29

בתי המשפט

בש 090618/05		בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
פח 001034/05
19/06/2005	תאריך:	כב' השופטת נגה אהד	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המבקשת	ע"י ב"כ עו"ד אליה
	נ ג ד
	חאלד אל עליווי
המשיב	ע"י ב"כ עו"ד מרוז

החלטה

בפני בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים על פי סעיף 21(א) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו- 1996 (להלן: "חוק המעצרים").

יחד עם בקשה זו הוגש כתב אישום, המייחס למשיב עבירה של רצח בכוונה תחילה ביחד עם אחמד אבו זיאד (להלן: "אחמד").

מעובדות כתב האישום עולה כי אחמד חיפש לנקום את מות אחיו (איברהים אבו זיאד) שנרצח. לשם כך, קשר קשר עם המשיב ואחר/ים, על מנת לגרום למותו של פארס אל חורטי (להלן: "פארס"), מי שנחשד על ידם בגרימת מותו של איברהים.

במסגרת התכנון, הציע המשיב לפארס לתווך עבורו בעסקה לרכישת סמים במחיר משתלם, ואף ביצע עסקה כזו עימו, שלאחריה הציע לו כביכול עסקת סם נוספת, ובעת "ביצועה" חבר אחמד למשיב ושניהם ירו בפארס באקדחים שהחזיקו בידיהם מספר רב של יריות שגרמו למותו. על מנת להסתיר את מעורבותו ברצח, הביא המשיב את גופתו של פארס למד"א בלוד וסיפר כי המנוח נורה בידי יהודים חרדים מתוך רכב שעקף אותם. באותה עת נמלט אחמד לדרום הארץ.

ב"כ המבקשת טוען, כי בידיו ראיות טובות להוכחת אשמתו של המשיב, לרבות הודאתו החלקית בתכנון הגעתו של פארס לזירה, הימצאותו בזירה בעת הירי, הודאתו בפני המדובב בהשלכת אקדח לשולי הדרך, מציאת האקדח במקום וחוו"ד מז"פ כי אותו אקדח השתתף ברצח. עבירת הרצח המיוחסת למשיב, מקימה את החזקה האמורה בסעיף 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים. לפיה שחרורו של המשיב מן המעצר יסכן את בטחון הציבור. כמו כן, נסיבות ביצוע העבירה מקימות את החשש האמור בסעיף 21(א)(1)(א) לחוק המעצרים, כי שחרורו יביא לשיבוש הליכי המשפט עצמם ולהתחמקותו מהליכי שפיטתו ומריצוי עונשו.

ב"כ המשיב טוען, כי מגרסותיו השונות והמשתנות של המשיב, לא ניתן ללמוד על התרחשות האירועים האמיתית, שהביאה למותו של המנוח; המשיב לא לקח חלק בביצוע המעשה ולא ידע על כוונתו של מאן דהוא לעשות כן. מהודעות המשיב עולה כי היה מצד שלישי תמים ולא הייתה לו יד ורגל בביצוע המעשה. תימוכין לכך, ניתן למצוא בהתנהגותו של המשיב לאחר המקרה, כשהבהיל את המנוח לתחנת מד"א, וביצע בו ניסיונות החייאה בעת הנסיעה. ההודאה אותה "הוציא המדובב מן המשיב, הושגה תוך שימוש בתחבולות שונות והפעלת לחצים על המשיב. מעבר לכך, כאשר הובא המשיב לחדר החקירות ומבקש כאמור לערוך עסקה עם המשטרה, ובד בבד מבקש המשיב מספר פעמים, להיפגש עם עו"ד, לא אפשרו לו החוקרים מפגש זה. לא אחת נפסק, כי העלאת בקשה ע"י העצור להיפגש עם עו"ד מחייבת ליצור קשרה עם סנגורו בהקדם ובאופן מיידי ככל האפשר. הפרת זכות ההיוועצות עשויה כשלעצמה, בנסיבות מסוימות, להוביל לפסילת הודאה שנמסרה בחקירה (ע"פ 6613/99). החוקרים מפעילים, גם הם, לחצים באותה השיטה בה פעל המדובב, מאידך, הם מודיעים לו כי בזמן הקרוב הם צפויים להיפגש עם הפרקליטות לצורך הכרעה בגורלו של המשיב, שממנה אין חזרה. מעבר לכל האמור, המשיב נתון היה במצוקה נפשית, שנתנה אותותיה. שיטת התחקור של החוקרים הייתה דורסנית, על מנת לגרום למשיב לשינוי גרסתו. ע"י שבירת רוחו של המשיב. לאחר שגרמו לו לחשוב כי משפחת אבו זיאד מתכוונת להפלילו. לאור ההשפעה של אמצעי החקירה הפסולים יש בהם כדי להוביל לפסילת ההודאה כולה. עוד מוסיף כי המדובב הינו בדוקאי המוכר למשטרה, לחובתו נזקפות הרשעות רבות, יתרה מזו, מהסכם שנחתם בין המדובב למשטרת ישראל, עולה כי בתמורה לשירותיו של המדובב, הלה משתכר סכום של 250 ש"ח או דולר ליום עבודה, מעבר לכך, מקבל המדובב שהינו אסיר בזמן הפעלתו, טובות הנאה כגון חופשות, שחרור מוקדם ממאסר, ביקורים מעבר לשעות המותרות. מעבר לכך, מקבל המדובב בונוס בסך 1,500 ש"ח או דולר, במידה והוא מצליח להשיג הודאה מהעבריין.

