|
בפני:
|
כבוד השופט ת' אור
|
|
כבוד השופט א' מצא
|
|
כבוד השופט י' אנגלרד
|
|
המבקש:
|
ביאן (בן מוחמד) אסלאן
|
|
בקשת רשות ערעור בתי הסוהר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בעעא
732/02 שניתן ביום 6.11.02 על ידי השופטים י' אברמוביץ, נ' ממן וא'
אברהם
|
|
תאריך הישיבה:
|
כ"ד בשבט התשס"ג
|
27/1/03) )
|
|
בשם המבקש:
|
עו"ד א' בר עוז
|
|
בשם המשיבה:
|
עו"ד י' גנסין, עו"ד ד' חורין
|
השופט ת' אור:
עיקר העובדות והמחלוקת
1. המבקש (להלן - אסלאן או המבקש) הינו
אסיר, שנדון לעונש מאסר בן שמונה שנים בפועל, שתחילתו ביום 29.9.1997, וזאת
בגין שני מעשי אינוס שביצע. לקראת תום שני שליש מתקופת המאסר ביקש אסלאן כי
ועדת השחרורים לפי חוק שחרור על תנאי ממאסר, תשס"א-2001 (להלן בהתאמה
- הוועדה או החוק) תורה על שחרורו על תנאי ממאסרו. בפני הוועדה
הונחו דו"ח סוציאלי של גורמי הטיפול בבית הסוהר, דו"ח של מפקד בית הסוהר וחוות
דעת של החטיבה לפסיכיאטריה משפטית של משרד הבריאות (להלן - מב"ן). הוועדה החליטה לשחרר את אסלאן בתנאים שונים. המדינה, המשיבה בערעור
זה, ערערה על ההחלטה בפני בית המשפט המחוזי בנצרת. ביום 6.11.2002 החליט בית
המשפט המחוזי לקבל את הערעור, ולבטל את ההחלטה לשחרר את אסלאן בתנאים ממאסרו.
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור לבית משפט זה. החלטנו לקבלה ולדון בה
כבערעור עצמו.
2. חוות הדעת של מב"ן בעניינו של אסלאן קבעה שלא ניתן להעריך את
מסוכנותו לטווח ארוך, הואיל ואסלאן הכחיש את אחריותו למעשים בגינם הורשע בדין.
על רקע דברים אלה, החליט בית המשפט המחוזי לבטל את החלטת הוועדה. בהקשר זה בית
המשפט המחוזי קבע כך:
"נאמר אך זאת שעמדת בית המשפט העליון היא שיש לכבד אותה דעה
מקצועית הרואה בהודאה של האסיר כי ביצע את המעשה המיני, האמצעי העיקרי, והיחיד
כמעט, לעמוד על מסוכנותו" (בעמ' 4 בפסק הדין).
בית המשפט המחוזי אף התייחס לסמכותה של הוועדה להחליט על שחרורו
בתנאים של אסלאן, שעה שעומדת בפניה חוות דעת, שבה לא נקבע מפורשות, כי האסיר
המבקש שחרור על-תנאי אינו מסוכן לציבור.
סעיף 12 לחוק, הדן בסמכותה של הוועדה, קובע כך:
"12. שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת מין או הלוקה בנפשו
(א) הועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר
בשל עבירת מין או החולה במחלת נפש או הסובל מהפרעה נפשית, אלא לאחר שהוגשה לה
חוות דעת שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור, מאדם שהוסמך לענין זה על ידי שר
הבריאות.
(ב) לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א), או שהוגשה חוות דעת
שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או
בתנאי אחר, כפי שהומלץ בה, רשאית הועדה, על אף הוראות סעיף קטן (א), לשחרר
אסיר כאמור באותו סעיף קטן, אם סברה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, כי ניתן לשחררו
בלא שייגרם בכך סיכון לציבור ובכפוף לתנאי שחרור שתקבע, שיבטיחו העדר סיכון
כאמור".
