בתי המשפט
|
|
|||
|
פ 000140/00 |
בית משפט מחוזי חיפה |
||
|
|
|||
|
02/12/2003 |
תאריך: |
מ. לינדנשטראוס - נשיא [אב"ד] ס. ג'ובראן מ. נאמן |
בפני הרכב כב' השופטים: |
|
המאשימה |
בעניין: |
||
|
|
- נ ג ד - |
|
|
|
|
|
||
|
ע"י
ב"כ עו"ד |
|
||
|
|
ב"כ
המאשימה – עו"ד רויטגרונד ב"כ
הנאשמת – עו"ד טל ענר – סניגוריה ציבורית הנאשמת –
באמצעות הליווי |
נוכחים: |
1. הנאשמת
התגוררה יחד עם בעלה ושני ילדיהם, האחד בן 7 והשני י' ז"ל, בן 4.5 חודשים
(להלן:"התינוק"), בדירה המצויה בקומה שלישית של בנין מגורים. ביום
16.1.00 בשעה 11.00 זרקה הנאשמת את התינוק י' ז"ל מחלון ביתה המצוי בקומה
השלישית.
קודם
לזריקת התינוק מהחלון, נטלה הנאשמת כרית ולחצה אותה על פני התינוק. התינוק נאבק
ובכה. משלא הצליחה לחנוק את התינוק, היא נטלה אותו, כאמור, והשליכה אותו מהחלון.
התינוק
האומלל נפל לחצר, וכתוצאה מכך נחבט בראשו ובגופו ונפטר. לאחר מכן יצאה הנאשמת
בדרכה למקום בו שהה אותה עת בנה הבכור בן ה- 7, כשסכין בידה, ובדרכה אליו, נעצרה
על ידי המשטרה.
2. הנאשמת,
הורשעה על ידינו ברציחת תינוקה י' ז"ל, עבירה לפי סעיף 300(א)(2), בנסיבות
סעיף 300א(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק
העונשין").
3. בהכרעת
הדין דחינו את הטענה של אי שפיות הדעת עפ"י סעיף 34ח לחוק העונשין, וסברנו כי
הנאשמת ידעה בעת ביצוע המעשה הנורא, להבדיל בין טוב לרע, בין מותר לאסור, הבינה את
מהות המעשה שעשתה והשלכותיו. כמו כן, קבענו כי ההפרעה הנפשית שלה, גרמה, אמנם,
לפגיעה ביכולתה להשתלט על הדחף באופן הגובל למצב של אי שפיות הדעת, אך לא היתה כזו
העונה על דרישות סעיף 34ח לחוק העונשין.
עוד קבענו,
כי זה לא המקרה של המתת תינוק בנסיבות הנדרשות בסעיף 303(א) לחוק העונשין, היינו
המתת תינוק, כאשר בשעת מעשה היה אצל הנאשמת ערעור בשיקול הדעת משום שלא החלימה
מתוצאות הלידה. סברנו כי בנסיבות המקרה שבפנינו, לא הוכחו לנו היסודות הנדרשים על
פי סעיף זה. המעשה הנורא שבוצע כאן בתינוק האומלל, לא נעשה כתוצאה מכך שהנאשמת לא
החלימה, כביכול, מתוצאות הלידה.
לעומת זאת,
סברנו כי הנאשמת ראויה לעונש מופחת בעבירה של רצח, בהתאם לסעיף 300א(א) לחוק
העונשין, אשר בא לתת מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גבל במצב של אי שפיות הדעת,
כהגדרתו על פי סעיף 34ח. כפי שפירטנו בגזר הדין הראשון, שניתן ביום 7.5.01, אלו
הנכנסים לקטגוריה של סעיף זה, הם אותם נאשמים שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל
השפויים בדעתם, אך אינו מכניסם לקהל הבלתי שפויים.
מכאן
קבענו, פה אחד, כי הנאשמת רצחה את תינוקה בכוונה תחילה, אך יחד עם זאת, החלנו על
המקרה עונש מופחת, על פי סעיף 300א(א) לחוק העונשין. העונש שהטלנו על הנאשמת במקרה
זה, לאחר שקילת מכלול השיקולים היה עונש מאסר של 12 שנה בפועל (בניכוי תקופת מעצרה
מיום 16.1.00).
