|
1 |
בתי המשפט
|
|
|||
|
פ 000126/03 |
בית משפט
מחוזי חיפה |
||
|
|
|||
|
21/03/2004 |
תאריך: |
כב'
השופט יצחק עמית |
בפני: |
|
המאשימה |
בעניין: |
||
|
|
- נ ג ד
- |
|
|
|
|
|
||
|
ע"י ב"כ עו"ד |
|
||
|
ב"כ המאשימה עו"ד עדנה בן לוי ב"כ הנאשם עו"ד ברקי הנאשם
בעצמו |
נוכחים: |
האם
חל במקרה שלפנינו סייג אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח לחוק העונשין, תשל"ז -
1977 (להלן: "חוק העונשין")? זו השאלה העומדת במוקד הכרעת הדין
במקרה שלפנינו.
כתב האישום והוראות החיקוק
1. נציג להלן,
בתמצית שבתמצית, את עובדות כתב האישום.
הנאשם חשד
באשתו כי היא מנהלת מערכת יחסים עם גבר אחר בשם יאיר מילרמן (להלן: "המתלונן").
ביום 31.12.2002, התקשר הנאשם למתלונן והזמין אותו לרדת למכונית בה נהג. המתלונן
ירד מביתו, התיישב במכונית והצטרף לנסיעה. במהלך הנסיעה, הגביר הנאשם את המהירות,
סטה מהדרך והתנגש בעמוד בטון. כתוצאה מכך, נפצע המתלונן בצורה קשה והמכונית ניזוקה
קשה.
בהמשך,
בעוד מתנדב של המשטרה ופלוני - בעל מכונית טיוטא שעצר להושיט עזרה - מטפלים במתלונן, נכנס הנאשם למכונית
הטיוטא, החל לנהוג בה בפראות, ותוך
כדי נסיעה מהירה התנגש במתכוון במשאית וגרם נזק למכונית הטיוטא.
2. בשל מעשיו
אלו, יוחסו לנאשם העבירות הבאות:
( - ) חבלה
בכוונה מחמירה - סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין.
( - ) היזק
בזדון (2 עבירות) - סעיף 452 לחוק העונשין.
( - )
שימוש ברכב ללא רשות - סעיף 413ג לחוק העונשין.
( - ) מעשה
פזיזות ורשלנות - סעיף 338(1) לחוק העונשין.
( - )
הפרעה לשוטר במילוי תפקידו - סעיף 275 לחוק העונשין.
הנאשם הודה
בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום, והעלה טענה של אי שפיות.
גדר
המחלוקת
3. במהלך מעצרו
נשלח הנאשם להסתכלות במרכז לבריאות הנפש "שער מנשה". השורה התחתונה של
שתי חוות דעת שניתנו על ידי רופאי בית החולים הייתה, כי בעת ביצוע העבירות
המיוחסות לנאשם "מצבו הנפשי …. היה מאופיין ע"י פגיעה קשה בשיפוט
ובבוחן המציאות, כתוצאה ממצב פסיכוטי דכאוני בו היה שרוי באותה עת" (ת/6
עמ' 2).
לא נחה
דעתה של המאשימה מחוות הדעת, וביקשה להוכיח כי לנאשם לא עומדת הגנת אי השפיות.
במהלך שמיעת הראיות, הצטמצמה המחלוקת המשפטית-רפואית, וניתן למקד אותה בנקודה אחת
בלבד כפי שיוסבר להלן.
הנה כי כן,
מוסכם על הצדדים כי עובר למעשים נשוא כתב האישום, הנאשם היה שרוי במצב של דכאון
קשה, דכאון מג'ורי במינוח המקובל. עוד מוסכם, כי לאחר המעשה, הנאשם היה שרוי במצב
פסיכוטי שנמשך שבועות וחודשים, ואושפז לאחר האירוע בבית החולים "שער
מנשה".
אלא,
שלטענת המאשימה, הנאשם נכנס למצב פסיכוטי בעקבות ולאחר המעשים שעשה. ואילו
לטענת ההגנה, הנאשם כבר היה במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשים.
ההגנה תמכה
יתידותיה בחוות הדעת שניתנו על ידי רופאי בית החולים "שער מנשה" בתקופת
מעצרו של הנאשם. בנוסף, הגישה ההגנה חוות דעת של מומחה מטעמה, הפסיכיאטר ד"ר
גיא אור, שהשורה התחתונה בה זהה למסקנה אליה הגיעו רופאי בית החולים: "הנבדק
סבל בעת ביצוע המעשים ממחלת נפש, מעשיו ניגזרו מתכני השווא של מחלת נפשו ובגלל
מחלת נפש זו היה חסר יכולת של ממש להמנע מעשיית מעשים אלו".
עודנו באים
לעיצומה של מחלוקת, ניפנה לבחינת מסכת הראיות, תוך התמקדות בעובדות שיש בהן כדי
להשליך על מצבו הנפשי של הנאשם עובר לאירוע. נקדים ונבהיר כי אין חולק כי הנאשם
מסוגל כיום לעמוד לדין , לאחר ש"התאזן" במהלך אישפוז ממושך בבית החולים
"שער מנשה".
4. למרות
המחלוקת המצומצמת בתיק זה, ולמרות שהצדדים ניהלו את התיק בהגינות וביעילות, הוצגו
כמעט כל הראיות והובאו לעדות כמעט כל העדים שנזכרו בכתב האישום, באשר כל צד ביקש
למצוא תימוכין לעמדתו מתוך מסכת העובדות.
העדים
המרכזיים ליצירת התמונה העובדתית היו אשתו דאז של הנאשם וגרושתו בהווה
(להלן:"אסנת"), המתלונן, מעבידו הישיר של הנאשם, אחיו של הנאשם
(להלן:"נוח")
והנאשם עצמו. זאת, לצד עדים "זוטרים" נוספים כמו השוטרים שחקרו
את הנאשם, בעל הטיוטא שמכוניתו נלקחה על ידי הנאשם בסערת המעשה ועוד.
לצורך
הדיון, איני רואה להבחין בין עדי הגנה ועדי תביעה, באשר לא הייתה מחלוקת של ממש
בין המאשימה לבין ההגנה בנוגע לתוכן העדויות. העדים, לרבות הנאשם, מסרו דברים
כהוויתם, על פי התרשמותם וידיעתם האישית, וניכרו בדברים "אותות האמת".
ואלו
תולדותיו, עלילותיו ומוצאותיו של הנאשם, כפי שנפרסו בפני בית המשפט בעדויות ובחומר
הראיות.
5. הנאשם גדל במושב, שם מתגוררים
הוריו ואחיו הבכור נוח עד עצם היום הזה, ושם עוסקים הם לפרנסתם בענף הרפת. הנאשם
היה מאז ומתמיד ביישן וחסר ביטחון ביחסיו עם הזולת בכלל ועם נשים בפרט. בהיותו בן
31 נישא לאסנת, ולבני הזוג נולדו שני ילדים (כיום בני חמש ושבע). בני משפחתו של
הנאשם לא ראו בעין יפה את נישואיו לאסנת, ואף נעדרו מהחתונה בשל כך, אך כעבור
תקופה השלימו עם נישואיו, הנאשם ואסנת רכשו דירה ועברו להתגורר בחדרה.
המסגרת
המשפחתית הייתה חשובה עד מאוד לנאשם, וכל העדים ציינו את מסירותו ואת אהבתו
לילדיו.
הגורם
המרכזי השני בחייו של הנאשם היה מקום העבודה. הנאשם החל לעבוד כאיש מכירות בחברה
לייצור ממתקים בשם "כרמית", עשה חיל בעבודתו, נבחר כעובד מצטיין והחל
להתקדם במעלה התפקידים עד שהתמנה למנהל המכירות באיזור הצפון.
אסנת, אשתו
של הנאשם, עבדה כעובדת סוציאלית בפנימית "נוה חורש" לנערים במצוקה,
ועבודתה התנהלה במשמרות. במהלך הזמן, נוצרו יחסי חברות בינה לבין המתלונן. השניים
נהגו לשוחח תכופות וארוכות בטלפון, ולנהל במקום העבודה שיחות ארוכות, לעיתים אל
תוך השעות הקטנות של הלילה, לאחר שהסתיימה המשמרת של אסנת. השניים נפגשו לעיתים גם
בדירה של אסנת ושל הנאשם, מחוץ לשעות העבודה.
איני נדרש
למהות הקשר בין אסנת למתלונן ואציין כי השניים הדגישו בעדותם כי היחסים ביניהם היו
אפלטוניים בלבד, לכל אורך הדרך. החשוב לענייננו הוא, שבשנתיים שקדמו לאירועים נשוא
כתב האישום, הנאשם חש כי אסנת מזניחה אותו ואת התא המשפחתי בשל הקשר שלה עם
המתלונן, כי אינה מטפלת בילדים כתמול שלשום, והתעורר אצלו החשד כי השניים מקיימים
יחסים אינטימיים. באותה עת, החלה אסנת לדבר על כך שהיא חושבת להפרד ממנו.
אין חולק
כי בכל שנות נישואיהם, הנאשם לא נקט באלימות פיזית או מילולית או רוחנית כלפי אשתו
או כלפי מאן דהוא.
6. כשנה לאחר
שנוצר הקשר בין המתלונן לאסנת, הנאשם יזם פגישה עם המתלונן. הפגישה התנהלה
במכוניתו של הנאשם בחניון "גן שמואל" והתארכה משך ארבע שעות, במהלכן
סיפר הנאשם למתלונן על משפחתו ועל יחסיו עם אסנת, ואמר כי הקשר בין המתלונן לבין
אסנת, הורס את הזוגיות שלו עם אסנת (עמ' 11-12). הנאשם נראה למתלונן במצוקה, וביקש
ממנו להניח לאסנת ולשלוח אותה הביתה אחרי העבודה. המתלונן הכחיש נמרצות כי הוא
מנהל קשר אינטימי עם אסנת ובמהלך הפגישה, נעתר להזמנתו של הנאשם לבקר אצלם בבית.
ואכן, פעמים מספר לאחר מכן, המתלונן ביקר בביתם של הנאשם ושל אסנת.
חודשים
מספר לאחר מכן, הגיע הנאשם לפנימיה, ללא התראה מוקדמת, כדי להיפגש שוב עם המתלונן.
הפגישה התארכה ונמשכה שעתיים-שלוש. הנאשם סיפר למתלונן כי אסנת חזרה מאוחר הביתה
והוא נעל את הדלת בפניה (ראה גם הודעת אסנת ת/4 בעמ' 2 שורה 10 ואילך). לדברי
המתלונן, הנאשם "התבכיין על אותם דברים שהתבכיין בהתחלה, על מערכת יחסים
פה ושם". המתלונן הרגיע את הנאשם שוב כי אין בינו לבין אסנת קשר אינטימי
(עמ' 12-13).
7. היחסים בין
הנאשם לבין אסנת הלכו והורעו. השניים פנו ליועץ לחיי נישואין, אך ללא הועיל. המשבר
בחיי הנישואין, בא לידי ביטוי בעבודתו של הנאשם. כחצי שנה לפני האירוע, כבר חש העד
יוסי ביג'אוי - האחראי על הנאשם בעבודה,
שבינו לבין הנאשם שררו יחסי קירבה - כי חלה ירידה בתפקודו של הנאשם. העד
סיפר כי הנאשם לא התייחס ללקוחות ולספקים כתמול שלשום, לא החזיר טלפונים לאנשים
שהשאירו לו הודעות, לא הופיע לפגישות שתואמו מראש, והכל בניגוד גמור לאורחותיו
בעבודה. ביום בו נפגש הנאשם עם המתלונן משך שעות ארוכות, הנאשם ניתק את הטלפון
הסלולרי, וכולם חיפשו אותו משך שעות.
הדברים
הגיעו כדי כך שהעד אף התקשר אל נוח, אחיו של הנאשם, כי דאג ותמה להיכן נעלם הנאשם
מבלי להודיע ומבלי להשיב לטלפונים.
התקופה
בסמוך לאירוע נשוא כתב האישום
8. ביום
25.11.2002, קיבל הנאשם לידיו תביעת גירושין ותביעת מזונות שהגישה אסנת
כנגדו. התגובה של הנאשם לתביעה
הייתה הדחקה. הוא הכניס את כתב התביעה לתיק ולא עשה דבר משך שבועיים-שלושה (הנאשם,
עמ' 116 בסוף העמוד).