בית המשפט המחוזי פירש את סעיף 12 הנ"ל כך (בעמ' 3 בפסק
הדין):
"בעוד שלגבי אסיר רגיל רשאית וועדת השחרורים להחליט אם האסיר
מסוכן לציבור אם לאו, ובהתאם לכך לשחררו על תנאי, הרי כשמדובר באסיר שנדון
למאסר על עבירת מין, הוועדה לא תחליט על שחרורו אלא לאחר
שהוגשה לה חוות דעת... שלפיה האסיר אינו מסוכן לציבור. הדרישה היא כה
אולטימטיבית וחד משמעית עד כי בית המשפט העליון, בדונו בסעיף זה בסמוך לאחר
כניסתו של החוק לתוקף אמר במפורש ברע"ב 634/02 מדינת ישראל נ' בית
המשפט המחוזי ת"א-יפו, תק-על 2000(1) 62 כי וועדת השחרורים
אינה מחזיקה בסמכות להורות על שחרורו על תנאי של אסיר
שאין לגביו חוות דעת של מב"ן הקובעת שאיננו מסוכן" (ההדגשות במקור -
ת"א).
לאור פרשנות זו קבע בית המשפט המחוזי שהוועדה לא היתה מוסמכת
להחליט על שחרורו על-תנאי של אסלאן, שעה שחוות דעת מב"ן קבעה שלא ניתן להעריך
את מסוכנותו בטווח הארוך. לענייננו חשוב שבית המשפט התייחס גם לסייג הקבוע
בסעיף 12(ב) בחוק, וקבע, כי "בפרשה שבפנינו הוגשה חוות דעת מב"ן ולא חל הסייג
שבסעיף 12(ב) בחוק".
3. שלוש הן השאלות שלפנינו. ראשית, שאלת פרשנותו של סעיף 12
בחוק, וביתר פירוט השאלה מתי מוסמכת הוועדה להורות על שחרורו של אסיר הנושא
עונש בגין עבירת מין או הלוקה בנפשו, כאשר מב"ן לא קבע מפורשות שהאסיר אינו
מסוכן לציבור. שאלה שניה היא האם מבוססת העמדה כי כל אימת שאסיר מסרב להודות
בעבירת המין בה הורשע ולהביע חרטה על ביצועה, קיימת מעין חזקה חלוטה בדבר
מסוכנותו. והשאלה האחרונה היא האם היה מקום להתערב בשיקול דעתה של הוועדה
במקרה הספציפי. נדון בשאלות כסדרן.
פרשנות סעיף 12 בחוק
4. שאלת פרשנותו של סעיף 12 בחוק לא עלתה בעבר בפני בית משפט
זה. הפנייתו של בית המשפט המחוזי לרע"ב 634/02 הנ"ל אינה מדויקת, שכן באותה
פרשה עסק בית המשפט בפרשנותו של סעיף 11 בחוק. סעיף 11 מתייחס לשחרור אסיר
הנושא מאסר בשל עבירת אלימות או מין בתוך המשפחה, וסעיף
קטן (א) בו דומה בנוסחו לסעיף 12(א), אך אינו זהה לו. בסעיף 11 גם אין
מקבילה לסעיף 12(ב), אשר מרחיב את סמכותה של הוועדה, ולכן לא ניתן ללמוד ממנו
גזירה שווה, כפי שלמד בית המשפט המחוזי. ברע"ב 376/03 שוורץ נ' מדינת
ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 27.1.03) התייחסנו בקצרה לפרשנותו
של סעיף 12, על רקע הסכמה שהושגה שם בין בעלי הדין. עתה נפרט את
עמדתנו.
