1

בתי המשפט

פ 006541/02	בית משפט השלום תל אביב-יפו
18/04/2004	כב' השופטת דיסקין מרים	בפני:

	מדינת ישראל		בעניין:
המאשימה
	נ ג ד
	אשכנזי דוד
הנאשם	אלפסה	ע"י ב"כ עו"ד

החלטה

הנאשם הועמד לדין בעבירה של קבלת חלקי רכב גנובים, לפי סעיף 413 י' לחוק העונשין, התשל"ז 1977.

אליבא דעובדות כתב האישום, בתאריך 11.4.01 בשעות הלילה, או בסמוך לכך, ברחוב אשרמן 5 ת"א, פורקו חלקים מקטנוע מסוג פיג'ו (מ.ר. 01-049-37) השייך לחיים דניאל (להלן: "המתלונן"). חלקים אלה, על פי הנטען, הגיעו לידי הנאשם ביודעו כי הושגו בפשע והורכבו על קטנועו, כל זאת עד ליום 17.4.01.

הנאשם כפר כפירה גורפת בכל עובדות כתב האישום והתביעה נדרשה להוכחת כל אחת מעובדותיו.

בתום פרשת התביעה, העלה ב"כ הנאשם טענת "אין להשיב לאשמה" לפיה, אין בתשתית הראייתית הדלה שהציגה התביעה להוכיח, ולו לכאורה, את העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום. לפיכך, מן הדין לפטור אותו מלהשיב לאשמה בהתאם להוראות סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשל"ב-1982, הקובע:"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו- לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין..."

ההלכה

טרם אדון בטעוני ב"כ הנאשם, ראיתי להתייחס תחילה בקצרה להלכות שנקבעו בסוגייה זו בפסיקתנו.

תמציתה של ההלכה המיוסדת על לשון סעיף 158 לחסד"פ הינה, כי על התביעה מוטלת החובה להביא עד תום פרשת עדיה "ראיות לכאורה" להוכחת יסודות האשמה המיוחסת לנאשם.

המשמעות המעשית של "היעדר הוכחה לכאורה" בהקשר זה היא, שהתביעה לא עמדה בפרשתה בנטל החובה להביא ראיות לכאורה, ועל כן יש לפטור את הנאשם מלהשיב לאותה אשמה ולזכותו ממנה כבר בשלב זה של הדיון.

עם זאת, כדי לבסס ראיות לכאורה, כאמור, די למעשה בקיומן של ראיות דלות ובלבד שתיהנה בסיסיות להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום: "די, למעשה, בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם... הרי כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות...ודי במערכת ראיות ראשונית" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילי, חלק שני, עמוד 891). כך גם נקבע בבית המשפט העליון בע.פ. 732/76 מ"י נ' כחלון ואחרים: "בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה, אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה, שפרטיה הובאו בכתב האישום, ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר אלא... ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחה ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השכנוע) מן התביעה לנאשם".

ראוי לציין, כי התביעה אינה חייבת בהוכחת כל פרטי האשמה, אלא כעולה מפרשת כחלון, די בכך שתתגבשנה ראיות לכאורה לגבי היסודות המרכזיים של האישום.

יתרה מזו. בשלב זה של הדיון אין שיקולי מהימנות או משקל רלבנטיים להכרעה בסוגייה זו: "בשלב זה של הדיון, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות, ואינו מעניק משקל ראייתי; הטענה ש"אין להשיב לאשמה", נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם - אפילו המדובר אך ב"חלקים" או ב"שברים" של עדות- תזכינה במלוא האמון" (י' קדמי, על סדר הדין בפלילי, חלק שני, עמוד 891).

כך גם אין בית המשפט בוחן בשלב זה שאלת "דיותן" של ראיות. הווי אומר, שאלת קיומה של תוספת ראייתית, במקום שנדרשת כזו, נבחנת רק לאחר שמיעת כל הראיות, שכן ראיית סיוע עשויה לצמוח מעדות ההגנה.

מכל שהובא עד כה עולה, כי המושג "ראיות לכאורה" פירושו, אותה כמות של ראיות שהתביעה חייבת להביא בשלב הראשון של המשפט לשם קיום חובת ההוכחה המוטלת עליה, ואשר תספיק- היה ובסוף הדיון יעניק לה בית המשפט אמון וייחס לה את המשקל הראוי- כדי הרשעת הנאשם בעבירה בעבירה המיוחסת לו.

