1

בתי המשפט

פ 040237/03		בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
	תאריך:	כב' השופטת דר' עדנה קפלן-הגלר	בפני:

המאשימה	מדינת ישראל	בעניין:
	ע"י ב"כ עו"ד פמיליה
	נ ג ד
הנאשם	יעיש אפרים
	ע"י ב"כ עו"ד ונטורה דוד

הכרעת דין

1. השאלה העיקרית, על השלכותיה, הנשאלת בתיק זה הינה באשר לזהות מי אשר חבט במתלונן נאור חיים (להלן: נאור) ביום 4 מאי 2003, חבטה חזקה בראשו באמצעות מוט ברזל, ב"כיכר הלחם" בתל אביב בעקבותיה אושפז נאור בבית חולים איכילוב אותו ערב בשעה 18.00 לערך.

המדינה טוענת כי היה זה הנאשם אשר הגיע בסביבות השעה 16:00 ל"כיכר הלחם" הלא היא כיכר המדינה בתל-אביב, איים על המתלונן "היום זה הסוף שלך", לאחר מכן הלך וחזר כשבידו מוט ברזל גדול, חבט במתלונן בכוונה להטיל בו מום או לגרום לו חבלה חמורה. המתלונן איבד הכרתו והחל לדמם וכי הנאשם נמלט מהמקום עם מוט ברזל. המתלונן הובהל לבית החולים, נזקק לטיפול רפואי ותפרים בראשו.

בטענתו של הנאשם - להד"ם.

בתגובתו מיום 17.10.03, כי בזמן ביצוע העבירה המיוחסת לו היה במקום אחר. באמירתו שם כי בזמן הרלבנטי עבד ברדיו 103 בבניית קירות גבס ביחד עם אחר בשם שלמה מן (להלן: מן) עד השעה 18:00 (וראה, להלן דבריו בעדותו).

עובר לכך, טוענת התביעה כי ניהל הנאשם מערכת יחסית רומנטית עם אודליה שרעבי, ילידת 1984 (להלן: "אודליה") וכי השניים התגוררו במאהל ב"כיכר הלחם". כי ביום 28.4.03, ביקר נאור יליד 1986, ב"כיכר הלחם", פגש באודליה ובין השניים נוצר קשר.

בעקבות זאת, איים הנאשם על המתלונן ביום 29.4.03 או בסמוך לכך ב"כיכר הלחם" בכוונה להפחידו ולהקניטו כי לא יתקרב אל אודליה, כי יהא זה סופו של המתלונן ושלה. טענה התביעה כי הנאשם אף התקשר אל המתלונן נאור ואיים עליו כי יהרגו.

הודה הנאשם באשר לנאמר כאן, כי ניהל מערכת יחסים רומנטית עם אודליה, כפר במה הנטען בסעיף 2 לכתב האישום, לענין ביקור נאור ב-28.4.03 ובעקבות כך איום הנאשם על המתלונן ב29.4.03.

הודה הוא באמור בסעיף 5 לכתב האישום, באשר לתנאי שיחרורו ביום 23.5.03, לרבות חובתו להתייצב במשטרת מרחב ירקון בתאריך 25.5.03, בשעה 08:00 לצורך המשך חקירה.

הכחיש כי לא התייצב באותו יום ולא יצר קשר עם היחידה החוקרת, טען כי הגיע הוא באותו יום ובאותה שעה, ואילו המתלונן - הוא זה אשר לא הגיע למקום.

כפר הנאשם באמור בסעיף 6א' לכתב האישום, כי ב-26.5.03 התקשר הוא אל המתלונן, בשעות הערב ואיים עליו כי באם יבוא למשטרה ויזהה אותו - ישלח לו הנאשם "אנשים", והכל על מנת להניאו כי בחקירה על פי דין לא ימסור הודעה או ימסור הודעת שקר והפר הוראה חוקית אשר ניתנה כשורה מאת בית המשפט באשר לאיסור יצירת קשר עם המתלונן.

2. מתוך כך, הביאה התביעה ראיותיה להוכחת הנטען כנגד הנאשם, ואף הנאשם בתורו העיד והביא עדים להגנתו.

התביעה תמכה יתדותיה בשני עדים מרכזיים להוכחת המתרחש ב"כיכר הלחם" באשר לפגיעה במתלונן מאותו מוט ברזל נטען על ידי הנאשם - נאור והעדה אורנה אביטל (להלן: אורנה). באשר לאישום ההדחה בחקירה בדרך איומים, על פי סעיף 245 (ב) לחוק העונשין הנ"ל - אף העד נאור כמו גם באשר להפרת הוראה חוקית , עבירה לפי סעיף 287 לחוק הנ"ל. באשר לגבי כל העבירות הקודמות, הנמנות - פניתה למכלול ראיות שונות במקבצן.

וכבר ברישא דברים ייאמר, כי נתתי אמון מלא בעדותה של העדה אורנה. לא מצאתי כל פירכה בדבריה וכל סיג או שמץ דבר אשר יש בו לגרוע כהוא זה ממשקל דבריה הכבדים כנגד הנאשם.

בחנתי עדותה זו הן בהתייחס להודעותיה במשטרה, לרבות העימות אשר נערך עם הנאשם - ת/6, ראיתי פנים וחוצה להם; בבחינתה היא בעדותה כהופעתה בפני ובעמידתה בחקירה הראשית ונגדית כאחד. אפילו קריאה חוזרת, היום, בעדותה, כלשונה - מראה רצף דבריה, באי הסתרת דברים, באי ניסיון לייפותם באשר לעצמה, ריקעה או התנהגותה. בסיפור מעשה בעומדה מול הנאשם, ועוד קודם לכך במשטרה, בצורה אמינה וברורה.

וכבר עתה - בדחיית דברי סנגור מלומד, כי העדה חולת נפש, מי הנוהגת כטענתו להשתמש בסמים. בטענתו כי מעדותה עולה כי מחלת הנפש ממנה סבלה כביכול היתה אפקטיבית בזמן אירוע; כי בין הפגישות אשר היו לה עם הנאשם בסוף אפריל ובתחילת מאי - מאושפזת היתה עקב ניסיון אובדני (ראה הפניותיו, שם עמ' 38, פרוט' 25.12.03).

כל אמירות סניגור לענין זה, לרבות טענתו כי היתה במצב דיכאון מג'ורי - נדחות בשתי ידים.

וממה נפשך?

בעת עדותה של אורנה - בקש סנגור לדעת פרטים מפי העדה היכן היתה מאושפזת? נענה סניגור מפיה כי היתה היא מאושפזת בפרדסיה. בהתנגדות תביעה להמשך חקירה בענין זה על פי חוק הגנת הפרטיות, בדברי סנגוריה כי "לעדה עבר של אשפוזים פסיכיאטריים" "אם מדובר בסכיזופרניה זה מאוד חשוב וישפיע מאוד על משקל עדותה. אני מנסה לברר ממה סובלת הגברת".

בפניית בית המשפט לעדה. בשאלה, אם התנגדות לה כי יוודע על סמך מה היתה מאושפזת? באמירתה, כי אינה רוצה כי המסמכים של בית החולים יהיו בפני הנאשם והפרקליטות.

בתשובתה היא, בהמשך, מרצונה, כי היתה מאושפזת כ-4 ימים, אשפוז אחד, וכי היו עוד אשפוזים, 4 במספר, התקופה הארוכה ביותר ארכה שבוע ימים. באשפוז האחרון, יום לאחר הביקור את אודליה. כדבריה, על מצבה הדכאוני, נסיונה להתאבד. לדבריה - אינה נוטלת טיפול תרופתי כיום ואף לא נרשמו לה כל תרופות (עמ' 19 לפרוט' 18.11.03).

בדברי סנגור מלומד (שם, עמ' 16 פרוט' 18.11.03). בבקשתו שם לבית המשפט לעצור עדות אותה אביטל ולהמשיך בחקירתה למחרת מתוך וידוע לו על עברה הפסיכיאטרי ורוצה הוא לבחון מחדש השאלות בחקירה הנגדית.