את היום בו
קיבל לידיו את תביעת הגירושין, ניתן לציין כנקודת מפנה בחייו של הנאשם, ומכאן
ואילך אנו עדים להתדרדרות מואצת במצבו הנפשי, התדרדרות שתוארה על ידי העדים והנאשם
עצמו, ובאה לידי ביטוי, בין היתר, בהתנהגות שתפורט להלן.
( - )
הנאשם כמעט ולא תיפקד בעבודתו השוטפת, כדי כך שיוסי ביג'אוי, האחראי עליו, אף פנה
לנוח לברר אם הוא יכול לעזור לאחיו-הנאשם (נוח, עמ' 41).
( - )
מעבידיו של הנאשם, חשו כי הנאשם הולך ומתדרדר, אך חפצו ביקרו. הם הפנו אותו
ביוזמתם ועל חשבונם לפסיכולוג קליני בשם ד"ר מאיר אברהם, והנאשם פנה אליו
כשלושה שבועות לפני האירוע (עמ' 96 בסוף העמוד ואילך, ביג'אוי עמ' 106, האישור
נ/6).
( - )
התנהגותו של הנאשם השתנתה: הוא נעשה פטפטן בלתי נלאה, והחל לנהל שיחות ארוכות אל
תוך הלילה עם ביג'אוי, כשהוא "משתפך" בפניו ובפני "כל העולם"
- לקוחות וסוכני מכירות (ביג'אוי עמ' 104-105).
הנאשם קבע
פגישה עם מנכ"ל החברה, ובמקום שיחה של שעה כמתוכנן, ניהל עמו שיחה שנמשכה
כשמונה שעות, ובה תינה לפניו את צרותיו, שיחה שבעקבותיה הביע המנכ"ל את
נכונותו לעזור לו והפנה אותו לפסיכולוג על חשבון החברה (הנאשם בעמ' 117, עמ' 181).
הנאשם היה
הולך "עם הראש באדמה" כשהוא מדבר וממלמל לעצמו (ביג'אוי עמ' 106)
"היה בא אלי למשרד והולך הלוך וחזור. ראש מורכן. הוא היה יושב עם הראש בין
הידיים, הוא לא הסתכל ישר. הוא לא הגיב וישב עם ראש מורכן… " (ביג'אוי
עמ' 109).
( - )
הנאשם החל להתקשר לנוח כ – 15 פעמים ביום, בעוד שבעבר היה מתקשר אליו לכל היותר
מספר פעמים בשבוע (נוח, עמ' 41).
( - )
הנאשם הצהיר כי הוא פוחד ללכת למילואים, התבטא שאינו מסוגל לטפל בילדים והתקשה
לטפל בהם, כדי כך שביקש מאחיו נוח לעזור לו בטיפול בהם (הנאשם, עמ' 118). הילדים
הבחינו שהנאשם אינו כתמול שלשום ושאלו אותו "אבא למה אתה עצוב כל הזמן"
(נוח, עמ' 41).
( - )
הנאשם פנה לפסיכיאטר וברישומים מיום 3.12.2002 ומיום 7.12.2002 אובחן שהוא סובל
מהפרעות חרדה ובמצב נפשי קשה, ונרשמו לו כדורי הרגעה (אסנת עמ' 27, נוח עמ' 47,
ד"ר זברסקי בעמ' 97 והתיק הרפואי ת/21). נספר כי ימים מספר לפני האירוע השליך
הנאשם את המרשמים לפח, מחשש שעוקבים אחריו.
( - )
הנאשם פנה לאסנת וביקש ממנה עזרה נפשית, אך נענה על ידה בנוסח "תסתדר
בעצמך" (לטענתה, מאחר שמשך שנתיים לפני כן לא נעתר לבקשתה לקבל עזרה יחד איתה
- אסנת, עמ' 26).
( - )
הנאשם החל לסבול מנדודי שינה, התעורר באמצע הלילה, היו לילות שלא הגיע כלל הביתה
(אסנת, עמ' 28) והיו לילות שהיה מסתובב ברחובות (נוח, עמ' 44 שורות 1-2).
( - )
הנאשם סבל מאי שקט מוטורי. הוא היה מהלך כארי בסוגר בסלון (אסנת, עמ' 20 שורה 23
עמ' 29 שורה 1) כשהוא מוריד את החולצה ולובש אותה שוב ושוב (אסנת ת/4 עמ' 3 שורות
10-11). אחיו לקח אותו לפגישה אצל עורך דין, כדי שהלה ייצג אותו בעניין הגירושין,
ולאורך כל הפגישה הנאשם עמד, גירד את הבטן וכיו"ב. עורך הדין אף התבטא בפני
האח כי אינו מוכן לטפל בעניינו של הנאשם ולא פגש באחד כמותו מימיו (נוח, עמ'
43).
( - )
כעשרה ימים לפני האירוע, התקשר הנאשם למעבידו הישיר ביום שבת בבוקר בשעה 05:00
בבוקר (!!!) כדי להיפגש איתו בדחיפות (נוח, עמ' 42, ביג'אוי עמ' 108).
( - )
הנאשם החל להתבטא בצורה פראנואידית: "אני מפחד, מאזינים לי לטלפון, עוקבים
אחרי, מתפרקת לי המשפחה". הוא חשב שאסנת עוקבת אחריו, הסתכל לצדדים ואמר
"זה עוקב אחרי, היא שלחה מישהו שיעקוב אחרי" (נוח, עמ' 42).
כשהיה עורך קניות בסופרמרקט, היה מסתכל לצדדים והחליט כי יש בלשים שמתחקים אחריו
(הנאשם עמ' 182).
9. ביום
27.12.2003, יום שישי שקדם ליום האירוע (שהיה ביום שלישי ה-31.12.2002) פנה הנאשם
לחדר מיון בשל חבלה בראשו, חבלה שנגרמה לאחר שאסנת פתחה או טרקה בפניו את דלת
הכניסה של הבית (עמ' 29). אחותו של הנאשם הביאה אותו לבית החולים בשעה תשע–עשר
בלילה ושם, לאחר שטופל בראשו, ולאחר כשעתיים של התלבטויות, פנה הנאשם ביוזמתו
לפסיכיאטר בחדר המיון (הנאשם, עמ' 170). הפסיכיאטר בדק את הנאשם בדיקה קצרה, שאל
אותו מספר שאלות, איבחן כי הנאשם סובל מחרדה ורשם לו כדור הרגעה (הנאשם, עמ' 170,
עמ' 183, ת/20).
לאחר מכן,
שלושה ימים לפני האירוע נשוא כתב האישום, החליט הנאשם לעזוב את הבית, ועבר להתגורר
עם אחיו הבכור נוח, שהוא רווק ועובד במשק המשפחתי.
מאז ועד
ליום המקרה, אסנת לא ראתה את הנאשם ולא שוחחה עמו, למעט שיחת טלפון אחת זמן קצר
לפני האירוע, עליה נעמוד בהמשך.
10.
על התנהגותו החריגה של
הנאשם בשלושת הימים שקדמו לאירוע, סיפר אחיו נוח, אצלו שהה הנאשם בימים אלו. נציין
כי הייתה הפעם הראשונה מאז שנישא ומאז שבגר, שהנאשם הלך לישון בבית אחיו (עמ' 49 שורה 26) .
נביא את
דברי האח נוח בלשונו (עמ' 43 ואילך):
"הוא
לא ישן, היה אצלי בבית בלילה. הבן אדם שתה בלילה 3-4 בקבוקים של מים. שתה והלך
לשירותים. כל הזמן הציץ מהחלון ואמר 'משטרה תבוא לעצור אותי… כי אסור לי לעזוב את
הבית'. הוא כל הזמן היה הולך, לא ישב רגע. אוכל בעמידה, בכלל לא אוכל.
הוא ירד
כעשרה ק"ג בתקופה זו, כל הזמן הרים את החולצה, מגרד את הבטן 'חם לי בבטן'.
הוא היה בלילות מציץ מהחלון ואומר 'משטרה' ורצה לישון עם אור, פחד. דבר נוסף, אולי
לא הגיוני, אבל הוא ביקש לישון איתי במיטה שלי…. העיניים שלו היו שקועות כל הזמן…
הוא אמר כל הזמן שמאזינים לו לטלפון, עוקבים אחריו. הוא רצה אור בלילה בחדר. לא
עמד לרגע. הבן אדם הלך כל הזמן, הכל בעמידה, אכל בעמידה, תוך דקה הוא 'בלע' את
האוכל… כל הלילה הוא הלך ושתה מים… וכל הזמן מציץ מהתריס 'עוקבים אחרי ו'מאזינים
לי לטלפון'… שלחתי אותו על טרקטור לחלק את האוכל לקבוצה אחת והוא חילק לקבוצה
אחרת...".
תיאור דומה
נותן גם הנאשם (עמ' 182) שסיפר כי כאשר ישן אצל נוח, השמיד את כל הכדורים והמרשמים
שקיבל מהרופאים מחשש שיגלו שהוא בטיפול (עמ' 119 שורה 17 ואילך). עוד סיפר כי
הצטרף לביקור הוטרינר ברפת, והלה ביקש מאחיו להרחיקו מאחר והפריע לעבודתו בשל אי
השקט בו היה שרוי.
יום האירוע
11. ביום האירוע, קיבל הנאשם
הודעת פיטורים מהעבודה. ההודעה נמסרה לנוח על ידי יוסי ביג'אוי, חברו ומעסיקו
הישיר, שהסביר כי לא ראה מנוס מפיטוריו של הנאשם נוכח ההתדרדרות הקשה בתפקודו
בעבודה (עמ' 107).
הנאשם סיפר
לרופאים ב"שער מנשה" ובעדותו בבית המשפט, כי בבוקר יום האירוע, חשב
לתלות את עצמו במטע האבוקדו. אחר כך רצה לפגוע בעצמו ובאסנת באקדח, ופתח את הכספת
אך לא מצא את האקדח (עמ' 175). אחר כך חכך בדעתו אם לפגוע באסנת, אבל אז חשב מה
יקרה לילדים ואז החליט לפגוע במתלונן.
הנאשם יצא
מהבית של אחיו נוח כבר בשעות הבוקר, והסתובב כל היום משעה 10:00 בבוקר ועד אחר
הצהריים באיזור חדרה "עד לשלב שכבר לגמרי כבר איבדתי את הכיוון"
(עמ' 123 שורה 21). במהלך אותה נסיעה ללא תכלית אף עלו בו מחשבות להתנגש במשאית
ולפגוע
בעצמו ואח"כ חשב לפגוע באסנת (עמ' 172). בראשו של הנאשם התרוצצה המחשבה כי
היום הוא יום הסילבסטר ואסנת והמתלונן מתכוננים לבלות יחדיו.
הנאשם
התקשר למתלונן, לאחר שהשיג את המספר באמצעות שירות 144, וביקש ממנו להיפגש.
המתלונן סיפר כי הנאשם היה נסער אבל לעומת הפעמים הקודמות, שגם אז היה נסער, הפעם
היה יותר נסער-עצבני "וזה אני יודע מתוך הבעות, שפת הגוף שלו"
(עמ' 14 שורה 23). הנאשם שאל-הטיח בפניו שהוא עומד לבלות עם אסנת היום בערב, ליל
הסילבסטר, והמתלונן הסביר לו כי אסנת לא כלולה בתוכנית שלו. ושוב החל הנאשם לשוחח
עם המתלונן אודותיו ואודות אסנת והשיחה ארכה כשעה. בסוף השיחה יצא המתלונן
מהמכונית וחזר לביתו. כעבור דקות התקשר אליו הנאשם והזמין אותו לרדת שוב למכונית.
מכאן ואילך, בעקבות התאונה, המתלונן איבד את הזכרון לגבי האירועים שהתרחשו לאחר
מכן.
הנאשם מעיד
על עצמו כי היה נסער במהלך הפגישה עם המתלונן, וסבל מאי שקט כדי כך שחלקים בגופו
התעוותו. זכור לו כי המתלונן שוחח עימו וניסה להרגיע אותו. לאחר שנפרד מהמתלונן,
החל לנסוע מבלי לדעת לאן ולהיכן "לא ידעתי אפילו להגיע הביתה... לגמרי
איבדתי את הכיוון" (עמ' 129 שורה 3) ולבסוף, התקשר למתלונן והזמין אותו
עוד פעם לדבר איתו. המתלונן נכנס למכוניתו ושם שוחחו, הנאשם הזמין אותו לשתות קפה
ובמהלך הנסיעה סטה לפתע מהנתיב והתנגש בחוזקה בעמוד בטון.
