בבית המשפט העליון בירושלים

9861/01 בש"פ

בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה

העוררת: מדינת ישראל

נגד

המשיב: פלוני

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו

92467/01 מיום ‏22.10.01 ומיום ‏25.11.01 בב"ש

שניתנה על ידי כבוד השופט צ' גורפינקל

(17.12.01) תאריך הישיבה: ב' בטבת תשס"ב

בשם העוררת: עו"ד אורי כרמל

בשם המשיב: עו"ד פורר ירון

החלטה

.‏1. זהו הליך ערר שהוגש על ידי המדינה על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופט גורפינקל) בה נדחתה בקשת המדינה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו, והוצא בעניינו "צו אשפוז זמני" שלא במסגרת צו מעצר

.עיקרו של הערר בפני נסב על טענת העוררת לפיה טעה בית משפט קמא משהוציא צו אשפוז זמני במסגרת סעיף ‏15 לחוק לטיפול בחולי נפש, תשנ"א‏1991- (להלן - "חוק לטיפול בחולי נפש") - דבר אשר מונע, נכון לעת זו, יכולת לנהל את משפטו של המשיב לגופו. עוד נטען על ידי המדינה כי בנסיבות הענין היה על בית המשפט ליתן צו מעצר כנגד המשיב, עם אפשרות, במסגרת סמכות זו, להורות כי מעצרו יהיה בבית חולים לחולי נפש או באגף הפסיכיאטרי של בית הסוהר, כאמור בסעיף ‏16 לחוק לטיפול בחולי נפש

:‏2. אלה עיקרי העובדות הצריכות לענין

.נגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של היזק בזדון, איומים, הפרת הוראה חוקית, תקיפת עובד ציבור והצתה. על פי האישום, מיוחס למשיב כי הסתכסך עם המתלונן על סכום כסף נכבד ועקב כך ניפץ את שמשות המונית של יריבו וניקב את צמיגיה. הוא נעצר עקב כך ושוחרר בתנאים מגבילים, ובין היתר נאסר עליו ליצור קשר עם המתלונן ולהתקרב לבית מגוריו. המשיב הפר את תנאי השחרור, הגיע לבית כנסת בו שהה המתלונן לצורך תפילה ולמחרת היום הצית את מוניתו. בעת מעצרו השתולל המשיב, תקף שוטר והיכהו, וחיבל בציוד שהיה במקום. כן המשיך לאיים על המתלונן באמצעות שיחות טלפון מספר פעמים

.על יסוד אישומים אלה בקשה המדינה את מעצרו עד תום ההליכים של המשיב. במסגרת הדיון בבקשה, הורה בית המשפט על מתן חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המשיב והחליט על מעצרו עד החלטה אחרת משנמצאו ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו. ביום ‏22.10.01 הוצגה בפני בית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית לפיה המשיב לא היה אחראי למעשיו בעת ביצוע המעשים המיוחסים לו בכתב האישום וכן כי אינו מסוגל לעמוד לדין. בא כוח המדינה חלק על ממצאים אלה וביקש כי המשיב ייבדק על ידי פסיכיאטר נוסף. בית המשפט סירב לכך, אך קבע כי נוכח התנגדות התביעה לממצאי חוות הדעת לא יוצא צו להפסקת הליכים; עוד קבע, כי נוכח חוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה, לפיה אין המשיב כשיר לעמוד לדין, אין מקום להמשיך בהליך המעצר, וציווה על אשפוזו של המשיב בבית חולים לפי סעיף ‏15 לחוק לטיפול בחולי נפש

.ביום ‏8.11.01 התקיים דיון ראשון במשפט המשיב לגופו בפני הרכב אחר (כב' השופט א' שוהם). בדיון זה חזרה ועלתה המחלוקת בין הצדדים ביחס למצבו הנפשי של המשיב והשלכתו על אחריותו בפלילים וכן באשר למסוגלותו לעמוד לדין. בית המשפט בהרכב זה קבע כי משהוצא צו אשפוז על פי סעיף ‏15 לחוק לטיפול בחולי נפש שוב אין בידו לסטות מהחלטה זו כל עוד היא עומדת בעינה ולא ניתנה החלטה אחרת במסגרת עיון חוזר או במסגרת ערר לערכאה גבוהה יותר, וכי כל עוד לא שונתה החלטה זו אין מקום לנהל את הדיון העיקרי במשפט לגופו. נוכח החלטה זו פנתה המדינה לבית המשפט המחוזי בהרכב הדן במעצרים וביקשה לתקן את ההחלטה המקורית מכוחה הוצא צו האשפוז באופן שינתן צו מעצר כנגד המשיב ובמסגרת זו יוצא צו אשפוז לפי סעיף ‏16 לחוק לטיפול בחולי נפש. בית המשפט (כב' השופט גורפינקל) דחה את בקשת המדינה וקבע כי הצו שנתן הינו במסגרת סעיף ‏15(א) לחוק אלא שמאחר ובירור מצבו הנפשי של המשיב טרם הושלם יש לראות את הצו כזמני עד לתום בירור הענין. בהתאם לכך קבע כי צו האשפוז יעמוד בעינו עד תום הדיון העיקרי במשפט לגופו