באמירתו שם, כי "המטרה שלי איננה מטרת חיסיון או משהו דומה לענין התיק הרפואי של העדה, אלא מטרתי היא בסה"כ להערך בשאלות לעדה לאור מצב זה".

מתוך הצהרה זו של סנגוריה כי אין הכוונה לבקש הסרת חיסיון רפואי, אלא להערך לשאלות נוספות - היקצה בית המשפט לסנגוריה הפסקה של 10 דקות (שם עמ' 16, 17 פרוט' 18.11.03), הפסקה אשר אף ויתר עליה הסנגור בהמשך (שם עמ' 21).

ויודגש:

חשיפת חיסיון בענין רפואי של אדם אפשרית מכח סעיף 49 לפקודת הראיות, [נוסח חדש] תשל"א - 1971. זאת - היה והאינטרס להבטיח הצדק עולה על האינטרס לפרטיות. במקרה זה - יוסר החיסיון. הכל - באיזון אינטרסים - פגיעה בפרטיות, כבוד האדם/החולה, כנגד זכות נאשם במשפט פלילי כקביעות הפסיקה, והדברים ידועים.

אולם, ראש וראשונה - בבקשת הסרת חיסיון. וכאן - ויתר הסנגור על כך באופן מפורש.

ומצינו בע"פ 1529/94 פלוני נ' מדינת ישראל פד"י עליון 95/2, 1418 לאמר:

"אמת נכון הדבר שהשופט המלומד לא התיר להציג למתלוננת שאלות בדבר עברה הרפואי, אך הסנגור המלומד לא נקט בצעדים להסרת החיסיון לפי סעיפים 49 ו-50, לפקודת הראיות נוסח חדש"; מה לו כי ילין?"

הווה אומר:

ראש וראשונה - לא הוכח כלל ועיקר כי העדה חולה במחלת נפש. אך לו אף אומרת הייתי כן לא כך הדבר, - אין במחלת נפש כדי להסיר מהעד כשירות. דינו כדין כל עד אשר לענין משקל עדותו וסומך בית המשפט על התרשמותו הבלתי אמצעית ממנו (וראה ע"פ 800/85 ברדה נ' נ"י מ(4) 266 עמ' 270; וראה ע"פ 712/94 ג'אברי נ' מ"י מט(2) 332 בעמ' 339 ובעמ' 342).

אף לו תאמר, לגבי אותה עדה, כי סבלה מבעיות נפשיות באשפוזים קודמים, כדבריה היא, לרבות ניסיון אובדני של העת האחרונה עובר לאירוע של 4.5.03 - לא ראיתי לגרוע כהוא זה ממשקל דבריה, כבחינתה היא, על פי מבחני הדין וראה לענין זה ע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל, נא(4) 326 בעמ' 332, 333 וראה האיזכורים שם וראה גם ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל מ(4) 266, בבחינת קל וחומר לעניננו.

כאמור, נבחנה העדה פנימה וחוצה. לא היתה כל סיבה לחשוד בבחינתה היא, תוך כל זהירות המתחייבת משקילת מצבה, כי עדותה בפני מושפעת היתה ממצבה הנפשי או "שהעד אמר מה שאמר כתוצאה מהזיות או מחשבות שווא כלשהן". היתה העדות ברורה, קולחת, ולא ניכר בעדה כל שמץ של בלבול במחשבה.

3. על פי דבריה סיפור המעשה הוא כדלקמן:

באפריל, בנה, שרון, יצר קשר עם אודליה. בנה הכיר בעבר את אודליה מהוסטל בטבריה, עת היו שם יחד והיו חברים גם כשנה.

לאחרונה הבן, שרון, התקשר אל אודליה אמרה לו כי מתחתנת היא ומעונינת לראותו ולדעת שלומו. דיברה איתה אורנה אביטל ושאלה את אודליה אם גם היא יכולה להצטרף, ואמר כי כן. הגיעה אורנה לכיכר המדינה, יחד עם בנה, וחברו נאור.

אודליה - חיה שם בכיכר. התחבקו, הכירה לה אורנה את נאור ועשתה היכרות גם עם הנאשם. נכנסו לחדרה של אודליה, ביקתה כמו סוכה.

עת סיפרה אודליה לאורנה כי אוהבת היא את הנאשם אשר דואג לה, ביקשה אורנה לדבר עימה באופן פרטי. זאת - ללא התנגדות הנאשם. לקחה אורנה את אודליה לצד והזהירה אותה כי הנאשם מבוגר ממנה, תפסיד את חייה; אמרה לה כי אוהבת היא אותה כבתה; הכל - מתוך ועברה היא המון בחייה.

שאלה אורנה את אודליה באם רוצה היא לבוא לנתניה, מקום מגוריה של אורנה. הנאשם לא התנגד ואילו אודליה אמרה כי לא. עזבה אורנה את המקום ובנה שרון ונאור נשארו.

היתה היא מאושפזת בבית חולים (לעיל), ובאה לביתה ולא מצאה את בנה. הלכה לחברו, נאור, אשר ספר לה כי בנה בכיכר המדינה עם אודליה. ביקשה אורנה מנאור לבוא עימה. סרב נאור מתוך ומפחד מאפרים. ומדוע? לדבריו - שיקרה אודליה; אמרה לנאשם כי ניסה נאור להתחיל איתה בכח, ואיים הנאשם על נאור כי אם יבוא לכיכר המדינה ירביץ לו. אמרה אורנה לנאור כי היא אחראית, וכי לא יפחד. הגיעו לכיכר המדינה, ראתה את אודליה, ונאור חיכה.

קראה אודליה לשרון ואמרה אורנה לבנה שרון אשר רצה להשאר, כי יחזור איתה והיה ויכוח. הלכו השלושה - אודליה, שרון והעדה לצהריים וחזרו לכיכר. לאחר מכן - הגיע הנאשם ובא לנאור ואמר לו כי הוא רוצה הוא לדבר איתו בצד. נאור ענה כי אם רוצה הנאשם לדבר איתו, כי ידבר איתו שם. או אז אמר לו הנאשם "חכה חכה, לא גמרתי את הסיפור איתך", והלך.

בא נאור לאורנה ואמר כי מפחד הוא כי רוצה כי ילכו משם. עוד הם עומדים ללכת - ועומדת העדה, אביטל, ליד נאור משמאלה בצמוד אליה" ואז בא אדון אפרים עם מוט ברזל בצבע כסף שבונים סוכה ובא אליו, נתן לו את זה פה בראש" (מצביע על תחילת הקרקפת, תחילת המצח)". העובי פחות מכוס זכוכית עגולה והאורך כ-1.70 ס"מ"... "ואז התחיל לרדת לו דם לנאור והוא התחיל להתפרפר ונפל על הרצפה על הגב, ממש נפל". ערבי אחד, מהכיכר, בא והרימו והחל לרוץ על מנת להזעיק עזרה ולעצור מונית. נהג המונית סירב "ואיך שהמונית נוסעת אמבולנס הגיע". פונה נאור לבית החולים ושם הגיעו חוקרים. הלכה היא איתם לבקשתם, על מנת לזהות התוקף בכיכר המדינה ולא פגשה שם לא את הנאשם ולא את אודליה. והמוט - הנאשם הלך עימו.

בעת האירוע, כשעמדה עם הנאשם, קראה לו - "אפרים, אפרים, בוא רגע. אני רוצה לדבר איתך" " וענה לה "תסתמי את הפה שלך יא זונה יא שרמוטה".

הביקור הראשון בכיכר היה ב-28.4.03 והאירוע בכיכר של התקיפה ב-4.5.03 "אירוע התקיפה היה לקראת הערב. בסביבות 6-7 משהו כזה".

במהלך התקופה - לא ראתה את אודליה בנתניה. ידוע לה כי נאור לקח אותה לנתניה. התנגדה היא למערכת היחסים בין אודליה לנאשם. היא, אודליה - צעירה, בת 18, ואילו הנאשם - מבוגר ממנה. נודע לה גם מאודליה כי יודע הוא כי מעשנת היא גראס, מוכן היה לכך וגם הביא לה, דבר אשר שנוא על אורנה (שם עמ' 14, פרוט' 18.11.03).