גם אם ימצאו ראיות לכאורה לעבירת הרצח, אזי שעדיין אין לומר כי יש לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים נגדו. בנסיבות העניין והן בנסיבות האישיות של המשיב, יש ללמוד כי אינו מהווה סכנה לציבור אשר על כן, מבקש כי ביהמ"ש ישחרר את המשיב לחלופת מעצר ראויה.

חוק המעצרים מסמיך את ביהמ"ש להורות על מעצרו של נאשם עד תום בירור דינו. התנאי הראשון להפעלת סמכות זו, תלוי בקיומן של "ראיות לכאורה להוכחת האשמה".

המבחן לקיומן של "ראיות לכאורה" הוא זה שנקבע בפרשת זאדה, בש"פ 8087/95 פד"י נ(2) 133 ע"י כב' השופט ברק, כדלקמן:

"השאלה אינה אם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מוכיח "לכאורה" את אשמת הנאשם מעבר לספר סביר. המבחן הינו אם בחומר החקירה שבידי התביעה מצוי פוטנציאל ראייתי אשר בסיום המשפט יהא בכוחו להוכיח את אשמת הנאשם כנדרש במשפט הפלילי".

שאלת המהימנות כך נפסק, אינה נדונה בשלב הזה ובהעדר כרסום משמעותי כעולה מתוך חומר החקירה, מתקיימת "נוסחת המעצר" שעניינה ראיות לכאורה.

לאחר שמיעת טענות הצדדים וכן לאחר עיון בתיק החקירה, מצאתי כי יש באלה כדי לבסס תשתית ראייתית נגד המשיב, באשר למיוחס לו בכתב האישום, כל זאת כמפורט להלן:

הודעותיו של המשיב - חאלד אבו עליווה

מיום 12.01.05 שעה 01:40

לבקשת המנוח, הסיעו עד לאור יהודה. מטרת הנסיעה לדברי המנוח – "לקחת כסף מבן אדם", שם ירד פארס מהרכב, ל"שתי דקות". במהלך הנסיעה המנוח שוחח בטלפון, משהו הנוגע לכסף, אך העד אינו יודע על מה בדיוק שוחחו. לאחר שלוש ארבע דקות שב לרכב. כששב קילל: "משה המניאק..." (גליון 2 שורה 31). בדרכם חזרה מאור יהודה, אוטו היבהב להם מאחור, הרכב עקף משמאל, והחל לסמן באצבע, פתאום יצא אדם מהחלון, בזמן נסיעה, כאשר רובה M16מכוון לכיוונם. הוא צעק "תעצור", לכן עצר המשיב את הרכב, והרכב השני נעצר לשמאלו, רכב אמריקאי. מהרכב ירדו שלושה יהודים דתיים, הוציאו את חאלד מהרכב, ירו בפארס, מיד אח"כ ברחו ממקום הארוע. לדבריו, נמלטו היורים לכיוון מושב זיתן.

חאלד פינה את פארס הפצוע, לכיוון מד"א בלוד. כשנשאל מדוע ירו בפארס, ענה כי אינו יודע מה סיבת הירי וכן הוביל את המשטרה למקום הארוע.

דו"ח פעולה מאת רס"מ דפנה פרץ מיום 13.01.05 שעה 11:25

המשיב מלווה את חוקריו לזירת הארוע, תחילה לנקודה בה אמור היה המנוח לאסוף כסף, בסמוך למאפייה, אח"כ בדרכם חזרה מאור יהודה. כשהגיעו לכביש המוביל לכפר חב"ד, הצביע המשיב על מקום הארוע. מסריקה שנערכה במקום הירי נמצאו 9 תרמילים, שברי זכוכיות, ועקבות נעליים הזהות לנעלי המשיב. אותן עקבות הובילו לגלילי הצינורות.

