118

בתי המשפט

פ 040056/05		בית משפט מחוזי תל אביב-יפו
25.5.2006	תאריך:	כבוד השופט שהם אורי	בפני:

המאשימה	מדינת ישראל ע"י ב"כ עו"ד נועה תבור	בעניין:
	נ ג ד
הנאשמת	גלינה בת ניקולאי גוריאצקין ע"י ב"כ עו"ד מיכל בכר

גזר דין

1. הנאשמת, גלינה גוריאצקין, ילידת 9.12.1974, הורשעה בעבירות של התעללות בקטין ובחסר ישע, לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ושל תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(ב)(2) בנסיבות סעיף 368א(1) לחוק העונשין.

מלכתחילה, הודתה הנאשמת בעבירות שיוחסו לה, ככל שהדבר נוגע לאירועים שהתרחשו ביום 17.2.2005, ואשר תועדו במצלמה נסתרת. כפי שנקבע בהכרעת הדין, שכרו המתלוננים את שירותיה של הנאשמת, כמטפלת בביתם, וזאת לשם טיפול בשני ילדיהם התאומים נ.ד. (להלן: "התינוקת" ו-א.ד. (להלן: "התינוק"), ילידי 28.7.2004.

הנאשמת לא כפרה בנטען בכתב האישום, לפיו ביום 17.2.2005 תקפה את התינוקות בהיותה אחראית עליהם, בכך שאחזה בתינוק א.ד. וטלטלה אותו בחוזקה. בהמשך תקפה הנאשמת גם את התינוקת נ.ד., בכך שחבטה בראשה, בגבה ובישבנה. כמו כן, אחזה הנאשמת בגב חולצתה של התינוקת, הרימה וטלטלה אותה בצורה זו אל חדר הילדים, ולאחר זאת חבטה בה בבטנה ובגבה. משסירבה התינוקת לאכול, ומשבכיה לא פסק, תקפה אותה הנאשמת בכך שסטרה פעמיים בפניה ובראשה.

בכתב האישום יוחסו לנאשמת מעשים מעין אלה, במספר הזדמנויות, לפני המועד בו תועדו מעלליה, כמפורט לעיל. הנאשמת כפרה בכך וגרסה כי מדובר באירועים שהתרחשו, אך ורק, ביום 17.2.2005. בשל כפירתה זו של הנאשמת, נשמעו ראיות התביעה וההגנה, ולאחר זאת נמצאה הנאשמת אחראית גם לביצוע מעשים נוספים שיש בהם משום התעללות בקטין או בחסר ישע, ומשום תקיפה בנסיבות מחמירות.

הרשעתה של הנאשמת התבססה, בעיקרו של דבר, על ההודעה אשר נמסרה על ידה במשטרה ועל תשובתה לשאלה "האם בעבר עשית דברים דומים?". על שאלה זו הגיבה הנאשמת:

"כן, רק עם נ.ד. ו-א.ד. היו מקרים כאלה, בערך פעם פעמיים בשבוע היו קורים דברים כאלה. שבוע אחרי שהתחלתי לעבוד בערך התחלתי לעשות את הדברים האלה... נראה לי שזה התחיל ב-30 בינואר, אני הייתי מתעצבנת מדברים, דברים פרטיים כמו החובות שלי".

בהמשך, אומרת הנאשמת:

"בפעם השניה אני חושבת שהייתי לבד עם התינוקות, הרבצתי להם, גם זרקתי ככה וגם נתתי ככה מכה בראש, בטוסיק, לקחתי בצורה כמו שראינו אותו דבר. וככה זה חזר בכל הפעמים".

2. הנאשמת הופנתה אל שירות המבחן לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינה.

מהתסקיר עולה כי מדובר בילידת רוסיה, כבת 31, אשר עלתה לישראל עם בת דודתה בשנת 1998, בהיותה כבת 24. מספר חודשים לאחר מכן עלו גם הוריה של הנאשמת ארצה.

בשלב כלשהו, שב האב לרוסיה על מנת לממש את רכוש המשפחה ושם מצא את מותו, לאחר שנרצח באכזריות.

מותו של האב גרם למשבר עמוק מבחינתה של הנאשמת, אשר נותרה לבדה בארץ, ביחד עם אמה.

האם, אשר עבדה בארץ מוצאה כפסיכולוגית, מוצאת את פרנסתה, כיום, בעבודות נקיון, לאחר שנכשל נסיונה לעסוק בשיווק שירותי רפואת שיניים, והיא אף הסתבכה בחובות כספיים כבדים, אשר בחלקם מוטלים גם על שכמה של הנאשמת.

לנאשמת אחות כבת 34, נשואה ואם לילד, אשר נותרה ברוסיה ועובדת כמנהלת סופרמרקט.

הנאשמת השלימה את לימודיה התיכוניים ברוסיה וכן למדה במשך שנתיים הנהלת-חשבונות. עם הגיעה לישראל החלה ללמוד במכללה בתחום המחשבים, אך בשלב כלשהו החליטה להשתלב בלימודי הנדסאות בתחום הצילום במכללת קרית-אונו, וכל שנותר לה להשלים הוא את פרוייקט הגמר לשם קבלת התואר.