סעיף 12(א) מתווה את דרך המלך לדיון בוועדה בשחרורו של אסיר
הנושא מאסר בשל עבירת מין או אסיר הלוקה בנפשו (להלן - אסיר). על פי סעיף זה, במקרה בו הוגשה לוועדה חוות דעת של מי שהוסמך לכך על
ידי שר הבריאות, ולפיה אותו אסיר אינו מסוכן לציבור (להלן - חוות דעת
חיובית), מוסמכת הוועדה להורות על שחרורו על-תנאי. כמובן, החלטה
על שחרורו של אסיר אינה מותנית רק בקיומה של חוות דעת חיובית כזו, אלא היא
כפופה גם ליתר השיקולים המפורטים בסעיפים 10-9 בחוק. אך מקום בו מתקיימים יתר
השיקולים התומכים בשחרור האסיר בתנאים, והוגשה גם חוות דעת חיובית מטעם מב"ן,
מוסמכת הוועדה להורות על שחרורו של אסיר.
סעיף 12(ב) עוסק במצב בו "לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן
(א), או שהוגשה חוות דעת שקבעה כי האסיר מסוכן לציבור במידה כלשהי אך ניתן
לשחררו בתנאי שיקבל טיפול או בתנאי אחר". חלקו השני של המשפט עוסק במצב בו
הוגשה חוות דעת, אך לא נקבע בה ללא סייג כי האסיר אינו מסוכן לציבור, אלא נקבע
שעל אף מסוכנותו היחסית של האסיר ניתן לשחררו תחת תנאים מגבילים (להלן
- חוות דעת חיובית-מותנית). במה עוסק חלקו הראשון של המשפט, על
פיו "לא הוגשה חוות דעת כאמור בסעיף קטן (א)"? ישנן שלוש אפשרויות לפרשנותו:
הראשונה, כי כאשר לא הוגשה כלל חוות דעת של מב"ן בעניינו
של האסיר, תוכל הוועדה לדון בשחרורו של האסיר בתנאים הקבועים בסיפא של סעיף
12(ב).
השניה, כי תנאי לקיום דיון בפני הוועדה הוא קיומה של חוות דעת של
מב"ן. רק כאשר אין חוות דעת חיובית של מב"ן, לפי סעיף 12(א), או חוות דעת
חיובית-מותנית, לפי החלק השני של סעיף 12(ב), אך קיימת חוות דעת כלשהי של
מב"ן - בין אם היא קובעת מפורשות את מסוכנותו של האסיר (להלן - חוות
דעת שלילית) ובין אם אינה יכולה להכריע בדבר קיומה - רשאית
הוועדה לפעול בהתאם לסיפא של סעיף 12(ב) ולהחליט על שחרור האסיר. בפרשנות זו
תומכת המדינה.
הפרשנות השלישית האפשרית לסעיף היא שילוב של
הפרשנות הראשונה והשניה. פרשנות זו רואה בסעיף 12(א) סעיף הדן במקרה מיוחד בו
הוגשה חוות דעת חיובית של מב"ן. במקרה כזה רשאית הוועדה להורות על שחרורו
בתנאים של האסיר. בכל שאר המקרים דן סעיף 12(ב). כלומר, במצב בו לא הוגשה כלל
חוות דעת של מב"ן, או כשהוגשה חוות דעת חיובית-מותנית, או חוות דעת ללא הכרעה
בדבר מסוכנות, או חוות דעת שלילית, כלומר, חוות דעת לפיה מדובר באסיר מסוכן -
בכל המקרים האלה רשאית הוועדה להכריע על שחרורו של האסיר בתנאים. אך זאת, רק
בהתמלא תנאים מיוחדים המוזכרים בסעיף. תנאים אלה דורשים שיתקיימו נימוקים
מיוחדים שיירשמו, לפיהם שחרורו של האסיר לא יגרום סיכון לציבור, ובכפוף לתנאי
שחרור שתקבע הוועדה, שיבטיחו העדר סיכון כאמור.
