתה יבשה. גרסה זו אינה עולה בקנה אחד עם ממצאי פרופ' היס (במ/3 א' ו-ב'), ועם ממצאי ועדת הבדיקה (במ/4). בהודעתו במ/1 אמר החובש שאת "הצעיף" שהיה כרוך על צוואר המנוח שחרר רק כשהמנוח היה באמבולנס. עוד אמר והוסיף, שהבחין ב"צעיף" זה רק כשהמנוח היה באמבולנס, ואילו בהודעתו השניה במ/2 טען שראה שפיו של המנוח קשור לאחר שהשוטרים הצליחו להשתלט עליו. גם הסבריו של החובש לאי הזעקת רופא ונידת נוספת אינם מקובלים עלי. הטיעון שכל הרופאים בניידות אין בו כדי לפטור או להסביר את המנעותו המוזרה של החובש מלהזעיק רופא לנוכח התנהגותו החמורה של המנוח. שונה היתה דעתי ביחס לנושא זה אילו הובאו בפני ראיות, שהחובש התקשר למוקד מד"א ודרש עזרת רופא ונדחה. לא נעלמה מעיני מסקנת הועדה בבמ/4 שקבעה כי המנוח היה במצב בלתי נשלט לקבל טיפול, מצב זה לא פוטר את החובש משמירה על חיי המנוח, והזעקת עזרה מיידית.

1(2)        רס"ל חוסייסי - אני מקבלת את דבריו של רס"ל חוסייסי שהמנוח השתולל וניסה לנשוך אותו ולכן נאלץ לכבול את ידו השניה של המנוח בעזרת שוטרים נוספים. אינני מקבלת טענתו, שלא ראה שהשוטרים הכו את המנוח באלות, וכן שלא ראה שראשו של המנוח נחבט כאשר הוריד אותו עם שוטרים נוספים במדרגות. טענה זו של רס"ל חוסייסי אינה מתיישבת עם עדותם והודעותיהם של השכנים ושל החובש, כפי שיפורטו בהמשך. מרגע הגיעו לדירה לא עזב עד זה את המנוח, והיה מעורב בנסיונות ההשתלטות עליו. לא יתכן מצב שהמנוח הוכה באלה, ורס"ל חוסייסי לא ראה זאת. מעדויותיהם של החובש, והמתנדב אברהם עולה שבמהלך ההורדה נחבט ראשו של המנוח במדרגות. אם כך לא ברור לי כיצד רס"ל חוסייסי, שלדבריו עמד ליד ראשו של המנוח בעת הירידה מהדירה, לא ראה ולא שמע את החבטות. הגיוני יותר שרס"ל חוסיסי ראה את המכות בדירה ושמע את חבטות הראש במדרגות, ונמנע מלהעיד עליהם מסיבות השמורות עמו ובאופן השולל את אמינותו.

1(3) רס"ר שירה זיו - הגיעה ראשונה לדירה יחד עם השוטר אוריאל. החליטו שעליהם לכבול ידיו של המנוח תוך הפעלת כח פיזי. הם לא הצליחו לעשות כן והשוטר אוריאל הזעיק תגבורת משטרתית למקום האירוע. רס"ר זיו הודתה שהיתה מצוידת באלה. היא גם הודתה שהשתמשה בה על מנת להרחיק את המנוח ממנה, אך הכחישה שהכתה את המנוח באלה. בהודעתה במ/11 אף טענה שהמנוח ניסה לחטוף ממנה את האלה, ולא הצליח. אינני מקבלת את גרסתה של העדה בכל הקשור לאלה, ואני קובעת כי השוטרת, שהיתה האישה היחידה במקום, הכתה את המנוח באלה, כפי שעולה מעדויותיהם של גב' שומר, יהודית ביטרמן, אלכסנדר שלחוב בהודעתו במ/20 ב'. עדותה של עדה זו בפני איננה אמינה: לכל אורך האירוע, ועד שהמנוח הוכנס לאמבולנס, היא לא ראתה מטפחת על פי המנוח, וזאת למרות שכל העדים מלבדה ראו את אותה מטפחת. בנוסף, לא ראתה עדה זו שהשוטרים בעטו במנוח או הכו אותו, ולא ראתה שראשו הוטח במדרגות. בניגוד קוטבי לעדויות רבות שבפני גם עדה זו שנכחה במשך כל האירוע ניסתה להסתיר פרטים חושבים ומהותיים, מן הסתם על מנת לכסות על התנהגותה.

1(4)      גיל אברהם- שוטר מתנדב במשמר האזרחי. הגיע לדירה בלבוש אזרחי בלווית מתנדב נוסף, אחרי השוטרים זיו ואוריאל. הודה שסייע לבעל הדירה לכבול את רגלי המנוח, והכחיש שהכה את המנוח באלה. ראה שרס"ר זיו משתמשת באלה. לטענתו, רס"ר זיו נעזרה באלה על מנת להצמיד ידיו של המנוח לגופו. טען שהמנוח הטיח את ראשו בקיר. העד לא נדרש לאלימות שהפעילו השוטרים נגד המנוח, ללא קשר לשאלה האם דובר בכח סביר אם לאו, בניגוד לדברי החובש, שהעיד כי השוטרים בעטו במנוח בכל חלקי גופו, ושוטר או מתנדב הכה בו עם החלק החד של האלה באזור בית החזה. הכיצד המתנדב, שהודה שעזר לשוטרים להשתלט על המנוח, והיה עמם כשהורידו אותו למטה, לא ראה במשך כל הזמן הזה שום  אלימות שהשוטרים הפעילו כלפי המנוח?