לעניין זה ראוי להזכיר את פסק הדין בעניין קהלני (ע"פ 70643/01 מ"י נגד קהלני) בו קבע בית המשפט כדלקמן: "קביעה כי על הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה. בדיעבד, השאלה בפנינו היא, אם אכן הראיות עצמן משקפות מצב ברור וחד משמעי, שמצביע על כך ש"אין פה כלום" כדברי הסניגורים, או שמא כטענת התביעה, "הסיפור" שמספרות הראיות- מחייב לפחות שמיעת גרסתו של המשיב כדי להסיר את העננה".

ישום ההלכה בעניננו

לאחר הצגת עיקרי ההלכה תיבחן טענת הנאשם לאורה. לשם כך יש לבחון תחילה מהם היסודות המרכזיים של העבירה המיוחסת לנאשם ע"י התביעה.

הנאשם הואשם בכתב האישום בקבלת חלקי רכב גנובים, לפי סעיף 413י לחוק העונשין, הקובע כדלקמן:

"המקבל בעצמו או על ידי אחר רכב או חלק של רכב ביודעו שהרכב או החלק הושגו בעבירה לפי סימן זה, או הנוטל עליו, בעצמו, על-ידי אחר, או ביחד עם אחר, את השליטה ברכב או בחלק האמור, דינו- מאסר שבע שנים."

אחד היסודות הפיזיים המרכזיים, אם לא העיקרי, שעל התביעה להוכיח כדי לעבור את מחסום נטל הבאת הראיות הינו, רכיב "הקבלה" או "הנטילה" של חלקי הרכב הנדונים וזיהויים כחלקים שמקורם בעבירה. בעניננו, על היה התביעה להוכיח כי החלקים שנתפסו מורכבים על קטנועו של הנאשם מקורם באופנועו של המתלונן, וסביב הוכחת עובדה זו התמקד הדיון. בסופו של יום התברר, כי החלקים בהם מדובר הינן שתי מראות צד ופנס, ותו לא. יתר החלקים שהיו מורכבים על הקטנוע ושהמתלונן טען כי הם שיכים לו, לא נתפסו על ידי המשטרה ולכן לא היה באפשרותה להציגם כראיה. חלקים אלה אפילו לא צולמו. הווה אומר. למעשה, הזיהוי נסב סביב שתי המראות בלבד, עליהן נסמכת התביעה בגורסה, כי די בזהוין על ידי המתלונן כמראות השייכות לו כדי שחובת ההוכחה המוטלת עליה, לשלב זה של הדיון, תבוא על סיפוקה.

בעתירתו, כוון ב"כ הנאשם את כל חציו, מטבע הדברים, לעבר רכיב זה, העומד ביסוד האשמה. במרכזם ניצבת הטענה שלא עלה בידי התביעה להציג מערכת ראיות ראשונית להוכחת העובדות העומדות בבסיסו של האישום. ליתר דיוק, אין בנתוני הזיהוי הדלים והשטחיים שהציג המתלונן, להוכיח, ולו באופן לכאורי, כי החלקים השייכים לו אשר פורקו ונגנבו מאופנועו ומצאו את דרכם לאופנועו של הנאשם.

מנגד גורסת המאשימה, כי די בעדות המתלונן כדי להעביר את נטל הבאת הראיות ממנה לנאשם ולחייבו להשיב לאשמה. לטענתה, די בזיהויו של המתלונן המתבסס על היכרותו את החלקים על יסוד סימנים מובהקים וייחודיים, כדי להוות בסיס ראייתי לכאורי להוכחת יסודות העבירה.

לראיות אלה מצטרפת, להשקפת ב"כ המאשימה, המשפט שאמר הנאשם: "אם יסתבר שזה שלי אני רוצה את זה חזרה", שאינו שולל את האפשרות שהחלקים אינם שלו.