5. הפרשנות השלישית המוצעת היא הפרשנות
הראויה לסעיף 12. אני סבור כי חשיבותה של חוות הדעת של מב"ן היא אומנם רבה,
אך נוכח האמור בסעיף 12(ב), לא ניתן להתנות את סמכותה של הוועדה בקיומה של
חוות דעת חיובית של מב"ן. בחקיקתו של סעיף 12 ביקש המחוקק להתייחס לאופיה
המיוחד של עבירת המין כעבירה בעלת תסמינים נפשיים, וכן להתייחס לייחודם של
אסירים הלוקים בנפשם, באשר בשני המקרים קיים חשש לחזרה על העבירה בשל המרכיב
הנפשי המיוחד של רצידיביזם הכרוך בעבירות אלה. במקרים מיוחדים אלה קובע החוק,
בסעיף 12(א) שבו, שהוועדה, ככלל, תחליט על שחרור האסיר בתנאים רק לאור המלצות
של גורמי המקצוע לעניין מסוכנותו. אך לכך יש סייג בסעיף 12(ב), ממנו עולה, כי
המלצות מב"ן אינן יכולות להחליף את שיקול דעתה של הוועדה. הוועדה היא הגורם
האחרון המחליט בעניינו של האסיר, והיא מוסמכת להחליט על שחרורו גם אם מב"ן לא
החליט שאין האסיר מסוכן לציבור אם ישוחרר. הוועדה מהווה גוף מעין-שיפוטי
שבראשו שופט מקצועי, ומסור לה שיקול דעת בדבר שחרור האסיר, וזאת אף בניגוד
לעמדת מב"ן. עם זאת, יש לזכור כי סמכותה של הוועדה להחליט על שחרור של אסיר,
שאין בעניינו חוות דעת חיובית, מותנית בתנאים לא קלים: במקרה כזה הוועדה נדרשת
לנמק את החלטתה לשחרר את האסיר בנימוקים מיוחדים שיירשמו. עליה להגיע למסקנה
פוזיטיבית בדבר העדר מסוכנות לציבור אם ישוחרר האסיר. עליה לקבוע כך בהחלטתה
ולנמקה. נוסף לכך, ישנו מנגנון בקרה אחר על החלטתה של הוועדה: היא מחויבת
לקבוע תנאים לשחרור שיבטיחו העדר סיכון מן האסיר. כלומר, גם במקרה שהוועדה
דוחה את חוות הדעת של מב"ן, אין היא מוסמכת להורות על שחרורו ללא תנאי של
אסיר. במקרה כזה הוועדה מחויבת לקבוע תנאים לשחרורו של האסיר, שיבטיחו העדר
סיכון לציבור.
יובהר, כי באומרנו שהוועדה רשאית לדון בעניינו של אסיר אף בהעדר
חוות דעת של מב"ן, איננו מתכוונים לרמוז שזהו המצב שאליו כיוון המחוקק כמצב
רצוי. כאמור לעיל, דרך המלך לדיון בעניינו של אסיר, וזה צריך להיות המצב הרגיל
והראוי, היא הדרך המותווית בסעיף 12(א). מכל מקום, על הוועדה לעמוד על קבלת
חוות דעת ממב"ן קודם שתחליט בעניינו של אסיר. רק במקרים חריגים ביותר, בהם
מב"ן אינו מספק חוות דעת ללא הצדקה משכנעת למחדלו, תוכל הוועדה לדון בעניינו
של האסיר גם בהעדר חוות דעת כאמור ומילוי החסר בדרך אחרת. לכאורה, מצב כזה לא
צפוי להתרחש, וטוב שכך. שאלת מסוכנותו של אסיר כוללת מרכיבים מקצועיים וטוב
הדבר שגוף בלתי תלוי יחווה דעה בהם.