1(5) אמו ואחותו של המנוח –גב' שומר נכחה באירוע כמעט מראשיתו. בתה מינה הגיעה למקום רק כשהמנוח הורד במדרגות. גב' שומר טענה שלא ראתה את המנוח משתולל, הגם שהודתה שהוא לא שתף פעולה עם השוטרים. לדבריה, המנוח הגן על עצמו, ניסה להשתחרר מידי השוטרים, ולא שעה לדברים שנסתה לומר לו. מקובל עלי שגב' שומר בקשה מהשוטרים והדיירים שלא להרביץ למנוח, ולהוריד מפיו את המטפחת. אינני מקבלת את התכחשותה להשתוללות המנוח, שתוארה בפרוט על ידי שאר העדים שנכחו במקום, כולל השכנים ובעלי הדירה. מינה שומר, ראתה שהמנוח היה קשור, חששה לשלומו ובקשה להוריד מפניו את המטפחת. היא לא ראתה את החבטות שנחבט ראשו של המנוח במדרגות, גרסה שהעלתה לראשונה בבית המשפט. טענתן של גב' שומר ומינה שומר שלמנוח לא היו התפרצויות אלימות, והוא היה חולה שקט שלא השתולל גם בעבר, איננה מקובלת עלי, ואני דוחה אותה. לנוכח סיכומי המחלה (במ/15 א'-ז'), המתעדים התפרצויות זעם ואלימות בעברו של המנוח.

1(6) בעלי הדירה ומקורביהם – אלכסנדר שליחוב העיד שהמנוח נכנס לדירתו, טען שהוא חייב לו 1000 ₪, וניסה לפגוע בו בכסא. העד התגונן מפני המנוח, שנפל ונתקל בתריס. העד לא שלל אפשרות, שכתוצאה מההתקלות בתריס והנפילה נחבל המנוח בגבה. לשמע הצעקות הגיע לסלון בוריס, ושניהם יחד אחזו בידי המנוח, ובעזרת הכסא הצמידו אותו לקיר. גרסתם של העדים נתמכת בעדויותיהם של גב' שומר, שמואל ביטרמן, רס"ר זיו, וקריסטינה מלז'ק (במ/21 א'). לדברי אלכסנדר בהודעתו במ/20 א', קשר את רגליו של המנוח, מכיוון שהוא בעט כשהשוטרים הגיעו. אני מקבלת עדויות אלו במלואן.

1(7) השכנים – יהודית ושמוליק ביטרמן תארו הן את התנהגותו הפרועה מאוד של המנוח, והן את האלימות שהשוטרים והמתנדבים הפעילו נגדו. יהודית ראתה שהשוטרת והמתנדב הניפו אלה לעבר המנוח, הגם שלא ראתה באיזה חלק מגופו פגעה האלה, כי המעקה הסתיר לה. כמו כן ראתה העדה שהמתנדב הגבוה הכה את המנוח באלה. העדים לא הגזימו בתאוריהם, ואני מאמינה להם שראו את שתארו.

1(8) האזרח יהודה אזולאי – לא היה בדירה, ולא מסוגל לזהות אנשים. העיד לאירועים שקרו בדירה על פי מה שראה בעומדו ברחוב בצידו המרוחק של הכביש. מפאת הזהירות אין לבסס מסקנות על עדותו לגבי האירועים בדירה. לעומת זאת, לאחר שהמנוח הורד למטה, העד התקרב אליו וראה שהמנוח שכב מספר דקות על המדרכה, כשעל חלקים מפניו מטפחת, ובפניו דם, שאמר שראה כשהמנוח הניף את ראשו.

2.         בחינת התנהגותם של המעורבים ומידת הכח שהפעילו כלפי המנוח - לבחינת מידת הכוח שהפעילו מי מהמעורבים כלפי המנוח, סבירות התנהגותם, יש להידרש לשאלה הנגזרת, האם ההתנהגות חורגת מהתנהגותם של אנשים מן הישוב, כמו גם נושאי תפקידים מן הישוב, והאם פעלו כפי שיכולים וחייבים היו לפעול בנסיבות המקרה. כפועל יוצא מכך יש להידרש לשאלת קיומו של קשר סיבתי בין הפעולות ו/או המחדלים למותו של המנוח, והאם קשר סיבתי זה חל על כולם, או שניתן ליחסו רק לחלק מהם.

2(1) השכנים:

            לאחר בדיקת העדויות, ושקילת מכלול הנסיבות, הגעתי למסקנה שהשכנים פעלו באופן סביר ומותר. המנוח השיג את גבולם, ונכנס לדירתם ללא רשותם. קמה להם זכות חוקתית להתגונן מפניו, ולהגן על גופם ורכושם, הקבועה בסעיף 34י לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הם הצליחו להשתלט על המנוח ומבלי לגרום לו נזק חמור אם בכלל, ריתקו אותו לרצפה, ובעזרת כסא מנעו ממנו תנועה (ראה עדותם של בוריס ואל, רס"ר זיו, גב' שומר, שמואל ביטרמן, אלכסנדר שליחוב ויהודית ביטרמן והודעותיהם, וכן הודעות קריסטינה מלז'ק במ/21 א' ב').

אני קובעת כעובדה שהשכנים, שהמנוח הפתיע אותם בכניסתו לדירה ואפילו מצויד בסכין, הצליחו להשתלט עליו תוך הפעלת מידת כח סבירה, ואין כל רשלנות שניתן ליחס לשכנים, בני משפחת שליחוב ואורחיהם.