מזה כ-7 שנים מצויה הנאשמת בקשר עם בן-זוג, אותו הכירה חודשים ספורים לאחר עלייתה ארצה. בתסקיר צויין כי בן-הזוג ואביו מסייעים לנאשמת ולאמה מבחינה כלכלית, הגם שהנאשמת עצמה תיארה תחושה של חוסר בטחון בקשר עם בן זוגה.

אשר לעבירה המיוחסת לה בכתב האישום, טענה הנאשמת כי לא הוכשרה לתפקיד מטפלת, הגם שקודם לכן טיפלה, בהצלחה, באחייניו של בן-זוגה.

קצינת המבחן, הגב' ורד אהרוני, ציינה כי הנאשמת עצמה מבינה היטב את האיסור שבמעשיה ואת חומרתם, והתרשמה כי הנאשמת "מבוהלת מעוצמת התוקפנות שביטאה ... וחשה בלבול ופחד ועל כך מגיבה באמצעות ניתוק רגשי והסתגרות". אותה בדידות והסתגרות רגשית בצד חוסר הבטחון שגילתה הנאשמת, באים לידי ביטוי בגילויי עצבנות ורוגז וכן בסף תסכול נמוך ומתח פנימי רב.

להערכת קצינת המבחן, נתונים אלה עמדו בבסיס התנהגותה התוקפנית של הנאשמת כלפי התינוקות בהם טיפלה.

הנאשמת סירבה לכל הצעה לקבלת סיוע מאת שירות המבחן, בשל חוסר האמון בגורמי סמכות וקשייה של הנאשמת ביצירת קשר עם אחרים. לפיכך, אין בפי שירות המבחן כל המלצה טיפולית בעניינה של הנאשמת. עם זאת, ממליץ שירות המבחן לקחת בחשבון את מצבה הנפשי בכל עונש אשר יוטל עליה.

3. הנאשמת הופנתה, על ידי באת-כוחה, לבדיקה ואבחון פסיכיאטרי מטעמו של ד"ר איליה רזניק, בעל תואר דוקטור לרפואה משנת 1989 מאת האוניברסיטה הרפואית במוסקבה. לד"ר רזניק נסיון קליני ומחקרי במוסדות רפואיים רבים בארץ, ולזכותו יותר מ-80 פרסומים מקצועיים בתחום האבחון והטיפול בהפרעות נפשיות.

בחוות-דעתו מסתמך ד"ר רזניק על מסמכים שונים, שהוצגו בפניו, ובהם כתב האישום שהוגש נגד הנאשמת והכרעת הדין אשר ניתנה בעניינה. ד"ר רזניק פגש את הנאשמת בתאריך 15.2.2006 וקיים שיחות איתה ועם אמה, אשר התלוותה אליה.

בחוות-הדעת ציין ד"ר רזניק כי הנאשמת לא שיתפה עימו פעולה בתחילת המפגש, אך בהמשך, לאחר שיחה משותפת עם האם, הסכימה להפתח בפניו. באותו מפגש איבחן ד"ר רזניק אצל הנאשמת סף גירוי ותסכול נמוכים ומצב רוח ירוד. הנאשמת נתונה בפחדים וחרדות וכן מלווה בכעסים רבים, בעיקר על עצמה אך גם על גורמי החקירה, אשר לטענתה חקרו אותה בצורה מגמתית ובניגוד להוראות.

הנאשמת ביטאה מחשבות תסכול וייאוש, וסיפרה כי חולפים בראשה זכרונות חודרניים בקשר למות אביה. עם זאת, ציין ד"ר רזניק, כי השיפוט החברתי ובוחן המציאות של הנאשמת תקין, וקיימת אצלה תובנה חלקית באשר למצבה הנפשי והמשפטי.

להערכתו של ד"ר רזניק, סובלת הנאשמת מהפרעה פוסט-טראומתית ממושכת וכרונית והיא שרויה במצב דכאוני קל עד בינוני. המצב הדכאוני נובע בשל מצוקה נפשית, ובכלל זה בשל חובותיה הכבדים ומצבה המשפטי.

על רקע תובנתה הלקויה של הנאשמת באשר למצבה הנפשי היא סירבה להחל בטיפול, אשר יכול להביא להרגעתה ולאפשר לה שליטה טובה יותר על התנהגותה ועל דחפיה.

לגישתו של ד"ר רזניק, ניתן להסביר את התנהגותה באירועים המתוארים בכתב האישום, לפחות באורח חלקי, במצבה הנפשי הקשה באותה תקופה ובנסיבותיה האישיות והמשפחתיות המיוחדות. כאמור, הנאשמת אינה נותנת אמון באיש ואינה מוכנה לקבל עזרה הולמת, וסביר להניח כי גם אם יוטל עליה עונש מאסר, הרי שהיא תסרב לקבל טיפול נפשי ופיזי, הדרוש לה כעת. בהעדר טיפול כזה, עלול מצבה של הנאשמת להתדרדר במהירות, עד כדי סיכון פיזי של ממש.