בתאריכים 12.01.05, 13.01.05 חוזר המשיב על פרטי הודעתו הראשונה.

בתאריך 17.01.05 בהודעה מכחיש את המיוחס לו, מכחיש חברותו עם איברהים. טוען שהכיר את דודו של איברהים במסגרת עבודתו. טוען ששוחח עם חסיין אבו זיאד שבועיים קודם ארוע הירי.

בתאריך 20.01.05 חוזר המשיב על פרטי הודעתו הראשונה.

מיום 23.01.05 שעה 10:09

נחקר תחת אזהרה בקשר לרצח פארס אלחרוטי. אמר כי הוא מעוניין לעשות עיסקה. לדבריו יאמר את כל האמת. תגובת החוקרים - אינם יכולים לעשות עיסקה עם אדם שלקח חיים של אדם אחר.

לגרסת המשיב, ביצע עבודות מסגרות בביתו של המנוח. באחת הפעמים בהם עבד בביתו, שאל המנוח את המשיב האם הוא מכיר מישהו שמתעסק עם קריסטל טוב? ("קוקאין מבושל"), בתגובה אמר לו המשיב אני אבדוק, יש לי מישהו שמתעסק עם זה. באותו היום, פנה המשיב לאחמד ובירר האם יש לו קריסטל. אחמד ענה בחיוב ואחר נסע המשיב לביתו של אחמד בלוד. כשנפגשו, בירר אחמד למי מיועד הקריסטל והמשיב סיפר לו כי זה בשביל פארס. אחמד עזב את החדר למספר דקות וכששב אמר למשיב, כי מחר יארגן את הסם, אך פארס יצטרך לשלם בעבורו במזומן. המשיב הרגיע את אחמד כי הוא אחראי שפארס ישלם במזומן. בהתאם לבקשת המשיב, אחמד מסר לו דגימה שיעבירם לפארס. פארס לאחר שבדק את הדגימה, ביקש מהמשיב לרכוש בעבורו 10 גרם קריסטל. בהמשך, ביקש שוב פעם כי ירכוש בעבורו 10 גרם נוספים, אך אחמד ביקש מהמשיב כי יתלווה אליו למקום ביצוע העיסקה, בסמוך למושב צפריה מכיוון אור יהודה, פארס הגיע למקום יחד עם המשיב. אחמד יצא מאיזור בו היו גלילי צינורות, ונתן למשיב את הקריסטל, עטוף בניילון, ולפני שנסתיימה העיסקה, ציין אחמד כי לא יגלה את זהותו לפארס.

למחרת פארס יצר קשר עם המשיב וציין כי ברצונו לרכוש עוד 50 גרם נוספים. המשיב יצר קשר עם אחמד והשניים תיאמו לשוחח למחרת. המשיב נסע יחד עם פארס לאותו מקום מפגש. כשעצרו, ירד המשיב מהרכב כדי לבצע את העיסקה. איך שירד מהרכב, אחמד יצא מבין הגלגלים, עם אקדח ביד, ויחד עימו קם אדם נוסף, ואחמד אמר למשיב "אם תדבר מילה אחת אני ארצח את הילדים שלך" והלך לכיוון הרכב איתו הגיע המשיב, מסוג סובארו. אחמד פנה לכיוון בו ישב פארס ברכב והאחר והחלו להישמע יריות. כל אותו הזמן, הביט המשיב בנעשה. כשחדלו היריות, איים אחמד על המשיב ואמר אם יספר את שראה, הוא ירצח את ילדיו ואחיו. את הבחור השני, שהיה עם אחמד בארוע המשיב לא זיהה, תיארו כאדם: רזה, גבוה, לבוש במעיל בצבע כחול, עם כובע לראשו. השניים החלו לרוץ לכיוון אור יהודה. באותו הזמן, הגיע רכב מסוג טויוטה, אחמד והאחר עלו על הרכב ונסעו לכיוון אור יהודה.

מתוך פלט התקשורת עולה כי אחמד נמלט לכיוון צפון מזרח-לשפירים ולא כפי דבריו של המשיב כי נמלטו היורים לכיוון דרום מזרח-מושב זיתן.

לאחר שנסעו, עצר המשיב רכב מסוג קוואליר, אך האדם לא סייע לו. אחר כך, עלה על הרכב ונסע לכיוון מד"א. בדכו ניסה להציל את פארס. כשנשאל מדוע שינה את גרסתו כפי שמסרה בחקירתו הראשונה, ענה כי פחד מהמשיב, פחד שיפגע בילדיו ואחיו.