בדבריה, כי היא אכן, פעלה לפרק את הקשר מתוך אהבתה לאודליה, אותה הכירה מעל ל-3 שנים, עת חייתה אצלה תקופה ארוכה מאוד והיתה מעורבת בכל בעיותיה. היתה היא מוכנה לקחתה אפילו בכח לנתניה. היתה מוכנה לפעול באסרטיביות כדי לפרק קשר אשר לא מצא חן בעיניה.

שמעה את קולה של אודליה, עת התקשרה לנאור, אשר סיפר לה כי הטרידה אותו רבות. אכן, נוהגת היא להתערב במערכות יחסים של בנה בכוונה שלא יעשה טעויות, לא יתדרדר. היא ובנה "לא אמא ובן, זה חברה לבן, הוא מספר לי הכל. הכל".

בדחות העדה הטחת סנגוריה כי לבנה שרון ענין באודליה ומשכך - התנגדה אורנה למערכת היחסים בין הנאשם עם אותה אודליה, ומשראתה כי לא צלחו הדברים בידה- מעידה היא היום, כעדותה ומעלילה: "אני פעם ראשונה ראיתי את אפרים והפעם השניה של המכות. אין לי אינטרס פה לשקר. אני מעידה על מה שראיתי".

דברים אלה אשר אמרה העדה, אביטל, מוצאים ביטוי מידי כבר בהודעתה מיום האירוע, ת/7 כמו גם ת/8, העימות עם הנאשם ת/5.

4. אל רקע התמונה הנטענת על ידי תביעה, הלאה, בואך אל העד נאור, עד תביעה מרכזי, מי אשר הוא המתלונן, הוא הנחבל, הוא זה אשר התבקש לגביו על ידי תביעה לאמץ הודעותיו ת/20 ת/21 על פי סעיף 10א לפקודת הראיות הנ"ל. באמירה, כבר עתה, כי אכן עומדות הודעות אלה באשר לקבילותן במבחני סעיף 10א(א), ובהעדפתן על דבריו בעדותו על פי מבחנים נמנים בסעיף (ג) שם ובמציאת דבר לחיזוקם על פי סעיף (ד) שם, כפי אשר יוצג להלן.

באמירה, כי אף ללא נקיטת דרך סעיף 10א לאימרותיו - הרי די בעדותו זו כבחינתה, כדבריו, באימוץ, אמרותיו במשטרה (למעט לו תאמר, ואין הדבר כך, גם לפי דברי נאור בעדותו לענין זהוי הנאשם כמי שראה כחובט בו), בנסיבות אירוע, בהצטרפה אל דבריה של עדה נאמנה ביותר, אביטל, כדי להספיק (להלן), להרשעת הנאשם במה אשר מיוחס לו בפירוט ובקביעות להלן.

צא וקרא עדותו של העד נאור:

מי אשר לא התייצב ב-20.11.03 והוצא צו הבאה בעניינו (וראה על הקושי בזימונו ת/14). בהופעתו ב9.12.03, כאשר מיד, לאחר שלוש שורות בהן נשאל מה היה לו עם הנאשם, איזה סכסוך? בתשובתו: "אני הייתי מסוכסך איתו אבל אני לא בטוח שהוא נתן לי את המכה". (שם, עמ' 1, ישיבת 9.12.03).

בחוזרו על דבריו כי אינו בטוח כי הנאשם הוא אשר נתן לו המכה. בדרך תשובותיו. באמירתו, שם, עמ' 2: "אבל אני לא בטוח שזה הוא" (הכוונה לנאשם מולו), וראה שם "היה לי עם אחד אפרים אבל לא אמרתי לך שאני בטוח שזה הוא. היה לי איתו סכסוך עם החברה שלו".

הלאה, לדבריו, כי בעימות במשטרה עם הנאשם - אמר כי זה מי שתקפו. בהכחישו כי פוחד הוא מהנאשם. באמירתו, כי אכן היה לו סכסוך איתו עם הנאשם אך לא ראה מי נתן את המכה. כי נפל.

אף לגבי העובדה כי סיפר במשטרה כי התקשר הנאשם אליו ואיים עליו - בדבריו כי יכול כי אמר דברים אך לא זוכר. היה מטושטש.

בפניה לדרך תשובותיו המתחמקת, אשר אינה מישרה מבט לנאשם. בעויינותו לתביעה, בחוזרו על אמירתו כי אמר על אפרים לשוטרים, כי התקשר אליו לפלפון ואיים עליו כי באם יזהה אותו העד - יפגע הנאשם בו וישלח לו אנשים. ושוב, הכוונה ל"אפרים" "אבל לא זה, יש כל מיני אפרים. לא עליו". ושוב, על דרך תשובותיו, בקריאה רציפה בפרוטוקול. בחזרת בית משפט על אזהרה של פתח דיון.

בחזור העד בעדותו מדבריו קודם לכן. באמירתו, כי כל מה אשר אמר בחקירות משטרה - הרי מדובר בנאשם. הנאשם, הוא מי אשר היה לו, לנאור סכסוך איתו והוא זה אשר התקשר אליו ואיים עליו. (שם, שם).

ועדיין, הלאה באמירתו כי אינו יודע מי נתן לו המכה. הנאשם התקשר ואיים עליו כי לא יתלונן כי נתן את המכה.

בהגשת הודעות הנאשם ת/20-ת/21. בבקש תובעת מלומדת לקבלן על פי הוראות סעיף 10א לפקודת הראיות הנ"ל.

בבקשתה להכריז עליו כעד עוין. בהכרזתו ככזה (שם, עמ' 5). הלאה, בחקירת תביעה חקירה נגדית את העד. באשר העד כי נכון כל מה שאמר בהודעותיו. בהסתיגויותיו, כי אמר שאינו חושב כי הנאשם נתן המכה. לא ראה מי נתן המכה.

ולציין:

עוד בטרם חקירה נגדית, בדברי סניגור כי מבקש הוא לעיין בפרוט' מתוך ושמע במפורש את העד אומר, כי נתן הודעתו במשטרה על פי מה שהגברת אורנה, אמרה לו מה קרה (שם, שם). ואין הדבר כך ואין הדבר עולה מהפרוטוקול, בנפקותו הלאה לדברי העד, כהד לכך.

אישר נאור כי שבוע קודם לאירוע התקיפה בא אליו הנאשם ואמר לו כי זה סופו. ביום בו קיבל המכה אמר לו הנאשם כי זה סופו, לאחר מכן הלך וחזר. ושוב, בדבריו, כי לא ראה עם מה בא הנאשם. ובשאלה - הרי מספר אתה במשטרה פרטים? בתשובתו: "אני מספר לפי אורנה מי ראתה". והנה, ראה, שתי שורות למטה מכך, כבר אומר העד כי..."ראה עם מוט ראיתי בא אבל לא ראיתי שהוא נתן לי עם המוט מכה".

והמוט, כמו מוט של סוכה. כמטר שישים לערך. ושוב, בחוזרו, בדבריו, כי אורנה אמרה לו כי הנאשם דפק לו בראש, אך הוא - לא ראה.

היה הוא במרחק של כשני מטר. ושוב, לא חושב כי הוא, הנאשם, הוא מי אשר חבט בו. לא יודע מי נתן המכה.

אינו זוכר כי אמר לשוטר לאחר העימות כי פוחד מהנאשם ולכן לא יכול לומר לו בפניו; והנה, שתי שורות מתחת לזאת, בהודייתו, כי כן אמר זאת לשוטר, אך אמר זאת מתוך שהשוטר אמר לו כי "שאני יכול לאכול על עדות שקר אז אמרתי כן אני מפחד זהו".

ובשאלה, כי בשום מקום בהודעותיו לא אומר כי אותה אורנה אביטל אמרה לו לומר כי הנאשם חבט בו? בדבריו, כי לא היה צריך להגיד, כי האמין לה.

