בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 9057/99
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופט ע' ר' זועבי
נגד
עתירה למתן צו על-תנאי
פסק-דין
השופט י' זמיר:
1. העותר מרצה, מאז סוף שנת 1994, עונש של שש שנות מאסר בפועל בגין מעשה
מגונה ועבירת מין במשפחה. בעתירה זאת, שהוגשה נגד שירות בתי הסוהר, הוא מבקש
שבית המשפט יורה לשירות בתי הסוהר לשחררו לאלתר מן המאסר, לאחר שכבר חלפו שני
שלישים מתקופת המאסר. אולם, כפי שידוע גם לעותר, הסמכות לשחרור מוקדם, בתום
שני שלישים מתקופת המאסר, אינה מופקדת בידי שירות בתי הסוהר אלא בידי ועדת
שחרורים המוקמת ופועלת מכוח סעיף 50 לחוק העונשין, התשל"ז1977-. ועדה זאת לא
החליטה עד היום על שחרור מוקדם של העותר מן המאסר. ממילא, שירות בתי הסוהר,
הוא המשיב היחיד בעתירה, מחזיק את העותר במאסר כדין. ניתן היה, מטעם זה בלבד,
לדחות את העתירה, שאינה מגלה כל עילה נגד המשיב. עם זאת, כיוון שהעתירה מעלה
גם טענות נגד החלטות שנתקבלו בעניינו של העותר על ידי ועדת השחרורים בבית
הסוהר מעשיהו (להלן - ועדת השחרורים או הוועדה), החלטנו שלא להקפיד עם העותר,
ולראות את עתירתו כאילו היא מכוונת גם נגד ועדת השחרורים.
2. העותר ביקש מוועדת השחרורים שתורה על שחרורו המוקדם לאחר ריצוי שני שלישים
מהמאסר. הוועדה דנה בבקשתו והחליטה (ביום 26.8.98) לדחותה. החלטת הוועדה
הסתמכה על הוראה בפקודות שירות בתי הסוהר, המטילה על המרכז לבריאות הנפש
בשירות בתי הסוהר (מב"ן) להגיש לוועדת השחרורים חוות-דעת פסיכיאטרית לגבי מידת
המסוכנות הצפויה משחרור מוקדם של אסיר שהורשע בעבירת מין. חוות-דעת כזאת לא
הוגשה לגבי העותר, מאחר שמב"ן, כענין שבמדיניות, אינו רואה עצמו מסוגל לחוות
דעה לגבי אסיר המסרב להודות בביצוע עבירת מין בה הורשע, והעותר מסרב עד היום
להודות בביצוע העבירות בהן הורשע. בהעדר חוות-דעת מטעם מב"ן לגבי מידת
המסוכנות של העותר, לא מצאה ועדת השחרורים מקום לקבל את בקשתו לשחרור מוקדם,
חרף התנהגותו הטובה בכלא. הוועדה הוסיפה כי העותר יהיה רשאי לחזור ולפנות אליה
בתום שישה חודשים "אם יוצגו בפני הועדה חוות דעת חיוביות של גורמי
הטיפול".
3. העותר עתר נגד החלטת הוועדה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"ש
4333/98). הוא טען בעתירה כי הוועדה טעתה כאשר ראתה בחוות-דעת חיובית מטעם
מב"ן תנאי הכרחי לשחרור מוקדם של אסירים עברייני מין, וכאשר התעלמה משורה של
נתונים המצביעים על העדר מסוכנות מצד העותר. בית המשפט המחוזי דחה (ביום
18.11.98) את העתירה, ואישר את החלטת הוועדה. העותר ביקש מבית משפט זה רשות
לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי (רע"ב 7628/98). בקשתו נדונה בפני
הרכב ונדחתה (ביום 11.2.99). סיבת הדחייה היתה שבינתיים, לאחר שחלפו שישה
חודשים מאז החלטת ועדת השחרורים, נפתחה בפני העותר הדרך לשוב ולפנות אל
הוועדה. עם זאת, בית המשפט ראה להוסיף בפסק הדין שתי הצהרות, מפיה של באת-כוח
המדינה, כהאי לישנא:
"ראשית, שהיא תנחה את המעורבים בדבר שענין הכפירה בעבירות מין יכול וישמש שיקול
מרכזי בהחלטת ועדת השחרורים, אך לא בהכרח כשיקול יחיד, והועדה אמורה לשקול גם
שיקולים אחרים העולים מנסיבות הענין. שנית, שתינתן למבקש האפשרות להביע את
עמדתו בכתב לפני הועדה לגילוי עריות, טרם מתן החלטתה, והוא - אם החלטת הועדה
האמורה תובא לפני ועדת השחרורים".
4. העותר אכן פנה אל ועדת השחרורים וביקשה לדון בשנית בשחרורו המוקדם. הוועדה
החליטה (ביום 29.3.99) להשהות את הדיון עד לקבלת חוות-דעת מעודכנת לגבי מידת
המסוכנות של העותר. כעבור זמן הוגשו לוועדה שתי חוות-דעת בנדון: האחת, מטעם
מב"ן; השניה, מטעם הוועדה לגילוי עריות של שירות בתי הסוהר. שתי חוות-הדעת
המליצו שלא לשחרר את העותר קודם הזמן, "לאור הכחשתו את ביצוע העבירה וההשלכות
השליליות על קורבן העבירה אם ישוחרר האסיר". לאור המלצה זאת החליטה ועדת
השחרורים (ביום 29.11.99) שלא לדון מחדש בבקשת העותר לשחרור מוקדם. נגד החלטה
זאת הוגשה העתירה הנוכחית.