2(2) השוטרים:

הגיעו לדירה על מנת לבצע את תפקידם, להוציא המנוח מהדירה תוך שמירה על הסדר. לאור מצבו הנפשי של המנוח, שלא הגיב לפונים אליו, אפילו לא לאמו, ברור שהשוטרים לא יכלו להשיג מטרתם בדברי נועם, והיה עליהם להשתמש בכח.  אינני מקבלת שהיה נכון בנסיבות המקרה ולאור מחלתו הקשה של המנוח לפתוח במאבקי כח איתו, ולנסות לפנות מהדירה בטרם טופל ע"י רופא. ראוי ונכון היה שימשיכו להחזיק במנוח, כפי שעשו זאת השכנים. עד שיטופל ע"י רופא מוסמך. העובדה שלחובש שהגיע לדירה לא היתה סמכות להזריק לו זריקת הרגעה, מביאה למסקנה שכל עוד לא הגיע רופא לא היתה דרך להרגיע את המנוח, והשימוש בכח כפי שנעשה, ללא מחשבה וללא התיחסות למחלת המנוח, תרם רק להסלמת העימות.

2(3)     הכלל הוא, שמי שמפעיל סמכות שלטונית חב בעת הפעלתה חובת זהירות: "...מי שמפעיל סמכות שלטונית חב בעת הפעלתה חובת זהירות, בפרט אם בידיו השליטה על מהלך האירועים ועל נקירת האמצעים הנדרשים" (ע"פ 4188/93 מרדכי לוי נ' מ.י, פד"י מט(1), 539). למשטרה אחריות ישירה בתחום שעליו היא מופקדת על פי פקודת המשטרה, כלומר סדר ציבורי ובטחון הציבור. 

2(4)     חובתם של השוטרים כלפי המנוח נגזרת מהגדרת תפקידם, המחייב אותם לפעול תוך שמירה על האיזון העדין שבין ביצוע הדרוש, לשמירה על שלמות גופו וחייו של המנוח. במקרה שבפני יש לבחון במבחן הסבירות את מידת הכח שבו השתמשו השוטרים, ולא את עצם השימוש בו. כב' השופט שמגר בע"פ 488/88 אנקונינה נ' התובע הצבאי הראשי, פד"י מד (2) עמ' 535, בעמ' 371, פסק שאיש רשות ואפילו אזרח הפועל להגנת חייו או שלמות גופו של קורבן העבירה, רשאי להשתמש בכח לשם מניעת אותה פגיעה אפשרית, אולם מידת הפעלת הכח כלפי עבריין מוגבלת ו-"יש להימנע מקיפוח חיי אדם ופגיעה בשלמות גופו שהדבר איננו עומד ביחס סביר למידת הסכנה אותה מבקשים למנוע, גם כאשר מדובר בתפיסת עבריין". לסיכום - ההיתר להשתמש בכח סביר איננו מבטל את חובתם המשפטית של השוטרים לפעול במידת כח שתהלום את הסכנה שביקשו למנוע.

2(5)     הערכת מכלול האירועים מביאה שהשוטרים שהגיעו למקום ונוכחו שלא יוכלו להשליט את הסדר בדרכי נועם ואף לא ע"י הפעלת כח פיזי, הזעיקו עוד שוטרים ועוד מתנדבים וכולם יחד הפעילו כלפי המנוח כח רב מדי במקומות רגישים בגופו לאורך פרק זמן ניכר, וזאת בידיעה שהוא סובל ממחלת נפש. כשוטרים וכאנשים מן הישוב, חייבים היו לצפות, שיש במעשיהם, במיוחד על רקע מחלתו, ומצבו הנפשי הסוער באותה עת בפרט, כדי להוות סכנה למנוח. חובתם היתה לדרוש באופן מידי מהחובש להזעיק רופא מוסמך. חובתם הנוספת היתה לדרוש מהחובש להביא אלונקה, על מנת להוריד המנוח מהדירה ולחילופין להצמידו לכסא ולהורידו בישיבה ולא לאפשר הטחת ראשו של המנוח במדרגות. הם היו יכולים לצפות שהדבר יקרה לנוכח התפרעותו של המנוח בדירה.

2(6)     להכות במנוח, לקשור אותו, לחסום פיו ולגרור אותו בכוח על המדרגות, כשהוא במצב מאוזן משמעו - חשיפת המנוח לסיכון חמור במיוחד כפי שנמצא בדו"ח הפתולוג שקבע ב- מ/3 א' ו-ב', מותו של המנוח נגרם מחנק בעקבות שאיפת תוכן קיבה עם חסימת קנה הנשימה בעקבות לחץ על בית החזה והבטן, ולחץ על שפתי הפה והצוואר. שהגפיים כפותות הקשה על פעולת הנשימה.

2(7)     תפקידם של השוטרים חייב אותם לעמוד על המשמר ולא להמשיך להחזיק בו כשהוא קשור ולפחות פיו חסום, מבלי שקבל טיפול רפואי, באופן שהביא להשלמת פעולת החנק. מכאן הקשר הנסיבתי המשפטי בין התנהגות השוטרים והתוצאה הקטלנית.