ובשאלה, אם פוחד הוא מהנאשם? בתשובתו, בתזוזת הנאשם ובהסתכלו הן על המתלונן והן לכיוון בית המשפט. ולשאלה מפורשת למה במשטרה אמרת "אני פוחד ממנו, בכל מקום אתה אומר שאתה ממש פוחד הוא מאיים להרוג אותך אתה פוחד ממנו?" ת: "כן אני פוחד". ש: "אתה פוחד ממנו"? ת: "כאילו עכשיו אני לא פוחד אני פוחד שיתנקם". ש: "על זה שתקף אותך". ת: "כן". (הדגשות שלי - ע.ק.ה). (עמ' 10 שם).

ומיד, בתשובתו לשאלות סניגור - כי לא ראה מי היכה אותו עם הברזל (שם, עמ' 10), כי אורנה אמרה כי זה הנאשם ולא ראה הנאשם מכה אותו.

קשר היה לו עם אודליה "יומיים שלוש, שבוע". והיא באה אליו לנתניה כי רצתה להיות איתו. חבר הוא עם בנו של אורנה. ובשאלה ישירה של סניגוריה כי הודה לאחר העימות כי הנאשם הוא מי אשר היכה אותו כתוצאה מלחץ אשר הפעילו עליו השוטרים - בתשובת העד כי כן.

.... "אני מזהה אותו כמי שהיה עם המוט, אני לא מזהה אותו כמי שהיכה אותי. אורנה אמרה לי שהוא זה שהיכה אותי למחרת בבית החולים אחרי שעתיים".

סכסוך היה לו עם הנאשם בגלל אודליה אשר אמרה לו כי מעוניינת היא בו. זאת, למרות ואמר לה כי היה לו קשר, וניתק. אותה אודליה התקשרה כי יבוא לתל אביב והיא תבוא לנתניה. אורנה לא השפיעה עליו להגיד את מה אשר אומר הוא עתה ואין הוא פוחד ממנה.

ולשאלת בית משפט, בסיפא דברים, מדוע לא מסר בהודעותיו (שם, עמ' 12 לפרוט'), כי את

העובדה אותה מסר בהודעותיו כי תקף אותו הנאשם כביכול, יודע הוא מפי מאורנה? בתשובת העד כי אורנה אמרה לו ולא רצה לערב אותה.

ולאותה תמיהה שם, כי אמור לדעת כי ברגע בו מסר כי הנאשם הוא מי אשר היכה אותו עם מוט ברזל - מפליל הוא אותו, את הנאשם, וצריך היה לומר כי חי הוא מפי אחר? בדברי העד כי תשובה אין לו.

בעת אשר חזר הנאשם חזרה עם המוט אליו, היו הנאשם, הוא, ואורנה אביטל.

5. ומה בפי נאשם?

כנגדם, כאמור, בכפירה מוחלטת של הנאשם, ובהבאת שלושה עדים מטעמו, עדי אליבי. הוא, מן, דליה ואודליה.

וכבר עתה יאמר כי רושם בלתי אמין לחלוטין עשה עלי הנאשם בדבריו, בהתנהגותו, בדרך עדותו. לא האמנתי לו כהוא זה. לא האמנתי לאותה טענת אליבי כפי מתנה, כאמור, ביום 17.10.03, לראשונה, בהקראה לפני, ולא האמנתי לעדי האליבי שלו כולם, לאותה עובדה הנטענת על ידו כי בעת קרות האירוע, קודם לשעה 18.05 של ה-4.5.03, היה הוא במקום אחר.

אמירה זו, אף והיא מטילה דופי קשה בנאשם ובעדיו - נבחנה היא בהשוואת עדותם זו לזו, ובהשוואתן זו לראיות אחרות, לרבות אימרות הנאשם עצמו כפי אשר יוצג להלן.

אותו נאשם, אשר באמרותיו במשטרה, לזכור, טען כי אינו מכיר את המתלונן (ת/3 עמ' 1 ות/4 עמ' 2) ואינו מכיר את אורנה אביטל; וראה למשל בהפניה אל ת/4 מיום 17.7.03 כי: "הביאו לי מישהי שאני לא מכיר... כנראה שיחדו אותה להגיד משהו שקושר אותי". בואך לת/5 עמ' 1 בעימות בין אורנה לנאשם. בדבריו "מי את" וקודם לכן "מי זה אורנה, מי זה הבן אדם הזה". הלאה בעמ' 2, לאחר דברי אורנה על קרות הארוע ורקעו, בחוזרה כאמור על דברים עליהם מסרה כבר בהודעתה ת/7, ת/8 כמו גם בעדותה.

בשאלת החוקר לנאשם באם מכיר הוא אותה? בתשובתו, כבר לאחרי רגעי עימות, כי "לא ראיתי אותה היא עושה איתי טעות חמורה לא מכיר אותה".

בהמשך אמירות על ידי אורנה. בדבריו של הנאשם בסיפא העימות, לאחר הטחת דברים על ידי אורנה לאורך העימות, כקריאתו, וכצפיה בו "כמה זמן עבדת בזנות בחיים שלך" בתשובתה "אתה לא יודע מי אני ומה אני מי מאחורי הגב שלי" בדבריו "שנינו יודעים מי את הבנתי מה עשיתם לקחתם זונה מנתניה אמרתם בואי תעידי נגדו וזהו סגרו עניין".

וקודם לכן, באמירתה כי הגיעה עובר לאירוע פחות מחודש ב-28.4, עם בנה ונאור.

בשאלת הנאשם "מי זה נאור"? בתשובת העדה "נאור חיים זה שהבן אדם הזה כמעט ורצח אותו, כמעט, זה לא היה רחוק". בדברי הנאשם "מה היה מה זה כמעט ורצח אותו"? (שם, עמ'4).

6. כזכור, בתגובתו של הנאשם לכתב האישום - לא מסר כל דבר באשר לפגישה הקודמת ליום אירוע ב-28.3.03 והנה, למעשה, בעדותו, אישר הנאשם דברי נאור כי הגיע נאור עם שרון, בנה של אביטל, לכיכר הלחם. כי דיברו; כי הזמין אותם לקפה. באמירתו כי לאורנה לא נראה כי תתחתן אודליה עם הנאשם. זכור אף לנאשם כי פעם אודליה פנתה ואמרה, כי נאור ושרון נתקעו והלך הוא לחלץ אותם(?) כאמירתו, כי מעולם לא היה לו סכסוך עם נאור ולא היה לו חשד כי אודליה מקיימת קשר כלשהו עם נאור.

והאליבי:-

ב4.5 עבד במשך ארבעה או חמישה ימים רצוף אצל שלמה מן ברדיו אף אם 103 בעשיית קירות גבס עם מחיצות. לרוב סיימו לעבוד מאוחר. ומתוך והתחייב מן לגמור העבודה עד לסוף שבוע ולא גמר, והיה זה היום האחרון - המשיכו הם ברצינות יותר ואפילו הביא מן את חברתו לחיים, דליה, לסייע לו ועבדו הם עד שבע ומחצה.

"לא הייתי במקום לא הגעתי לכיכר לא גרתי בכיכר עצמה". (שם, עמ' 14).

ובהטחת תביעה כי בתגובתו לכתב אישום מסר כי עבד עד שש בערב ואילו עתה אומר הוא כי עבד עד שבע וחצי בערב? בתגובת הנאשם כי "אני מוכן להשאר לפי התגובה"(!) "עבדתי עד שש בערב ולא שבע". משם - נסע הוא לבית מן וישב שם עם עוד פועל אשר היה איתם. דיברו מעט. "נדמה שהלכתי לכיכר, בעצם יכול להיות שכן (העד חושב), הלכנו לכיכר אחרי זה, לא היה לי שום סכסוך עם אף אחד".

לכיכר - הגיע בשש וחצי עם שלמה. לא פגש את נאור ולא דיבר איתו ולא היתה לו כל סיבה לעשות זאת. אורנה אמרה דברים כנגדו כדי להפריד, אפילו בכוח, בינו לבין אודליה.

מעולם לא איים על נאור שלא יתקרב אל אודליה מתוך ויהיה זה סופו וסופה שבוע עובר לאירוע התקיפה.

לא התקשר למתלונן ב-26.5 לאחר שחרורו ממעצרו ב23.5 ואיים כי באם יבוא למשטרה ויזהה אותו - ישלח אליו אנשים.