העותר שוטח בעתירה מספר טענות נגד החלטת ועדת השחרורים. בין היתר, הוא טוען כי
נוכח הצהרת באת-כוח המדינה ברע"ב 7628/98 (לעיל פיסקה 3) צריכה היתה הוועדה
להתחשב בכל השיקולים הענייניים לשחרור מוקדם (התנהגותו הטובה בכלא, עברו
הפלילי הנקי, גילו המתקדם, חוות-דעת פסיכיאטריות חיוביות לגביו, סיכויי
השיקום, ועוד), ולא רק בסירובו להודות בביצוע העבירות. לאור טענה זאת וטענות
נוספות הוא מבקש שבית משפט זה יצווה על הוועדה לדון מחדש בבקשתו לשחרור מוקדם.
עד שבית המשפט יפנה לבדוק את טענות העותר נגד ועדת השחרורים, לגוף העניין, יש
להשיב על השאלה אם אפשר וראוי שטענות אלה ייבדקו על ידי בית משפט זה.
5. התשובה היא, קודם כל, כי בית משפט זה מוסמך לדון בעתירה של אסיר נגד החלטת
ועדת שחרורים. אמנם, כאמור בסעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש],
התשל"ב1971-, אותה סמכות נמסרה (בשנת התש"ם1980-) לבית המשפט המחוזי שבאזור
שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו מוחזק האסיר. אולם, סעיף 62א לא שלל את הסמכות של
בית המשפט הגבוה לצדק, שעד אז היתה בידו סמכות ייחודית לדון בעתירות כאלה.
יתירה מכך. סעיף 62ד לאותה פקודה ("שמירת סמכות") קובע במפורש כי הקניית
הסמכות לבית המשפט המחוזי לדון בעתירות אסירים לא באה לגרוע "מסמכותו של בית
המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לפי סעיף 7(ב)(1) לחוק בתי המשפט,
התשי"ז1957-" [כיום סעיף 15(ד)(1) לחוק יסוד: השפיטה]. יוצא, אם כך, כי בית
המשפט הגבוה לצדק הינו היום בעל סמכות מקבילה לסמכות של בית המשפט המחוזי לדון
בעתירת אסיר.
6. כיוון שהסמכות נתונה לבית משפט זה, מתעוררת השאלה אם ראוי שדווקא בית משפט
זה, ולא בית המשפט המחוזי, יפעיל את הסמכות.
התשובה שלילית. הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירת אסיר אינה דומה
לסמכות של בית המשפט המחוזי לדון בעתירה כזאת. הסמכות של בית המשפט המחוזי
לדון בעתירת אסיר אינה מותנית בשיקול דעת של בית המשפט. בית המשפט המחוזי חייב
להפעיל סמכות זאת, ואכן, הלכה למעשה, הוא מפעיל אותה כדבר שבשגרה. לעומת זאת,
הסמכות של בית המשפט הגבוה לצדק לדון בעתירת אסיר מותנית בשיקול דעת של בית
המשפט. בהפעלת שיקול הדעת שלו מונחה בית משפט זה על ידי כלל מבוסס, הוא הכלל
בדבר סעד חלופי, האומר כי בדרך כלל בית משפט זה לא ידון בעניין בו ניתן לקבל
סעד בערכאה אחרת. לכן נוהג בית משפט זה לדחות מעל פניו אסירים המבקשים שדווקא
הוא ידון בעתירות המצויות בסמכותו של בית המשפט המחוזי. רק במקרים נדירים, בהם
קיים טעם מיוחד, יהיה בית משפט זה מוכן לדון בעתירת אסיר.
7. האם יש בעתירה זאת טעם כזה? העותר, שציפה לשאלה, משיב עליה, בפתח העתירה,
בחיוב. הוא טוען כי ההליכים המשפטיים שהתקיימו בעניינו בבית המשפט המחוזי
ובבית המשפט העליון מצדיקים בירור ישיר של העתירה, בבית המשפט הגבוה לצדק.
בלשונו, "מאחר והעניינים המועלים בעתירה זו נדונו כבר במסגרת עתירה אשר הוגשה
לבית המשפט המחוזי ובמסגרת רע"ב 7628/98 בבית משפט נכבד זה, לא נותרה לעותר
ברירה אלא לפנות ולהגיש עתירה זו". אולם העותר סותם ואינו מפרש מדוע אין
באפשרותו להגיש את העתירה לבית המשפט המחוזי. גם אם העתירה נובעת, כטענת
העותר, מן הסירוב של ועדת השחרורים לפעול בהתאם להצהרת באת-כוח המדינה ברע"ב
7628/98, עדיין אין בכך כדי לתרץ את עקיפת הסמכות של בית המשפט המחוזי. גם
בפני בית המשפט המחוזי יוכל העותר לטעון את שהוא מבקש לטעון בפני בית המשפט
הגבוה לצדק, לאמור, שוועדת השחרורים לא היתה רשאית להתעלם מן ההבנות שהושגו
במסגרת רע"ב 7628/98. ואם בית המשפט המחוזי לא יקבל את עמדת העותר, יוכל
העותר לבקש מבית המשפט העליון רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי. מכל
מקום, בשלב הנוכחי, בו העותר אפילו לא ניסה לשכנע את בית המשפט המחוזי בצדקת
טענותיו לאור ההתפתחות ברע"ב 7628/98, אין כל סיבה לסטות מן הכלל ולהתיר
פנייה ישירה אל בית המשפט העליון.
כיוון שכך, אנו דוחים את העתירה על הסף, בלי לבקש מהמשיבים להגיב עליה, ובלי
לפגוע בזכות העותר להגיש עתירה לבית המשפט המחוזי.
ניתן היום, ה' בשבט התש"ס (12.1.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99090570.I03