4. ביום
7.5.02, הוחלט בבית המשפט העליון בערעור, שהוגש ע"י ב"כ הנאשמת
(ע"פ 5031/01), להחזיר את התיק לבית משפט זה, בכדי שבית המשפט ישמע את פרופ'
קליין, מנהל המחלקה הפסיכיאטרית בבית חולים רמב"ם, שבדק את המערערת בשעות
הערב ביום שבו המיתה את בנה, על מנת שפרופ' קליין יגיש את חוות דעתו. כמו כן, נקבע
כי בית המשפט יוכל לשמוע עדים נוספים, ככל שימצא לנכון. ואכן, בעקבות החלטה זו,
שמענו את עדותו וקיבלנו את חוות דעתו של פרופ' א. קליין בכתב.
כמו כן,
שמענו שוב את עדותם של ד"ר פרידריק וייל, נוירולוג- פסיכיאטר (מטעם ההגנה)
וד"ר אמיר בן אפריים, מנהל מחלקת מיון וטיפול נמרץ במרכז לבריאות הנפש בטירת
הכרמל (מטעם התביעה). הוגשו לנו גם חוות דעת נוספות בכתב, של ד"ר וייל
וד"ר בן אפריים.
גם לאחר
קבלתן ושמיעתן של עדויות אלה, לא שינינו את דעתינו (למעט חברנו, השופט מ. נאמן)
והחלטנו בדעת רוב, כי יש להותיר את פסק הדין על כנו.
5. על פסק
דין זה הוגש ערעור ע"י הנאשמת (ע"פ 5031/01). בית המשפט העליון פסק
(ביום 11.9.03) כי יש לקבל את הערעור, לבטל את הרשעתה של המערערת בעבירה של רצח
בכוונה תחילה, ולהרשיעה בעבירת הריגה. כמו כן נפסק, כי יש להחזיר את הדיון לבית
משפט זה, על מנת לגזור את דינה של הנאשמת.
בית המשפט
העליון פסק, כי מכלול הראיות אינו מוכיח מעבר לכל ספק סביר, כי המערערת "שקלה
ועשתה" כנדרש בהחלטת הקטילה בעבירה של רצח. על פי פסק הדין לא הוכח, כי
נתגבשה אצל המערערת הכוונה הפלילית המיוחדת הדרושה בעבירה של רצח, דהיינו ההחלטה
להמית לאחר שיקול דעת.
השופטת ד'
דורנר קבעה בפסק הדין (ואליה הצטרפו גם השופטת ד' בייניש והשופט י' טירקל) כי
מכלול הראיות, לרבות חוות דעתו של ד"ר בן אפריים, מלמד כי המערערת המיתה את
התינוק שעה שהייתה נתונה בלחץ נפשי חריף, שהביא אותה לבקש את אשפוזה המיידי. משלא
נענתה, ואף איתותיה לעזרת בני משפחתה לא הועילו, הלחץ הנפשי, שהחריף בשל חרדתה
שהתינוק יילקח ממנה, הפך לזעם הולך וגובר. על רקע זה יש לראות במעשיה האקטיביים
להמתת התינוק תגובה רגעית, בלתי שקולה, המגבשת כוונת קטילה ספונטאנית המספיקה
להרשעה בעבירת הריגה. הראיות, כאמור, אינן מוכיחות, לדעתם, מעבר לכל ספק סביר, כי
נתגבשה אצל הנאשמת הכוונה הפלילית הדרושה בעבירת הרצח - ההחלטה להמית.
6. את
תולדות מחלתה של הנאשמת ואת הארועים שקדמו למעשה הנורא, ואלו שארעו לאחריו, פרטנו
כבר בהכרעת הדין. גם בית המשפט העליון התייחס לכך בפסק הדין, ועל כן נחזור על כך
רק "בקליפת אגוז", בהיותן נוגעות גם לנושא הענישה בתיק זה.
על פי
הראיות בתיק זה, הרי בהיות הנאשמת תינוקת התגרשו הוריה. הנאשמת ואימה עברו לגור
אצל הסבתא. בהיותה בכיתה א' נישאה האם בשנית. בגיל חמש עברה, ככל הנראה, חוויה
טראומטית כתוצאה מתקיפה מינית על ידי גבר זר.
בגיל 14
הופנתה הנאשמת לבדיקה בתחנה לבריאות הנפש לאחר שהחלה לצום כדי לרזות והתעלפה בבית
הספר. בגיל זה חלה התדרדרות נפשית במצבה של האם, שניסתה להתאבד מספר פעמים
ואושפזה. הנאשמת התקשתה לגור אצל אמה ובעלה עקב מריבות, ורוב הזמן היא גרה שוב עם
סבתה.
בגיל 16
הנאשמת עברה לגור עם גבר מכור לסמים, המבוגר ממנה במספר שנים, וכך היא נחשפה
לסמים.