לפיכך, ממליץ ד"ר רזניק להמנע מהטלת עונש מאסר בפועל על הנאשמת ולהפנותה לטיפול מתאים במערכת הסוציאלית (כמו שירות המבחן), ובמקביל להפנותה לטיפול אמבולטורי במסגרת מחייבת בדרך של מתן צו לטיפול מרפאתי כפוי.

בתשובותיו לשאלותיה של התובעת, עו"ד נועה תבור, אישר ד"ר רזניק כי לא עיין בהודעה שמסרה הנאשמת במשטרה ואף לא בפרוטוקול עדותה בבית המשפט. בנוסף, אישר ד"ר רזניק כי פרט לשיחה עם הנאשמת ועם אמה, לא עמד בפניו כל חומר נוסף הנוגע לרקעה ולבעיותיה הנפשיות.

כמו כן, מסר ד"ר רזניק כי לא ציין בחוות דעתו את העובדה כי לנאשמת קשר עם בן זוג המתמשך על פני תקופה של כשבע שנים. לדבריו, הסיק משיחתו עם הנאשמת כי מדובר בקשר בלתי מחייב ובלתי עמוק, אשר ידע עליות ומורדות.

בהתאם לכך, אמר ד"ר רזניק, בעמ' 107 לפרוטוקול, ש' 28: "בן הזוג לא היה בתמונה ולא עזר לה (לנאשמת - א.ש.)".

לעומת התרשמותו זו של ד"ר רזניק, סיפרה הנאשמת, בעדותה בביהמ"ש כי עברה להתגורר בבית חברה, ואף טיפלה, במשך חודשים ארוכים, באחייניו של בן-הזוג.

כעולה מתסקיר שרות המבחן, הרי שאותו בן-זוג ואף אביו, תמכו בנאשמת ובאמה מבחינה כלכלית.

בעמ' 108 לפרוטוקול, ש' 18, אמר ד"ר רזניק כי: "לו היו מקורות אחרים של אינפורמציה, התמונה היתה יכולה להצטייר במלוא הגוונים". זאת, בתשובה לשאלת התובעת אם היה משנה את מסקנותיו כפי שאלה הופיעו בחוות דעתו, לו ידע כי הנאשמת מתגוררת עם בן זוגה וכי בתקופה הרלבנטית למדה ועבדה למחייתה.

להשלמת התמונה, ראוי לציין, כי מטעם התביעה העיד המתלונן, אביהם של התינוקות, אשר מסר כי הבחין בנסיגה בהתפתחות ילדיו בתקופה שלאחר הארועים המתוארים בכתב האישום. המדובר בהתדרדרות בקצב התפתחותם של הפעוטות, דבר שהוביל את ההורים להחלטה לפנות ולקבל טיפול מקצועי. האב מסר כי הם הופנו לפסיכיאטרית, המשמשת כמנהלת המכון לבעיות נפשיות וטראומתיות, והיא אשר מטפלת בתינוקות. המתלונן התבקש להבהיר את דבריו בנוגע לנסיגה התפתחותית של ילדיו, ולדבריו מדובר בהתכנסות של הפעוטות ופגיעה בשמחת החיים, ולגבי התינוקת מדובר אף בירידה בגרף ההתפתחות, כך שהתפתחותה איטית יותר ביחס לקצב ההתפתחות התקין. רק בגיל שנה ותשעה חודשים שולבו התינוקות בגן, וזאת לפי המלצתה של הפסיכיאטרית.

האב מסר לביהמ"ש כי יעשה מאמץ לקבל חוו"ד רפואית מאת הרופאה המטפלת בתינוקות, אך עד למועד הטיעונים לעונש לא הומצאה חוו"ד כלשהי בנושא זה.

4. התובעת, עו"ד נועה תבור, הדגישה בפתח טיעוניה, כי מדובר בעבירות חמורות ביותר, שמהותן תקיפה של תינוקות חסרי ישע, אשר אין ביכולתם למלט עצמם מידי התוקפת, ולהתלונן על מעשיה.

אין ספק, כך מוסיפה וטוענת התובעת, כי במעשיה הנלוזים של הנאשמת קיים פוטנציאל ממשי של פגיעה בנפשם של התינוקות, והדבר עלול לגרום להם לנזק נפשי ארוך טווח.

התובעת ציינה, בהקשר זה, כי העבירות בהן הורשעה הנאשמת הינן עבירות התנהגותיות ולפיכך אין צריך להוכיח קיומו של נזק פיזי או נפשי.

הנאשמת היתה אדישה לבכיים של התינוקות והתעללה בהם, שעה שהיתה אמורה לשמש להם מגן חם ומלטף. גם אם נניח כי הנאשמת היתה נתונה במצב נפשי קשה ואף סבלה מדיכאון, הרי שאין בכך כדי להצדיק את מעשיה האכזריים כלפי התינוקות חסרי הישע.

כן הדבר, כך טוענת התובעת, לגבי כל הסבר אחר כמו קושי כלכלי או כל מצוקה אחרת, שהיו מנת חלקה של הנאשמת.