.‏3. המדינה עוררת על החלטה זו ומבקשת לבטלה ואלה עיקרי טעמיה: סעיף ‏15 לחוק לטיפול בחולי נפש אינו מסמיך את בית המשפט ליתן צו אשפוז זמני אלא עניינו בצו סופי הנוגע לנאשם חולה שאינו מסוגל לעמוד לדין ודינו כפסק דין. יתר על כן, לאור הצו שניתן כאמור נמנעה מהצדדים האפשרות לקיים דיון לגופו של התיק העיקרי ולמצות את בירור מצבו הנפשי של המשיב בהקשר לאחריותו בפלילים וכשירותו לעמוד לדין. לפיכך, יש, לטענתה, לבטל את צו האשפוז הזמני שניתן מכח סעיף ‏15, ולהורות לשופט המעצרים לדון בבקשת המעצר כנגד המשיב ובמסגרת מעצר כזה ליתן צו אשפוז על פי סעיף ‏16 לחוק שיהא תקף למשך המעצר. במקביל ניתן יהיה לקיים את הדיון במצבו הנפשי של המשיב על כל השלכותיו במשפט גופו, ובהתאם לתוצאותיו יוחלט אם להאריך את צו האשפוז על פי סעיף ‏15 - שדינו כדין פסק דין - או לבטלו

.בא כוח המשיב מתנגד לבקשה. ראשית, טענתו היא כי אין בסיס למתן צו מעצר כנגד המשיב, משהוגשה במסגרת הליך המעצר חוות דעת פסיכיאטרית יחידה, השוללת את כשירות המשיב מבחינת מצבו הנפשי הן בעת ביצוע העבירות והן בעת העמדתו לדין. שנית, טענתו היא כי מבחינת הנאשם יש הבדל מהותי בין אשפוזו בבית חולים בתנאי מעצר, שאז הוא נתון לפיקוח משטרתי ונאסרת עליו יציאה לחופשות, לבין אשפוז שלא במסגרת מעצר, הזהה למסגרת הטיפולית הניתנת לכל מאושפז אחר, וראוי כי כזה יהיה מעמדו של המשיב

.‏4. נתתי דעתי לנסיבות הענין ובאתי לכלל מסקנה כי יש ממש בעררה של המדינה במובנים הבאים: החוק לטיפול בחולי נפש קובע הסדר כולל בדבר טיפול ואשפוז חולה נפש, והוא עוסק, בין היתר, באשפוז כפוי ואשפוז שאיננו כפוי בין בבית חולים ובין בטיפול מרפאתי. כן הוא מבחין בין אשפוז כפוי המתבצע במערכת "האזרחית" לגבי חולה שאינו מעורב בהליך פלילי לבין אשפוז במסלול פלילי העוסק בחשוד, עצור או נאשם בהליך פלילי. לאבחנות אלה ישנן השלכות על מיהותם של הגורמים המוסמכים להורות על אשפוז כפוי ועל אופי ההליכים ומהות השיקולים המנחים לצורך מתן החלטה כזו

:האשפוז הכפוי באשר הוא - בין במסלול האזרחי ובין במסלול הפלילי - פוגע בחירותו האישית של החולה. הוא נחזה ככורח בלתי נמנע אשר נועד בראש וראשונה לטובת החולה עצמו לצורך טיפול בו אך גם להגנה על שלום הציבור; מאחר שמדובר בפעולה כפויה הפוגעת בחירות היחיד, יש להגבילה להכרחי בלבד

"...מטרת הפגיעה צריכה להיות ראויה. ...הפגיעה צריכה להיות מידתית... תמיד יש לנקוט באמצעי המגשים את המטרה הראויה ושפגיעתו בחולה הנפש היא הקטנה ביותר"