כתוצאה
מההתנגשות נפגע המתלונן באופן קשה (עמ' 16-17) ונזקק לאישפוז ממושך. גם הנאשם נפגע
ונגרם לו שבר בברך, אך לגרסתו, במצב בו היה שרוי לא חש בפציעה.
12. על האירוע עצמו, סיפר
העד לוציאן, בעל הטיוטא שעצר את רכבו על מנת להושיט עזרה. הוא סיפר כי ראה את המכונית בה נהג
הנאשם, כאשר המתלונן לצידו, כשהיא נוסעת במהירות ומתנגשת בעמוד הבטון. הוא עצר
להושיט עזרה ומאשר כי ראה את הנאשם כשהבעה תמוהה על פניו (עמ' 34 שורה 27 ואילך).
שניות מספר לאחר שעצר, הגיעה ניידת וכעבור זמן קצר הבחין כי מכוניתו שלו נעלמה.
לאחר זמן ראה את מכוניתו חוזרת למקום התאונה, כשהנאשם נוהג בה. הנאשם עשה סיבוב
פרסה ונהג בצורה תמוהה: עלה על אי תנועה ועבר למסלול הנגדי תוך נסיעה כנגד כוון
התנועה, עלה על כיכר הקיף אותה, חזר
ועלה שוב על
הכיכר. העד התרשם שהנאשם "היה מאוד תמוה, מאוד מוזר ומפוחד" (עמ'
36 שורה 21).
לוציאן חבר
לעובר אורח אחר, והשניים נסעו בעקבות הנאשם, שכאמור, התנגש בחוזקה במשאית שנסעה
לפניו (לוציאן עצמו לא חזה בהתנגשות זו).
מצבו של
הנאשם לאחר האירוע
13. על מצבו של הנאשם אחרי
האירוע מספרת אסנת, שביקרה אותו בחדר המיון סמוך לאחר מכן. הנאשם אמר לה "תראי
מה עשיתי מה עשיתי איזה טעות... הוא נראה מזעזע. הוא היה נראה נורא. ככה, האמת שדי
קשה לתאר את הבעת הפנים שלו, הוא כאילו היה אדם בלי כלום. היה מאוד מבוהל, מאוד
מפוחד" (עמ' 22 שורות 5-8). בתשובה לשאלה היא מאשרת כי הנאשם מלמל ואי
אפשר היה לנהל איתו שיחה הגיונית (עמ' 29 שורות 6-8).
נוח סיפר
בעדותו כי כאשר ביקר את אחיו בחדר המיון הוא היה עם אזיקים על הידיים "ממש
עומד על המיטה עם אזיקים בידיים, וקופץ על המיטה (עמ' 45 שורה 6)… אי אפשר
היה לדבר איתו, היה לא רגוע, לא השיב, כרגיל לא דיבר …. (עמ' 50 שורה 32)…. שאל
'מה קרה לי, איך קרה לי'…"(עמ' 52 שורה 6).
14. התאונה הייתה בסביבות
השעה 16:20 ובשעה 19:10 נחקר הנאשם בחדר המיון בבית החולים. החוקר, פקד לוגסי, גבה
הודעה מהנאשם, ולאחר גביית ההודעה, המשיך לחקור אותו תוך כדי הקלטת החקירה. העד
התרשם כי הנאשם "היה קשה כי
היה סהרורי וענה דברים לא הגיוניים ולא קשורים לעניין, אבל ככל שישבתי ודיברתי
איתו הוא כן נכנס לעומקו של האירוע… הוא בעצם כן היה מסוגל לשבת אך מדי פעם קם וזז
ורצה ללכת ואני ביקשתי ממנו להתיישב… ".
שמעתי את
הקלטת של החקירה והשוויתי להודעה הכתובה ולתמליל. ההודעה הכתובה היא תמצית של
הדו-שיח שהתנהל בין החוקר לוגסי לבין הנאשם. רוב הזמן דיבר החוקר וניכר היה כי הוא
מנסה לדרבן את הנאשם להשיב לו, ואנו מוצאים כי הוא פונה לנאשם שוב ושוב בנוסח
"תקשיב לי" או "תענה לי". ובקיצור, התרשמותו של לוגסי כי
הנאשם שיתף פעולה בחקירה, היא מסקנה
שאינה מעוגנת בהכרח בהודעה ובתוכן הדברים הנשמעים בהקלטה.
15. ביום 3.1.2003, שלושה
ימים לאחר האירוע, הנאשם הועבר להסתכלות בבית החולים "שער מנשה".
הרופאים במחלקה הגיעו למסקנה כי הנאשם סובל מדיכאון מג'ורי עם סימנים פסיכוטיים.
את מצבו של הנאשם תיארה ד"ר זברסקי "הוא היה במצב סוער, בין הקשים
במחלקה. הוא היה באי שקט קיצוני. מזמן לא ראיתי אי שקט כזה" (עמ' 67).
בשל מצבו הקשה של הנאשם, אף פנו הרופאים לבית המשפט וביקשו לקיים את הדיון במעצרו
שלא בנוכחותו (עמ' 95).
עוד
על מצבו והתנהגותו של הנאשם בתקופת אישפוזו ב"שער מנשה" ניתן ללמוד
מהתיאורים ומהאבחנות המפורטות בשתי חוות הדעת שנכתבו על ידי ד"ר זברסקי
וד"ר פובר, מנהלת המחלקה. בחוות הדעת מיום 20.1.2003 (ת/5) נכתב כי הנאשם נמצא
במצב פסיכוטי פעיל על רקע של דיכאון מג'ורי והוא זקוק לטיפול במסגרת מחלקה
פסיכיאטרית סגורה. בחוות הדעת מיום 5.2.2003 (ת/6) נאמר כי הנאשם עדיין באשפוז
במחלקה, כי הוא עדיין זקוק להמשך טיפול וכי ביום האירוע סבל מפגיעה קשה בשיפוט
ובבוחן המציאות כתוצאה ממצב פסיכוטי דכאוני בו היה שרוי באותה עת.
כאמור,
המאשימה גרסה כי האבחנה של הפסיכיאטרים ב"שער מנשה" אינה מגעת כדי הסייג של אי שפיות בדין הפלילי.
בנקודה זו,
נעצור את הילוכנו ונעשה אתנחתא לבחינה ולבדיקה של סייג אי השפיות.
סייג אי
השפיות בסעיף 34 ח לחוק העונשין
16. ענייננו נסב על פרשנותו
והיקף פריסתו של סעיף 34ח לחוק העונשין, שנמצא בסימן ב' לפרק ה' 1 לחלק המקדמי של
חוק העונשין, פרק בו מנויים הסייגים לאחריות פלילית. סעיף 34 ח, החליף את הכלל
הישן שנקבע בשעתו בסעיף 19 לחוק העונשין, שהחליף בתורו את סעיף 14 לפקודת החוק
הפלילי 1936.
כותרתו של
סעיף 34 ח היא "אי שפיות
הדעת" וזו לשונו:
לא יישא
אדם באחריות פלילית למעשה שעשה אם, בשעת המעשה, בשל מחלה שפגעה ברוחו או בשל ליקוי בכושרו השכלי, היה חסר
יכולת של ממש -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את
הפסול שבמעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה" (הדגשה
שלי – י.ע.)
סעיפים
רלוונטיים נוספים הם סעיף 34 ה שכותרתו "נטל ההוכחה":
מלבד אם
נאמר בחיקוק אחרת, חזקה על מעשה שנעשה בתנאים שאין בהם סייג לאחריות פלילית.
וכן סעיף
34 כב שבפרק ה'2 לחוק שכותרתו "נפקות של ספק" :
"(א)
לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר.
(ב) התעורר ספק סביר שמא קיים סייג
לאחריות פלילית, והספק לא הוסר,
יחול הסייג".
צירוף
הסעיפים דלעיל מלמדנו כי המחוקק קבע חזקה של שפיות, קרי, כי המעשה נעשה במצב שאין
בו סייג לאחריות פלילית, אך חזקה זו ניתנת לסתירה ועל הנאשם לסתור את החזקה. לשם
סתירת החזקה די לנאשם לעורר ספק סביר שמא התקיים בו הסייג - ע"פ 2788/96 בוריס
אבלים נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183. דהיינו, בעוד לפי החוק הקודם, נשא
הנאשם בנטל של "מאזן הסתברויות" לצורך סתירת החזקה, הרי שבתיקון
תשנ"ד, הסתפק המחוקק ברף נמוך יותר. סיכומו של דבר: אם עלתה טענת
"סייג" לאחריות פלילית, ונתעורר ספק סביר - אשר לא הוסר - אזי יחול
הסייג, באשר על המאשימה הנטל לשלול את קיומו של הסייג מעת שהובאו ראיות לקיומו,
שאז מתעוררת הוראת הסייג מתרדמתה - ע"פ 4675/97 רוזוב נ. מדינת ישראל,
פ"ד נג(4) 337, 370.
17. לא בכדי, הגנת אי השפיות
מעוררת מחלוקת מטבעה. במישור הערכי, קשה להשתחרר מהתחושה הטבעית של התנגדות
והתקוממות על כך שנאשם יצא פטור בלא כלום, למרות המעשה שעשה. לצד תחושה זו, יש חשש
שהרחבת גבולותיה של טענת אי השפיות, תפגע ביעילותו של החוק הפלילי במלחמה נגד
הפשע, ותתפרש כמתן היתר לתמהונים ולבעלי מוזרויות למיניהן ולסוגיהן, להתחמק
מאחריות פלילית.
הציבור
הרחב, שאינו אמון על דקויות רפואיות-משפטיות, מתקשה להבין או לקבל את סייג אי
השפיות, מה שעלול לגרום לפגיעה באמון הציבור במערכת אכיפת החוק. לא ייפלא כי סערות
ציבוריות פרצו בעקבות מקרים בהם פטר בית המשפט נאשמים מחמת אי שפיות. כך היה בפרשת
זיכויו של ג'ון הינקלי, שניסה להתנקש בחייו של נשיא ארה"ב דאז, רולנד רייגן,
זיכוי שהביא לשינוי החוק בארה"ב. כך היה גם במקרה של מק'נוטין, שהגיע למשכנו
של ראש ממשלת אנגליה במטרה להרגו, אך גרם למות מזכירו. גם בפרשה זו, הזיכוי במשפט
גרר אחריו סערה ציבורית שהביאה לקביעת "כללי מק'נוטין" במשפט האנגלי,
כללים שהורחבו במשפט הישראלי מאוחר יותר בדעת המיעוט של השופט אגרנט בפרשת
מנדלברוט, דעה שאומצה מאוחר יותר בפסיקה בפרשת מיזאן - ע"פ 118/53
זלמן מנדלברוט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ו(1) 281; ע"פ 186/55 מיזאן
נ. היומ"ש, פ"ד יא 769. כך היה גם במקרה
לכך יש
להוסיף את החשש - או שמא החשד - כי מדע הפסיכיאטריה הוא תחום פחות מדויק מתחומי
רפואה אחרים. גם הפסיכיאטרים מונעים משיפוט ערכי-מוסרי, המשפיע על חוות דעתם והם
חלוקים בדעותיהם בכל הנוגע להגדרה של "חולה נפש" - ע. פרוש "העילות
לאישפוז כפוי של חולה נפש" משפטים י"ג ((תשנ"ד) 377, 387
(המאמר עוסק באשפוז כפוי אזרחי, להבדיל מאשפוז פלילי).
בהיעדר
אמות מידה אובייקטיביות-מדוייקות, הסיוע שיכול מדע הפסיכיאטריה להושיט לבית המשפט
הוא מוגבל. גם הפסיכיאטרים יאשרו כי קו הגבול בין הפרעות אישיות או פגמים באישיות,
לעיתים פגמים חמורים, לבין התקף פסיכוטי, אינו תמיד ברור, וההבחנה לא תמיד קלה.
בית המשפט אינו בוחן כליות ולב, וגם אינו מסוגל לחדור למוחו ולמכמני נפשו של נאשם,
ומכאן הקושי האינהרנטי לקבוע מי להרשעה ומי לפטור בשל אי שפיות.