מיום 31.01.05 שעה 09:57

חוזר מהודעתו האחרונה. לדבריו, הודעתו האחרונה זו עלילה שרקם, הכל שקר, העליל על משפחת אבו זיאד, עקב חוב וכאשר שמע שהם עצורים, ראה בכך הזדמנות לסבך אותם בעבירת רצח. עוד הוסיף ואמר, כי האדם ששהה עימו בתא המעצר, הוא שהובילו למעשה לבצע את ההפללה. כל העת בה שהו יחדיו בתא המעצר, היה מדבר עליהם, בין היתר אמר כי משפחת אבו זיאד זו משפחה ללא מצפון.

מאוחר יותר, נערך עימות בין המשיב למדובב. בזמן העימות, המשיב עמד על גירסתו וסרב לחזור ממנה.

מיום 31.01.05 שעה 16:09

לאחר העימות, נגבתה מהמשיב הודעה נוספת. המשיב מבקש שוב לחזור על פרטי הסיפור. טוען כי הוא מפחד ממשפחת אבו זיאד, הם איימו עליו בבית המשפט. חוזר לגירסתו, לפיה הוא תיווך בין פארס לאחמד במספר עסקאות סמים ואחמד השתמש בו כפתיון כדי להוביל את פארס למקום הארוע. ושוב משנה את גירסתו – כאשר הגיעו למקום הארוע, הגיחו ממקום מסתור אחמד ואחר, ירו בפארס, אח"כ פינה המשיב את פארס למד"א, בנסיון להציל את חייו.

כשנשאל לענין האקדח, סיפר למדובב בתא כי האקדח היה כדי להתגונן במקרה ואחמד יתקוף אותו. ענה כי כלל לא היה לו אקדח בארוע. הוסיף ואמר, כי לא סיפר למדובב על השלכת אקדח במקום הארוע.

בתאריך 29.01.05, לאה אברהם (אזרחית), מצאה אקדח מסוג גלוק אשר בתוכו מחסנית ריקה, סמוך למקום הארוע. על האקדח לא נמצאו ט"א.

יצויין כי המדובב מסר הודעתו בתאריך 25.1.05 – שם אמר כי המשיב סיפר לו על השלכת האקדח בחולות, אקדח שנמצא כ- 4 ימים מאוחר מיום מסירת ההודעה.

הודעותיו של אחמד אבו זיאד:

מיום 16.01.05 שעה 14:00

לדבריו, אינו מכיר את הנרצח פארס אלחרוטי. על הרצח שמע לראשונה מהחוקר. אינו זוכר מה עשה ביום הרצח. מספר כי יומיים קודם, 11.1.05, דודו לקח אותו לבאר שבע, לשייח' ששמו אברהים אלטורי, אצלו שהה משך 4 ימים. לא זוכר פרטים לגבי נסיעתו לבאר שבע. לדבריו הוא זוכר רק את שחשוב לו.

היחידים שראו אותו בזמן שהייתו בבאר שבע הם דודו והשייח'.

כשנשאל האם יש לו פלאפון עונה, כי אין לו ואינו יודע להשתמש במכשיר זה.

מיום 18.01.05

חוזר על פרטי ההודעה הראשונה. שהה בבאר שבע אותם ימים.

לדבריו, לא מכיר את המשיב. ראה אותו פעם ראשונה ביום החקירה במעצר. מעולם לא החזיק אקדח.

מיום 19.01.05

חוזר על פרטי הודעתיו הקודמות.

ביום 20.01.05

הפסיכיאטר קבע כי אחמד שרוי במצב פסיכוטי, לכן מאשפזים אותו בבית חולים פסיכיאטרי בבאר יעקב.

מיום 25.01.05

נחקר במהלך אשפוזו בבאר יעקב, שומר על זכות השתיקה.

הודעתו של חסיין אבו זיאד מיום 20.01.05

מאשר כי לקח את אחמד לבאר שבע ושם שהה אצל השייח' אברהים אלטורי משך 4 ימים.

לדבריו, בתאריך 11.01.05, שוחח עם המשיב בטלפון.

יצויין כי פלטי השיחות של אחמד אבו זיאד מפריכים את טענתו כי שהה בבאר שבע באותם הימים. אחד מפלטי השיחות אף מראה כי בשעת הרצח היה אחמד באיזור הסמוך למקום הרצח.

עימות בין המשיב לאחמד אבו זיאד

מיום 25.01.05 שעה 16:38

המשיב אומר כי כל שאמר אמת.

לא משתף פעולה עם שאלות החוקרים. לאחר שהחוקר אומר לאחמד, כי המשיב טוען כי הוא שירה בפארס, עונה אחמד – בעבר אחיו אברהים היכה את המשיב. בתגובה החוקר שואל את המשיב האם יש אמת בדבריו? המשיב עונה - נכונה העובדה שציין אחמד.