בפברואר
1989 הנאשמת התגייסה לצה"ל ולאחר חצי שנה היא התאשפזה לראשונה בבי"ח
לחולי נפש ושוחררה מצה"ל. לאחר 10 חודשים היא אושפזה בשנית למשך חודש וחצי.
לאחר מכן נסעה לחו"ל במסגרת טיול מאורגן, שם היא פגשה את אילן, בעלה לעתיד.
זמן לא רב
לאחר חזרתה לארץ התאבדה אימה, והנאשמת עברה לגור עם אילן בבית אמו בקרית מוצקין.
בשנת 1992 נישאה המערערת לאילן (בהיותה בת 22) והרתה לו.
במהלך
ההריון התדרדר מצבה הנפשי, והיא אף ניסתה לשלוח יד בנפשה. בשנת 1993, בהיותה בחודש
התשיעי להריונה, אושפזה בשלישית, שוחררה לאחר הלידה, ומיד לאחריה אושפזה שוב על פי
בקשתה.
בשנתיים
הראשונות לחיי בנה הבכור, טיפלה בו חמותה, אך לאחר תקופה זו הוטב מצבה של הנאשמת,
והיא גידלה אותו בעצמה. מאז אשפוזה השלישי בשנת 1993, ועד להמתת תינוקה, ביום
16.1.2000, הייתה בטיפולו של הפסיכיאטר ד"ר עמיקם טל. מרישומים שערך ד"ר
טל עולה כי בבדיקתו בשנת 1993, מצא כי הנאשמת סובלת מהפרעות חשיבה טיפוסיות
לסכיזופרניה. במהלך פגישותיו עמה, שמע מפיה כי אם תאושפז ברביעית, היא תתאבד.
ד"ר
טל, אשר סבר כי הריון נוסף עשוי לגרום להתדרדרות במצבה הנפשי, המליץ בתוקף להימנע
מכניסה להריון, אך הנאשמת לא שמעה לו, וכך ילדה בספטמבר 1999 את בנה, י' ז"ל.
הנאשמת טיפלה בתינוק היטב, אך ביחסים בינה לבין בעלה אילן חלה התדרדרות, והלה ביקש
להתגרש ממנה. בעקבות זאת, חלה החמרה במצבה הנפשי. בתאריך 22.11.99, במכתב שכתב
ד"ר טל לקופת החולים "מכבי" ובו המליץ כי הקופה תספק לנאשמת תרופה
פסיכיאטרית מסויימת, ציין ד"ר טל, כי הנאשמת אמנם אינה נמצאת במצב פסיכוטי,
אך היא סובלת מהזיות שמע.
7. בתאריך
11.1.2000, חמישה ימים לפני שהנאשמת ביצעה את המעשה הנורא של הריגת בנה, פנה אילן
לתחנת משטרת זבולון בחיפה וביקש להגיש תלונה כנגדה. אילן סיפר לשוטרים, כי באותה
עת התגברו באופן משמעותי המריבות בינו לבין הנאשמת - בעיקר על רקע כוונתו להתגרש
ממנה - וכי הנאשמת מתנהגת באופן מוזר, צועקת ומאיימת להתאבד ולפגוע בסובבים אותה,
ועל כן חושש הוא כי תפגע בשני ילדיהם. השוטרים הנחו את אילן לפנות לד"ר טל,
וכך עשה. ד"ר טל הציע כי אילן יתרחק לזמן מה מן הנאשמת, תוך שציין, לאחר שפגש
בנאשמת, כי זו לא נראית כשרויה במצב פסיכוטי, הגם שאפשר שהיא מפתחת מצב כזה.
או אז
הזעיק אילן שניים מאחיו, והשלושה ביקשו את עזרת דודיה של הנאשמת, שהסכימו לקחת
אותה לביתם בראשון לציון. כעבור שלושה ימים חזרה הנאשמת לביתה בקרית מוצקין. אילן
מצא במכוניתם המשותפת תצלומים שלו, כשהם קרועים לגזרים. אף כי הבחין שהנאשמת שבה
לבית רגועה, הרי זמן מה לאחר מכן החלה שוב להתנהג באופן מוזר, ובין היתר סיפרה כי
בכוונת הפסיכיאטר המטפל בה, ד"ר טל, להתגרש מאשתו ולשאתה לאישה. למחרת, במהלך
טיול עם ילדיה, השליכה הנאשמת את הכלב שגידלה המשפחה אל מעבר לגדר של גן סמוך,
ובשיחה עם קרובתה סיפרה כי עשתה כך בנסיון להיפטר מן הכלב (שבינתיים שב הביתה).
הנאשמת ציינה, כי מעשה זה שעשתה מעורר בה חשש, כי היא מסוכנת גם לילדיה.