.(11 דברי הנשיא ברק ברע"פ ‏2060/97 וילנצ'יק נ' הפסיכיאטר המחוזי, פד"י נב(‏1) 697 בסעיף)

.מכאן גם ההקפדה היתירה על שימוש נכון בסמכויות הנוגעות לטיפול בכפייה של חולי הנפש הן באשר למיהות הגורמים בעלי הסמכות בתחום זה, הן באשר להיקף הסמכות המופעלת על ידם, והם באשר למהות השיקולים המנחים אותם

:257 '‏5. ענייננו מתייחס למסגרת האשפוז הכפוי אגב הליך פלילי העוסקת בשלושה מצבים אפשריים: בהיות אדם חשוד, בהיותו עצור (בין כנאשם ובין טרם-אישומו) ובהיותו נאשם. לכל אחד ממצבים אלה יצר החוק תשתית משלו לענין הפעלת סמכות טיפול כפויה. אשר לחשוד, קובע סעיף ‏17 לחוק כי אם עלה חשש כי אדם, שיש לכאורה ראיות מחשידות נגדו, הוא חולה, וטרם הוגש נגדו כתב אישום, רשאי בית המשפט לצוות כי יבדק בדיקה פסיכיאטרית שלא בתנאי אשפוז כדי לקבוע אם הוא חולה ואם הוא מסוגל לעמוד לדין. שלב זה שהוא טרומי להגשת אישום, מקנה סמכות מוגבלת בלבד לערכאה שיפוטית ביחס לחשוד, המצטמצמת למתן הוראה בדבר עריכת בדיקה פסיכיאטרית, וגם היא שלא בתנאי אשפוז. מצב שני מתייחס לאדם אשר בית המשפט הורה על מעצרו, בין מעצר לצורך חקירה ובין מעצר עד תום ההליכים. על פי סעיף ‏16 לחוק, אם מצא בית המשפט כי יש לעצור אדם, והוא סבור על פי ראיות שהובאו בפניו כי העצור חולה ומצבו מצריך אשפוז, הוא רשאי לצוות שמעצר זה יהיה בבית חולים שיקבע הפסיכיאטר המחוזי או באגף הפסיכיאטרי של בית הסוהר. סמכות זו תופעל לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטרית, ויראו עצור הנתון באשפוז כאמור כמצוי במשמורת כדין. סמכות זו נסבה על אותם מקרים בהם אדם עצור בתנאי מעצר רגילים שאינם הולמים את מצבו הנפשי-רפואי. בנסיבות אלה מוסמך בית המשפט לקבוע כי שהייתו במעצר תהיה במסגרת אשפוז. (ראה בש"פ ‏92/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פד"י נד(‏4) 240, בעמ' ‏256). סמכות זו מופעלת, איפוא, במסגרת צו מעצר שניתן כדין כנגד אדם, בהנחה כי מתקיימת עילת מעצר בענייננו; ודוק: הצורך באשפוז או בטיפול נפשי או בבדיקת מצב נפשי אינם, כשלעצמם, בגדר עילת מעצר מוכרת. לא ניתן צו מעצר, ממילא לא קמה סמכות בית המשפט להורות על אשפוז אדם במסגרת סעיף ‏16 לחוק. הוא הדין אם פקע תוקפו של צו המעצר, שאז ביחד עמו פוקע גם צו האשפוז, בהיותו נילווה ונגזר מהמעצר ונעדר קיום עצמאי בלעדיו. מוסיף ואומר בית המשפט (מפי השופט חשין) בבש"פ ‏92/00, שם, בעמ

".הוראת סעיף ‏16 אין בה כדי להסמיך את בית המשפט להורות על אשפוזו בכפייה של עצור לבדיקת מצבו הנפשי למטרות אלו: אחת, לשם הכרעה בשאלה אם חב הוא בפלילים; ושתיים, לשם הכרעה בשאלה אם מסוגל הוא לעמוד לדין"

.ואכן, עניינה של סמכות האשפוז על פי סעיף ‏16 נועדה ליתן מענה למסגרת הנאותה להחזקת אדם במעצר כאשר הוא חולה ולא נועדה לצרכים אחרים