3.         באשר לחובש: החובש לא הוסמך לטפל במנוח על ידי מתן זריקה ופעל בהעדר נוהלים. גם על רקע עובדות מוצא אלו, הגעתי למסקנה שהתנהגותו איננה סבירה, והיא נופלת מרמת זהירות נדרשת. כאדם מן הישוב ובמיוחד על רקע השכלתו הרפואית, והותק רב השנים שלו בתפקידו - 13 שנה. החובש, שראה שהמנוח במצב כה חמור, חייב היה להזעיק ללא דיחוי רופא שיטפל במנוח באמצעים שמשמשים להסמכתו. התרשמתי שהחובש לא היה מסוגל לטפל במנוח טיפול אפקטיבי כל שהוא. לא בדירה וגם לא מחוצה לה. שראה שהמנוח מוכה, גפיו כבולות, פיו קשור, חייב היה לדרוש שהורדתו תעשה באופן זהיר אם לא על גבי אלונקה לפחות בהיותו קשור וישוב על כסא. שאם לא כן לנוכח הסערה בה היה מנוח נתון הוא בוודאי צריך היה לצפות שההשתוללות תמשך גם בירידה במדרגות וללא מגן לראשו. הסיכוי לחבטות מסוכנות ברור מאליו. בנסיבות אלה חובתו היה לצפות סכנה לחייו. עוד יאמר ויודגש שוב, החובה להזעיק רופא  מיומן לאלתר היא חובה בסיסית המובנת לכל אדם מהישוב. הסברו של החובש שהרופאים בניידות איננו סביר, ואני דוחה אותו כפי שפורט לעיל. החובש בהיותו הסמכות הרפואית היחידה, היה מחויב באחריות לשלומו של המנוח, וככזה היה עליו לוודא שהפגיעות במנוח תהינה מינימליות ובלתי מסוכנות ושאפשרותו לנשום, לא תופרע. אני דוחה את טענת החובש שלא היה בר סמכות לדרוש מהשוטרים, לנוכח מעמדו כאיש רפואה. לנוכח התנאים בהם נמצא המנוח שהחובש היה ער להם, חובתו היתה להזעיק וללא דיחוי ניידת טיפול נמרץ. החובש הודה, שהחבטות שספג המנוח מהמדרגות עלולות לגרום להקאה, ואף על פי כן גם בשלב זה לא שחרר את המטפחת מפיו של המנוח.

על סמך העדויות והראיות אני קובעת תשתית ראייתית כדלקמן:

1. כתובתה של גב' אגדס שומר אמו של המנוח (להלן: "גב' שומר" או "האמא") רח' סוקולוב 41 ברמת השרון. המנוח התגורר בנפרד מאמו, ומדי פעם בא לבקרה.

2. בזמן הרלבנטי התגוררו בני משפ' שליחוב באחת הדירות בבניין שבאותה כתובת (להלן: "הדירה").

3. המנוח סבל ממחלת נפש קשה, נזקק לתרופות, ולא ברור אם נטל אותן בתכוף לפני מותו.

4. באשר לאירועים הרלבנטיים, יאמר כבר כאן, כי לא מצאתי שניתן לקבוע לוח זמנים מדוייק, וזאת לנוכח ריבוי המשתתפים, והערכות הזמן השונות שכל אחד מהם הביא לפני, ולכן זמנים, אם יקבעו, הם רק לצורך התמצאות כללית, אין מחלוקת שאירועים קרו בסביבות השעה 20:00.

5. מסיבה שלא הובררה לאשורה, בתאריך 27.12.99 סמוך לשעה 20:00, נכנס המנוח לדירה, וכשנדרש לצאת הקים מהומה, שהביאה להתקהלות דיירים מדיירי הבית, ביניהם האמא. מכיוון שהמנוח המשיך בהתעקשותו שלא לעזוב את הדירה והשתולל, הצמידו השכנים את המנוח לקיר בעזרת כסא והזעיקו משטרה ומד"א.

6. זמן מה לאחר הקריאה הגיעו לדירה רס"ר שירה זיו והשוטר אוריאל, ואחריהם שני מתנדבי המשא"ז: רובינשטיין ואברהם גיל, ואחריהם רס"ל חוסייסי, המתנדב עומרי לחמן והחובש - שלא היה מוסמך להזריק זריקות הרגעה.

7. השוטרים, המתנדבים, החובש והאמא לא הצליחו להרגיע את המנוח ולהביאו לצאת מהדירה. כדי להוציא את המנוח הם "שחררו אותו" מהכסא. אגב נסיון לכבלו באזיקים. פעולות אלו של השוטרים החריפו את התנהגותו הפרועה של המנוח.

8. גם במצב זה המשיכו השוטרים לעמוד איתן במשימתם להוציא את המנוח מהדירה, ועשו זאת בעזרת כח פיזי שהפעילו נגדו והעימות החריף. המנוח הוכה, נקשר ופיו נחסם.

9. ואז - כשגפיו של המנוח קשורות ופיו חסום, אחזו בידיו וברגליו רס"ל חוסייסי חוסאם, אוריאל, המתנדב עומרי לחמן והחובש, הורידו אותו לרחוב והניחוהו על המדרכה עד שהובאה אלונקה מתוך האמבולנס, עליה הושכב המנוח והועלה לאמבולנס. זמן קצר לאחר מכן, בהיותו באמבולנס, נפח את נשמתו ונפטר.

10. עוד קודם לכן - 28.12.98 ניתח פרופ' היס מהמכון לרפואה משפטית את גופת המנוח. פרופ' היס קבע כי חנק, שנגרם מחסימת קנה הנשימה עקב לחץ על בית החזה, הבטן, הצוואר ושפתי הפה, גרם למות המנוח. בנתיחה מצא פרופ' היס תוכן קיבה גושי חוסם את קנה הנשימה. פרופ' היס לא שלל אפשרות, שלחסימת השפתיים והנחיריים השפעה על שאיפת תוכן הקיבה, שגרמה באופן הדרגתי ליצירת הגוש. להערכת פרופ' היס הלחץ על הבטן, על בית החזה ועל הצוואר, ביחד עם חסימת הפה, גרמו למנוח להקיא (חוה"ד ת/3 ו-ת/3 א'). יאמר, שלהנחה שהנחיריים נחסמו, אין ביסוס עובדתי.

11. לאחר נתיחת הגופה ב - 29.12.99 לבקשת המשטרה, החליט בית משפט זה לפתוח בחקירת מותו של המנוח.