אך למרות
הקשיים שהזכרנו לעיל, נזכור כי הגנת אי השפיות אינה בבחינת חסד שעושה המשפט כלפי
הנאשם, אלא הכרה של המשפט כי בשל היעדר יכולת הבנה או יכולת בחירה, הנאשם חסר את
היסוד הנפשי הנדרש להתגבשות העבירה. אין להעניש אדם שהתנהג כפי שהתנהג כי אינו
מסוגל להתנהג אחרת או כי תפיסת המציאות שלו משובשת באופן חמור, מבלי שהוא עצמו
מודע לכך. אין זה צודק להטיל עונש על מי שלא התכוון ולא רצה בתוצאה. אין טעם להעניש
נאשם כזה, הואיל והעונש אין בכוחו ללמד אותו לקח ומשום כך אין בידו לשמש לקח
לאחרים - י. בזק "האחריות הפלילית של הלקוי בנפשו" (מהד.2)
עמ' 11. הרשעה וענישה של נאשם כזה,
כמוה כהענשתו על מחלתו, והרשעה מעין זו, מחטיאה את מטרות החוק הפלילי, אין בה טעם
שבהגיון ולא הצדקה שבמוסר.
18. בבוא בית המשפט לקבוע אם
עומדת לנאשם הגנת אי השפיות, יש משקל לחוות דעתם של מומחים בתחום בריאות הנפש. אך חוות הדעת, ככל ראיה אחרת, אינה
ראיה קונקלוסיבית שאין בלתה. חוות הדעת היא רק חלק ממכלול הראיות הנוגעות להתנהגותו
ולמעשיו של הנאשם, ובית המשפט הוא הפוסק האחרון בשאלות העובדתיות
והרפואיות-משפטיות - ע"פ 870/80 לדאני נ. מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 29. לכן, אנו מוצאים בפסיקה מקרים
בהם למרות חוות דעת המומחים, בית המשפט פסק כי מבחינה משפטית הנאשם לא עומד בתנאי
הפטור - ע"פ 476/81 אייזנברג נ. מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 819;
רע"פ 2111/93 יוסף אבנרי נ. מדינת ישראל, פ"ד מח(5) 133.
בדומה
להבחנה בדיני הנזיקין, בין קשר סיבתי רפואי לקשר סיבתי משפטי, כך גם בדין הפלילי,
הגדרת מחלת נפש במובן המשפטי אינה זהה בהכרח למובן הרפואי. הגדרת אי השפיות היא
משפטית ולא רפואית, ומחלת נפש במובן הרפואי-פסיכיאטרי של המילה, אינה בהכרח מחלת
נפש המקימה סייג לאחריות הפלילית.
19. סעיף 34ח כולל שתי
חלופות נפרדות: שלילת כושר ההבנה של הנאשם או שלילת רצונו החופשי, דהיינו, מבחן
קוגנטיבי או מבחן רצוני. המבחן הרצוני הוא המבחן שהיה מוכר לנו בעבר בפסיקה
כ"דחף-לאו-בר-כיבוש". ומה משמעות המונח רצייה לצורך המבחן הרצוני?
"תהליך שבו מקיים אדם 'בחירה' בין מטרות חילופיות ולכן גם 'בחירה' בין
קווי התנהגות חלופיים" – אגרנט בפרשת מנדלברוט לעיל.
בתיקון
תשנ"ד, המחוקק בחר שלא להשתמש בביטוי "דחף לאו-בר-כיבוש" בו הרבתה
הפסיקה להשתמש, כדי שלא ליצור את הרושם שהכוונה רק לפעולה או להתנהגות אימפולסיבית
- ע. פרוש "אי שפיות, היעדר שליטה וסעיף 34 ח של חוק העונשין" עיוני
משפט כא (התשנ"ח-1997), 137, 145.
החלופה
הקוגניטיבית וחלופת הרצייה, הן שתי חלופות שונות. ההנחה העומדת ביסוד הכלל בסעיף
34ח - הנחה שמצאה ביטויה בפסיקה עוד לפני חקיקתו - היא, כי "ייתכן
שחולה-נפש שעשה מעשה בלתי-חוקי, יעמוד במבחן הקוגניטיבי, אך לא יעמוד במבחן הרצוני
- ייתכן שהבין את אשר עשה או את הפסול שבמעשהו, אך בשל מחלתו היה חסר יכולת של ממש
להימנע מעשיית המעשה שעשה" - פרוש לעיל, בעמ' 142. ולהיפך, גם מי
שסובל מחשיבה שאינה רציונלית, כמו חשיבה המתבטאת בחזיונות שווא המנותקים מהמציאות,
יכול ויהיה מסוגל לשלוט בהתנהגותו – שם, עמ' 158.
דוגמה
להבחנה בין החלופה הרצונית לחלופה הקוגנטיבית ראה בת.פ. (י-ם) 173/69 מדינת
ישראל נ. דניס רוהאן, פ"מ ס"ח 344. באותו מקרה, קבע בית המשפט
שהנאשם לא עמד במבחן הקוגנטיבי, מאחר ולמרות שסבל מחזיונות שווא ידע שהמעשה אסור
על פי החוק. אלא שבית המשפט פטר את הנאשם בשל התקיימות החלופה השנייה של העדר
רצייה, קרי, דחף לאו-בר-כיבוש ( לביקורת על פסק הדין, ראה פרוש לעיל בעמ'
159).
כשלעצמי,
אני סבור כי למרות שמדובר בשתי חלופות שאינן מצטברות, יכולה האחת להשפיע על השנייה, באשר אי תפיסת
המציאות, משפיעה גם על היכולת להתמודד עם הדחף.
20. חולה נפש אחראי למעשיו
ככל האדם. לא סגי במחלת נפש כדי
לפטור מאחריות פלילית, גם אם העבירה נעשתה כתוצאה ממחלת נפש. מחלת הנפש, היא
כשלעצמה, אינה מבססת את סייג אי השפיות, היא רק תנאי הכרחי אך לא מספיק – ע"פ 7761/95 ואא'ל אבו-חמאד נ.
מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 245 (באותו מקרה שרף המערער את בנו בן השנתיים
למוות משום החשד שנולד מיחסיה של אשתו עם אחר. למערער היה רקע פסיכיאטרי קודם).
ודוק: סעיף
34 ח נוקט במילים 'מחלת נפש' להבדיל מ'הפרעה נפשית' כאמור בסעיף 300 א (א) לחוק
שעניינו בענישה מופחתת. הפרעות שונות (disorder) אינן בגדר מחלת נפש לצורך סייג אי
השפיות. בפסיקה נוצרה הבחנה בין מצבי פסיכוזה שאז יש פגיעה חמורה בכושר תפיסת
המציאות ופגם חמור בכושר השיפוט - ולכן פסיכוזה היא בגדר מחלת נפש לצורך פטור מאחריות פלילית - לבין הפרעות
נפשיות לסוגיהן ועל מינוחיהן השונים כמו נוירוזה, פסיכופטיה, קוים פסיכוטיים, או
הפרעות נוירוטיות שהן תולדה של אימפולסים לסוגיהם או של דכאון תגובתי שאין לראותן
כמחלת נפש - ש. אגרנט "התפתחויות במשפט הפלילי" עיוני משפט יא
(תשמ"ו - תשמ"ז) 33, 41. על נאשם להראות כי חוסר היכולת הרצונית, או
חוסר היכולת הקוגנטיבית, מקורם במחלה או בליקוי שפגעו במערכת התיפקוד ההכרתי או
הרצוני – ראה דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח 2098 תשנ"ב עמ' 135) וכן
ע"פ 3795/97 פלוני נ. מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 97, 103. על פי
נוסחו של סעיף 34 ח, לא כל אדם שהיה חסר יכולת של ממש יזכה לפטור מאחריות פלילית,
אלא אך ורק אדם שנקלע למצב פסיכוטי מחמת "מחלה שפגעה ברוחו". לכן, מי
שלא היה מסוגל לכבוש את הדחף שלו, לא יזכה להגנת הפטור אם הדחף לא נבע ממחלת נפש -
ראה ביקורתו של פרוש לעיל בעמ' 151-152.
מכאן,
שמחלת הנפש היא המצע עליה נזרע וממנה מתפתח המצב הפסיכוטי, אותה פסיכוזה שמביאה את
הנאשם למצב בו הוא נעדר יכולת של ממש להבין את שעשה או להימנע מהמעשה שעשה.
לדוגמה, חולה סכיזופרניה הוא חולה נפש במובן הרפואי, אך ברור כי לא כל חולה
סכיזופרניה מגיע למצב פסיכוטי של העדר יכולת של ממש להבין או להימנע. אולם, כאשר
מחלת הסכיזופרניה מתפרצת, והחולה נקלע להתקף אקוטי במהלכו הוא סובל ממחשבות שווא
של רדיפה או מהלוצינציות שמיעה, כדי כך שאינו יודע שעשה מעשה רע ואסור, או שמצבו
דחף אותו לעשיית המעשה ללא יכולת להימנע מלעשותו, ייתכן ויהנה מהגנת אי השפיות.
ואם ברצח עסקינן, ורף ההפרעה נמוך יותר, ייהנה אותו נאשם מענישה מופחתת לפי סעיף
300א (א) לחוק.
לאחר שחולה
הנפש הוכיח שבשעת מעשה היה חולה נפש, או בעל ליקוי שכלי, אנו עוברים לשלב הבא של
הוכחת הרכיב "חסר יכולת של ממש" ולאחר הוכחת רכיב זה, על הנאשם
להוכיח כי הוא נופל בגדר אחת החלופות או שתיהן - החלופה של העדר רצון או החלופה של
העדר הבנה, קרי, החלופה הרצונית והחלופה הקוגנטיבית.
מי הוא זה
ואיזה הוא שהמחוקק רואה כמי ש"חסר יכולת של ממש"? על כך נעמוד
להלן.
התנאי של
"חסר יכולת של ממש"
21. מי ייחשב ל"חסר
יכולת של ממש"? האם משמעות הביטוי היא חוסר יכולת מוחלט, או שמא די
בפגיעה מהותית ביכולת ההבנה או הרצייה?
מנסחי
החוק, אלו שעמדו על ערש יצירתו, פירשו כי "שלילת כושרו של האדם.. צריכה
להיות ממשית, כלומר טוטאלית.. " - פלר "יסודות בדיני עונשין"
(תשמ"ד כרך א) 685. "אין דורשים העדרה של יכולת של ממש, כי אם חוסר
של יכולת כלשהי. רק מצב קיצוני כזה, שבו אין לעושה אפשרות כלשהי להבין את המציאות
- גם אם יגייס את כל כוחותיו - עשוי להצדיק פטור מאחריות פלילית" - מ. קרמניצר "תיקון 39 לחוק
העונשין - חמש שנים לחקיקתו" בספר "מגמות בפלילים - עיונים בתורת
האחריות הפלילית " בעריכת אלי לדרמן 55, עמ' 81. דהיינו, מי שמחלת הנפש
שלו לא ביטלה כליל את יכולתו לשלוט בהתנהגותו, לא ייפטר מאחריות פלילית.
בדומה,
ניתן להסיק מדברי ההסבר להצעת החוק: "כאשר האדם הבין במידה כלשהי,
חרף מגבלתו, את אשר עשה או את הפסול במעשהו, או שעדיין יכול היה להימנע מעשיית
המעשה למרות הדחף הפנימי שדחף אותו לביצועו, הוא אחראי בפלילים על מעשיו." (הדגשה
שלי - י.ע.) .
לטעמי,
הדרישה לשלילה טוטאלית-מוחלטת של יכולת ההבנה ויכולת הרצייה, אינה מתחייבת מלשונו
של החוק, אף לא מתכליתו של החוק, היא גם לא מתחייבת מההיסטוריה הפסיקתית, ונראה כי
גם הפסיקה בהווה, דחתה אותה. נבהיר את דברינו.
22. לשונו של החוק:
מהבחינה הלשונית, ניתן לפרש את הביטוי "חסר יכולת של ממש" כמי שיש לו
יכולת, אך אין זו יכולת מלאה, קרי, כמי שיכולתו נפגעה באופן משמעותי. שאם לא כן,
מדוע לא כתב המחוקק בפשטות "חסר יכולת" או "חסר כל יכולת"?