אכן, צריך היה להתייצב במשטרה למטרת זיהוי ב25.6, הגיע, ראה כי אין מתלונן, אין על מה לדבר. היה במעצר בית ופחד כי יגידו כי הפר אותו. ושתי שורות באותה נשימה "לא הגעתי כי פחדתי שיגידו שאני מטייל. פחדתי". (וראה לעומתו ת/10 דברי החוקר, כי חיכה לנאשם מ-07.30 אותו היום - ולשווא).

7. בואך לעדי אליבי נטען:

עד האליבי, העד מן, במוסרו כי עבד הנאשם אצלו בעבודה בעיתון בהריסת קירות גבס. עבד אצלו הנאשם עוד קודם לכן בערך חודשיים, כל יום משבע וחצי בבוקר, עד שבע, שבע ועשרים, שש וחצי לפעמים.

זוכר העד את התאריך. עבד הנאשם אצלו עד שש וחצי רבע לשבע. יודע הוא זאת, כי אותה תקופה התחיל לעבוד במקומון "בראשון ובשני או בעשרים או בשלושים לחודש לפני כן באותה תקופה כל יום עבדנו עד שבע שש וחצי המקסימום עד שבע וחצי והמינימום עד שש וחצי".

גם חברתו לחיים, דליה, צמודה היתה אליו, כל היום בעבודה כעוזרת: "זוגתי מאז שהכרנו אחד את השני אנחנו ביחד צמודים לאינדקס גם בעבודה. היא היתה כל היום איתנו בעבודה" וגו'. לאחר העבודה היו סביב הבית נהגו הם מדי יום לבוא אליו ובת זוגו היתה עושה ארוחה קלה. כל כמה ימים היה מתחשבן עם הנאשם נותן לו כסף. היו אוכלים ושותים והיה הנאשם הולך לדרכו.

אין העד יודע כי הנאשם היה בתקופת חודש מאי במעצר בית.

"אני לא יודע במה הוא מואשם לא התעניינתי אמרו לי לבוא הגעתי". ובשאלה, כי הנאשם אומר כי עבד עם העד עד 18.00 בתשובה: "שמונה עשרה עד שמונה עשרה ושלושים ומקסימום תשע עשרה ושלושים".

אין לעד רישום מתי שילם לנאשם "וכך בשבע ועשרים שבע ורבע אני לא יכול לדייק הלך ואמר מחר בבוקר להתראות. אני זוכר את הימים שעבד אצלי".

באותו ערב היו הוא, הנאשם, חברתו דליה ועוד פועל, וירד הוא עם כלבו. עבר פלילי לעד, ולראשונה פנו אליו לצורך מסירת עדות, לפני כעשרה ימים, ולא פנו אליו קודם.

לגרסת העדה, בת זוגו של מן, סבלסון דליה, הרי באותו יום "אם איני טועה פחות או יותר עבדו עד שש, שש וחצי נהגו להזמין אותו לבית". באותו ערב היה הנאשם אצלם אם אינה טועה היה זה יום ראשון ואינה זוכרת אם למחרת ראתה אותו או לא.

ומדוע זוכרת יום זה? "כי אם איני טועה דיברו על מריבה שהיתה בסביבה ודסקסנו את הנושא הזה. אני מתכוונת שהיתה איזה שהיא מריבה. לא יודעת בדיוק. בסביבות הכיכר ברחוב ויצמן אם איני טועה אני לא בטוחה. באותו יום היתה המריבה". (שם, עמ' 21).

נודע לה על כך יום יומיים לאחר מכן. ופניה לעמוד 22 שם, באמירתה היא כי יודעת במה נאשם הנאשם, שמעה. סיפרו לה. דובר על זה כי הוא נאשם. בסביבה דיברו על זה, ומי היא הסביבה?

"אצלנו בכיכר המדינה, מישהו אשר עבד איתנו משהו כזה". אינה זוכרת בדיוק.

אינה זוכרת מי מהשכונה דיבר. ש: "ודסקסת על זה עם שלמה"? ת: "כן אמרתי שזה לא יכול להיות. הוא היה אצלנו באותו יום".

ש: "מתי דסקסת על זה"? ת: "באותו יום אמרנו שזה לא יתכן שאפרים קשור לנושא כי הוא עבד אתנו ונהג לסעוד אתנו" וגו'.

ולשאלה, אם שבוע קודם היה אתם הנאשם ברדיו אף אם - בתשובת העדה כי ישנם ימים בהם בעלה עובד לבד והיא לא איתו ..."ואני לא תמיד צמודה אליו בעבודות. ברדיו לא הייתי צמודה אליו".

והלאה, בדבריה "כי באופן כללי ראתה את הנאשם תקופה של חודשיים שלושה".

ובפניה אל העדה, אשת הנאשם היום, אודליה, בת 18 וחצי שנים. מסרה היא כי מכירה את אורנה מזה כחמש שנים; כי ידוע לה כי סובלת אורנה ממחלת נפש; כי השתמשה אורנה בסמים; כי היתה מאיימת בהתאבדות. גרה אצל אורנה שבועיים שלושה בעת אשר היתה בהוסטל "השחר" בטבריה עם שרון בנה של אורנה. לאחר מכן לא היתה בקשר איתו. איננה יודעת באיזה סמים השתמשה אביטל אורנה.

לא היה לה קשר רומנטי עם נאור. לא היתה איתו בקשר. שרון, בנה של אביטל בא לבקרה בכיכר והביא איתו את נאור, אך פרט לכך לא היה לה איתו קשר מעולם. ראתה אותו פעם אחת בלבד ולא היה לו כל קשר טלפוני איתו מעולם. (וראה גם עמ' 32 לפרוט') "הכל פנטזיה שלו ושל אורנה לי מעולם לא היה קשר עם המתלונן".

עובר לאירוע - התקשרה אליה אורנה ואמרה לה כי באם תתחתן - תהרוס לה אורנה את חייה ותגרום לבעלה להכנס לבית סוהר. זאת - מתוך ורצתה כי תהיה עם בנה, שרון "היתה אובססית כלפי". (במקור - ע.ק.ה).

ניסתה אביטל לקחתה בכוח לנתניה, ולא הלכה.

ובאשר לאליבי ליום אירוע - היתה עם הנאשם בבוקר, לפני אשר הלך לעבודה, וגם בין לבין וגם עת חזר. ראתה אותו עובד במאה ושלוש אף אם, כי הלכה אליו לעבודה.

מעשיהם שלה ושל אפרים בכיכר הלחם - לעזור לאנשים במאבק. לא גרו שם מעולם. גרו באיזור השרון.

יודעת העדה כי אביטל היתה אובססיבית כלפיה מתוך ויודעת שכל הזמן שאלה עליה.

"הרבה אנשים שאמרו לי את זה. ומי אלה? "החברה הזאותי וזהו". (שם עמ' 28).

יודעת היא כי בעלה היה עד שבע בעבודה וחזר אליה בשמונה וחצי. יודעת על השעה שבע כי התקשר אליה בשבע.

דיברה היא עם המעסיק מן אותה עת, "וכשהתקשר שלמה דיבר ואז דיבר איתי בטלפון". (מן - ע.ק.ה).

הנאשם דיבר מביתו של מן. דיברה גם עם אשתו. מתוך כך יודעת כי היה זה בבית מן.

בת הזוג היתה בעבודה, אך הם חזרו אל מן הביתה, הגיעה אליהם אודליה בסביבות שבע וחצי. היו הם שם. קבעו אחרי שדיברה בשבע עם הנאשם לבוא אליו, למן.

הגיעה היא מתל אביב, שם שהתה, בתל אביב היתה לעשות סדורים, וביקרה בעבודה בסביבות ארבע חמש ושהתה עד חמש וחצי שש ומשם הסתובבה בתחנה המרכזית. סתם. ואז הלכה לבית מן, בשבע וחצי והלכו לבית.

ולשאלה - כיצד לא הזכירו מן ודליה (וגם לא הנאשם - ע.ק.ה) כי היתה היא איתם? - אינה יודעת.