לאחר שהמשיב נשאר בחדר החקירה, לבד עם החוקר, שאל החוקר את המשיב מדוע נבהלת כאשר אחמד נכנס, ענה לו המשיב כי הוא אמר את כל האמת, אינו יודע מי האדם השני שירה בפארס. לא ידע שפארס בסופו של דבר יירצח.

בתאריך 03.02.05

שוחרר אחמד מבית החולים באר יעקב. נקבע כי הוא כשיר לעמוד לדין, מבין את הליכי המשפט ואינו שרוי במצב פסיכוטי.

תמלילים-יומן עמדת האזנה מ.ט.08/05

המדובב שהה עם המשיב באותו תא מעצר מתאריך 21.01.05 שעה 13:00 ועד 24.01.05 שעה 08:17.

21.01.05, תמליל מס' 23

המשיב מספר למדובב את הגירסה הראשונה אותה מסר לחוקריו, בדבר 3 היהודים שביצעו את הרצח.

22.01.05 תמליל מס' 30

מתוך התמליל עולה כי המדובב הושם תחילה בתאו של אחמד. לאחר שהוצא אחמד, הושם בתאו המשיב, כשבידיו ידע מוקדם. לנוכח ידיעת המשיב כי המדובב שהה קודם עם אחמד, שואל המשיב האם אחמד הפלילו? והמדובב מספר לו כי אחמד דיבר עליו. המשיב מספר למדובב על חברותו עם איברהים (שנרצח). לדברי המשיב הוא שהביא את פארס למקום הארוע, כדי לבצע עיסקת סמים, אך לא ידע על התכנון המלא. המדובב מוסיף ואומר: "אתה עושה טוב, ובסוף מקבל רע". מספר לו על גירסתו של אחמד, ומוסיף ואומר למשיב "קח את הדברים עכשיו אליך" והמשיב עונה "על משהו שאני לא קשור אליו" (עמ' 18).

23.01.05 תמליל מס' 32

המשיב מביע חששו משיחותיו עם המדובב, היכרותו עימו הינה קצרה (יומיים בלבד). המדובב מוסיף ומספר, כי בזמן ששהה עם אחמד באותו התא אמר לו-"מדוע סיבכתם את הבחור הזה"?, "הסתבכתם וסיבכתם את הבחור אתכם" (עמ' 40).

המדובב שואל- "יש הסכם איתך?, המשיב עונה - "לא הסכם ולא כלום".

מתוך התמליל עולה כי המשיב פחד לפני הארוע. כשהמדובב שואל-"לא פחדת שירצחו אותך ויורידו גם אותך"?, עונה המשיב –"פחדתי" (עמ' 41).

23.01.05 תמליל מס' 33

המשיב מוסר כי אדם נוסף הגיע עימו למקום הארוע, כדי להגן עליו (עמ' 2).

מוסיף ומספר המשיב כי "... מהמכונית. כך הייתי צריך לסכם איתם מההתחלה. אני אביא לכם אותו (לא נשמע) בו. זה לא מעניין אותי, אבל לא איתי במכונית" (עמ' 3). המשיב: "יש דברים שאני לא יכול לספר לך" (עמ' 5).

23.01.05 תמליל מס' 34

המדובב מציע למשיב לבצע עסקת סמים, המשיב מסכים באומרו - "כשאני אשתחרר" (עמ' 24).

המשיב מספר כי "לקחתי מישהו איתי", "תקשיב אני זהיר. למה? (לא נשמע) אני מוכן (לא נשמע)... וכל דבר". (עמ' 35).

המשיב מספר כי הוא זהיר, ויחד איתו הגיע אדם נוסף למקום הארוע, כדי להגן עליו.

שוב מגלה המשיב התעניינות מה סיפר אחמד למדובב (עמ' 37).

המדובב שואל את המשיב האם פארס "ידע שהולכים להוריד אותו", המשיב ענה- "כן ידע" (עמ' 46).

23.01.05 תמליל מס' 36

המשיב מספר למדובב על מעורבותו בעסקי הסחר בסמים (עמ' 16).

המשיב "מביא לו חומר" (עמ' 16).

המדובב מנסה לדרבן את המשיב למסור את גיסתו, מלחיצו, באומרו כי "נסיון לרצח. אתה יכול לקבל (לא נשמע) שנים", (עמ' 27).

מוסיף המשיב ואומר כי "אתה מבין, יש בסיפור הזה ענין של חומר... אני לא רציתי שילבישו עלי תיק של סחר". עוד אומר המשיב- "... אז סיפרתי כי היה המקרה הזה ואלה הורידו אותו מהרכב וזה ככה קרה. חשבתי כי ככה אני אצא משני התיקים האלה".