הראיות

הואיל ושאלת זהוי חלקי האופנוע הגנובים עומדת במוקד הדיון הטילה, כאמור, התביעה את יהבה על עדותו של בעל האופנוע, חיים דניאל ( להלן: המתלונן ). בעומדו על דוכן העדים גולל המתלונן את פרשת גניבת חלקים מקטנועו שהפכה לסיפור בלשים ארוך ועקשני בסיומו איתר את חלקי אופנועו מורכבים על גבי אופנועו של הנאשם. העד הינו בעל אופנוע פ'יזו, שלדבריו, הינו בעל מאפיינים ייחודיים. האופנוע היה ברשותו כשמונה חדשים, עד שבוקר אחד גילה כי פורקו ממנו חלקים שונים, ובכלל זה שתי מראות, פנסים, צנור מים, מיכל מים, חלקי פלסטיק וכל החלק הקדמי של הקטנוע, הכל נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. מאחר ונוכח כי הסיכויים למצוא את החלקים הגנובים הינם קלושים, החליט לא לפנות למשטרה בתלונה והחל בחיפושים אחר החלקים האבודים באופן עצמאי כשהוא מנסה מזלו בכל אופנוע חולף שיכול היה להתאים. לגרסתו, המדובר בקטנוע מסוג מיוחד ונדיר, ולכן היה משוכנע כי אם יתקל באופנוע יזהה את החלקים בקלות.

מאמציו אכן נשאו פרי. יום אחד הבחין בקטנוע חונה ליד כביש הטייסים וזיהה עליו את חלקי קטנועו הגנובים. המתלונן טען כי הבחין בשתי המראות, בפנס ובחלק הקדמי שמוקם במרכזו הייתה מורכבת רשת חדשה. דא עקא, שהזיהוי- כך מסתבר - נעשה על-פי שתי המראות בלבד ששבוע קודם לגניבה טרח המתלונן בהדבקתן. יתרת הדבק שנותר בשוליים שכנעו ללא כל ספק, כי במראות שלו מדובר. לדבריו, סימן היכר מובהק, עליו התבסס הזיהוי, היו סימני דבק שהמתלונן הגדירו כ"מיוחד" במינו, דבק זה, כך הסביר, מורכב למעשה משני סימני דבקים שערבובם יוצר את תכונותיו המיוחדות. שיירי הדבק בהם הבחין על שולי המראות הם שעוררו את חשדו של המתלונן והובילו למסקנה כי החלקים הגנובים הם שלו, בלשונו של העד: "אני רואה את הדבק שלפני שבוע שמתי באיזה מוסך, זה דבק מאוד נדיר, אני שמתי במראות. אני זכרתי את זה במאה אחוז שמראה אחת התלכלכה מהדבק" (עמוד 3 שורות 14-12 לפרוטוקול).

ועוד בהתייחס לסימנים שהובילוהו לזיהוי: "אני מצביע על המראה הימנית שגם עליה יש סימני דבק ואני זוכר שאני ניסיתי להוריד את סימני הדבק שנשארו וזה נשאר לי בראש. זה דבק שלוקחים שני חומרים ביחד והוא יוצא מוצק." (עמוד 3 שורות 24-22 לפרוטוקול).

יצוין, כי המתלונן התבלבל בעדותו בין המראות כשטען כי הדבק שבאמצעותו ביקש לזהות את המראות נותר על המראה הימנית, בעוד שבפועל, מתוך שתי המראות, הצביע בבית המשפט על המראה השמאלית. אמנם, לבית המשפט הוגש גם פנס שנתפס מורכב על אופנועו של הנאשם, אך לגביו לא יכול היה המתלונן להצביע על סימנים כלשהם היכולים לשייכו אליו. כך או כך, ראיה מינימלית ודלה זו אין בה ולא הוכחה לכאורית לביסוס האשמה.

בחקירתו הנגדית נדרש המתלונן לתיאור אופן זיהוי החלקים הגנובים, גם אז, חזר ונתלה בדבק כאמצעי בלעדי לזיהוי המראה: "הראיתי על מספר דברים. אני זוכר שהסברתי לו באופן כללי ובמיוחד על הדבק של המראות. הדבק של המראות שעושה את האמונה שלי כמעט במאה אחוז. כי חלקים אפשר להסתיר. דבק לא כי ניסיתי להוריד את זה." (עמוד 10 שורות 21-19 לפרוטוקול).

שתי המראות הוגשו לבית המשפט. מבחינת המראות, יש לאמר, אין מדובר במראות בעלות קווים או אפיונים ייחודיים או יוצאי דופן. כמותן יש רבות, דומות וזהות. מכל מקום, לא נותרו בהן סימנים בלעדיים היכולים לאבחנן ממראות אחרות דוגמתן, בבחינת תו היכר או מעין טביעת אצבע.