חרדתו של
הבעל אילן גברה. חמש פעמים ברציפות, בתוך כרבע שעה, התקשר ושוחח עם ד"ר טל,
בכל פעם ביקש את עזרתו, וד"ר טל הסתפק בשיחה עם הנאשמת. בתאריך 15.1.00, יום
לפני מעשה ההריגה, פנה אילן בשנית לתחנת המשטרה וביקש את התערבות השוטרים, בהסבירו
כי מצבה של הנאשמת קשה. השוטרים, שהגיעו לביתם של בני הזוג, שמעו מפי הנאשמת, כי
אילן איים עליה וזרק עליה כסאות. לאחר ששוחחו עם ד"ר טל, שחיווה דעתו כי
הנאשמת אינה מסוכנת, הציעו השוטרים לאילן לעזוב את הבית למספר ימים.
8. למחרת
היום, בתאריך 16.1.00, בשעות הבוקר, התקשרה הנאשמת עצמה לד"ר טל והפצירה בו,
תוך כדי בכי, כי יאשפזה בבית חולים לחולי נפש. הפסיכיאטר השיב, כי עליו לברר אם
ישנה מיטה פנוייה לאשפוז. בעודה ממתינה לתוצאות הבירור, התקשרה הנאשמת לחמותה,
וביקשה אותה כי תיקח אליה את התינוק, כדי שתהא פנוייה להתאשפז. חמותה, אשר כעסה
עליה בשל שיחות קודמות קשות שניהלו השתיים, סירבה והציעה תחת זאת לנאשמת למסור את
התינוק לרשויות הרווחה. הנאשמת הגיבה בזעם, התקשרה לבני משפחתה, איימה להתאבד אם
לא יבואו לעזרתה, ומשזעמה גבר, הוסיפה והתקשרה גם לגיסותיה, אחיותיו של אילן,
ואיימה לנקום בהן.
ד"ר
טל לא הסדיר את אשפוזה בשעות שחלפו, הנאשמת לא שמעה עוד ממנו, וסערת רוחה וזעמה
הלכו וגברו. או אז, כשהחל התינוק לבכות, ניסתה לחנוק אותו בכרית, אך משלא הצליחה
בכך, השליכה אותו מבעד לסורגי החלון שבדירתה שבקומה השלישית. התינוק אשר נחבט
בראשו, נהרג. אחריו השליכה הנאשמת מן החלון את הכלב ואת תרופותיה, יצאה מן הבית,
נטלה סכין ממרכול קרוב והחלה לרוץ, כשהיא ערומה, לאורך כביש עכו חיפה כשהיא אוחזת
בסכין, במטרה להגיע אל בנה הבכור, ששהה באותה עת בבית חמותה ולהורגו.
9. אכן,
אין להתעלם מכך, כי לנאשמת יש בעיות נפשיות קשות. הנאשמת החלה לסבול מהפרעות
נפשיות עוד בהיותה בת 14. לנאשמת היסטוריה טיפולית ארוכה, ועבר הכולל שלושה
אישפוזים פסיכיאטריים, שאותם תיארנו קודם לכן.
הן חוות
הדעת הרבות, שעמדו בפנינו, והן העדויות שנשמעו במהלך המשפט, אכן מצביעות על הפרעות
נפשיות של הנאשמת, ועל כך אין מחלוקת.
כמו כן, יש
להתחשב בכשל המערכתי שארע במקרה זה, כאשר מספר ימים לפני האירוע חש אילן בעלה
בסערת רוחה של הנאשמת וזרות התנהגותה ובסכנה הצפויה לילדיו, ותחושות אלו הניעו
אותו למהר ולפנות למשטרה ולד"ר טל, שאליו התקשר פעמים רבות. גם ד"ר טל
העיד, כי הנאשמת ביקשה לאשפזה זמן קצר לפני שהמיתה את התינוק. קריאות העזרה של
אילן ושל הנאשמת עצמה לא נענו, למרבה הצער.
עם זאת,
אין להתעלם מהמסוכנות הרצינית שנשקפת מהנאשמת במקרה זה, בעיקר לבנה הבכור. בעניין
זה מקובלת עלינו עמדתה החד משמעית של ב"כ המדינה. נזכיר בהקשר זה, כי בחוות
דעתו של ד"ר בן-אפרים (ת/38) הוא מציין, שקיימת סכנה, שבמצבים דומים מבחינת
עומס רגשות הנאשמת תחזור על מעשיה, וקיים לכן, לדעתנו, חשש סביר כי תפגע גם בבנה
השני, כפי ששאפה לעשות בעת שהרגה את תינוקה.