מכאן, שמהבחינה הלשונית, הטכסט סובל את הפירוש של פגיעה מהותית, להבדיל מפגיעה
מוחלטת-טוטאלית.
23. ההיסטוריה הפסיקתית:
הראשון שיצק תוכן לדרישת היעדר הרצייה בדמותו של אותו "דחף לאו-בר כיבוש", היה השופט אגרנט בפרשת
מנדלברוט. וכך נאמר שם:
"אם
הוכח כי –
(1) בשעת
המעשה לא היה הנאשם מוכשר לעצור בעד ההתנהגות נשוא האישום.
(2) עקב
שלילית כוח רצונו או החלשתו של זה במידה ניכרת.
(3) בשל
הפרעת המחלה הנפשית ממנה סבל באותה שעה.
אזי לא
יראה בר עונשין ויהיה פטור מאחריות פלילית" (הדגשה שלי
- י.ע.).
מכאן,
שהפסיקה שקדמה לתיקון תשנ"ד, הסתפקה בהחלשתו של כוח הרצון, להבדיל
משלילתו המוחלטת.
24. הפסיקה דהיום:
בע"פ 2788/96 אבלים נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 183, 189 הביע
השופט קדמי את הדעה כי על מנת לפטור מאחריות פלילית, אין צורך באי שליטה מוחלטת:
"ולא
למיותר יהיה להדגיש, כי 'יכולת הבחירה' עשויה להיפגע... גם כתוצאה ממחלת נפש או
מחמת ליקוי בכושר השכלי, כאמור בסייג לאחריות של אי שפיות הדעת הקבוע בסעיף 34ח
לחוק העונשין; וגם כאן, אין המדובר בשלילה מוחלטת של היכולת האמורה, אלא אך בהיעדר
'יכולת-של-ממש'... להימנע מעשיית המעשה".
לדעתו של
השופט קדמי, הצטרפו השופטים זמיר וטירקל.
בדומה נאמר
בספרו של קדמי "על הדין בפלילים" חלק ראשון (עדכון והשלמה) בעמ' 100:
"הדיבור
"חסר יכולת של ממש" בהקשר להוראה שבסעיף קטן (1) – מחליף את הדיבור "לא היה מסוגל" בו נקט
בשעתו סעיף 19 חוק העונשין. מן ההיבט הלשוני נראה, לכאורה, שיש כאן הרחבה של תחולת
הסייג. הדיבור "לא מסוגל" מבטא חוסר יכולת מוחלטת; בעוד שהדיבור
"חוסר יכולת של ממש" מבטא על פניו, רמה נמוכה יותר של "חוסר
יכולת"...
ולא למיותר
יהיה להדגיש, כי 'יכולת הבחירה' עשויה להיפגע לא רק עקב שכרות, אלא גם כתוצאה
ממחלת נפש או מחמת ליקוי בכושר השכלי, כאמור בסייג לאחריות של אי שפיות הדעת הקבוע
בסעיף 34ח לחוק העונשין; וגם כאן, אין המדובר בשלילה מוחלטת של היכולת האמורה אלא
אך בהעדר 'יכולת-של-ממש... להימנע מעשיית המעשה'.
הגנת אי
שפיות הדעת והגנת השכרות, ככל שהן נעוצות בפגיעה ב'יכולת הבחירה' - קרי: בכושר
הרצייה - אינן דורשות את שלילתה המוחלטת ושתיהן מסתפקות בכך, שהפגיעה בכל אחת מהן
מגיעה כדי, חסר יכולת של ממש' לעשות בה שימוש. רמת פגיעה זו משותפת הן לפגיעה
ב'יכולת התובנה' והן לפגיעה ב'יכולת הרצייה'".
האם דעתו
של השופט קדמי נתקבלה בפסיקה ?
כך נאמר על
ידי השופט ברק בע"פ 3795/97 פלוני נ' מ"י, פ"ד נד (3) 97:
"אכן,
טענתו העיקרית של המערער היא כי תיקון מס' 39 שינה את תנאיו של סעיף 34ח כך שדי
בחוסר יכולת שאיננו אבסולוטי. כך הוא, לטענתו, מצבו שלו במקרה שבפנינו. אולם, אני
סבור כי אין צורך להכריע, במקרה זה, האם בסייג של 'אי שפיות' עדיין נדרשת שלילה
מוחלטת של היכולת או שמא סעיף 34ח בנוסחו
החדש מסתפק
בחוסר שליטה ברמה נמוכה יותר. ניתן להשאיר שאלה זו בצריך עיון לעת מצוא"
(הדגשה שלי - י.ע.)
בדומה נאמר
בע"פ 8562/99 וענונו נ. מדינת ישראל, דינים סד 661 בהסתמך על ע"פ
3795/97 הנ"ל, כי דעתו של השופט קדמי נותרה בצריך עיון (שם פסקה 11
לפסק הדין)
עם זאת,
דומני כי בפסיקה מאוחרת לע"פ 3795/97, אימץ בית המשפט העליון את דעתו של
השופט קדמי. כך, בע"פ 9258/00 וניקו נטרלשווילי נ. מדינת ישראל, פ"ד
נו(2) 673 בעמ' 680 מצטטת השופטת נאור בהסכמה את דברי השופט קדמי בפרשת אבליים,
והשופטים מצא ופרוקצ'יה הצטרפו לדעתה
25. הפרשנות לפיה די בפגיעה
מהותית ביסוד ההבנה או הרצון על מנת לעמוד ברף של "חסר יכולת של ממש",
עומדת לכאורה בניגוד לסעיף 300 א(א) לחוק העונשין. הסעיף קובע עונש מופחת, מקום בו
נעברה העבירה בשל "הפרעה נפשית חמורה" - להבדיל ממחלת נפש - או בשל ליקוי בכושרו השכלי של הנאשם, אשר
בגינם הוגבלה יכולתו של הנאשם להבין את אשר הוא עושה או להימנע מעשיית המעשה
"במידה ניכרת אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34 ח".
על פניו, הרף של פגיעה "במידה ניכרת" הוא רף נמוך מזה של "חסר
יכולת של ממש". יכול הטוען לטעון כי המחוקק ביקש להבחין בין שלילה טוטלית
של ההבנה או הרצייה - שהיא ורק היא יש בה כדי לפטור את הנאשם לחלוטין מאחריות
פלילית - לבין פגיעה חלקית שיש בה כדי להפחית מעונשו של הנאשם.
אכן,
הקושיא יש בה ממש, אך לטעמי, מלשונו ומתכליתו של סעיף 300א(א) אין להסיק כי סעיף
34 ח דורש שלילה מוחלטת של הרצון או ההבנה. ההבדל בין שני הסעיפים הוא במינון
ובעוצמה של הפגיעה בכושר ההבנה או ביכולת להימנע מעשיית המעשה, כאשר סעיף 34 ח
דורש מינון גבוה יותר, וסעיף 300 א (א) מסתפק ברף נמוך יותר.
לדעה דומה,
ראה פסק דינו של השופט אזולאי
בתפ"ח 909/01 מדינת ישראל נ. אסייאס, דינים מחוזי לג(7) 941
ואביא דברים בשם אומרם:
" ...
נראה לי שעל מנת ליישב את הסתירות בין הטקסטים האמורים, אין לפרש את המונחים
"מידה ניכרת", "מוחלטת" או "חוסר יכולת של ממש",
במשמעות זהה בכל הטקסטים, ולענין זה יש לפרש כל מונח בהתאם למשמעותו הספציפית בכל
טקסט, על פי ההקשר הענייני באותו טקסט, ועל פי תכליתו באותו טקסט... מבחינה זאת נראה לי שאין זהות בין
ה"מידה ניכרת" האמורה בפסק דין מנדלברוט כשמשחררת מכל אחריות פלילית,
ובין "המידה הניכרת" המאפשרת רק הפחתה בעונש לפי סעיף 300א' לחוק
העונשין. מידת אי השליטה האמורה בפסק דין מנדלברוט הינה ברמה גבוהה יותר, קרובה
לרמה המוחלטת, אם כי אינה מגיעה לרמה הטוטאלית המוחלטת. בדרך זאת גם ניתן לפרש את
דברי השופט קדמי בספרו ובפסק דין "אבלים". מבחינה זאת נראה לי שיש לאמץ
את המינון הראוי על פי התכלית הראויה של דיני עונשין ביחס למתן פטור מוחלט מאחריות
פלילית וביחס לעונש מופחת".
ובדומה,
ראה בע"פ 1839/98 רייב נ. מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 613, בעמ' 622:
סעיף
300א(א), שהוא הסעיף הרלוונטי למקרה דנן, דן בנאשמים אשר יכולתם להבין את המעשה
הרצחני או להימנע ממנו הוגבלה במידה ניכרת, בשל הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר
השכלי. סעיף 300א(א) דומה, בעיקרו, לסעיף 34ח לחוק העונשין, הקובע סייג לאחריות
הפלילית בשל אי שפיות הדעת. עם זאת, בעוד שסעיף 34ח דורש, כתנאי להחלתו, קיומה של
מחלת נפש או ליקוי שכלי אשר גורמים ל"חוסר יכולת של ממש" להימנע מן
המעשה או להבין אותו; די, לשם עמידה בתנאים הקבועים בסעיף 300א(א), בהפרעה נפשית -
גם אם אינה עולה כדי מחלת נפש - אשר מגבילה את יכולת ההבנה או ההימנעות מן המעשה
"במידה ניכרת". אכן, כפי שצוין בעבר בפסיקת בית משפט זה מפי השופטת ד'
דורנר: "ההבדל בין הסייג הפוטר מהאחריות הפלילית לבין העילה להפחתת העונש
ברצח הוא בעוצמתם של
הגורמים
המצויים ביסוד שתי הוראות אלה" (ע"פ 7761/95
חמאד נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (3) 245, 251)" (הדגשה שלי
- י.ע.)
ובע"פ
5951/98 מליסה נ. מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 49, בעמ' 59 אומר השופט
קדמי:
"'הגבלה
ניכרת' ביכולת השליטה של אדם במעשיו, הינה הגבלה המקרבת את הכרסום ביכולת השליטה
לרמה של "חסר יכולת של ממש" הדרושה ליישום הוראת החריג לאחריות הקבוע
בסעיף 34 ח(2)... .
והשופט מצא
ממשיך בקו זה ואומר (שם, עמ' 67):
"סעיף
300 א (א) בא ליתן מענה למבצעי רצח שמצבם הנפשי גובל במצב של אי-שפיות הדעת
כהגדרתו בסעיף 34 ח; אלה שמצבם הנפשי מוציאם, לכאורה, מקהל השפויים בדעתם, אך אינו
מכניסם לקהל הבלתי שפויים..".
26. נחזור ונזכיר את שאמרנו
בפתח דברינו.
ההחלטה אם
לפטור נאשם מאחריות פלילית, מערבת שיקולים מתחום המשפט, הרפואה והמוסר. לא בכדי
המחוקק לא קבע סעיף כללי של ענישה מופחתת בחלק הכללי של חוק העונשין. הוראת
העונש המופחת התייחדה אך ורק לעבירת הרצח, מלכת העבירות - "ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה
כי אם בדם שופכו" (במדבר לה, ל"ג). דומה כי המחוקק היה מודע
לקושי הערכי ליתן פטור מוחלט למי שקיפח חייו של אחר בשל הערך המיוחד במינו של
קדושת החיים.
ושמא לא רק
שיקול מוסרי-ערכי עמד בפני המחוקק, אלא גם שיקולים נוספים, כמו הקושי ההכרתי של
השופט לפטור נאשם שקיפח חייו של אחר, או
החשש מפגיעה באמון הציבור במערכת המשפט.
ואכן,
מעטים עד מאוד המקרים בהם פטר בית המשפט לחלוטין, נאשם בעבירת רצח מנימוק של אי
שפיות. כך, לדוגמה, בע"פ 5031/01 פלונית נ. מדינת ישראל, דינים סה
164, נדון מקרה קשה של אשה שהשליכה את תינוקה מהחלון. באותו מקרה, למרות הנסיבות
הקשות ויוצאות הדופן, המיר בית המשפט את ההרשעה ברצח לפי סעיף הענישה המופחתת,
לעבירת
הריגה. ייתכן, ואני אומר את הדברים בזהירות, שאם לא היה מדובר בעבירה שהביאה למותו
של אדם, התוצאה הייתה שונה ובית המשפט היה נכון להכיר בסייג אי השפיות. רמז לכך
ניתן למצוא בדברי השופטת דורנר הפותחת את פסק הדין בשאלה אם "התכלית החברתית
והמוסרית שביסוד עבירת הרצח מצדיקה, בנסיבות המקרה, להטביע על מצחה של
המערערת אות-קלון של רוצחת". (הדגשה שלי - י.ע.).