בסופו של דבר הסתבר, כי הזיהוי בענייננו לא נסמך על שתי המראות, אלא על סימני הדבק שנותרו בשולייהן. חזרתי ובחנתי טיבם של סימנים אלה, ולא השתכנעתי שיש בהם, או מה שנותר מהם, דבר בעל יחוד, היכול להוות בסיס לזיהוי ממשי. מה שנותר בשולי המראות לא היה אלא הצטברויות שחורות שאינן יכולות להעיד דבר, וודאי שלא ניתן לזהות בהן בעין בלתי מזוינת את תכונות הדבק המיוחדות .

יוצא איפוא, כי הזיהוי בענייננו נעשה ברובו על פי סוג וטיב הדבק שהוטבע על המראה והרי זיהוי שכזה, העומד לו לבדו הינו דל ומינימלי ולא די בו כדי לשמש ראיה בסיסית, ולו לכאורית, ברמה הנדרשת במשפט הפלילי, בה ניתן להסתפק לשם המשך הדיון בפרט בשים לב לכך, שלא עלה בידי המתלונן להוכיח כי החלקים הנוספים זוהו על-ידו ושייכים לו.

המתלונן אמנם טען, כי פרט לשתי המראות הבחין על גבי הקטנוע החשוד בחלקים נוספים ובכללם המכסה הקדמי ובמרכזו רשת. דא עקא, שחלקים אלה, ככל הנראה לא נתפסו על ידי המשטרה כמוצגים לזהותם. מכל מקום מעדותו של עד התביעה תייסר שרשם את המזכר ת/1, אני למדה כי בשלב הראשון לא הצליח המתלונן לפרק את החלק הקדמי והבטיח לעשות זאת למחרת ובשלב הראשון נתפסו רק המראה והפנס. לא הובהר מה עלה בגורל החלק הקדמי, ומכל מקום, לא הוגשו כראיות במשפט, ומטבע הדברים המתלונן גם לא נדרש לזהותם. חלקים אלה, יש לציין, אפילו לא צולמו בשעת תפיסתם. מחדלה של המשטרה בהתייחס למוצגים אלה הותיר בידי התביעה להוכחת הזיהוי, העומד במרכז הדיון, את שתי המראות בלבד, שאין בהן די כדי לבסס הזיהוי.

בהקשר זה יודגש, כי המתלונן העיד שחלקים נוספים נגנבו מקטנועו כגון, מיכל מים, פנס נוסף, צינור מים, חלקי פלסטיק, ואלה לא נמצאו על קטנועו של הנאשם.

באשר לזיהוי יתר החלקים, בעייתיות נוספת התעוררה, כאשר לא עלה בידי המתלונן להצביע על סימני היכר ייחודיים המאפשרים הסתמכות עליהם. חלקו הקדמי של הקטנוע אף הוא לא זוהה באופן וודאי על ידי המתלונן, בין בשל קשיי זיכרון ובין בשל העדר סימני היכר ייחודיים על גבי הפריט: "אני לא יכול להגיד שאני זוכר במאה אחוז שזה החלק שהיה על האופנוע שלי" (עמוד 4 שורה 2 לפרוטוקול) ועוד בהמשך דבריו: "אני אומר שאני לא זוכר בוודאות אם הוא שייך לאופנוע שלי או לא" (עמוד 3 שורות 12-11 לפרוטוקול).

המתלונן אמנם העיד כי מצא בחצר הבניין בו מתגורר הנאשם חלקים שונים של אופנועו, אשר צולמו על ידיו בתמונות ת/7, ת/8. אך בשים לב לכך, שמדובר בבניין בו מתגוררים דיירים רבים לא נמצאה כל ראיה הקושרת ישירות בין חלקים אלה לנאשם.

לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי המאשימה לא עמדה בנטל הוכחת היסודות הבסיסיים של העבירה, ובהיעדר ראיות היוצרות מערכת הוכחה ראשונית של ראיות לכאורה לא קם, ולו בסיס ראשוני, להוכחת אשמת הנאשם.

סוף דבר, משקבעתי כי אשמת הנאשם לא הוכחה, ולו לכאורה, הנני מזכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו.

ניתן היום כ"ז בניסן, תשס"ד (18 באפריל 2004) במעמד הצדדים

מ.דיסקין, שופטת