התובעת הזכירה כי הנאשמת הורשעה בסדרה של מעשים ולא רק באירועים שהתרחשו ביום בודד אחד, ולפיכך, יש להשית עליה עונשים הולמים ומרתיעים כמידת חומרתם של מעשיה. זאת, על מנת שהדבר ישמש תמרור אזהרה מאיר עיניים לנגד עיני כל מי שמופקד על שלומם ובטחונם של פעוטות, ובכלל זה מטפלות, גננות והורים.

לגישת התובעת, יש לענוש ביתר חומרה מי שמשמשת כמטפלת בפעוטות, אף לעומת הורים הפוגעים בילדיהם, שכן שליחת ההורים לריצוי תקופת מאסר בפועל מהווה משום ענישה נוספת, מבחינתם של הילדים הקטנים.

התובעת התייחסה בטיעוניה לחווה"ד הפסיכיאטרית, בציינה כי מדובר בחוו"ד מגמתית, אשר אינה מבוססת על תשתית עובדתית ראויה. לשיטתה של התובעת, לא היה כל מקום להמלצה, לפיה תופנה הנאשמת לטיפול מרפאתי כפוי, כיוון שאין מדובר במי שמוגדרת כחולת נפש.

גם אם יש לקחת בחשבון את נסיבותיה האישיות של הנאשמת, הרי שיש ליתן להן משקל מוגבל בלבד, לנוכח חומרת מעשיה ותוצאתם האפשרית.

התובעת הוסיפה וטענה כי הנאשמת לא הביעה חרטה על מעשיה, והיא אף אינה מקבלת אחריות על מלוא המעשים, שכן היא בחרה להודות רק במה שתועד בקלטת, אשר הוגשה לביהמ"ש.

התובעת הגישה פסיקה לביהמ"ש, ממנה ניתן ללמוד על גישתם המחמירה של בתי המשפט לעבירות מסוג זה.

לאור האמור, ביקשה התובעת לגזור על הנאשמת מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על-תנאי, ולחייבה בתשלום פיצוי למתלוננים וכן קנס, גם אם סמלי בשיעורו.

ב"כ הנאשמת, עו"ד מיכל בכר, הפנתה בראשית דבריה לחוות הדעת הפסיכיאטרית, אשר לשיטתה מתארת כדבעי את מצבה של הנאשמת, וראוי, לפיכך, ליתן משקל רב להמלצותיו של הפסיכיאטר.

הסנגורית הוסיפה וטענה כי אין פער של ממש בין האינפורמציה שנמסרה על ידי הנאשמת לפסיכיאטר ד"ר רזניק, לבין הדברים שמסרה בעדותה בביהמ"ש.

המדובר בבחורה צעירה ללא כל עבר פלילי, אשר כיום הינה שבורה ורצוצה.

תסקיר שירות המבחן מתאר נסיבות חיים קשות ביותר, ובעיקר אמורים הדברים ככל שהדבר נוגע לגורל אביה של הנאשמת, אשר נרצח בעת שהותו ברוסיה, והיא לא זכתה לפקוד את קברו.

הנאשמת לא התערתה בחברה בישראל, כפי שהדבר תואר בחווה"ד הפסיכיאטרית, וקשריה עם בן זוגה לא היו משמעותיים.

לאחר עלייתה של הנאשמת ארצה היא התגוררה במרבית הזמן עם אמה ולא עם בן הזוג.

עוה"ד בכר הוסיפה וטענה כי התקשורת ירדה לחייה של הנאשמת, והיא הפכה לחיה נרדפת, לאחר שהקלטת, בה תועדו מעשיה, שודרה בכל אמצעי תקשורת בישראל.

מצבה השברירי ממילא של הנאשמת הפך לקשה עוד יותר לאחר פרסום הקלטת, והיא זכתה למסע של גידופים ואיומים על חייה.

הסנגורית סבורה כי יש לקחת בחשבון נסיבות אלה, שכן לאחר שידור הקלטת הוצגה הנאשמת כ"מטפלת המתעללת של המדינה", בעוד שאין מדובר במפלצת, כפי שזו תוארה על ידי ב"כ המאשימה.

עו"ד בכר ציינה עוד כי הנאשמת הביעה חרטה מהרגע הראשון, כפי שהדבר עולה מהודעתו של אבי הפעוטות במשטרה. את כל מעשיה של הנאשמת ניתן להסביר על רקע מצבה הנפשי הקשה, וכיום היא חשה בושה רבה, והיא אף מגלה סימני בהלה, עקב התוקפנות שהתגלתה במעשיה.

גם הסנגורית הגישה פסיקה ממנה עולה כי במקרים מסויימים הוטלו עונשים מתונים על עבריינים, שהורשעו בעבירות של התעללות בקטין או בחסר ישע.

בעיקר הפנתה הסנגורית לגזה"ד שניתן בביהמ"ש המחוזי בת"פ (ת"א) 40067/05 מ"י נ' פלונית, ע"י כב' השופטת ד"ר עדנה קפלן-הגלר. באותו מקרה הורשעה הנאשמת, מטפלת כבת 64, בעבירות דומות בגין התעללות בתינוקת בה טיפלה.