המחוקק
ביקש למצוא פתרון המאזן בין האינטרסים השונים. מחד, שלא לפטור כליל את הנאשם,
ומאידך, להקל עמו בדין נוכח מצבו. מטעם זה, יש להקיש בזהירות מסעיף העונש המופחת
שבסעיף 300א(א) על הרף הנדרש שבסעיף 34 ח.
רוצה לומר, כי מה שנראה על פניו כרצון של המחוקק להקל ולהיטיב עם נאשם
בעבירת רצח, בקביעת אפשרות לעונש מופחת, אינו בהכרח כך. ייתכן כי חוסר הבנה או
חוסר שליטה בדרגה מסוימת, יספיקו לבית המשפט כדי לפטור את ראובן מאחריות פלילית
בגין עבירה של פריצה או חבלה חמורה, אך לא יספיקו כדי לפטור את שמעון - שסובל מחוסר הבנה או שליטה באותה דרגה
- מאחריות פלילית מעבירה של רצח. כי בעבירת רצח, יש לבית המשפט "תחנת
ביניים" בדמותה של הענישה המופחתת, שהיא נקודת ייחוס במשרעת שבין פטור מוחלט
מאחריות פלילית לבין הרשעה שבצידה מאסר עולם חובה.
במאמר
מוסגר, נזכיר הבדל נוסף שבין הוראת סעיף 300 א לבין סייג אי השפיות והוא לעניין
נטל ההוכחה, במובן של נטל השכנוע. בעוד שלצורך סייג אי השפיות, די לנאשם לעורר ספק
סביר, הרי שלצורך ענישה מופחתת, משמורשע הנאשם, עליו הנטל לשכנע את בית המשפט ברמת
שכנוע של מאזן הסתברויות - ע"פ 5031/01 לעיל פסקה 8, ע"פ 3243/95
צאלח נ. מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 769, 790.
27. סופו של דבר, שסעיף 34ח
סובל את הפרשנות שהוצעה בשעתו על ידי השופט קדמי בפרשת אבלים. בפרשנות זו,
המועדפת עלי, יש כדי לצמצם את הפער שבין מדע הפסיכיאטריה למשפט, ובכך היא עולה
בקנה אחד גם עם תכליתו של החוק.
את ההבדל
בין המצדדים בגישת הפגיעה המוחלטת לאלו המצדדים, כמוני, בגישת הפגיעה המהותית,
ניתן להדגים ב"מבחן השוטר". העובדה שפלוני לא יעשה את מעשהו אם שוטר
נמצא בסביבה, אינה בהכרח בעלת משקל מבחינתם של הפסיכיאטרים. אולם לשיטתם של
הגורסים כי
נדרשת פגיעה מוחלטת בהבנה או ברצון של הנאשם, העובדה שהופעתו של השוטר
מעוררת עכבות אצל הנאשם, יכולה להביא למסקנה כי לא נשללה לחלוטין יכולתו להבין או לכבוש את דחפיו. ואילו על פי
גישת הפגיעה המהותית, גם אם יש לנאשם בחירה מסוימת, הדבר לא שולל את חוסר השליטה
שנבע ממחלת הנפש - ראה, בדומה, דעתו של כב' השופט הנדל בתפ"ח (ב"ש)
502/01 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2003(2) 1186 פסקה 11.
28. בית המשפט לא מתיימר
לחדור לנבכי נפשו של הנאשם, ואין לבית המשפט אלא מה שהובא בפניו, קרי, חומר הראיות
ממנו ניתן להסיק על מצבו הנפשי. בבואנו ליצוק תוכן למילה "ממש", שומא
עלינו להתייחס בראש ובראשונה לסימפטומים. כך עולה מדברי ההסבר להצעת החוק: "המונח
'ממש' נועד להדגיש כי הסימפטומים חייבים.... להיות חד-משמעיים, להבדיל מסימפטומים
פחות החלטיים ...". ועומד על כך גם פלר בספרו לעיל בעמ'
71-72:"אין זה משנה מה הדיאגנוזה של סיבת השיבוש... חשובים הם הסימפטומים
של ניתוק כליל מכללי מציאות הטבע או החברה.. אין כל נפקות להבחנות בין המחלות
הנפשיות לבין עצמן לפי שמותיהן או סוגיהן השונים. המכריעה היא התסמונת ולא
האבחון....".
אחר שאמרנו
דברים שאמרנו, נבחן אם הנאשם עומד בסייג אי השפיות לאור הסימפטומים שתוארו לעיל.
האם היה
הנאשם במצב פסיכוטי בעת ביצוע המעשה
29 הזכרנו כי תנאי
מקדמי להכרה בסייג הפטור, הוא שהנאשם סבל ממחלת נפש. במקרה שלפנינו, המאשימה לא
חלקה על כך שהנאשם היה שרוי בדכאון מג'ורי, ולא חלקה על כך שדכאון מסוג זה, מהווה
מחלת נפש.
אלא - ועל
כך אין מחלוקת - לא כל דיכאון מג'ורי מביא בהכרח למצב פסיכוטי (ד"ר אור, עמ'
134 שורה 10). לכן, שומא עלינו לבחון, אם המסקנה של הפסיכיאטרים, לפיה היה הנאשם
במצב פסיכוטי, עומדת במבחן המשפטי הקבוע בסעיף 34 ח.
30. המעשה שעשה הנאשם מוזר
עד מאוד. הנאשם התנגש בכוונה בעמוד בטון, ובכך יכול היה לגרום גם נזק גופני קשה
לעצמו, כפי שאירע בפועל (שבר בברכו של הנאשם). לאחר מכן, נטל הנאשם מכונית שנזדמנה
למקום, החל בנסיעה מטורפת, והתנגש בכוונה במשאית שלפניו.
ברם,
במוזרות של המעשה, כשלעצמה, לא סגי כדי להיכנס לתחולת הסייג. לא די בכך שפלוני ברר
מיתה משונה ואכזרית לאלמוני, מעשה שאינו נתפס אצל אדם מן היישוב, כדי שנאמר כי
פלוני סובל מאי שפיות. אין אדם חוטא אלא אם נכנסה בו רוח שטות, אך יכול ותהא זו
'רוח' בלבד אשר אך עצם מעשה העבירה מעיד על קיומה – ע"פ 187/61 פנו נ.
היומ"ש פ"ד טז 1105, כפי שצוטט בע"פ 5031/01 פלונית נ.
מדינת ישראל, דינים סב 784.
אלא שבמקרה
שלפנינו, מעבר למוזרות של המעשה שעשה הנאשם, יש הצטברות של "סימנים
מעידים" עליהם עמדנו לעיל, ומהם עולה עד כמה מצבו של הנאשם הלך והידרדר עד
שנכנס למצב של פסיכוזה.
31. ד"ר זברסקי הסבירה
בעדותה מדוע הגיעה למסקנה כי בנוסף לדכאון המג'ורי, הנאשם סבל גם מפסיכוזה. נביא
חלק מהדברים בלשונה (עמ' 65-66):
"...הפרעות
בתוכן החשיבה, היו לו הפרעות ברורות עוד לפני האירוע. היו לו מחשבות שווא כלפי
אשתו של רדיפה ושל יחס… הוא פחד לדבר בטלפונים כי חשב שמאזינים לו. הוא ברח מהבית
והתגורר אצל אחיו כי פחד להישאר לבד. סגר את התריסים ואת החלונות וישן באור כי פחד
להיות בחושך. זה ממש סימנים פסיכוטיים ברורים בלי ספק.."
סימנים אלו
התגברו לדעת ד"ר זברסקי אחרי שהנאשם קיבל את תביעת הגירושין. ודוק: ד"ר
זברסקי מבחינה היטב בין חשדות של גבר שאשתו בוגדת בו, לבין מחשבות שווא של
רדיפה ויחס
והיא מספרת כי גם במחלקה הנאשם פחד כי אשתו מארגנת נגדו (עמ' 66-67, עמ' 87).
לדעתה, הנאשם נכנס בהדרגה למצב נפשי קשה של דכאון עם סימנים פסיכוטיים ובוחן
מציאות פגום והמעשה שעשה היה המשך ותוצאה של אותו מצב (עמ' 71). במסגרת המחשבות
החולניות שלו של רדיפה ויחס, הנאשם ראה את המתלונן כאויב (עמ' 87) וכלשונה "הוא
הכניס אותו למערכת פרנואידית" (עמ' 88 שורה 16).
גם
ד"ר אור סבר כי הנאשם סבל ממחשבות שווא של רדיפה, מהפרעה בשיפוט ובתובנת
המציאות, וכלשונו, גם הפרעה במהלך החשיבה וגם הפרעה בהתנהגות (עמ' 136). ומהי
מחשבת שווא? מחשבה בעלת עוצמה שלא ניתן לשכנע באי אמיתותה (עמ' 153). כל רמז הופך
להיות עובדה, כל עובדה הופכת למוחלטת כאשר יש נטייה להרחיב את הפרנויה אל אנשים
נוספים (עמ' 155). ד"ר אור הדגיש כי מחשבת השווא אינה בכך שהנאשם סבר שאסנת בוגדת בו, אלא בתוכן הרדיפתי שלה,
קרי, אמונתו שאסנת רודפת אחריו, שהיא רוצה לאשפז אותו, שהיא מנסה להרחיק אותו עם
המתלונן מהבית או שהמתלונן מנסה להכנס לביתו לזרוק אותו החוצה (עמ' 157-158). מכאן
שד"ר אור מצטרף לדעתה של ד"ר זברסקי כי הנאשם הרחיב את מחשבות השווא של
רדיפה והשליך אותם גם על המתלונן (עמ' 145).
בשל סימנים
אלו וסימנים נוספים עליהם עמדנו לעיל, דחה ד"ר אור את התזה של המאשימה כי
הנאשם נכנס למצב הפסיכוטי לאחר האירוע. לדבריו, דכאון מג'ורי כשלעצמו, לא בא לידי
ביטוי בהתנהגות מוזרה כמו זו של הנאשם, התנהגות שבאה לידי ביטוי באי שקט
פסיכומוטורי, בשאלות חוזרות ונשנות בנוסח "בשביל מה אתה עובד, איזה ערך יש
לחיים", בקריעת הניירות והמרשמים
ובמחשבות השווא והרדיפה של הנאשם כלפי אשתו (עמ' 137-138).
32. המאשימה ביססה את טיעונה
על מספר אירועים או התנהגויות שיש בהן, לדעתה, כדי להצביע על כך שהנאשם לא היה חסר
יכולת של ממש להבין את מעשהו.
שישה
סימנים נתנה המאשימה בנאשם ואלו הם:
( - ) ביום
שישי שקדם ליום שלישי בשבוע שבו אירע האירוע, נבדק הנאשם בחדר מיון על ידי
פסיכיאטר, שלא איבחן שהנאשם שרוי במצב פסיכוטי.
( - ) אסנת
העידה כי ביום המקרה, התקשר אליה הנאשם, סיפר לה כי פגש את המתלונן, שאל אותה אם
היא יודעת מה התאריך היום, והעלה שוב את הנושא עד כמה מפריע לו הקשר שלה עם
המתלונן. בתשובה לשאלה השיבה אסנת כי שיחת הטלפון הייתה "שיחה די שגרתית,
גם בתוכן שלה, גם בטון שלה.. לא היה בה משהו שהיה נראה לי מוזר, מעבר לזה שבאמת
פגש את יאיר וכל הסיטואציה נראתה לי לא הגיונית, אבל מעבר לזה, התוכן והטון של
השיחה היו רגילים. למיטב זכרוני השיחה הייתה אחר הצהרים, בסביבות השעה 4.00 ומשהו"
(עמ' 21 שורות 17 - 21).
ואילו לאחר
האירוע, כשאסנת ראתה את הנאשם בבית החולים, התרשמה מהתנהגותו המוזרה ומהבעת פניו
החריגה.
לשיטתה של
המאשימה, אסנת מכירה את הנאשם היטב, ואם מצבו לפני האירוע היה כה קשה, יש להניח כי
הייתה מבחינה בכך בשיחת הטלפון שנתקיימה ביניהם לפני האירוע.