מסקנתי בעניין סמכות הוועדה היא שפרשנותו של סעיף 12(ב) מובילה
לכך שהוועדה מוסמכת לדון בעניינו של אסיר, ולהחליט על שחרורו בתנאים אם
הנסיבות יצדיקו זאת, בכל אחד מהמקרים הבאים: (א) כאשר אין בפניה כלל חוות דעת
של מב"ן; או (ב) כאשר חוות הדעת שבפניה אינה חוות דעת חיובית לפי סעיף 12(א),
אם משום שחוות הדעת היא חיובית-מותנית, אם משום שאין בה הכרעה, ואם משום שחוות
הדעת היא שלילית.
6. שתי הערות נוספות נדרשות בהקשר זה. ראשית, יש לזכור, כי החלטה של הוועדה בניגוד לחוות דעת מב"ן או בהעדרה היא
היוצא מן הכלל. הוועדה תידרש במקרים כאלה לנמק את החלטתה בנימוקים מיוחדים
שיירשמו, ותידרש לקבוע מנגנונים שיבטיחו את העדר מסוכנותו של האסיר. יש להניח
שמקרים כאלה יהיו נדירים. שנית, ראוי להבהיר כי ההלכה
הנקבעת כאן אינה יוצרת כל קושי מול פרשנות סעיף 11 בחוק, שנקבעה ברע"ב
634/02. בסעיף 11 מותווים התנאים לדיון בעניינם של אסירים שביצעו פשעים בתוך
המשפחה. הדיון בעניינם של אלה מחייב קבלת חוות דעת של וועדה מקצועית של שירות
בתי הסוהר ומשרד העבודה והרווחה, ואין לוועדה סמכות לדון בעניינם ללא קבלת
חוות דעת אלה. סעיף 11(א) מנוסח, אומנם, בצורה דומה לסעיף 12(א) ("הוועדה לא
תחליט... אלא לאחר..."), אך ההבדל בין הסעיפים הינו בנוסחו של סעיף 12(ב),
המותיר לוועדה סמכות לדון אף בהעדר חוות דעת. היתר דומה לא מופיע בסעיף 11.
על כן, פרשנותו של סעיף 11 לחוד, ופרשנותו של סעיף 12 לחוד.
הערכת מסוכנות על ידי מב"ן בהעדר חרטה של האסיר
7. הנושא השני אותו עורר המבקש היא האפשרות להעריך את מסוכנותו
של אסיר מקום בו אינו מביע חרטה על המעשים בגינם הורשע, והוא מכחיש את אחריותו
הפלילית. כפי שראינו, בית המשפט המחוזי מציין כי ההלכה שיצאה מלפני בית משפט
זה מבקשת לכבד את הדעה המקצועית של מב"ן, הקובעת שלא ניתן להעריך את מסוכנותו
של אסיר שאינו מודה בביצוע המעשה המיני. על כך מבקש אני להעיר מספר הערות.
ראשית, כפי שראינו לעיל, חוות דעת של מב"ן לפיה לא ניתן
להעריך את מסוכנותו של האסיר אינה סוגרת את דלתה של הוועדה בפני האסיר. הוועדה
רשאית להחליט לשחררו בתנאים גם למול חוות דעת כאמור, אם הנסיבות והראיות
שבפניה מצדיקות זאת לדעתה, וכל עוד נימקה את עמדתה כנדרש. בהקשר זה יש לציין,
כי קיומן של חוות דעת מומחים מטעם האסיר המעריכות את מסוכנותו של האסיר כנמוכה
יכולות להיות ראיה כשרה בפני הוועדה. שנית, אני סבור כי
יש מקום לדייק באותה הלכה של בית המשפט העליון, עליה מסתמך בית המשפט המחוזי.