ביהמ"ש אישר הסדר טיעון, שגובש בין התביעה להגנה, וגזר על אותה נאשמת 6 חודשי מאסר, אשר ירוצו בדרך של עבודות שירות.

עוה"ד בכר טוענת כי התביעה אינה רשאית לדבר בשתי לשונות, כאשר במקרה שלפנינו דורשת היא להשית על הנאשמת מאסר בפועל לתקופה ממושכת, ואילו במקרה דומה הסכימה אותה תביעה להשית על מטפלת אחרת 6 חודשי עבודות שירות, וזאת בלבד.

עוד הפנתה הסנגורית לגז"ד שניתן על ידי בת"פ 40402/02 מ"י נ' נטלי באקו, שם דובר באם אשר התעללה בבנה הקטין, כאשר עסקינן בהרשעה שלישית של אותה נאשמת בעבירות דומות. העונש אשר נגזר עליה היה 18 חודשי מאסר על-תנאי, וזאת לאחר שהובהר לביהמ"ש כי ילדיה הקטינים של הנאשמת הוצאו מרשותה וכי אין כוונה להחזירם להשגחתה, בטווח הנראה לעין. בנסיבות אלה סבר בית המשפט כי הטלת עונש מאסר ממשי על הנאשמת, ולו בדרך של עבודות שירות, אינה משרתת מטרה עונשית כלשהי.

הסנגורית הזכירה כי בשיטתנו המשפטית ענישתו של נאשם צריכה להיות אינדיבידואלית, ועל בית המשפט לתת דעתו, בין יתר השיקולים, לצרכי שיקומו של העבריין.

עו"ד בכר הוסיפה וטענה כי הקטינים עצמם לא נפגעו בגופם או בנפשם, וזאת ניתן להסיק מכך כי המתלונן לא הגיש מסמכים רפואיים נוספים. הסנגורית אף הפנתה לדו"חות הרפואיים שהוגשו אודות התינוקות (ס/1 ו-ס/2) שגם מהם ניתן ללמוד, לשיטתה, כי לא נגרם כל נזק לתינוקות.

לאור האמור, ביקשה הסנגורית ליתן לנאשמת הזדמנות לשקם את עצמה ושלא להשית עליה עונש מאסר לריצוי בפועל, כעונש ראשון מבחינתה. עונש מאסר בפועל מבטא, לגישת הסנגורית, רצון לנקמה מבלי שיש לו הצדקה עניינית כלשהי.

עצם קיומו של ההליך הפלילי תרם את תרומתו והבהיר לנאשמת את חומרת מעשיה, ואין צורך להוסיף על כך עונש מאסר ממשי.

לעניין זה, חזרה הסנגורית והפנתה לחוות-הדעת הפסיכיאטרית, ממנה עולה כי הטלת עונש מאסר על הנאשמת עלול להעמיד את חייה בסכנה.

אשר לדרישת הפיצויים, טענה הסנגורית כי מדובר בנאשמת הנתונה במצב כלכלי קשה ביותר, ולפיכך התבקש ביהמ"ש להימנע מהשתת פיצויים עליה ולא לחייבה בקנס כספי.

הנאשמת בדברה האחרון סיפרה כי המחשבות על מעשיה מלוות אותה בכל שעות היום והלילה, והדברים מכאיבים לה מאוד. לגישתה, היא נענשת דייה בכך שאותן מחשבות קשות לגבי אותם מעשים נוראיים שנצפו בקלטת, אינן מרפות ממנה. היא מבקשת כי ההליכים בעניינה יסתיימו במהרה, והיא תוכל לשוב ולחיות חיים נורמליים.

5. הנאשמת, גלינה גוריאצקין, הורשעה בעבירות של התעללות בקטין או בחסר ישע ושל תקיפה בנסיבות מחמירות בגין מעשיה בסדרת אירועים, שהתרחשו במועדים שונים, שרק באחד מהם (17.2.2005) תועדו המעשים הקשים באמצעות מצלמה נסתרת.

צפייה בקלטת (ת/9) מגלה התנהגות אכזרית במיוחד של הנאשמת, אשר תקפה את הפעוטות בהם היתה אמורה לטפל, כשכל חטאם היה כי סירבו לאכול, שעה שביקשה להאכילם. הנאשמת אחזה בגופו של התינוק, א.ד., וטלטלה אותו בחוזקה, חרף בכיו הרם. בהמשך, תקפה הנאשמת את התינוקת, נ.ד., בכך שחבטה בראשה בגבה ובישבנה. לאחר מכן אחזה בגב חולצתה, הרימה וטלטלה אותה אל חדר הילדים והמשיכה, מאוחר יותר, לחבוט בה בבטנה ובגבה. אף במקרה זה לא שעתה הנאשמת לבכייה של התינוקת, והוסיפה להכותה בכך שסטרה פעמיים בפניה ובראשה.