כמו כן
נציין, כי בתמליל שיחה טלפונית מוקלטת בין הנאשמת לבין בעלה, אשר התנהלה ביום
21.2.00 (5 שבועות לאחר המעשה), ביום ההולדת של בנה הגדול, התקשרה
הנאשמת ממקום אשפוזה אל בעלה וביקשה לדבר עם הבן. הבעל סרב לאפשר לה זאת. הנאשמת
הגיבה במילים אלו:
"הפחדתי
אותך למוות, וזה רק התחלה אדוני. אני אמרתי שאני אנקום בך ובכל המשפחה שלך אחד
אחד" (ת/21
בעמ' 2).
כמו כן אין
להתעלם מאירוע שהתרחש מספר ימים לפני המקרה, שבו, במהלך טיול עם ילדיה, השליכה
הנאשמת את הכלב, שגידלה המשפחה, אל מעבר לגדר של גן סמוך, ובשיחה עם קרובתה סיפרה
כי עשתה כן בניסיון להיפטר מן הכלב. הנאשמת ציינה, כי מעשה זה שעשתה עורר בה חשש, כי
היא מסוכנת גם לילדיה.
לאור כל
האמור לעיל, מתעורר החשש המשמעותי והמציאותי לפיו הנאשמת תהיה מסוכנת לילדה
ולמשפחתה, גם בעתיד. אין כל מניעה, לדעתנו, כי בשל לחץ נפשי כלשהו, הנאשמת שוב
תגיב ותבצע פעולה זועמת אלימה ונוראה. בעניין זה שוכנענו מעמדת ב"כ המדינה,
כי חובה עלינו לשקול את מסוכנותה הרבה של הנאשמת, בעיקר לבני משפחתה, בשוקלינו את
העונש, שיש להטיל עליה.
ברי לכולם,
כי אין להתעלם גם מהכאב והסבל שחוותה ועדיין חווה כל המשפחה. הסבתא, הדודות ובעיקר
הבעל והילד, שנותר בחיים, הם קורבנות מעשה ההריגה של הנאשמת, והם נפגעו מהמעשה
פגיעה קשה, שתלווה אותם, קרוב לודאי, בכל חייהם. ב"כ המדינה, ציינה, ובצדק,
כי חיי כולם לא יהיו לעולם כפי שהיו קודם. המשפחה כולה מתקשה להשתקם, עד היום,
מהמקרה הטרגי שארע.
10. איננו
מתעלמים, כמובן, מן הנסיבות האישיות הקשות של הנאשמת, שחייה בעבר היו קשים. עם
זאת, משפגשה הנאשמת את אילן בעלה, היא חיה במשפחה טובה, חמה ומלוכדת עד כחודשיים
לפני המקרה שאז התדרדר המצב בבית.
חובה עלינו
גם להתחשב בכך, שמדובר בהריגה של תינוק רך, בן 4.5 חודשים בלבד, חסר אונים, אשר כל
חייו היו לפניו. הנאשמת, שהיתה אמו של הילד, והיתה אמורה כאם להגן עליו ולשומרו
מכל משמר, אך היא זו שקיפדה את חייו באכזריות רבה, בזריקתו מן החלון.
אם רחמים על
נפשה מבקשת הנאשמת עתה, הרי לא נוכל לשכוח, כי מידה זו לא היתה מנת חלקה, כאשר לא
חסה ולא ריחמה על עוללה, בעת שהרגה אותו, קורבן קטן ואומלל של מעשה, שנעשה בידי
הנאשמת, תוך זעם נורא.
11. העונש
המירבי בעבירת הריגה, בה הורשעה הנאשמת, הוא 20 שנות מאסר. לא נמצה את הדין עימה
ונטיל עליה את מלוא העונש, כאשר לא נוכל להתעלם ממצבה הנפשי הקשה של הנאשמת, עליו
הצבענו קודם, בעת ביצוע העבירה. עם זאת, אכזריות מעשה ההריגה הנורא של התינוק בידי
הנאשמת מחייב ענישה, שיהיה בה גם יסוד של הרתעה.
לכן הגענו
למסקנה, כי העונש המאזן בצורה הראויה ביותר בין השיקולים לקולא לבין השיקולים
לחומרא, אותם ציינו בהרחבה לעיל, הוא הטלת עונש מאסר של 10 שנים בפועל, בנכוי
תקופת מעצרה.
ניתן היום, ז' בכסלו תשס"ד (2 בדצמבר 2003) במעמד
הצדדים.
זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.
|
מ. נאמן, שופט |
|
ס. ג'ובראן, שופט |
|
מ. לינדנשטראוס, נשיא אב"ד |