המשיב מספר כי "אני אמרתי להם... תוציאו אותי מהענין הזה, תשחררו אותי מזה. אני אמרתי לך אחי, אני לא קשור בבלגן הזה משביעים אותי על זה ועל זה. "הנה 100 אלף ש"ח", אמרתי להם כי אני לא רוצה את הכסף ולא רוצה חרא" (עמ' 31).

המשיב ידע על התכנון קודם האירוע, ועובדה זו עולה מדבריו כי- "אמרתי להם כי אני לא רוצה כלום, אמרתי להם כי אני לא קשור לסיפור שלהם". המשיב- " הוא אמר לי כי הוא חיסל את אח שלו, ובגלל זה הוא רוצה לנקום. אני אמרתי לו כי זאת לא בעיה. אני יכול לסיים לו את הסיפור" (עמ' 35).

עוד מספר המשיב, כי חשב שהארוע יסתיים בחטיפתו של פארס (עמ' 40).

23.01.05 תמליל מס' 37

המשיב מביע חשש מהמדובב (עמ' 9).

המדובב ממשיך ואומר כי משפחת אבו זיאד ואחמד מפלילים את המשיב (עמ' 19).

עוד מספר המשיב כי בסופו של דבר, אחמד יצא מהענין דרך "השגעון" שלו, והמשיב ייאלץ לרצות מאסר עולם (עמ' 40).

23.01.05 תמליל מס' 38

המשיב מספר למדובב כי לאחר חקירתו האחרונה, הוא ניקה את מצפונו בזה שסיפר לחוקרים את הכל (עמ' 27).

הודעתו של המדובב מיום 25.01.05 שעה 11:15

לאחר שהוצא מתאו של המדובב אחמד, הוכנס לתאו המשיב. הפרטים שנמסרו למדובב קודם כניסתו הם, כי הוא מעורב בארוע הרצח, אך אינו הרוצח. תחילה סיפר לו המשיב כי הוא חשוד ברצח של פארס אלחרוטי מלוד, ואז אמר המדובב כי הרגע הוצא מתאו אחמד אבו זיאד, וכך החל המדובב לספר למשיב כי אחמד סיפר לו הכל, בין היתר, מי היה ברכב, מי ביצע את הרצח, מי הביא את פארס למקום הארוע. לדברי המדובב ענה לו המשיב, כי "אני עשיתי לו טובה ולמה זה מה שמגיע לי". המדובב הראה למשיב פרוטוקול (לדברי ב"כ המבקשת, לא קיים פרוטוקול שכזה), בו מוזכר היה כי המשיב שיתף פעולה עם המשטרה וגם שיקר במשטרה. ואז המשיב שאל את המדובב מה אוכל לעשות בענין ואז סיפר המדובב כי המשיב סיפר למשטרה כי פארס היה עימי ברכב. מרכב אחר ירדו ארבעה יהודים דתיים, עם כובעים וזקנים, והם רצחו את פארס ולא פגעו במשיב. המשיך ואמר כי גם החוקרת שחקרה אותו לראשונה, צחקה על גרסתו. ואמר המשיב למדובב "מה לעשות, ככה יצא לי לדבר" (עמ' 8 שורה 6-8). כלומר, אין זו הגירסה האמיתית אלא זו בדייה אותה בדה מליבו בחקירתו הראשונה.

מוסיף המשיב ואומר כי אחרי שחדלו לירות, והוא ישב ליד פארס, בדקותיו האחרונות, ניסה לשוחח עימו, פארס היה עדיין בהכרה, וזרק מס' מילים וכאשר שאל המדובב את המשיב מה אמר פארס, המשיב שתק.

לאחר שתיקתו של המשיב אמר המדובב כי הוא יכול לנחש מה פארס אמר לו, כי משפחת אבו זיאד הם שפגעו בו, והמשיב הביאו למלכודת, ואז שאל המשיב את המדובב מהיכן הוא יודע את הפרטים?, והמדובב סיפר לו כי על הכל ידע מאחמד. הוסיף ואמר כי אחמד הצטער שלא רצח את המשיב, כי המשיב הוא העד היחיד בתיק (שורה 22).