( - )
הנאשם ידע להזמין את המתלונן לשיחה, להיפרד מהמתלונן, ולאחר מכן להזמין אותו שוב
לשיחה, לגרום לו להיכנס למכוניתו ואף להציע לו לשתות קפה, קודם שסטה מנתיב נסיעתו
והתנגש בעמוד הבטון.
( - ) לאחר
ההתנגשות בקיר הבטון, הנאשם פשט את חולצתו ומסר אותה כדי שיחבשו איתה את המתלונן.
( - ) על
פי עדותו של לוציאן, נהג הטיוטא שעצר להושיט עזרה לפצועים, הנאשם נהג בצורה רגילה
עד להתנגשות בקיר הבטון, אך אחרי התאונה, כאשר נהג במכונית הטיוטא שלקח מלוציאן,
החל לנהוג בצורה "מטורפת".
( - )
הנאשם חזר ואמר לאחר התאונה "מה עשיתי" ומשפטים כגון אלו. כך, לדוגמה,
בת/18 אומר הנאשם לשוטר שהגיע לבית החולים "רציתי להרוג אותו איזה מטומטם
אני מה
עשיתי אני
לא מאמין" (ראה דברים דומים גם בדו"ח המעצר ת/14) .
הנאשם עצמו אמר כי הדברים לא זכורים לו, אך לא כפר בנכונותם (177-178).
היש בכל
אלו, כדי להוכיח כי הנאשם לא היה חסר "יכולת של ממש" בעת שביצע את
המעשה? ד"ר זברסקי וד"ר
אור השיבו על כך בשלילה ועמדתם מקובלת עלי. נעמוד להלן על התייחסותם לעובדות
והסימנים שפורטו לעיל.
33. בתשובה לתמיהת המאשימה
הכיצד הנאשם התנהג כלפי אסנת וכלפי המתלונן באופן לא חריג, לכאורה, הסביר ד"ר
אור כי מי שיש לו מחשבת שווא פסיכוטית אין פירוש הדבר שאין לו שליטה בכל הספקטרום
(עמ' 143). בדומה, השיבה ד"ר זברסקי כי גם אדם במצב פסיכוטי יכול לעשות דברים
מאוד מאורגנים ומגובשים. מי שבוחן המציאות שלו נפגע, יכול לתכנן מתוך שיפוט ובוחן
מציאות לא תקינים. לדוגמה, פלוני יכול ללכת לחנות, לרכוש נשק ולבצע מספר פעולות על
בסיס מעוות. ובקיצור, גם חולה נפש במצב פסיכוטי עשוי לתכנן ולבצע בקפידה מעשה פשע
חמור, ובתוך המציאות המדומה בה הוא נמצא, ניתן לזהות מרכיבים של הגיון וביקורת
מציאות.
וספציפית
לגבי הנאשם, הוא "הבין מה שהוא עושה אך השיפוט שלו היה מעוות"
(עמ' 76 שורה 13). ומסבירה-מדגימה ד"ר זברסקי את חוות דעתה:
"אנו
רואים שבתקופת האירוע ולפני האירוע כל המעשים שלו היו כאילו מתוכננים אבל לא
מאורגנים בכלל. הוא הלך לטיפול בכמה מקומות ועזב את זה… כל מעשה היה מעוות על
דברים קטנים שאדם באמצע הלילה מתקשר למעביד שלו זה שיפוט לא תקין… הוא היה מוצף
במחשבות אובדניות...כאן הוא באמת לא ידע במי לפגוע… " (עמ' 68)…. הוא לא כל
כך ידע לתכנן עד הסוף כי באותו יום הוא תכנן כמה מעשים. לתלות לעץ, לירות, חשב על
אשתו ועל הבחור הזה. אני לא חושבת שהיה לו תכנון עד הסוף. באותו רגע בא לו להכניס
אותו לאוטו ולנסוע ועובדה שאחרי מה שקרה הוא יצא מהאוטו, נתן את החולצה שלו לעזור
לבחור..".
דווקא האקט
של מתן החולצה כדי לחבוש בה את המתלונן, שאך לפני שניות כמעט והרג בתאונה, מדגים
לדעתה של ד"ר זברסקי את חוסר ההגיון במעשיו של הנאשם, כדוגמה למעשה חסר שיפוט
וחסר הגיון עם מאפיין פסיכוטי (עמ' 77).
בדומה, היא
סבורה כי אין להסיק מאופן הנסיעה של הנאשם בשניות או בדקות לפני שהתנגש בעמוד
הבטון, כי הנאשם לא היה במצב פסיכוטי: "אני חושבת שלפי צורת הנסיעה אי
אפשר להעריך את המצב שלו" (עמ' 84 שורה 18). החשוב הוא ההקשר הכללי בו
נמצא הנאשם, המניע החולני הפנימי וכאן הגיעה ד"ר זברסקי למסקנה כי הנאשם
הכניס את עצמו למערכת פרנואידית עם אשתו והכניס את המתלונן לתוך המערכת של מחשבות
השווא של רדיפה ויחס (עמ' 79, עמ' 86). לכן, העובדה שאסנת לא חשה בשיחת הטלפון
ביום האירוע כי הנאשם אינו כתמול שלשום
– ונזכיר כי אסנת לא ראתה את הנאשם משך שלושה ימים לפני כן – אינה מעלה
ואינה מורידה מבחינתה (עמ' 85 שורה 3).
הנאשם ישב
ושוחח עם המתלונן במכוניתו, ולאחר שנפרד ממנו חזר והזמין אותו לשיחה נוספת ואז
הציע לו לנסוע לשתות קפה, נסיעה במהלכה סטה והתנגש בעמוד הבטון. היש בכך כדי להעיד
על חשיבה מסודרת או מתוכננת של הנאשם? השיב על כך ד"ר אור: "במצבים
האלה זה לא הולך על פי שטנץ, זה יכול להיות ככה, ורבע שעה אחרת" (עמ' 162
שורה 4) ובכלל, אין לחפש לוגיקה בשגעון, כי "רגע אחד הוא עושה דברים
משוגעים אבל לפני רגע הוא היה בסדר" (עמ' 164 שורה 7).
הזכרנו
לעיל את "מבחן השוטר" כאינדקציה אפשרית לשיטתם של אלו הטוענים כי נדרשת
פגיעה מוחלטת בתובנה או ברצייה. במקרה שלפנינו, הנאשם עומד גם במבחן זה,
שהרי למרות נוכחותה של ניידת משטרה
שהגיעה למקום שניות לאחר התאונה, הנאשם נכנס למכונית הטויוטא והחל להשתולל בנהיגה
נוכח עיניהם הנדהמות של העוברים והשבים והשוטרים שהגיעו למקום התאונה.
34. האם התובנה של הנאשם
לאחר האירוע, נוסח "מה עשיתי"
מתיישבת עם מצב פסיכוטי ?
על כך
השיבה ד"ר זברסקי באופן חד משמעי "כן, הוא מבין שהוא עשה משהו נורא
אבל הבסיס למעשה היה חולני….כשיש תוצאה הוא יכול לתפוס שזה דבר נוראי"
(עמ' 79).
ועוד
המשיכה והסבירה כי גם במצב פסיכוטי אין פגיעה טוטאלית בכל התחומים, וייתכן חלק
פסיכוטי כלפי נושא מסוים ובשאר הנושאים ההגיון והתפקוד יהיו תקינים (עמ' 99).
35. היש בבדיקת הנאשם על ידי
הפסיכיאטר בחדר המיון, ביום שישי ה – 27.12.2002, כדי לשלול כי הנאשם היה במצב
פסיכוטי?
על כך
השיבה ד"ר זברסקי, ותשובתה מקובלת עלי, כי הבדיקה בתנאי חדר מיון תלויה גם
במידת שיתוף הפעולה של הנבדק, והנאשם לא שיתף את הרופא במחשבות השווא שהיו לו.
וכלשונה "תנאי מיון הם תנאים מסוימים. המחשבות האלה היו, זה לא היה משהו
שבלט אז כי אז חרדה ואי שקט יכלו להסתיר הכל" (עמ' 96 שורות 14 ואילך).
וד"ר
אור מוסיף ואומר כי לא רק שהדבר אפשרי, אלא שבמקרים רבים לפסיכיאטר יש קושי לחשוף
את מחשבת השווא של הפרנואיד, כי החולה חושש לספר על מחשבת השווא (עמ' 142 בראש העמוד).
דהיינו, החולה יכול להחליט במודע אם הוא מספר אם לא, והתופעה שחולה נפש במצב
פסיכוטי מסוגל להחליט מה לומר ומה להסתיר, הוא מצב נפוץ ושכיח (עמ' 150 שורה 9).
כל זאת, מבלי לשלול את האפשרות שהפסיכיאטר שבדק את הנאשם "לא עשה עבודתו
כראוי, מה עוד שאין תיאור מפורט של הבדיקה ומסקנת הרופא נכתבה על דף חדר
המיון" (עמ' 147-148).
נזכור כי
הבדיקה הפסיכיאטרית ארכה זמן קצר, דקות מספר לפי עדותו של הנאשם, ואף היא נעשתה
לאחר שהנאשם הופנה לפסיכיאטר כמי שקיבל מכה בראש במהלך מריבה עם אשתו (ד"ר
אור בעמ' 149). דהיינו, יש להניח כי הרופא הבודק היה מוטה, מלכתחילה, להסבר כי
הנאשם-הנבדק סובל ממשבר בחיי הנישואין, ולא הייתה לו סיבה מיוחדת לתור אחר סימנים
פסיכוטיים.
מכאן,
שאיני רואה לייחס משקל של ממש לעובדה שארבעה ימים לפני האירוע, הפסיכיאטר בחדר
המיון איבחן רק חרדה ולא מצב פסיכוטי. מכל מקום, נציין כי הפסיכיאטר שבדק את הנאשם
לא הובא לעדות על ידי המאשימה.
36. דומני כי יש ממש בתזה
שהעלה הסניגור המלומד ולפיה, בירור התיק יכול היה "להיחסך" אם
הפסיכיאטרים ב"שער מנשה" היו משתמשים ב"נוסחה" של סעיף 34 ח
לחוק העונשין. אולם, ד"ר זברסקי וד"ר פובר, שכתבו את חוות הדעת בעניינו
של הנאשם, העדיפו שלא לעשות כן, ובצדק, מאחר וגרסו כי הקביעה אם נאשם היה חסר
יכולת של ממש להימנע מלעשות את המעשה, היא קביעה משפטית. מטעם זה, השתמשה ד"ר
זברסי במינוח הרפואי המקובל "פגיעה קשה בשיפוט ובבוחן המציאות"
אך הבהירה כי לטעמה, הדבר שקול לחוסר יכולת של ממש (עמ' 81).
לשאלה
ישירה של ב"כ המאשימה אם הנאשם היה במצב שיכול היה למנוע מעצמו את המעשה שעשה
משיבה ד"ר זברסקי בשלילה והסבירה:"לפי דעתי הוא כבר לא שלט על עצמו. הוא היה מוצף
בזה ומיום ליום המצב שלו רק החמיר" (עמ' 76). ובתשובה לשאלה ישירה אם היא
סבורה כי הנאשם היה חסר יכולת של ממש היא משיבה "אני חושבת שזה חסר יכולת
של ממש כי בוחן המציאות שלו היה פגום. אם הוא עשה מעשה אחר כך שכאילו מעשה הגיוני
ממבט של אדם שפוי (הסרת החולצה לצורך חבישת המתלונן – י.ע.) זה לא אומר
שהוא באמת תפקד כאדם נורמלי" (עמ' 78). ובתשובה לשאלה אם הנאשם לא יכול
היה לבלום את עצמו משיבה בחיוב (עמ' 88 שורה 22).
העובדה כי
הנאשם "חזר למציאות" לאחר האירוע, בכך שהבין כי עשה מעשה רע, אינה שוללת
כי בעת המעשה היה עם דחף לעשותו (ד"ר זברסקי, עמ' 81 שורה 23). יש להבחין בין
השלב בו הפסיכוזה קיימת, לבין השלב שהיא באה לידי ביטוי. עצם עשיית המעשה, יכול
ויגרום לכך שרגשי האשמה של העושה - במקרה שלנו הנאשם - יפרצו לאחר מכן, ואין להסיק
מכך כי הנאשם לא היה במצב של פסיכוזה או כי היה בעל יכולת שליטה. לכן, בתשובה
לשאלה ישירה, שלל ד"ר אור את הטענה כי הנאשם היה במצב בו יכול היה לבחור בין
חלופות התנהגות שונות (169-170).