כאמור, מעשים אלה התרחשו בהזדמנויות שונות, בתוך פרק זמן של כשלושה שבועות, במהלכו היתה אמורה הנאשמת לטפל בפעוטות, ולשמש להם מקור של חיבה, אהבה ורוך.

הרשעתה של הנאשמת בעבירה של תקיפה בנסיבות מחמירות מובנת מאליה, שכן מדובר בתקיפה של קטין או של חסר ישע, שעה שמבצע העבירה מוגדר כאחראי עליו. הגדרה זו מופיעה בסעיף 368א' לחוק העונשין ולפיו מדובר, בין היתר במי "שעליו האחריות לצורכי מחייתו, לבריאותו, לחינוכו או לשלומו של קטין או של חסר ישע...".

אין ספק כי הנאשמת, כמי שהועסקה כמטפלת בפעוטות, אחראית לשלומם, לבריאותם ואף לחינוכם.

הרשעה בעבירה של התעללות בקטין מורכבת יותר, שכן מדובר בעבירה שגבולותיה הוגדרו באופן כללי בלבד ורקמתה פתוחה.

בע"פ 4596/98 פלונית נ' מ"י, פ"ד נד(1) 145, ציינה כב' השופטת ביניש כי התעללות בקטין או בחסר ישע:

"מתייחסת למקרים שמחמת אופיים וטיבם - המצפון והרגש אינם מאפשרים להתייחס אליהם כאל מקרי תקיפה בלבד. היותה של ההתעללות התנהגות הטומנת בחובה אכזריות, הטלת אימה או השפלה... מקנה לה את התווית הסטיגמטית הבלתי מוסרית, שאינה נלווית בהכרח לכל מעשה עבירה הכרוך בהפעלת כוח". (שם, בעמ' 168).

מעשי התעללות בקטין או בחסר ישע מאופיינים באכזריות, בהטלת פחד ואימה משמעותיים על הקורבן, בהשפלה וביזוי וכן בפוטנציאל חמור במיוחד של פגיעה פיזית או נפשית באותו בקטין או חסר הישע.

המתעלל מצוי בעמדת כוח או מרות כלפי קורבנו כאשר הקורבן, הקטין או חסר הישע, מצוי בעמדת נחיתות ללא כל יכולת להגן על עצמו.

בע"פ 405/03 פלוני נ' מ"י, פ"ד נח(4) 247, ציין כב' השופט חשין כי המצפון, הרגש והמוסר הם שיורו אותנו אימתי עבירה של תקיפה הופכת להתעללות בקטין או בחסר ישע, שכן: "אין בידינו אלא אמת מידה כללית וכוללנית לדעת ולהבחין אימתי, למשל, יואשם אדם בסדרת תקיפות של הזולת ומתי תהפוך אותה סדרת תקיפות והיתה להתעללות".

בע"פ 1752/00 מ"י נ' נקש, פ"ד נד(2) 72, הבהירה כב' השופטת ביניש כי:

"בדרך כלל, הרואה מעשה התעללות יזהה אותו מיד בשל הסלידה שהוא מעורר, ובשל מאפייניו המובהקים - האכזריות וחוסר האנושיות המטביעים בו כתם מוסרי הדבק בו. באותם מקרי גבול בהם ההבחנה בין עבירות אלימות 'רגילות' לבין מעשי התעללות אינה נראית על פניה בבירור, נעזר במבחנים שנקבעו בפסיקתנו לזיהוייה של עבירת ההתעללות על פי מאפייניה הייחודיים.

עוד נקבע בפסיקה, כי עבירת ההתעללות הינה עבירה התנהגותית ולא עבירה תוצאתית, ולכן אין היא מותנית בתוצאה של גרימת חבלה או נזק.... התנהגות העולה כדי התעללות מאופיינת בכך שהיא בעלת פוטנציאל לגרימת נזק או סבל לקורבן. על קיומו של פוטנציאל כזה ניתן ללמוד, בין היתר, מטיב המגע שננקט, מסוג הכוח שהופעל כלפי הקורבן, מעוצמת הכוח, ממכלול הנסיבות שבהן הופעל הכוח וכדומה... אף כי הוכחת תוצאה של נזק או חבלה אינה הכרחית לקיומה של עבירת ההתעללות, יש בהוכחת נזק פיזי או נפשי לקורבן כדי להוות ראייה לקיומה של התעללות. מכל האמור עולה, כי אכן עשויה להיות חפיפה בין עבירות של גרימת חבלה לעבירה שיש בה יסוד של התעללות גופנית, אך, כאמור, לעבירת ההתעללות ייחוד משלה, והיא אינה מותנית בקיום תוצאה חבלתית". (שם, בעמ' 78).

יצויין, כי העונש הקבוע בצד העבירה של התעללות בקטין או בחסר ישע, לפי סעיף 368ג' סיפא לחוק העונשין, עומד על 9 שנות מאסר.

6. הקלטת (ת/9), המתעדת את האירועים שהתרחשו בתאריך 17.2.2005, מגלה מעשים אכזריים ומקוממים שבוצעו על ידי הנאשמת, שיש בהם כדי לזעזע כל בעל מוסר ומצפון אנושי.