12. בתאריך 17.01.00 פנו אמו ואחותו של המנוח באמצעות עו"ד רום  בבקשה שבית המשפט יעשה שימוש בסמכות שבסעיף 32 לחוק חקירת סיבות מוות תשי"ח-1958 (להלן: "החוק"). על פי הטענה, נסיבות מותו של מנוח מבססות חשד שהמוות נגרם בעבירה. בית המשפט נתבקש ליתן צו שיורה לפרקליט המחוז להגיש כתב אישום נגד האחראים למותו של המנוח. לבקשה צורפו תצהירים שחתמו ב- 02.01.00 בפני עו"ד רום ארבעה עדי ראייה (יהודה אזולאי, יהודית ושמואל ביטרמן ושושנה בלקוביץ).

13. המחלקה לחקירת שוטרים במשטרת ישראל בדקה את המקרה ולא מצאה שיש ראיות חד משמעיות המוכיחות כי המכות שהשוטרים הכו את המנוח, והכפיתה שכפתו אותו גרמו או זרזו את מותו (ראו הצהרתו של עו"ד גורן בעמ' 1 לפרוטוקול מיום 18.05.02).

14. ועדה רפואית (להלן: "הועדה") בראשות ד"ר בנטוב, מנהל תכנית פאראמדיק בביה"ס לרפואה באוניברסיטת בן גוריון, ובהשתתפות ד"ר הלפרין מנהל המחלקה לרפואה דחופה בביה"ח סוראסקי ועוה"ד בצלאל ממשרד הבריאות כחברת הועדה, שמעה עדים במסגרת בדיקת נסיבות המוות.

15. הועדה הכינה את הדו"ח במ/4, נדרשה, בין היתר, לעובדה שלמשטרת ישראל ולמד"א אין נוהלים ברורים וחד משמעיים הקובעים את אופן הטיפול בחולה נפש אלים. הוועדה התרשמה, שעובר למותו היה המנוח במצב בלתי נשלט, שלא אפשר ליתן לו טיפול רפואי בדירה. המנוח נפטר מדום לב, שארע, לדעת חברי הועדה, זמן קצר לאחר שהועלה לאמבולנס.

16. הועדה קבעה אמנם, שהחובש לא חרג מההנחיות, ולמרות זאת הציבה סימני שאלה על התנהגותו ותפקודו, ביניהם: הימנעותו מלהזמין ניידת טיפול נמרץ על מנת שרופא יעריך את מצבו הרפואי של המנוח ויחליט על פינויו, הימנעותו מלהזעיק רופא שיסייע לו להשתלט על המנוח, ומחדלו מלשחרר את פיו של מנוח מהחסימה, בשלב הפינוי. לדעת חברי הוועדה החובש צריך היה להיות ער לאפשרות של הקאה, במקרה של חולה משתולל ומוכה, והסיכון הכרוך בכך.

17. לסיכום הפן העובדתי יאמר:

1. השוטרים הפעילו כח פיזי רב נגד המנוח כולל שימוש באלה משטרתית שפגעה בחלקי גוף מרכזיים כגון בית החזה.

2. פיו של המנוח נחסם לפרק זמן ממושך, ולכאורה ממושך מדי. יחד עם זאת, אין להגיע למסקנה שגם אפו של המנוח נחסם.

3. ראשו של המנוח נחבט במדרגות בעת שהורד מהדירה בעוד שהורדה זהירה היתה מונעת פגיעות אלו.

השאלות המשפטיות הצריכות הכרעה הן כדלקמן:

1. האם חרגו השוטרים מהמגבלה המחייבת אותם להשתמש בכח סביר בלבד?

2. האם קשורים מחדליו של החובש, כפי שנקבעו על ידי הועדה, למותו של המנוח, באופן המגבש עבירת רשלנות?

3. האם השוטרים ו/או החובש ו/או כולם ביחד יכולים וחייבים היו לצפות שבמצב בו נמצא המנוח נשקפת סכנה לחייו?

טיעוני הצדדים בסיכומיהם

עו"ד אלון רום (עמ' 73-79, 83) ביקש מביהמ"ש להסתמך על עדויותיהם של עדי ראיה אובייקטיבים, חסרי עניין אישי שהעידו על המכות הקשות שהוכה המנוח. לטענתו, עדויות אלו בנוסף לממצאים שבדו"ח במ/4, מבססים מסקנה, שהשוטרים והחובש התרשלו במילוי תפקידיהם, והרשלנויות המצטברות גרמו למות המנוח. לדעתו, לאחר שהשוטרים הצליחו להתגבר על המנוח וקשרו אותו, הוא הפסיק להוות סכנה, ומרגע זה קמה החובה לשחרר את המטפחת ולפנותו מבלי שיפגע בראשו.

עו"ד גורן (עמ' 79-83) הגן על החלטת הפרקליטות שלא להגיש כתבי אישום נגד מי מהמעורבים. לטענתו, חוו"ד הפתולוגית מבססת מסקנה שאין וודאות באשר לסיבה שגרמה לחנק שהביא למותו של המנוח. לדעתו אין ראיות לביסוס קשר ישיר בין מות המנוח לפעולותיו ומחדליו של מי מהמעורבים. גם אם ימצא כי מי מהם הפעיל מידת כח בלתי סבירה נגד המנוח וגרם לו לחבלה, סמכותו של שופט חוקר מוגבלת להמליץ על העמדה לדין בעבירת גרימת מוות בלבד.

עו"ד גורן הדגיש את מחלתו של המנוח שגרמה לו להכנס לדירת השכנים, כשהוא במצב פסיכוטי קשה, לדרוש מהם כספים, לשבור חפצים תוך שימוש בסכין (תוך הפניה לבמ/24), לנסות לתקוף ולנשוך את השוטרים. התנהגותו של המנוח חייבה קשירת פיו והדיפתו באמצעות אלה. על פי הטענה עדותו של החובש תומכת בגירסת השוטרים שהם לא היכו את המנוח, ואם ראשו נחבל במדרגות תוך כדי הורדתו מהדירה, זה כתוצאה מהשתוללותו.