.ואחרון, נאשם אשר הועמד לדין פלילי ומשפטו מתנהל, וסבר בית המשפט על פי ראיות שהובאו בפניו כי הוא אינו מסוגל לעמוד לדין עקב היותו חולה, מוסמך הוא לצוות על אשפוזו או על העברתו לקבלת טיפול מרפאתי (סעיף ‏15(א) לחוק). מצא בית המשפט כי הנאשם עשה את מעשה העבירה, אך היה חולה בשעת מעשה ולכן אינו בר עונשין והוא עדיין חולה, יצווה כי יאושפז או יקבל טיפול מרפאתי (סעיף ‏15(ב) לחוק). סעיף ‏15 מתווה את ההליך הדיוני שיש לקיים לצורך הפעלת סמכויות בית המשפט בענין טיפול ואשפוז חולה נפש. בהסדירו את מהלך הבדיקות שיש לבצע במסגרת בירור מצבו הנפשי של הנאשם לענין כשירותו לעמוד לדין ולענין אחריותו בפלילים נקבע כי אין לאשפז נאשם לצורך בדיקות אלא במעורבות הפסיכיאטר המחוזי וככל הנדרש לצורך כך בלבד (סעיף ‏15(ג)). מכאן, שגם בית המשפט הדן בנושא זה אינו מוסמך לצוות, ולו באופן זמני, על אשפוזו של אדם לצורך בדיקות בלא קביעת הנחיצות בכך על ידי הגורם המקצועי הבכיר במחוז. כן נקבע, בין היתר, כי לענין ערעור, יראו צווי אשפוז או צווי טיפול מרפאתי שניתנו על פיו כדין הרשעה. הווי אומר, החלטת בית משפט הדן במשפט לגופו המורה לאשפז אדם בשל אי מסוגלותו לעמוד למשפט הינה החלטה סופית המסיימת את ההליך הפלילי בעניינו, זאת בכפוף להוראת סעיף ‏21 לחוק המורה כי אם אושפז אדם עקב אי מסוגלות לעמוד לדין ושוחרר לאחר מכן, רשאי היועץ המשפטי לממשלה להורות כי יועמד לדין על העבירה בה הואשם

.יוצא, איפוא: סמכות האשפוז הכפוי הנתונה לבית המשפט בהליך הפלילי מוגבלת לעניינו של חשוד-ליתן צו לבדיקה פסיכיאטרית בלא אשפוז; לגבי עצור - ליתן צו אשפוז כאמצעי ראוי להחזקה במשמורת של עצור שהוא חולה; ולנאשם - אם נמצא כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין או אינו בר עונשין והוא חולה, וכאמצעי ביניים - לצורך ביצוע בדיקות, אם נקבע על ידי הדרג המקצועי כי מתחייב אשפוז לצורך כך

.(307 ,289 (4)‏6. עד כאן למסגרת הסמכויות של בתי המשפט ליתן צו אשפוז בהליך פלילי. במקביל למסלול הפלילי, קיים המסלול האזרחי העוסק בסמכויות בדבר טיפול ואשפוז של חולים שאינם מעורבים בכל הליך פלילי. מסלול זה נתון בעיקרו בידי הגורמים המקצועיים, הכוללים את הפסיכיאטרים המחוזיים והועדות הפסיכיאטריות ואלה מפעילים את סמכויותיהם באורח עצמאי, בעוד מעורבות בתי המשפט בהליכים אלה מצומצמת. לאבחנה בין מסלולים אלה ראה בש"פ ‏2305/00 פלוני נ' מדינת ישראל, (פד"י נד

.‏7. טיבו של הענין - אשפוזו הכפוי של אדם בשל מחלת נפש - מחייב זהירות רבה בשימוש בסמכויות הנתונות בחוק לצורך כך, תוך עשיית האבחנות הראויות בין המסלול הפלילי למסלול האזרחי. משהופר אינטרס הציבור בעבירה פלילית, ונמצא כי מבצע העבירה הינו חולה, נתונה הסמכות לבית המשפט להחליט על אשפוז - בין במסגרת מעצרו ובין במסגרת הדיון באישום לגופו מקום שלא מעורב בענין יסוד פלילי הגורמים המקצועיים הם האחראים העיקריים על הליכי הטיפול והאשפוז ולהם נתונה הסמכות העיקרית להורות על דרכי הטיפול בחולי נפש