בהקשר זה,
מדגים-מסביר ד"ר אור, כיצד הוא מפרש את הסייג "חוסר יכולת של ממש"
להימנע מהפעולה. אם ראובן המונע ממחשבת שווא, משוכנע כי שמעון עומד לבצע רצח, הוא
יתנפל עליו כדי למנוע בעדו מלרצוח. אין פירוש הדבר שראובן לא מסוגל להמתין
להזדמנות נאותה כדי להתנפל על שמעון, אך ההמתנה, שהיא בבחינת תכנון, אין פירושה כי
יש לו יכולת להימנע מהמעשה. לשיטתו, כאשר אדם נמצא במצב של פסיכוזה והמעשה
קשור לתכני
הפסיכוזה, פירוש הדבר כי לא יכול היה להימנע מלעשות את המעשה (עמ' 152-153).
37. הקדמנו ואמרנו שהמאשימה
מסכימה שלאחר האירוע הנאשם נכנס למצב פסיכוטי. לשיטתה של המאשימה, הנאשם היה בעל
"גולגולת דקה" בשל הדכאון העמוק בו היה נתון, אלא שעד למועד האירוע, היה
בעל יכולת לבחור בחלופת התנהגות. רק לאחר האירוע ובעקבותיו, הנאשם נכנס למצב
פסיכוטי, לאחר שנבעת ממעשה ידיו, מה שיכול להסביר את הנהיגה הפרועה שלו לאחר מעשה,
עד שהתנגש במשאית.
התזה של
המאשימה סותרת את טענתה כי התבטאויותיו של הנאשם לאחר מעשה, ותשובותיו לחוקר לוגסי
בחקירתו בחדר המיון, מעידות על כך שלא היה במצב פסיכוטי. אם אמירות של הנאשם נוסח
"מה עשיתי" מעידות על היעדר מצב פסיכוטי, כיצד ניתן לטעון באותה נשימה
כי כאשר נהג באופן פרוע לאחר האירוע - להבדיל מהנהיגה לפני האירוע – כבר נכנס למצב
פסיכוטי?
ובכלל,
התזה של המאשימה סתורה מתוכה. אותם סימפטומים המעידים על מצב פסיכוטי שהיו לנאשם
לפני האירוע, הופיעו גם לאחריו. כך, לדוגמה, משיב נוח לשאלה כיצד התנהג הנאשם אחרי
האירוע בהשוואה למצבו לפני האירוע, כי הנאשם "היה אותו ברוך, מעט יותר
מבוהל" (עמ' 51 שורה 26). הרופאים ב"שער מנשה" נתנו בנאשם
סימנים בגינם הגיעו למסקנה חד משמעית כי הנאשם היה במצב פסיכוטי סוער כאשר הגיע
לטיפולם שלושה ימים לאחר המקרה, וסימנים אלו הופיעו אצל הנאשם לפני האירוע.
אם נקרא
בנאשם כבספר, ונדמה כי העמוד בצד ימין מסמל את מצבו לפני האירוע, ציר הכריכה מסמל
את האירוע, והעמוד בצד שמאל את מצבו הפסיכוטי לאחר האירוע, נגיע למסקנה כי העמוד
השמאלי מהווה תמונת ראי לעמוד הקודם. הסימפטומים דומים, ההתנהגות דומה ומכאן
הסבירות הגבוהה כי גם לפני האירוע ובמהלכו,
סבל הנאשם ממצב פסיכוטי.
כאמור,
הנאשם הועבר ל"שער מנשה" שלושה ימים לאחר האירוע, זמן קצר יחסית, ואין
חולק על המסקנה אליה הגיעו הפסיכיאטרים במחלקה הסגורה בה אושפז הנאשם, כי
הנאשם נמצא
במצב פסיכוטי סוער. על סמך הסימנים המעידים לפני האירוע ולאחריו, הגיעו אלו למסקנה
לפיה יש מספיק נתונים לקבוע כי הנאשם היה במצב פסיכוטי עוד לפני האירוע (זברסקי,
עמ' 85 שורה 11).
38. להבדיל ממקרים אחרים
שנדונו בפסיקה, אין בפנינו מקרה של התפרצות פתאומית ללא סימנים קודמים, או טענה
לערפול הכרה רגעי ((BLACKOUT - ע"פ 870/80 לדאני נ. מדינת
ישראל, פ"ד לו(1) 29.
גם אין
טענה של הנאשם למצב נפשי זמני או מזדמן כמו זה שנדון בע"פ 5951/98
לעיל. שם נקבע על ידי השופט מצא כי מצב זמני, חמור ככל שיהא, אינו יכול להיחשב
אפילו כהפרעה נפשית חמורה לצורך ענישה מופחתת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין.
בדומה, אין
לפנינו טענה, חשודה מלכתחילה, למיקרו-אפיזודה כמו זו שהועלתה על ידי הנאשם
בע"פ 2457/98 גלעד שמן נ. מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 289. באותו
מקרה, שנדון באספקלריה של סעיף 300א(א), לא האמין בית המשפט לגרסאותיו המשתנות
חדשות לבקרים של הנאשם, וגם לא נמצא כי הנאשם היה במצב של התקף פסיכוטי, בכל שלב
שהוא, לפני או אחרי האירוע.
המקרה
שלפנינו, שונה גם מזה שנדון בפ"ח (ת"א) 1140/00 מדינת ישראל נ. יריב בן יצחק, דינים מחוזי
לג(4) 97. באותו מקרה, נדון עניינו של נאשם שביצע סדרה של הצתות במכוני ליווי,
שבאחת מהן ניספו למוות ארבע נשים. ההצתות היו פרי מחשבה תחילה, תכנון, הכנה וביצוע
מתואמים מחושבים וזהירים. בית המשפט הגיע למסקנה כי קשה להלום דחף לאו-בר-כיבוש עם
סדרה או שרשרת של של מעשים.
[במאמר
מוסגר נציין כי עניינו של הנאשם שם תלוי ועומד כיום בבית המשפט העליון ועל פי
הפרוטוקול שצורף על ידי הסניגור לטיעוניו, ייתכן וטרם נאמרה המילה האחרונה באותו
מקרה].
המקרה
דכאן, שונה גם מהמקרה שנדון בע"פ 7761/95 וואיל נ מדינת ישראל,
פ"ד נא(3) 245 שם לא אובחנו אצל הנאשם סימנים פסיכוטיים לאחר ביצוע
המעשה. גם בפרשת רצח בת
הזוג נשוא
ת.פ. (נצ') 396/99 מדינת ישראל נ. אורי גרשוני, תק-מח 2001 (2) 1603, נמצא
הנאשם לאחר הרצח כשהוא "ממוקד ער ושולט כהלכה בענייניו" (פסקה 6
להכרעת הדין) ונדחתה הטענה של הנאשם לקריסה זמנית ופתאומית של מנגנוני
ההגנה בנפשו.
בתפ"ח
909/01 שנזכר לעיל, הגיעו שופטי הרוב למסקנה כי הנאשם היה במצב פסיכוטי בעת
שרצח את אשתו, אך בהיעדר קשר סיבתי בין המעשה לבין המצב הפסיכוטי – באשר הנאשם רצח
את אשתו בעקבות מריבה - קבעו כי לא
חל סייג אי השפיות (דעת המיעוט גרסה כי הנאשם עורר ספק סביר לפי סעיף 34 כב).
להבדיל
מהמקרים שנזכרו לעיל, לפנינו מעשה אחד של הנאשם ולא סדרה של מעשים, מעשה שלא
נסתיים במות הקרבן. לפנינו מעשה
אחד, לא מתוכנן מראש, מעשה שאינו בבחינת התפרצות פתאומית ללא רקע קודם, אלא מעשה
הקשור ישירות למצבו הנפשי של הנאשם, ואשר ניתן למקם אותו ברצף של סימנים מעידים
שבאו לידי ביטוי לפני המעשה ולאחריו, כאשר אין מחלוקת כי לאחר המעשה היה במצב
פסיכוטי.
סיכום
39. עמדנו על פרשנותו של
סעיף 34ח, ואיבחנו את המקרה שלפנינו על רקע מקרים אחרים שנדונו בפסיקה. אך בסוף כל
הסופות, המבחן המכריע הוא מבחנו של השכל הישר ונסיון החיים, מבחן הנשען על הצטברות
חריגה ביותר של עובדות – פרוש לעיל בעמ' 166.
לא בכדי
הרחבנו בתיאור עוללותיו של הנאשם לפני האירוע, תוך כדי האירוע ולאחריו. תיאור
התנהגותו של הנאשם, מלמד על הצטברות מסה קריטית של אינדיקציות-סימפטומים, שיש בהם
כדי להעיד על מצבו הפסיכוטי של הנאשם בעת האירוע, מצב שנבע ממחלת נפש של דכאון
מג'ורי, בו היה הנאשם שרוי עוד לפני האירוע – השווה לת.פ. 165/92 (חי') מדינת
ישראל נ. מרינה דוידוביץ'.
40. הסימפטומים לפני האירוע,
במהלך האירוע ולאחריו, מצביעים על כך שהתובנה ובוחן המציאות של הנאשם נפגעו בעוצמה
כזו שהיה חסר יכולת של ממש להבין את שעשה, ועקב כך, נפגעה יכולתו להימנע ממה שעשה.
דהיינו,
במקרה שלפנינו, יש תחולה לשתי החלופות:
המצב בו היה הנאשם שרוי, פגע בצורה חמורה ביכולתו להבין ולהעריך בצורה
הגיונית את התנהגותו – פרוש לעיל, עמ' 161. פגיעה זו, תרמה לפגיעה במישור
האמוציונלי-רצוני.
הנאשם עמד
אפוא בנטל לסתירת חזקת השפיות, על פי מאזן ההסתברות הנדרש במשפט האזרחי.
לחילופין,
ואם טעיתי במסקנתי, והיה עלי לילך לפי מבחן הפגיעה המוחלטת, הייתי פוטר את הנאשם
מאחריות, באשר עלה בידי הנאשם להניח תשתית ראייתית מספקת להעלאת ספק סביר בדבר
אחריותו הפלילית כאמור בסעיף 34 כב.
משכך,
הנאשם לא נושא באחריות פלילית למעשים נשוא כתב האישום. לאור מצבו הנוכחי, ההאשם
פטור מלשאת בעונש, ולו בצורת אישפוז בבית חולים לחולי נפש, באשר לא נטען על ידי מי
מהצדדים שיש בו פוטנציאל של סכנה לציבור - י. בנאי "פגיעתם הרעה של נאשמים
חולי נפש ונעדרי אחריות פלילית" רפואה ומשפט 24 (2001) עמ' 76.
תוצאה זו,
עשויה לעורר תחושה לא נוחה בציבור ובוודאי שבמתלונן, קרבן העבירה, אך היא מתחייבת
מהוראות החוק ומתכליתו - י. בזק "דרכי אשפוז ושחרור חולי נפש בישראל" הפרקליט
כ"ה 666, 672.
סוף דבר
41. אשר על כן, אני קובע כי
בעת ביצוע המעשה חל על הנאשם הסייג של אי שפיות לפי סעיף 34 ח לחוק העונשין. לאור
הלכת בית המשפט העליון בע"פ 2947/00 מאיר נ. מדינת ישראל, פ"ד
נו(4) 636 איני מזכה את הנאשם אלא קובע כי בשעת ביצוע המעשה לא היה בר-עונשין ועל
כן אינו נושא באחריות פלילית (לביקורת על אי זיכוי במקרים מעין אלו, ראה י. בזק
"אשם – אבל אינו אשם" הפרקליט מז (תשס"ד) 212).
מאחר ואין
מחלוקת בין הצדדים שהנאשם כבר אינו בבחינת חולה, וכיום הוא בר-עונשין, אין
מקום להורות על אישפוזו של הנאשם או על טיפול מרפאתי לפי סעיף 15(ב) לחוק טיפול
בחולי נפש, תשנ"א - 1991.
ניתנה היום כ"ח באדר,
תשס"ד (21 במרץ 2004) במעמד הצדדים.
|
י. עמית, שופט |
צז