בית המשפט המחוזי אינו מפרש מהן הפרשות בהן נקבעה אותה הלכה, אך בטיעוניה
לפנינו הפנתה המדינה בהקשר זה לרע"ב 216/99 דריהם נ' שירות בתי
הסוהר, תק-על 99(1) 7, שם לטענתה ניתן ביטוי לאותה הלכה. באותה
פרשה קבעה השופטת ביניש, בשבתה כדנה יחידה, כי:
"על-פי עמדת המב"ן, לא ניתן לקבוע בדרך של בדיקה פסיכיאטרית את
מסוכנותו של עבריין מין, המכחיש ביצוען של עבירות מין בהן הורשע. עמדה זו אינה
מבוססת על גישה עונשית, אלא על תפיסה מקצועית-טיפולית. מדיניות זו של שירות
בתי הסוהר המבוססת על עמדת המב"ן, אושרה פעמים רבות בפסיקת בית משפט זה
כסבירה, אם כי שירות בתי הסוהר אינו פטור מלבחון כל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו
(ראו: רע"ב 5687/95 שיף נ' מדינת ישראל (תק-על 95(4)
100) וכן רע"ב 5925/98 עלאונה נ' שירות בתי הסוהר (פ"ד
נב(4) 577)". (ההפניות למקום הפרסום אינן מופיעות במקור - ת"א).
יושם אל לב, כי באותה פרשה דרשה השופטת ביניש בחינת כל מקרה
לגופו על פי נסיבותיו. כלומר, אין כאן קבלה אוטומטית של גישת מב"ן, אלא בדיקת
המקרה לפי נסיבותיו. ואכן, גם ברע"ב 5925/98 הנ"ל, אליו מפנה השופטת בייניש,
קבעתי כי "המסקנה בדבר מסוכנותו של המבקש... נעוצה בקווי אישיותו, במאפייניו
של מעשה העבירה ובהתייחסותו לעבירת האינוס אשר הורשע בביצועה" (בעמ' 579).
כלומר, אף כאן אין קבלה אוטומטית של עמדת מב"ן לפיה התכחשות לעבירה אינה
מאפשרת להעריך מסוכנות, אלא הערכה של המסוכנות על סמך מכלול העובדות
הרלוונטיות. כך קורה אף ברוב פסקי הדין האחרים של בית משפט זה, המתייחסים
לשאלה. גישה זו נתמכת, בין היתר, בעמדות מקצועיות לפיהן ניתן, במקרים
המתאימים, להעריך מסוכנות של אסיר שהוא עבריין מין גם במקרה שהוא מכחיש את
ביצוע העבירה. במאמר המתייחס לסוגיה זו קובע ד"ר י' צדיק, שהוא פסיכולוג קליני
בכיר במחלקה הפסיכיאטרית במרכז הרפואי רמב"ם, כך:
"בדיקת מסוכנות היא בדיקה רב-מימדית, ונשענת על הרבה מקורות
מידע... [יש הרואים] באי הנכונות להודות בעבירה משום אי נכונות להיבדק. קביעה
זו איננה מכירה בכך שגם כאשר אדם שהורשע מסרב להודות בעבירה... אותו אדם יכול
להסכים לשוחח עם הקלינאי על נושאים רבים ולשתף איתו פעולה. ... זכותם של מי
שעושים את הערכת המסוכנות לראות את חוסר הנכונות להודות בביצוע העבירה כמשקף
הכחשה, ואולי אפילו כמעלה את הסיכון של חזרה על אותה העבירה. עם זאת, להעמיד
את ההודאה כתנאי להערכת מסוכנות, זו טענה שאיננה מקבלת תמיכה מצד גישות
מקובלות של הערכת מסוכנות" (ראו י' צדיק "הערכת מסוכנות אצל עברייני מין
המכחישים את ביצוע העבירה - הערות למאמרו של דוד א. כהן" רפואה
ומשפט 15 (1996) 47, 48-47. לדעה שונה ראו ד' א' כהן "השלכות
פסיכולוגיות ומשפטיות של הכחשת ביצוע העבירה אצל עברייני מין" רפואה
ומשפט 14 (1996)).