ולשאלת בימ"ש, איזה אינטרס יש לאורנה, לאחר חמש שנים להיות אובססיבית כלפיה, כדבריה, ולהעליל בתשובה: "היא שמעה שאני מתחתנת וזה הפריע לה, לא יודעת למה".

8. צפיה בת/6 מ-21.7 בין הנאשם ונאור - אכן, בדברי נאור כי אינו מכיר הנאשם כאשר משפט ראשון, בתוקפנות מצד נאשם "מכיר אותי מכיר אותך"? והלאה מכך, בדבריו של נאור לחוקר כי מכיר גם מכיר. אולם, מפחד הוא. בהצביעו על הנאשם כמי שתקף אותו (שם, עמ' 2). בדברי חוקר על הפחד. על טון הדיבור. על ההיסטריה של נאור. (ת/1). זה אשר תקף אותו עם הברזל. באמירתו, כי אינו מסוגל לומר לנאשם זאת בפניו כי מפחד הוא ממנו. כי זיהה אותו מיד. באמירתו, שם כי, מפחד הוא כי ישלח לו הנאשם אנשים, כי אינו מסוגל לומר לו בפניו: "אני בטראומה ממה שהוא עשה לי" (שם, עמ' 4).

אכן, כאמור, בקבילותן של הודעות העד נאור על פי סעיף 10א לפקודת הראיות הנ"ל. בהתקיים הוראות סעיף (א). לאמר כי מתן האימרה הוכח במשפט, העיד העד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו; כי שונה העדות מן האימרה בפרט מהותי בין השאר כאמור עוד בהחלטת בית המשפט בה הוכרז העד נאור כעד עויין.

ראיתי להעדיף אימרתיו המגוללות בת/20, ת/21 כאמור בסעיף 10(ג) ולסמוך ממצאים על אימרה זו. זאת - בהסתכלות על נסיבות מתן האימרה, הראיות אשר הובאו במשפט התנהגות העד במשפט ואותות האמת אשר התגלו במהלכו.

ויפורט:

מסר העד אימרתו, ת/20 בשעה 20.35, בבית החולים, כשעתיים לאחר אשפוזו. (וראה גם דוח שוטר על מצבו - ת/12).

עיון בה מראה בבירור על מסירה רציפה, קוהרנטית וברורה של הדברים בקריאתם. ראיתי גם דבריו בת/21 ב16.7.03, ואף שם באמירות ברורות כפי אשר יפורט להלן.

ראיתי גם ראיתי פחדו של העד כמובע לעיל בעדותו, בהתנהגותו בעת העימות בינו לבין הנאשם.

ראיתי, בהשוואת דבריו לדברי אותה עדת אמת, אורנה. היא, בספרה הדברים כאמור, בצורה ברורה למן תחילת מסירת דבריה במשטרה ועד למסירתם בעדותה. ללא סטיה ללא בלבול, ללא כחל/סרק; ללא השמטת כל דבר אשר יכול "להוריד" מערכה: בין תרצי לומר חפצה להחזיר את אודליה מחיק הנאשם, דאגתה לה, דאגתה לבנה שרון.

לא ראיתי לא בדברי העדה אורנה ולא בדברי העד נאור דבר וחצי דבר אשר יש בו כדי עלילה, עלילת שווא על הנאשם.

מסרו הם גרסת אמת כמובא וכמפורט על מה אשר אירע, ביום אירוע, ומה אשר אירע מספר ימים קודם לכן באותו מפגש אשר הוליד את קנאת הנאשם בנאור. בחשדו/חששו פן תטה אודליה אחרי אותו נאור. בביצוע המעשה על ידו במתלונן בפראות. בלקיחתו אותו המוט לאחר הטחת האיום בו ובאותה חבטה קשה אשר תוצאתה הבהלת המתלונן לבית החולים על פגיעתו, כניכר וכמסומן בת/21 עמ' 1.

פניה לאימרותיו ת/20, ת/21, כקבלתן, מספר הסיפור במלואו על יום האירוע:

על הנאשם בת/20, כתיאורו שם, בן 48, לערך מי אשר רצה לתת מכות ב-18.00 לערך למתלונן, מתוך ואותה אודליה "נדלקה עליו" ובאה עימו שבוע קודם לכן לנתניה והנאשם בא לקחתה. אותה לקיחה מנתניה, אשר מוצאת הד לא ברור בדברי הנאשם, כביכול על הזעקתו לאסוף את שרון בנה של אביטל, ונאור, כי נתקעו בדרך.

בדברי העד, כי ביום אירוע, רצה הנאשם להרביץ לו והלך וחזר עם ברזל מוט ארוך עבה ודפק לו אותו בראש ופתח לו הראש והלך. (ת/20 עמ' 1).

בתיאור תולדות הכרותו את אודליה. תיאור הכרותו את אפרים. על תולדות השבוע קודם לכן. אותו אפרים אשר גר באוטובוס בכיכר יחד עם אותה אודליה. בתיאורו של הנאשם.

בהבעת פחדו של העד כבר ביום 4.5.03, מתוך וכמעט הרגו הנאשם. זאת - כאשר העד לא הרביץ ולא ניסה להרביץ. היה ביניהם ויכוח מילולי על אודליה. בדברי הנאשם לנאור כי לא יתקרב לאודליה כי יהיה זה סופו. זאת - ב-29.4.03, יום שלישי של השבוע עובר ל-4.5. (עמ' 2 שורה 1 ושורה 11).

בדבריו, על תיאור יום אירוע ה-4.5.03 עת בא הנאשם ורצה לתת לעד נאור בוקס, שאל איפה אודליה והלך וחזר עם המוט ודפקו בראשו של העד בחוזקה.

הלאה אל ת/21, על תיאור לכתו ביום אירוע עם אביטל אימו של שרון, על מנת להביא את שרון הביתה.

על התקשרות הנאשם אליו עובר לאירוע. באיימו על העד כי יהרגו, על תיאור האירוע שוב במילות הנאשם לעד: "חכה חכה". בלכתו בהופיעו מול העד עם מוט ברזל וללא מילים במכה בראש איתו בכל הכוח.

באמירת העד בת/21, כי מאז אשר הגיש התלונה במשטרה - התקשר אליו הנאשם פעם אחת ואמר לו כי באם יבוא העד למשטרה ויזהו וגם אורנה (אביטל) תבוא לזהותו - ישלח הוא אל העד אנשים. בדברי נאור, כי כאשר אמר לנאשם כי לא ילשין עליו ולא יזהה אותו במשטרה - בתשובת הנאשם כי יבטל את מי אשר רצה כי יתקשר אל העד. בהבנת העד נאור כי יפגע בו הנאשם באם ילשין עליו או יזהה אותו.

בהעברת המסר לאורנה אביטל על איום הנאשם כי לא יזהו אותו, ובתשובת אורנה לנאור, כי אינה מפחדת מהנאשם.

עד פה בקבלת דברי העד בהודעותיו ובהעדפתם על דבריו בבית המשפט כמתנם כמסירתם, כהתפתלויות העד, כפחדו.

9. אולם, גם דרך אחרת אשר אינה על פי סעיף 10א - פתוחה בפני בית המשפט. זאת - באימוץ הודעותיו של העד, על פי דבריו הוא בעדותו. הוא, באשרו כל דבריו באמרותיו למעט זיהויו של הנאשם, כמי אשר תקף אותו (אם כי כאמור, בסיפא עדותו בחקירה ראשית, לאחר הכרזתו כעד עויין אומר הוא במפורש כי מי שתקפו הוא הנאשם). וראה לענין זה, י.קדמי על הראיות (חלק שלישי) מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003 בעמ' 1161, 1162 בהשלכה לעניננו.

אולם, כך ככך, אף פרט זה - ברי הוא מהגיונם של דברים ומתוצאתם. אותו נאשם הקרב על פי נאור, עם אותו מוט ברזל. מוט סוכה בגובה 1.70 ס"מ ומרחקו מול העד כשני מטר לערך. זאת -לאחר אותם דברי איום. כל אלה המצביעים בבירור על זהות התוקף- כנאשם.