לדעת עו"ד גורן, דו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות, מבסס מסקנה שהחובש פעל על פי הנהלים, ואין קשר בין רשלנותו שלא להזמין רופא, למות המנוח. עו"ד גורן בקש להסתייג מעדויות בני משפחת המנוח, וטען שיש לבחון אותן בזהירות ולדחותן מפני ראיות אחרות סותרות.

לאחר ששמעתי את העדים הסיכומים  ועניינתי במסמכים שהוגשו לעיוני הגעתי למסקנות כדלקמן:

ההוראות החוקיות הצריכות לעניין:

1(1)     תפקידו של שופט חוקר:

1(2)     סעיף 32 לחוק קובע:  "נראה לשופט החוקר, כי הראיות שהובאו לפניו יש בהן כדי להוכיח לכאורה שנעברה עבירה על ידי אדם פלוני, רשאי הוא לצוות שפרקליט מחוז יאשימו לפני בית משפט בשל אותה עבירה; ובלבד שהשופט החוקר לא יתן צו לפי סעיף זה אלא אם נתן לאותו אדם הזדמנות להשמיע טענותיו ולהביא ראיותיו לפניו".

1(3)     סעיף 19 לחוק מגדיר את המקרים בהם קמה עילה לעריכת חקירה בסיבת מותו של אדם. סעיף זה קובע מבחן כפול: מבחן פרסונלי, שמטרתו לברר האם מבקש החקירה זכאי לכך, ומבחן העילה, שמטרתו לברר האם הבקשה מגלה עילה לעריכת החקירה. רק בהתקיימם של שני המבחנים קמה סמכותו של שופט חוקר לחקור בסיבת מותו של אדם. הסמכות מוגבלת לחקירת גרימת מוות בלבד ואיננה מתפרשת לחקירת עבירות אחרות (כולל עבירות אלימות) שנעברו כלפי המנוח. חקירת שופט חוקר שהסתיימה לפי סעיף 30(2) לחוק, כלומר השופט חוקר החליט שאין בראיות שבפניו כדי להוכיח סיבת המוות, השופט החוקר יכול לכלול בהחלטה את המלצותיו, שישמשו עזר למשטרה. לעניין זה ראו בג"ץ 5221/90 פרופ' זאב טבע נ' השופט החוקר בנסיבות מות ואח', פד"י מו    (3), 585.

1(4)     סעיפים 19 ו-30 לחוק, על השופט החוקר לנסות ולגלות את זהותו של הממית, הנגררת מהצורך בזיהוי סיבת המוות. בבג"ץ 535/89 מלכה ריצ'וול נ' כב' שופט בית משפט השלום, פד"י מד(1), 441 נקבע, שהתכלית החקיקתית של החוק היא ליצור הליך שיפוטי טרומי לגילוי מי גרם מוות בעבירה, כשעדיין לא נקטו במהלכים שיפוטיים פליליים, כאשר חקירה שתקבע את הסיבה הרפואית בלבד למותו של המנוח ולא תברר את גרם המוות וגורם המוות, תחטיא את המטרה החקיקתית. בכל מקרה, באם חוות דעת רפואית שוללת את האפשרות שמותו של המנוח נגרם בעבירה, אין צורך בהמשך חקירה של שופט חוקר. שופט חוקר רשאי בתום חקירתו לתת צו אישום לפי סעיף 32 לחוק, אולם שופט חוקר יכול להגיע למסקנה שהמוות נגרם בעבירה, מבלי לתת צו אישום, ולהשאיר עניין זה לשיקול דעתה של התביעה.

1(5)     לסיכום: תפקידי כשופט חוקר, לברר את העובדות, בהתאם לתכלית החקיקתית שבחוק, ליצור הליך המשמש כאמצעי דיני פלילי טרומי, לגילוי האם המוות נגרם בעבירה, כשעדיין לא ננקטים, ולעיתים אף לא צפויים, הליכים שיפוטיים.

2.        גרם מוות ברשלנות סעיף 340 לחוק העונשין, התשל"ז-1977: לעבירה זו,     שאיננה עבירת כוונה, מספר יסודות:

2(1)     קיומה של חובת זהירות: במסגרת בחינת חובת הזהירות, יש להידרש למבחן הצפיות. היה אומר: חובת זהירות קיימת, כשקיימת חובה על המזיק כאדם מהישוב לצפות או לחזות מראש, באותן נסיבות, שאדם אחר עלול להיפגע ממעשהו או ממחדלו המזיק. הצפיות חייבת להתייחס לעצם התרחשות התוצאה, ובקווים כלליים לאופן שבו קרתה, ללא התייחסות להיקפה או למימדיה של התוצאה. חובת הזהירות נבחנת בשני מישורים. במישור המושגי- דהיינו, האם בנסיבות מיוחדות של המקרה, חייב הנאשם, כאדם מהישוב, חובת זהירות כלפי הנפגע, ומישור הקונקרטי -  האם נקט הנאשם בכל האמצעים הסבירים הדרושים למנוע את הנזק שנגרם לנפגע.

2(2)     התרשלות: התנהגות (במעשה או במחדל) שאיננה עומדת ברמת זהירות נדרשת, היא בגדר התנהגות רשלנית.