קיימת, אם כן, דעה שהכחשת המעשה אינה מונעת תמיד או בהכרח הערכה
בדבר מסוכנותו של האסיר. לעיתים ניתן למצוא להכחשתו את ביצוע המעשה נימוקים
מנימוקים שונים, ועדיין להסיק, על סמך פרמטרים אחרים, שהאסיר אינו מסוכן. טלו
למשל מקרה בו בדיקתו של האסיר על ידי מב"ן מתקיימת שעה שערעורו של האסיר עדיין
תלוי ועומד. האם יש לקבל עמדה של מב"ן, לפיה אי-הודאתו של האסיר במקרה כזה
מעידה תמיד על מסוכנותו או שאינה מאפשרת להעריך את מסוכנותו? באופן דומה,
ייתכנו מקרים בהם ימשיכו אסירים להכחיש כלפי חוץ את מעורבותם בפשע, מטעמים של
בושה מקרוביהם או מטעמים אחרים, שעה שהפנימו למעשה את חומרת מעשיהם. האם לא
ניתן להעריך את מסוכנותם למרות הכחשת המעורבות מצידם? כנגד טענות אלה ניתן,
לכאורה, לטעון, שמב"ן בוודאי יתחשב בנסיבות כאלה בעת שקילת עמדתו. חוששני,
שמהניסיון המצטבר ניתן ללמוד שלא כך הדבר. ביקשנו לבדוק עם ב"כ המדינה האם היה
ולו מקרה אחד בו נכון היה מב"ן להעריך את מסוכנותו של אסיר המרצה עונש בגין
עבירת מין, על אף שהכחיש את מעורבותו בפשע וטען לחפותו. ב"כ המדינה לא יכלה
להצביע, לאחר התייעצות עם איש מב"ן, ולו על מקרה יחיד כזה. כלומר, קיימת מעין
חזקה-חלוטה אצל מומחי מב"ן לפיה לא ניתן להעריך את מסוכנותו של אסיר במקרים
כאלה. דומה, שראוי לבחון עניין זה מחדש, לאור ראיות של אנשי מקצוע אשר תבואנה
בפני הוועדה במקרה המתאים.
יש להעיר, כי האסיר העומד בפני הוועדה רשאי לבקש לחקור את מומחי
מב"ן ביחס למסקנותיהם. מובן, כי חקירה כאמור לא תהיה צעד שבשגרה, ותותר רק
במקרים בהם עולה לכאורה שקיימת הצדקה לחקירה. לאסיר גם שמורה הזכות להביא
ראיות מטעמו במקרים ובמידה המתאימים.
מן הכלל אל הפרט
8. לאור הדברים שלעיל, ברי כי במקרה הנוכחי היתה לוועדה הסמכות
לדון בעניינו של אסלאן, והייתה לה אף סמכות להחליט על שחרורו בהעדרה של חוות
דעת חיובית או חיובית-מותנית מטעם מב"ן. עם זאת, החלטתה של הוועדה לוקה בכך
שאין בה נימוקים העולים לכדי "נימוקים מיוחדים" כנדרש בסעיף 12(ב), המצדיקים
את התעלמות הוועדה מחוות דעת מב"ן לפיה "לא ניתן להעריך מסוכנות לטווח הארוך".
הוועדה גם לא קבעה פוזיטיבית בהחלטתה כי ניתן לשחרר את המבקש בלא שייגרם בכך
סיכון לציבור. בנסיבות אלה, הוסכם בין באי כוח בעלי הדין, וכך אנו מחליטים,
שהערעור יתקבל והעניין יוחזר לוועדה למתן החלטה חדשה. כן מוחלט בזה שקודם למתן
ההחלטה, תהיה הוועדה מוסמכת לקבל ראיות נוספות, אם תבוא לכך בקשה מטעם מי
מהצדדים, וכן תשמע טענות נוספות מפי באי כוח בעלי הדין.
ניתנה היום, י"ח באדר א' תשס"ג (20.2.03).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02100590_E05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il