:‏8. מן הכלל הפרט

.בענייננו, ניתן צו אשפוז לגבי המשיב, אשר תואר כ"צו אשפוז זמני" מכח סעיף ‏15(א) לחוק, אלא שצו זה איננו נופל לאף אחת מן הקטיגוריות המוכרות בחוק באשר לסמכויות בית המשפט להורות על טיפול ואשפוז אגב הליך פלילי. הצו לא ניתן במסגרת סעיף ‏17, משאין מדובר בחשוד שטרם הוגש נגדו אישום, אלא בנאשם שהוגש נגדו כתב אישום. הוא גם לא ניתן במסגרת סעיף ‏16 לחוק, שכן לא הוצא נגד המשיב צו מעצר ולכן לא ניתן להורות על אשפוזו במסגרת זו, המצטמצמת לאשפוז במסגרת מעצר. נותר המסלול המותווה בסעיף ‏15 העוסק באשפוז או טיפול מרפאתי של נאשם על פי צו בית משפט. עניינו בסמכות להורות על אשפוז לאחר שנמצא בדיון במשפט לגופו כי הנאשם אינו כשיר לעמוד לדין והוא חולה או כאשר יש צורך באשפוזו למטרת בדיקות במסגרת דיון כזה והפסיכיאטר המחוזי אישר את הצורך בכך. צו האשפוז הזמני אשר ניתן בענייננו במסגרת הליך המעצר אינו יכול להיכנס לגדרו של סעיף ‏15 משלא ניתן במסגרת המשפט גופו, בין בגדר החלטה סופית המסיימת את ההליך הפלילי, ובין כאשפוז זמני לצורך בדיקות במסגרת סעיף ‏15(ג), משלא לשם כך הורה בית המשפט על אשפוז המשיב במקרה זה. צו האשפוז ניתן כאן במסגרת הליך מעצר, אולם משלא ניתן צו מעצר לא נתהווה מקור סמכות בדין מכוחו מוסמך היה בית המשפט להורות על אשפוזו של הנאשם

.(760 ,757 (2)‏9. תוצאת הדברים היא כי יש לראות את צו האשפוז הזמני אשר ניתן על ידי בית משפט קמא כצו שניתן בלא סמכות. גדר הסמכויות של בית המשפט בענין זה מחייב פירוש דווקני ומצמצם, לבל תהא חריגה משמדובר בתחום העוסק בחירות יסוד של הפרט, ואין לגרוע מחירות זו אלא בסמכות ברורה ובעילות מוגדרות ומפורשות (השופט ח. כהן בבג"צ ‏603/76 רוט נ' מדינת ישראל, פד"י לא

?‏10. כיצד יש לפעול מכאן ולהבא

.עם הקביעה כי צו האשפוז הזמני ניתן בלא סמכות ולכן הוא בטל, פתוחה הדרך בפני בית המשפט המחוזי הדן במשפט לגופו לבחון במסגרת סעיף ‏15 את שאלת מסוגלותו של המשיב לעמוד לדין ואת שאלת אחריותו הפלילית לאור מצבו הנפשי, ולהכריע בכך בהתאם לנתונים שיובאו בפניו, ובכלל זה גם לקבוע האם מצבו הנפשי מחייב אשפוז

.נותרת השאלה מה יהא בתקופת הביניים עד להכרעה זו והאם אמנם, לגופו של ענין, יש צורך בהמשך אשפוזו של המשיב בבית חולים, ואם כן, מה צריכה להיות המסגרת החוקית לכך. על שאלה זו לא ניתן לענות במסגרת ערר זה אלא עליה להתברר, בין בדרך המותווית לכך בחוק במסגרת ההליך הפלילי, ובין במסגרת המסלול האזרחי. המסלול האזרחי מעמיד, במידת הצורך, שתי אפשרויות חלופיות: האחת - אשפוז מרצון של החולה במסגרת סעיף ‏4 לחוק, או אשפוז כפוי, אם ובמידה שיוחלט עליו על ידי הגורמים המקצועיים במסגרת החוק. במאמר מוסגר ייאמר כי אין בדברים אלה כדי לשלול על הסף גם אפשרות הגשת בקשה על ידי המדינה לעיון חוזר בענין המעצר ובקשה לצו אשפוז במסגרתו, אך זאת רק בכפוף לקיום התנאים הקבועים בחוק לעיון חוזר ועל כך איני מחווה דעה

.בעיית הליווי של המשיב לדיוני בית המשפט, באם ישאר באשפוז, תצטרך למצוא את פתרונה בהתאם למסגרת האשפוז שיוחלט עליה ועל פי הכללים המקובלים באותה מסגרת

.לאור האמור, ערר המדינה מתקבל בכפוף לאמור לעיל, וצו האשפוז הכפוי שניתן בעניינו של המשיב מתבטל

.(25.12.01) ניתנה היום, י' בטבת תשס"ב

ש ו פ ט ת

_______________

R02.01098610 העתק מתאים למקור

.נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

02-6750444 'בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל

pniot@supreme.court.gov.il :בית המשפט פתוח להערות והצעות