2(3)     גרימת מוות: התוצאה היא רכיב ממרכיבי עבירת גרם מוות ברשלנות, ומשכך - קשר בין ההתרשלות למקרה המוות עומד בבסיס העבירה. משמעות הקשר הסיבתי העובדתי היא, שקיימת זיקה של סובב ומסובב בין ההתנהגות לתוצאה, לאמור, התוצאה ארעה בשל ההתנהגות. אם לתוצאה גרמו מספר סיבות, בינהם ההתנהגות המיוחסת לעבריין, אין להוציא את התנהגותו של העבריין מהשרשרת הסיבתית הפיסית, ובלבד שאותה התנהגות גרמה לתוצאה במועד ובאופן שבו התרחשה. רק מעורבות בלתי צפויה של גורם זר לעבריין, המתערב בשרשרת הסיבתית הפיזית בין התנהגותו המקורית של העבריין לבין התוצאה, מנתקת את הקשר שבין התנהגות העבריין לתוצאה, והעבריין לא ישא באחריות. ראו לעניין זה ספרו של כב' השופט י.קדמי "על הדין בפלילים", חלק ראשון עמ' 44 ואילך, והמובאות שם.

2(4)     עד לתיקון 39, נהגה ההלכה לפיה יסודות הרשלנות שבסעיף 304 לחוק העונשין זהים לעוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין. לא לובנה עדיין השאלה, האם לאחר הכנסו לתוקף של תיקון 39 לחוק העונשין, ההלכה השתנתה. כיום יש לקרוא את סעיף 304 יחד עם סעיף 21 המגדיר רשלנות:

"...(א) רשלנות - אי מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות או לאפשרות הגרימה לתוצאות המעשה, הנמנים עם פרטי העבירה, כשאדם מן הישטב יכול היה בנסיבות העניין להיות מודע לאותו פרט ובלבד:

(1) שלעניין הפרטים היתה לפחות רשלנות כאמור,

(2) שאפשרות גרימת התוצאות לא היתה בגדר הסיכון הסביר...".

2(5)      כב' השופט קדמי בספרו על הדין בפלילים, חלק ראשון, עדכון והשלמה (תיקונים 39, 43 ו-44 לחוק העונשין), עמ' 38 ואילך, ניתח את היסוד הנפשי שבעבירת הרשלנות לאחר תיקון 21 לחוק, ומצא בעקבות מאמר של פרופסור ש.ז פלר כי: " ...תנאי לקיומה של רשלנות, הינו, שאצל "אדם מן הישוב", היתה קיימת מודעות באותן נסיבות, שבהן נעדרה אצל העבריין. אם נעדרה גם אצל אדם מן הישוב, אין לבוא בטרוניה לעבריין, ואין לראותו רשלן...צריך שגם אצל אדם מהישוב היתה מתקיימת באותן נסיבות אותה מודעות שנעצרה אצל העבריין..."

"הדרישה שהסיכון שנעלם מעיני העבריין, בנסיבות שלא היה נעלם מעיניו של אדם מן הישוב יהה "בלתי סביר"...שאסור להשלים עמו, ויש להמנע מיצירתו...הסיכון שנעלם מעיני הרשלן הוא סיכון שאדם סביר "צריך" להביאו בחשבון בכוונו את התנהגותו, ואין די בכך שאדם סביר בנעליו היה צופה את קיומו. בכך הוכשרה הדרך להמשיך יישומה של ההלכה הפסוקה, שהשוותה בהקשר זה את העוולה של רשלנות לעבירה של גרם נזק ברשלנות, וקבעה את המבחן של התנהגות רשלנית בעבירות שאינן תוצאתיות...".

3.            גרימת מוות מהי - סעיף 309 לחוק העונשין קובע בחמש חלופות נפרדות אימתי יראו אדם כאילו גרם למותו של אחר, אף אם מעשהו או מחדלו לא היו הגורם התכוף או היחיד למות האחר.

3(1)        החלופה הרלבנטית למקרה שבפני היא חלופה מספר 5:

(5) מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות, אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר".

3(2)       ביהמ"ש העליון בפסיקה עניפה פסק שרשלנות גורמים אחרים, איננה מנתקת את הקשר הסיבתי, אם המתרשל המקורי, חייב היה לחזות מראש, גם את מעשה רשלנותם של האחרים. בע"פ 482/83 מדינת ישראל נ' סלים יוסף סעיד, פד"י לח (2) 533 קבע כב' הנשיא שמגר, שמעשה רשלנות של אחר אין בו, כשלעצמו, כדי לשחרר מאחריות פלילית את מי שעושה מעשה של הפרת חובת זהירות, שממנו, נגרם נזק, אם היה חייב לחזות מראש, שהמעשה עשויי לגרום נזק. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בע"פ 1100/93 יוסף סובאח נ' מ.י, פד"י מז(3), 635. בע"פ 84/85 ליכטנשטיין נ' מדינת ישראל, פד"י מ (3), 144 פסקה כב' השופטת נתניהו, שמשנקבע שהתנהגות המערער היתה אחד הגורמים לתאונה, נתקיים בה הקשר הסיבתי העובדתי, ואין זה משנה, שהתנהגותו של המערער היתה רק אחד הגורמים, כל עוד היה גורם הכרחי, שבלעדיו לא היתה התאונה קורית.

3(3)       בע"פ 418/77 בני ברדריאן ואח' נ' מ.י, פד"י לב(3), 3  נדרש בית המשפט העליון לסוגיית הוכחת הסיבתיות בין מעשי דקירה של שניים, לבין המוות, וכיצד ניתן לקבוע מי מהם נושא באחריות לגרימת המוות. כב' השופט שמגר פסק, שאדם נחשב לגורם מותו של אחר גם כאשר הוא מחיש את מותו, אלא אם הגורם מזערי עד שהוא הופך לחסר חשיבות. אשר על כן יכולות להצטרף מספר סיבות עצמאיות למות המנוח, וכל אחד מהאנשים שגרם לכך נושא באחריות לגרימת המוות, דהיינו, אדם שנפגע מספר פגיעות, וכל אחת מהן בעלת אופי קטלני, כל אחד מהפוגעים נושא באחריות לגרימת המוות, אלא אם הפעולה האחרונה היתה כה מרחיקת לכת ונפרדת, עד שלפעולות שבוצעו קודם לכן אין יותר משמעות, כגון מקרה של כריתת ראשו של אדם שהיה פצוע קשה. השופט שמגר הדגיש, שאף אם רק אחד משני הדוקרים היה מבצע בפועל את הדקירה של המנוח, עדיין שניהם היו נושאים באחריות לגרימת מותו של המנוח. על הלכה זו חזר בית המשפט העליון בע"פ 4693/01 מ.י נ' אנטולי בביזאיב, תקדין עליון 2002(2), 665.