זאת - אף לו ופוחד העד עד הסוף מלאמר אותם הדברים ולהטיחם בבירור מול הנאשם בעת עדותו. (וראה גם דבריו על פחדו בסיפא ת/21).

אותו נאשם, אכן, אשר ניסה להניע את נאור כי לא יעיד בהליך שיפוטי, בחקירה - כי לא יזהה אותו שם. וזאת-באותם איומים רעים, בהפחדתו של העד כפי אשר ניכר בו, אכן באותו עימות ת/6. וראה לעניין זה רע"פ 7153/99 אלגד נ' מ"י פיסקא 11, וראה גם ע"פ 38/85; 20/85 נ' מ"י, כולו בהשלכה לכאן.

אף ללא פרט זה לו תאמר אשר באמירה מפורשת של "הוא האיש" - באים דבריו אלה של העד ומצטרפים להם לדברי העדה אביטל לקורות אותו היום, מי היו במעשה, ומה קרה לעד נאור כתוצאה ברורה מאותה חבטה קשה במוט הברזל בו נחבט על ידי הנאשם.

איני מאמינה לעד כי חי הוא בעניין זה מפיה של העדה אביטל. לו חי היה מפיה של אותה אביטל - היה אומר זאת באמרותיו. היה אומר זאת כבר באמרתו הראשונה ת/20. (וראה הודיתו, מפיו, של נאור בסוף חקירה ראשית גם בתקיפה על ידי הנאשם, כאמור).

רצה הוא לגונן על עצמו עד תום מפחדו של אותו נאשם; בגילוי טפחיים בסוף יום עדות, אך בנסיון הסתרת אותו טפח. בשמירת מרחק מהנאשם. נאשם מאיים, נאשם תוקף, נאשם החוזר ומאיים ברע גם לאחר מעשה. נאשם אשר פצע את המתלונן נאור, גרם לו חבלה חמורה מתוך כוונה לגרום לו אותה חבלה חמורה. בגסות, ברוע, כאשר מימש הוא איומו מאותו היום ושבוע קודם לכן.

כך ככך - בהוכחת הדברים מפיו ומפי אורנה בכל דרך, כמפורט.

שעת אירוע - בסמוך לאותה שעה שש בערב. זאת - בהסתכלות על תעודות רפואיות

ת/15. כאשר קבלת הנאשם בבית חולים איכילוב, אשר מיקומו בשתי דקות אמבולנס אם לא פחות מכיכר המדינה, כבר בשעה 18.09. דוח נט"ן משעה 18.05. וכדברי אורנה ונאור.

אותו עד אשר פונה מיד על ידי אמבולנס כאשר מונית מסרבת לקחתו; כאשר אותה אורנה, לידו, מנסה להזעיק אותה מונית; כאשר הנאשם נישא על ידי אדם אחר, מי אשר היה בסמוך והרימו שותת דם וכאשר אמבולנס הגיח יש מאין והושיע.

אותו חיזוק, לו תרצי המצוי, בין השאר בדברי אורנה על פי סעיף 10א(ד), חיזוק המגיע לכדי סיוע אם תרצה, חזוק המצוי גם בשקרי הנאשם בהתכחשו להכרותו עם השניים באימרותיו במשטרה. (ראה באשר לנאור ת/3 עמ' 1, ת/4 עמ' 2, ת/6 עמ' 1, ובאשר לאורנה - ת/5 לעיל בעימות מפורשות).

10. ולא זו אף זו:

בואך לראיה אחרת, מהותית כנגד הנאשם, המחזקת ראיות תביעה בניתוץ אליבי נטען על ידי הנאשם.

האליבי של הנאשם, אותו אליבי אשר אין בו אמת, בלשון המעטה. הרהיב הוא ואחרים עימו, עוז, בטענה כי במקום אחר היה; כי לא השתתף באירוע הקטטה; כי לא היה בכיכר באותה עת; כי היה בעבודה; כי היה אח"כ אצל המעביד וגו'. בגבב דברים, סתירות ופירכות מתוכם ומתוכנם.

ורק בסוגריים, טרם דיון - תופנה העין לעיון בת/2, הלא הוא פרוטוקול מעצר הנאשם מיום 23.5.03:

בהחלטת בית המשפט שם מצינו, כי: "מתברר כי החשוד מצוי במעצר בית מלא בדירת אחיו ברחוב כצנלסון 14 בבת ים בגין תיק אחר". (וגם קודם לכן הופנה בימ"ש בחקירות סניגוריה כי החשוד, הלא הוא הנאשם - נמצא במעצר בית מזה 11 חודש בבת ים אצל אחיו

שם, עמ' 2, הנאשם גם מוסר דברים אלה ככתובתו בהודעתו מיום 22.5.03).

לכאורה, די היה בעובדה זו כדי לספק טענת אליבי של הנאשם אשר אמור היה להיות במעצר בית מוחלט, ומה לו כי יעבוד או יטייל לו ברחובות או יגור בקראוון עם אודליה אי שם בשרון?

אולם, רואה אני לדון בנאשם ובטענתו טענת האליבי כנגד מעצר הבית בו להלכה היה נתון, זאת - בטענתו כנגד טענות תביעה כעולה מכתב אישום. זאת - כאילו, אכן, הפר מעצר בית בו היה נתון בעניין אחר, כעולה מת/2.

11. ודוק:

אין אותה דחיית דברים מתבססת רק בהעמדת גרסת האחד מול גרסת משנהו, דהינו העמדת אורנה ונאור בעדותם מול הנאשם, או תרצי לאמר בקבלת עדות/אמרות העד נאור כמפורט לעיל, ובקבלת דברי אורנה, כנאמר.

אותו נאשם "המתרצה" להקדים השעה לשש בחקירתו הנגדית, לאחר אשר בחקירתו הראשית, כזכור, טען לשעה מאוחרת יותר שבע בערב.

אותו נאשם אשר לא טרח ולא צעק לפני חוקריו או לפני בית משפט בהזדמנות ראשונה אשר היתה לו כי אליבי לו, כי במקום אחר היה, כי עבד והלך לאחר מכן לבית מעבידו וגו'.

ולא בכבישת עדות עסקינן, אלא בהעלאת גירסה אשר אין בה אמת, במצח נחושה, ובהבאת עדים, המצטרפים לה כדי בזיון וקצף.

אותו נאשם השותה ואוכל בבית מעבידו כביכול והולך אח"כ לכיכר ו"נזכר" כביכול בעובדה זו, כביכול "חושב", בהצגת דברים בפני בית משפט.

אותו נאשם אשר כביכול נטען כי עצור היה בחודש מאי במעצר בית (ת/2) - והנה מהלך הוא ועובד הוא כטענתו אצל אותו מעביד. אותו נאשם אשר אין קבלה או רישום מדוייק על מעשיו ופעולותיו; אותו נאשם אשר אינו מזכיר את חברתו/אשתו היום, אודליה, כי היתה עימם בערב, בבית מן, או ביקרה אותו בעבודתו.

אותה אודליה, המצטרפת, באיחור, לסבך אמירות סותרות: בין תרצי לומר היותה עם הנאשם בעבודתו, דבר אשר לא הוזכר על ידי איש מעדי האליבי לרבות הנאשם; מי אשר באמירה אחת שלה בעדותה, מספרת כי דיברה עם הנאשם בטלפון, מבית מעבידו ולאחר מכן הגיע הוא הביתה, ובאותה נשימה מספרת כי הגיעה היא עצמה לבית המעביד, דבר אשר, כאמור, איש אינו מספר. איש אינו מספר כי ראו אותה בעבודה, כדבריה. בדבריה, פעם אחת, ללא כל איזכור היותה אצל מן בערב, אלא כי ראתה כי הנאשם חוזר, (שם, עמ' 28) ולאחר מכן, באמירה שונה, כי בבית מן ראתה היא אותו שם עת באה מהעיר (שם, עמ' 29).

בדבריה - כי בת זוגו של מן היתה בעבודה עת ביקרה את בעלה, דבר אשר אינו עולה בקנה אחד עם דברי העדה דליה, אם כי עולה בקנה אחד עם דברי העד מן.