כאשר שאל המדובב את המשיב האם לא פחד שמשפחת אבו זיאד תרצח אותו? ענה המשיב, כי הוא חשב על זה ולכן היה לו אקדח. ו"היה מוכן". הוסיף וסיפר לו המשיב כי קודם היציאה למקום המפגש יידע את אחיו כי אם משהו יקרה לו , משפ' אבו זיאד הם שהרגו אותו. לדבריו, המשיב סיפר לו כי משפחת אבו זיאד ידעו כי הוא מבצע עבודת מסגרות אצל פארס, ויום אחד הם הגיעו אליו, וסיפרו לו כי הם מעוניינים לנקום בפארס על שרצח את איברהים. היו מוכנים לשלם בעבור כך 100,000 דולר. אחמד ודודו לחצו עליו, לבסוף הסכים. ואז סיפר המשיב למדובב על עסקאות הסמים, כיצד העביר דוגמאות של הסמים לפארס, עד שקבעו יום ומקום ללכת להביא קילו קריסטל, כאשר שאל פארס את המשיב עם מי הם נפגשים?, ענה לו המשיב כי הוא לא מכיר אותם. לקח את פארס ברכבו למקום האירוע, לפני הגיעם למקום האירוע בסמוך למושב דרך את נשקו, וכאשר פארס שאל מדוע הוא דורך את נשקו, ענה לו המשיב – "לך תדע מה יהיה?" (עמ' 10 שורה 3-4).

כאשר התכוון המשיב לרדת לכביש, שאל אותו פארס האם הוא רוצה שיצטרף אליו?, והמשיב אמר לו להשאר ברכב ולא לזוז מהרכב. איך שהחל להתרחק מהרכב אחמד ובן דודו החלו לירות בפארס, לאחר שחדלו לירות, אמר אחמד למשיב כי הוא חייב לירות ברגלו, המשיב אמר לאחמד כי אם יירה בו הוא לעולם לא ייסלח לו על זה. הוסיף ואמר לאחמד כי עדכן את אחיו קודם יציאתו, שאם משהו יקרה לו יידע שמשפחת אבו זיאד הם האחראים לכך.

המשיב מוסר למדובב כי ירו באקדח 38 כדורים, היו שתי מחסניות 16 כדורים בכל מחסנית. לדברי המדובב סיפר לו המשיב כי לאחר שהגיעו השוטרים שהזעיק למקום הארוע, מסר להם כי היורים פנו לכיוון הפוך מכיוון נסיעתם, כי לא רצה שיתפסו אותם על חם. מסר תיאור רכב מוטעה לשוטרים. ציין כי את אקדחו השליך בחולות. לדבריו המשיב מסר כי פחד להסתבך בתיק סחר סמים, כי המשטרה תפסה במקום הארוע 50 גרם. המדובב ענה לו- כי תיק הסמים אינו התיק שמעניין את המשטרה אלא עניין הרצח.

כשנשאל המדובב האם הזכיר המשיב את שמו של בן הדוד של אחמד, ענה כי המשיב לא הזכיר, אך ציין כי הדוד "מחזיק" את כל המשפחה, מאת מות האב. מי שנתן את הסמים למשיב זה הדוד של אחמד, אחרי שירו בפארס. המשיב אמר כי הוא מאמין שהמשטרה לא תפסה את האקדח, אך את הסמים תפסה.

המשיב סיפר לו כי הוא אויים על ידי דודו של אחמד. אם יספר את שאירע.

המדובב יעץ למשיב לספר לחוקרים את כל האמת, לפני שהתיק יעלה לפרקליטות.

עוד ציין כי המשיב אמר שאם הוא מוסר שמות, הוא ישמש כעד מדינה. ואמר למשיב כי במקומו היה משמש כעד מדינה כדי לצאת מתיק שלא שייך לו. המשיב מסר למדובב כי למקום האירוע הגיעו אחמד, דודו, ואדם נוסף.

לגופו של ענין, הודאתו החלקית בתכנון הגעתו של פארס לזירה, הימצאותו בזירה בעת הירי, הודאתו בפני המדובב כי השליך את האקדח במקום האירוע, מאוחר יותר מציאת אקדח ע"י אזרחית, ולאחר בדיקתו חוו"ד מז"פ כי אותו אקדח השתתף באירוע הירי. צירוף האמור, מעיד על קיומן של ראיות לכאורה.

אין חולק כי המשיב בענייננו נכח במקום האירוע, היתה בידיו ידיעה מוקדמת על תכנון המלכודת לפארס, בין אם הכיר את פרטיי התכנון כפי שבוצע ובין אם "חשב" כי מדובר בחטיפה, לענין עבירת החטיפה יודע המשיב כיצד היא תחל אך אין הוא יודע היכן תסתיים ואילו השלכות יהיו לה. המשיב היה צריך לקחת בחשבון כי התוצאה הקטלנית בפועל אכן עשויה להתרחש.

זאת ועוד; עפ"י סעיף 29(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977: המשתתפים בביצוע עבירה תוך עשיית מעשים לביצועה, הם מבצעים בצוותא, ואין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר".

לאור נוכחתו וידיעתו המוקדמת, אין זה לכן משנה כלל מה היה חלקו של כל אחד מהמשיבים, לעניין התוצאה הקטלנית.