3(4)       גורם זר מתערב. כדי שגורם זר מתערב ינתק את הקשר הסיבתי צריך   שהגורם הזר יהיה אירוע שמחוץ לצפיות הסבירה. אם הגורם הזר ניתן לצפייה סבירה, הרי לא יינתק הקשר הסיבתי. ראו לעניין זה ע"פ 119/93 ג'ייסון לורנס נ' מדינת ישראל, פד"י מח(4), עמ' 37-38 נקבע, כי יש לבדוק האם הרשלנות הלכאורית של שאר הגורמים שפעלו באירוע היו בבחינת התרחשות שניתן היה באופן סביר לצפייה מראש ע"י כל אחד מהנוכחים. לעניין הצפיות הנדרשת, ההלכה היא ש: "חבותו של מזיק אינה מותנית בכך שיחזה מראש את פרטי הנזק כמו שנתהווה, ואת מידת חומרתו" (ע"א 299/71 עודד מזרחי נ' "מקורות" חברת מים בע"מ, פד"י כו(2), 248 עמ' 251-252). כמו כן, בד"נ 12/63 מואיס ליאון ואח' נ' משולם רינגר, פד"י יח(4), 701 ,עמ' 712-713 קבע השופט ברנזון שהצפיות הנדרשת : "איננה ראיית הנולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו".

3(5)       בע"פ 402/75 אלגביש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2),561 קבע כב' השופט שמגר: "התערבותו של גורם זר, המשתלב לתוך מעשה הרשלנות המקורי או בא אחריו, ואשר נוטל חלק ביצירת הנזק, אין בה כשלעצמה כדי לפטור את גורם הנזק הראשוני מן האחריות....עלינו להיעזר במבחן הציפיות, היינו עלינו לשאול את עצמנו אם מעשהו או מחדלו של הגורם המתערב - בין אם הוא צד שלישי ובין אם הוא הניזוק עצמו - היה בגדר הציפיות הסבירה אשר על גורם מעשה הרשלנות המקורי, חובה היה, לחזותו מראש ...". בדנ"פ 983/02 בוריס יעקובוב נ' מדינת ישראל, פד"י נו(4), 385 ,עמ' 392-393 חזר בית המשפט העליון על ההלכה לענין לגורם זר מתערב, וקבע, כי פעולה מכוונת של גורם זר - לרבות התאבדות - אינה שוללת קשר סיבתי בין מעשה הרשלנות ותוצאה, כאשר אדם מן היישוב יכול היה לצפות מראש התערבותו של אותו גורם זר.

4. למרות שברור לי כי לאיש מהמעורבים לא היתה כוונת זדון, והפעילות כולה נעשתה בתנאים של לחץ ומהומה, מתוך להיטות לבצע את המשימה, חוסר מחשבה ושיקול דעת, שכחו באותו רגע שהמדובר באדם חי שעלול למות כתוצאה ממעשיהם. אין מנוס ממסקנה כי פעולותיהם ומחדליהם המשתלבים של השוטרים והחובש (שכולם חבים חובת זהירות כלפי המנוח), נגועים, לכאורה, ברשלנות שגרמה למותו של המנוח, שאותו יכולים וחייבים היו לצפות. 

5.         ההחלטה:

כב' הנשיא מ. שמגר (כתוארו אז) קבע בבג"ץ 535/89 ריצ'וול נ' שופט בית משפט השלום בחיפה, פד"י מד(1), עמ' 442, כי לנוכח העובדה שהשופט החוקר, איננו חלק ממערכת התביעה, בסמכותו לסכם מסקנותיו, ואף לקבוע שהמוות נגרם בעבירה, מבלי ליתן צו אישום ולהשאיר להחלטתה של התביעה אם לנקוט בהליכים פליליים, ובאלו סעיפי אישום לבחור. הנשיא שמגר חזר על הלכה שנקבעה בבג"ץ 159/68 מפי כב' השופט זוסמן:

"...לפי דיני הדיון הפלילי הנוהגים אצלנו, הכלל הוא שבידי היועמ"ש ועושי דברו, נתון שיקול הדעת אם להעמיד אדם בפלילים אם לאו - וזאת גם במקרה שבו בידי התביעה ראיות לכאורה המספיקות להאשמה....

דווקא משום שמתן צו אישום על ידי שופט חוקר, יש בו לשלול, בהתאם לסעיף 32 לחוק, שיקול דעת זה מאת התביעה הכללית, יתכן גם יתכן שהשופט החוקר, על אף שמצא ראיות מספיקות לאישומו של אדם פלוני בעבירה פלילית, ימנע מלתת צו אישום לפי סעיף 32, וישאיר את ההחלטה אם להאשים אם לאו, לשיקול דעתה של התביעה..."

6.         לדעתי, מן הראוי במקרה שבפני ליישם את ההלכה דלעיל, ובהתאם לה אני נמנעת ממתן צו אישום.

ניתנה היום כ"ט בסיון, תשס"ג (29 ביוני 2003) במעמד הצדדים.

דורית רייך שפירא, שופטת