אותו מן, המעז לומר כי לא יודע במה מואשם הנאשם ולא התעניין. אותו מן, אשר לא פנו אליו, כדבריו, עד עשרה ימים עובר לעדותו. בדברי חברתו דליה, בניגוד גמור לו, כי "דסקסה" כלשונה עם מן את האירוע וידעו במה נאשם. בדברי מן כי ירד הוא אותו יום עם הכלב. ובדבריה כי הוא נשאר.

בתפירה גסה אותה ניסה נאשם לתפור בגד אשר לא רק כי קצוותיו אינן מכסות גוף אליבי נדחה, אלא החורים נראים בו. בדחיה מדבריו הוא ומדברי עדיו שלו.

וראה באשר להפרכת אליבי, או תרצי לאמר כאן משקל הוכחת נוכחות הנאשם במקום הנטען, והמוכחש בחזית רחבה על ידו באמצעות המתלונן ואורנה, הלכת יסוד ע"פ 80/73 דוד ואח' נ' מ"י פיסקאות 9-13 פד"י כח(2) עמ' 772.

בנובע ובעולה באי אימון באודליה לא רק באשר לאליבי, אלא גם באשר לרקעם של דברים. בין תרצי לומר באשר לקשריה עם אותו נאור; בדחית הכחשתה כי היתה איתו שבוע קודם לכן; אותה עדה הנתפסת בלשונה על "שמועות" אשר שמעה, מ"הרבה" אנשים ההופכים להיות "אחת". בטענה נטענית ונדחית על הסף לרצון העללה מצד אותה אורנה מתוך ורצתה את אותה אודליה לבנה. בהתנגדותה לקשר.

התנגדות לקשר - אכן, אך העללה/המצאה של אותה חבטה קשה בגינה נזקק המתלונן לאישפוז - רחוקים הדברים ותובעים עלבונם כנגד הנאשם.

12. בעולה מהמקובץ, אכן, הרשעתו של הנאשם כהוכחת דברים כנגדו, בעובדות כמפורט ובעבירות כמנינן בכתב אישום למעט עבירת הדחה בחקירה (כלפי אודליה) כחזרת תביעה בסכומיה, ולמעט עבירה של הפרת הוראה חוקית על פי סעיף 6א לכתב האישום, ובזכויו מעבירות אלו.

ויוסבר:

אכן, כעולה מת/21 עמ' 2 - התקשר הנאשם לנאור "זה היה אם אני לא טועה בשעות הערב של יום שני בשבוע, מספר ימים לאחר שהוא היה בבית משפט על התקיפה שלי". וגו'. (הדגשות שלי - ע.ק.ה).

על פי ת/2 - היה הנאשם בבית המשפט ב-23.5.03. יום שני הסמוך - אכן ה-26.5.03. על פי צו בית המשפט מיום 23.5.03 בת/2 - קיים היה איסור יצירת קשר עם המתלונן עד 26.5.03 ("עד" - כולל על פי חוק הפרשנות ס' 8).

אולם - ת/21 ניתן ביום 16.7.03. לגבי ארועי מאי - הווה אומר, בבחינת דברי העד עצמו - שלא בבטחון מלא בתאריך הספציפי. בהעדר אותו בטחון הדרוש בפלילין לגבי קביעת התאריך. יכול ויום שני - היה שבוע לאחר 26.5.03.

מספק זה - זכאי הנאשם להנות. בזכויו מאישום הפרת הוראה חוקית לענין זה. (סעיף 6א לכתב האישום).

ובאשר לעבירת ההדחה - מתקיימת היא, בין תאמר בתאריך 26.5.03 או שבוע לאחר מכן. במתן הזדמנות לנאשם להתגונן; נאשם, אשר קו חזית הגנתו היתה בהכחשה כוללת למעשים נטענים נגדו, לרבות עבירת ההדחה. וראה לענין זה, בין השאר, ע"פ 545/88 בן עזרא נ' מ"י מג(2) 316, בעמ' 323 מפי השופט א' מצא; וראה ע"פ 67/79, 63 עוזר ואח' נ' מ"י לג(3) 606 בעמ' 615 מפי השופט (כתוארו דאז) א' ברק בהשלכה לעניננו.

ובאשר להפרת הוראה חוקית על פי הנטען בסעיף 6ב' לכתב אישום -

כעולה מת/1, שוחרר הנאשם ביום 23.5.03, כאשר צריך היה להתייצב במשטרה למטרת זהוי ביום 25.5.03 בשעה 8.00. הנאשם לא התייצב. ניסה הוא לומר בעדותו בתחילה כי התייצב כזכור, ואילו המתלונן לא הגיע, לאחר מכן הודה כי לא התייצב (וראה גם ת/10 מיום 17.7.03).

סוף דבר בהרשעת הנאשם במיוחס לו בכתב האישום ובעבירות המנויות, כמנוי להלן: חבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין תשל"ז-1977; איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק הנ"ל; הדחה בחקירה בדרך של איומים, עבירה לפי סעיף 245(ב) לחוק הנ"ל כלפי נאור; הפרת הוראה חוקית עבירה לפי סעיף 287 לחוק הנ"ל (אי התיצבות למסדר הזהוי). בזיכוי הנאשם מעבירת הדחה בחקירה, עבירה לפי סעיף 245(א) לחוק הנ"ל כלפי אודליה, כחזרת התביעה מאישום זה בפתח סכומיה, ובזיכוי מעבירת הפרת הוראה חוקית בענין המתלונן.

ניתנה היום ג' בשבט, תשס"ד (26 בינואר 2004) במעמד הצדדים.

ד"ר עדנה קפלן-הגלר

שופטת

הסניגור:

הנאשם הורשע בפני כבוד השופט גורפינקל בתיק אחר ואני אבקש לצרף תיק זה בפני כבוד השופט גורפינקל. התיק קבוע כבר לחודש מרץ.

עו"ד בן טולילה:

לאחר עיון בסעיף 39 לחוק העונשין התשל"ז-1977 אינני סבור כי יש סמכות לבימ"ש לעשות זאת מתוך ומדובר "בעבירות אחרות שהוא מודה שעבר אותן". הוא גם חוטר תחת תכלית החוק שנועדה לחסוך מהזמן לכן מדברים בלשון "הודה".

הסניגור:

הנאשם לא הודה. הנאשם הורשע בדין. יש הבדל.

לפי התכלית שהציג חברי צריך לטעון פעם אחת לעונש. אנו מבקשים שיהיה בפני השופט גורפינקל מאחר ושם הורשע בתיק אחר. לכן יש לשקול בעת שיגזר דינו יש לגזור דינו פעם אחת.

החלטה

לפני אשר החליט בימ"ש בעניין ביקש הוא מהצדדים לעיין בחוק ועיין בו גם כן כמובן, ולא נראה לי על פני הדברים כי סעיף 39 התכוון למצב דברים זה. התכוון הוא למצב בו לאחר הרשעה מבקש אדם למשל לצרף תיקים אשר בהם מודה הוא ולא במצב בו שני תיקים עניינם בהרשעה שלא על פי הודאה.

מתוך כך, אף כי ראוי הוא כי כל התמונה תהיה בפני בימ"ש אחד, הרי במקרה זה לא נראה כי ניתן לעשות הדבר.

אשר על כן הטיעונים לעונש בתיק זה ישמעו בפני.

הצדדים כמובן מוזמנים לעיין בפסיקה והיה וימצאו להאיר עיני בימ"ש, על הלכה אחרת בעניין, לא תהיה כל מניעה מצד בימ"ש להעביר את התיק לדיון בפני מותב אחר או במידה והנאשם יבחר זו להעביר התיק האחר לדיון כאן.

כל עוד לא הובאה בפני הלכה אחרת הרי הטיעון לעונש יהיה בתאריך 5.2.2004 שעה 10.00.

הנאשם יובא ע"י שב"ס.

ניתנה היום ג' בשבט, תשס"ד (26 בינואר 2004) במעמד הצדדים.

ד"ר עדנה קפלן-הגלר

שופטת

קלדנית:רז