טענותיו של ב"כ המשיב, עו"ד מרוז, לענין הפעלת תחבולות ולחצים מצד המדובב, מניעת היוועצות עם עורך דין, הפעלת לחצים מצד החוקרים, שבירת רוחו של המשיב, מהימנות המדובב- מקום הטענות להתברר בפני המוטב שידון בתיק העיקרי וזאת לאור הלכת זדה.

משקבעתי כי קיימות ראיות לכאורה, הרי שקיימת גם עילת מעצר עפ"י דין, שכן חזקה היא שהמבצע עבירות מסוג זה מסוכן לציבור.

עפ"י הוראות סע' 21(ב)(1) לחוק המעצרים, שוב אין רואים במעצרו של המשיב "אמצעי הרתעתי", אלא נושא הוא אופי מניעתי.

(לענין זה ראה פרשת קורמן: "... על רקע זה התבססה והלכה התפיסה המניעתית. לפי תפיסה זו, אין הצדקה למעצר אלא אם ניתן להשיג תכלית המעצר או השחרור כרוך בסכנה לציבור...").

לענין המסוכנות, ראה בש"פ 843/05 בפני כב' השופט א' רובינשטיין שם נקבע:

"המשיב הואשם בעבירה של רצח המקימה חזקת מסוכנות לפי ס' 21(א)(1)(ג) לחוק המעצרים, ואכן, יש בה מסוכנות המובנת לכל אדם;"מקום בו לכאורה הנאשם רצח אדם- אין להניח כי צווי בית המשפט יהיה בהם כדי להטיל עליו מורא. את הסיכון מפניו של נאשם שפגע בערך הנעלה מכל הערכים- יש להטיל על הנאשם ולא על סביבתו" (בש"פ 2646/97 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1)523, 527, השופטת ביניש).

באותו ענין ראה בש"פ 6700/04 - מדינת ישראל נ' תבאת גרה. תק-על 2004(3), 322, עמ' 324.

"בדיקת המסוכנות מחייבת בחינתם של שני היבטים: ההיבט האחד עניינו במעשה. במסגרת זו על בית המשפט לשקול האם המעשה כשלעצמו בנסיבותיו מעלה חשש כי הנאשם עלול לחזור על מעשים דומים, האם המעשה מגלה אופי רע ואלים או מעיד על מועדות. ההיבט השני מתמקד בעושה, עברו ואופיו. כאן אנו שואלים האם לנוכח אופיו, אישיותו או תכונותיו של העושה נשקפת ממנו סכנה לציבור או ליחידיו. (השווה בש"פ 5222/97 פטשניק נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4) 720)".

באותו ענין ראה בש"פ 9877/03 - מדינת ישראל נ' שי עקירו. תק-על 2003(4), 252, עמ' 254.

"זאת ועוד, כתב האישום מייחס למשיב עבירה של רצח בכוונה תחילה. למותר להרבות דברים על חומרתה היתרה של העבירה, שבה טבועה, מעצם טיבה ואופייה, מסוכנות שאין למעלה ממנה. גם נסיבותיהם של המעשים המיוחסים למשיב שניסה להעלים בערמה את מעשיו, מוסיפות חומרה למעשים".

לא בכל מקרה יש לבחון חלופת מעצר, ראה לענין זה בש"פ 922/01 כב' השופטת בייניש, בש"פ6678/93 כב' השופט חשין ראה בש"פ 9198/04 בפני כב' השופט י' עדיאל:

"סעיף 21(ב)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 מורה כי בית המשפט לא יצווה על מעצר, חרף קיומה של עילת מעצר, אלא אם כן "לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה". סעיף זה אמנם מחייב את בית המשפט לבחון חלופת מעצר, אולם הסעיף אינו מחייב, בכל מקרה ומקרה, לבחון חלופת מעצר קונקרטית. בחינתה של חלופת מעצר נעשית, ככלל, בשני שלבים: בשלב הראשון, בוחן בית המשפט אם ניתן להשיג את מטרות המעצר על דרך של חלופת מעצר - יהא טיבה אשר יהא. רק אם מגיע בית המשפט לכלל מסקנה, כי ניתן להשיג את מטרות המעצר בחלופת מעצר, הוא יפנה לבחינתה של חלופת המעצר הקונקרטית הראויה בנסיבות העניין (השווה: בש"פ 7399/01 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 5859/04 מדינת ישראל נ' אבו סביח (לא פורסם)".

לאור כל האמור, אני מורה על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים בתפ"ח 1034/05.

ניתנה היום ט' בסיון, תשס"ה (16 ביוני 2005) במעמד הצדדים.

נגה אהד, שופטת