הנאשמת תקפה את הפעוטות והתעללה בהם, מבלי שהיה בידי מי מהם להתגונן מפניה, ואין צריך לומר כי לא היה ביכולתם להתלונן או להלין על מעשיה הנפשעים. הנאשמת לא שעתה לבכיים של התינוקות והוסיפה להכותם, מתוך פורקן יצרים אפל ואכזרי.

גם אם תתקבל טענתה של הנאשמת כי היתה נתונה בתקופה זו במצב נפשי קשה, בין בשל חובות כספיים שרבצו על שכמה ובין מכל סיבה אחרת, אין בכך כדי להסביר ובוודאי שלא להצדיק את פרץ האלימות כלפי התינוקות, וכאמור אין מדובר באירוע בודד וחד פעמי, אלא בסדרה של אירועים קשים ואכזריים, שהתפרסו על פני מספר מועדים.

גם בעובדה המצערת, כי אביה של הנאשמת מצא את מותו בדרך אכזרית בעת שהותו ברוסיה, אין כדי לספק הסבר כלשהו למעשיה של הנאשמת, ולו בשל העובדה כי מדובר באירוע שהתרחש לפני שנים אחדות. אשר לטענה כי הנאשמת חשה בושה וצער רב על כי לא פקדה את קברו של אביה, הרי אין בה ולא כלום, ככל שמדובר בתקיפתם הקשה והאכזרית של התינוקות.

אינני רואה משום נסיבה מקילה בעובדה כי הקלטת פורסמה ברבים, ומעשיה של הנאשמת זכו לתפוצה נרחבת. הנאשמת היא שהביאה את הדבר על ראשה, בכך שביצעה מעשים נוראיים שכאלה, ואין לה אלא להלין על עצמה, אם מעשיה גררו התעניינות כה רבה של הציבור והתקשורת, דבר אשר הוביל לחשיפת הפרשה ברבים.

אשר למצבה הנפשי של הנאשמת, אינני רואה לייחס משקל רב לחוות-דעתו של הפסיכיאטר, ד"ר רזניק, משום שהתשתית העובדתית אשר הוצגה בפניו היתה כללית ובלתי מספקת.

ד"ר רזניק התבסס, בעיקר, על המידע שנמסר לו על ידי הנאשמת ואמה, מבלי שהיה סיפק בידו לאמת את הדברים, ואף לקבל חומר כתוב או אחר ממקורות נוספים.

לשם הדוגמא בלבד, ניתן לציין את העובדה כי ד"ר רזניק לא הזכיר בחוות-דעתו את הקשר בין הנאשמת לבן-זוגה, עימו התגוררה עובר למעצרה. כעולה מתסקיר שרות המבחן, קשר זה נמשך כ- 7 שנים ובמהלכו טיפלה הנאשמת באחייניו של בן-הזוג וזה אף סייע לה ולאמה מהבחינה הכלכלית.

ד"ר רזניק עצמו הסכים עם התובעת כי המידע המצומצם שהיה ברשותו, יש בו כדי להשליך במידה זו או אחרת על המסקנות והממצאים שבחוות-הדעת.

(על סמכותו של בית המשפט לדחות חוות-דעת של מומחה כאשר התשתית העובדתית, עליה היא מבוססת, רעועה, ראו: ע"פ 2457/98 גלעד שמן נ' מ"י, פ"ד נו(4) 289).

לא התרשמתי כי למצבה הנפשי של הנאשמת קשר ישיר להתנהגותה הנפשעת כלפי הפעוטות, ונראה כי לכך הסברים אחרים, שטיבם לא הובהר, די הצורך, בבית המשפט.

עובדה היא כי אין מדובר באירוע בודד או חד פעמי, אלא, כפי שנקבע בהכרעת הדין, בסדרה של אירועים שבמהלכם תקפה הנאשמת את הפעוטות באופן המתואר בקלטת

ת/9, ולכך לא ניתן הסבר של ממש בחוות-הדעת הפסיכיאטרית.

על רקע התנהגותה האכזרית ומעשיה הקשים של הנאשמת, סבור אני כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי, המחייב הכבדת היד על כל מי שמתעלל ופוגע בקטין או בחסר ישע, בין מתוך רצון לספק את דחפיו התוקפניים ובין מכל סיבה אחרת, על פני עניינה האישי של הנאשמת עצמה.

בית המשפט מחוייב לפרוס את כנפיו על כל מי שאינו מסוגל להגן על עצמו ואף להתלונן על מעשים נפשעים ואכזריים המבוצעים בו, שיש בהם פוטנציאל לגרימת נזק פיזי או נפשי.

השיקול המרכזי במקרים כגון דא, חייב להיות הרתעתו של העבריין הנותן את הדין לבל יהין לשוב ולחזור על מעשיו, ולא פחות חשוב מכך, להרתיע כל מי שמשמש אחראי לקטינים או חסרי ישע, בין אם מדובר במטפלות, בגננות או בהורים.

למרבה הצער, אין מדובר באירוע בודד, שכן בתקופה האחרונה נחשפנו למקרים לא מעטים של מעשי התעללות כלפי פעוטות, בין בביתם של ההורים ובין בגני הילדים.

על מנת למגר התופעה ולעוקרה מהשורש, אין מנוס מהטלת עונשים ממשיים על העבריינים, לא מתוך רצון לנקמה חלילה, אלא מתוך מגמה להרתיע כל עבריין פוטנציאלי ולהבהיר לו כי אם יהין לשלוח ידו בקטין או בחסר ישע, תוך ביצוע מעשים של התעללות, כי אז צפוי הוא לענישה קשה ומחמירה שמשמעותה כליאתו מאחורי סורג ובריח, לתקופה לא קצרה.

אכן, אין להתעלם מנסיבותיו האישיות והמשפחתיות של העבריין, אך לשיקולים מעין אלה יינתן משקל מופחת, בנסיבות העניין, כאשר שיקולי הענישה העיקריים הינם גורם ההרתעה ועקרון הגמול שבענישה.

כך גם בענייננו, יש הכרח להעדיף את עניינו של הציבור להגן ולשמור מכל משמר על קטינים וחסרי ישע, על פני עניינו וצרכיו האישיים של הנאשם, הנותן את הדין.

הסנגורית הצביעה על מספר פסקי דין בהם הוטלו עונשים מתונים יחסית על עבריינים שהורשעו בעבירות דומות. ואולם, ראוי לציין כי בת"פ 40067/05 (מחוזי ת"א) מדובר בעונש שהתקבל במסגרת הסדר טיעון, דבר שאין בו כדי לשמש אמת מידה ראויה לעונשו של עבריין אחר, שבעניינו לא נקשר הסדר בין התביעה להגנה (ראו, למשל, ע"פ 4364/02 מלמד נ' מ"י, פ"ד נז (1) 634, שם דובר בעונש שונה, שהוטל על שותפים לאותה עבירה).

על הטעמים לעונש שהושת על הנאשמת בת"פ 40402/02, כבר עמדתי בדבריי הקודמים, ובעיקר ציינתי כי באותו מקרה דובר באם שהתעללה בבנה הקטין, אך נענשה בכך שילדיה הוצאו מרשותה.

על רמת הענישה בעבירות מסוג זה ניתן ללמוד ממספר פסקי דין, אשר ניתנו בבית המשפט העליון, ובהם: ע"פ 1420/00 פלוני נ' מ"י, תק-על 2000(2) 1351, ו-ע"פ 5598/99 פלוני נ' מ"י, פ"ד נד(5) 1, שם נגזרו עונשי מאסר לריצוי בפועל על מי שהורשע בעבירות של התעללות בקטין או בחסר ישע .

עוד ראוי להפנות לפסק דינו של בימ"ש השלום בכפר-סבא בת"פ 2058/05 מ"י נ' קלי סימה, שם דחה ביהמ"ש הסדר טיעון שנקשר בין התביעה להגנה, ובפסק דין ממצה שניתן על ידו, גזר על הנאשמת שנים עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל, וכל זאת בגין סדרת אירועים שהתרחשו כולם ביום בודד אחד. ביהמ"ש ציין בצדק, כי עסקינן בצבר של עבירות חמורות שהדעת אינה סובלתן, וכי מדובר במעשים מקוממים, שהם סיוטו ומימוש חששו של כל הורה, המותיר את היקר לו מכל, את ילדו, בידי המטפלת.

כאמור, מדובר בפעוט שהינו גם חסר ישע, אשר אינו יכול לזעוק את כאבו ולתבוע את עלבונו, לאחר שהיה קורבן למעשים אכזריים של מי שהיתה אמורה לגלות כלפיו רגישות, חמלה ורוך.

לאור האמור לעיל, ומבלי למצות הדין עם הנאשמת, הנני גוזר עליה 36 חודשי מאסר מהם יהיו 18 חודשים לריצוי בפועל , בניכוי שלושה ימי מעצרה, והיתרה על תנאי לשלוש שנים, לבל תעבור אחת העבירות בהן הורשעה בתיק זה.

בנוסף, הנני מחייב הנאשמת בתשלום פיצויים חלקיים למתלוננים בשיעור של 5,000 ₪.

הפיצויים ישולמו בחמישה תשלומים רצופים ושווים מתחילת החודש הראשון לאחר שחרורה מריצוי המאסר.

הנני מחייב הנאשמת בתשלום קנס בשיעור של 1,000 ₪ או שלושה חודשי מאסר תמורתו. הקנס ישולם תוך חודש ימים ממועד שחרורה של הנאשמת מעונש הכליאה.

ביצוע עונש המאסר יעוכב עד ליום 25.06.06. ביום זה תתייצב הנאשמת עד לשעה 09:00 במזכירות ביהמ"ש המחוזי בתל-אביב לריצוי עונשה.

כל המגבלות והערבויות אשר ניתנו ע"י הנאשמת יעמדו בעינן להבטחת התייצבותה, לריצוי עונש המאסר, כאמור.

זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום.

ניתן היום כ"ז באייר, תשס"ו (25 במאי 2006) במעמד הצדדים.

שהם אורי, שופט