22

בתי המשפט

בש 004072/04		בבית המשפט המחוזי בחיפה
בתיק עיקרי: פח 001047/04
30/05/2004	תאריך:	כבוד השופט עודד גרשון	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המבקשת/המאשימה
	נ ג ד
	אילן בן כאמוס חג'אג' ת.ז. 022249429
המשיב/הנאשם

החלטה

1. לפני בקשת מעצר לפי סעיף 21 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו- 1996 (להלן - "חוק המעצרים"): המבקשת (המאשימה) הגישה לבית משפט זה את כתב האישום שבת.פ. 1047/04 כנגד המשיב. בבקשה שלפני עותרת המבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים המשפטיים בת.פ. 1047/04.

2. כתב האישום

א. בכתב האישום נטען כי המתלוננת ע.ד., הינה בת 23 המתפקדת ברמה שכלית של פיגור קל וכן סובלת מליקוי ראייתי חזק ו- C.P והיא מתגוררת במערך דיור מוגן "גל" בחדרה (להלן – "ההוסטל").

ב. המאשימה טענה כי בזמן הרלוונטי לאישום התגורר הנאשם בהוסטל לצורך שיקום מטעם המרכז לאיבחון, הכשרה ושיקום מקצועי בחדרה.

ג. המאשימה טענה כי ב- 30.4.04, בשעות הלילה, בעת שהמתלוננת ישנה בחדרה בהוסטל, נכנס הנאשם לחדרה של המתלוננת, העירה ואמר לה לבוא איתו לחדרו והמתלוננת נענתה לו.

ד. בכתב האישום נטען כי בהיות המתלוננת והנאשם בחדרו של האחרון, אמר הנאשם למתלוננת שהוא רוצה לדבר איתה, הוא דחף אותה והשכיבה על מיטתו, הפשיטה ממכנסיה ומתחתוניה ולאחר שהוריד מעליו את מכנסיו ותחתוניו הוא נשכב עליה. כל זה נעשה, כך נטען, למרות שהמתלוננת התנגדה למעשיו ואמרה וחזרה ואמרה לו שיעזבנה וכי היא אינה רוצה בכך וכי היא עדיין ילדה קטנה.

המאשימה טענה, כי הנאשם החדיר את אצבעות ידו לתוך איבר מינה של המתלוננת ומשזו החלה לצעוק הוא סתם את פיה.

עוד טענה המאשימה, כי לאחר מכן ניסה הנאשם להחדיר את איבר מינו לתוך איבר מינה של המתלוננת אך לא הצליח בכך. בנוסף לכך, הרים הנאשם את חולצתה של המתלוננת ונגע בחזה.

המאשימה טענה כי לאחר האמור לעיל, ובטרם עזבה המתלוננת את חדרו, הורה לה הנאשם שלא לספר לאיש את אשר אירע.

ה. המאשימה טענה כי בדרך המתוארת לעיל בעל הנאשם את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית ותוך ניצול היותה לקויה בשכלה, עבירה לפי סעיף 345(א) (1+5) לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – "החוק").

3. צמצום יריעת המחלוקת

בפתח הדיון בבקשה מסר בא כוחו המלומד של המשיב, עו"ד יחיא מאהר, הצהרה שצמצמה את יריעת המחלוקת. הסניגור הצהיר לאמור:

"אני מסכים שיש בידי המבקשת ראיות לכאורה מבחינה טכנית. אני אתנגד לעוצמתן של אותן הראיות בתיק".

4. טענות המבקשת

א. באת כוחה המלומדת של המבקשת, עו"ד גב' אפרת גרינבוים, טענה כי

הראיות שבידיה מבוססות על הודעת המתלוננת ועל הודאתו של המשיב.

ב. באת כח המבקשת טענה כי אין מחלוקת על כך שהמתלוננת הינה צעירה בת

23 הלוקה בפיגור שכלי, הסובלת מליקוי חמור בראיה ומשיתוק מוחי. לטענתה, הדבר ניכר גם מבחינה חיצונית: למתלוננת משקפיים עבות, תנועות עיניים בלתי רצוניות ויד כפופה. עו"ד גרינבוים טענה כי המשיב היה מודע לכך שהמתלוננת סובלת מפיגור שכלי וכי היא סובלת ממגבלות גופניות, "מפני שהמגבלות נראות לעין".

ג. המשיב, טענה עו"ד גרינבוים, אובחן כמי שנמצא בתחום הגבולי של הנורמה.

הוא לא אובחן כמפגר. מן המסמכים שבידיה, טענה, עולה כי מדובר באדם אלים, אימפולסיבי, "עם חוסר שליטה על דחפים הרסניים". לדבריה, המשיב גופו העיד על עצמו כי אינו שולט בדחפיו.

ד. המתלוננת והמשיב מצויים באותו הוסטל אם כי, כאמור, המצאותו של המשיב במקום אינה נובעת מפיגור שכלי אלא בשל מצבו הסוציאלי.

ה. באת כח המבקשת טענה כי המשיב נבדק בידי הפסיכיאטר המחוזי במסגרת מעצרו הנוכחי ונקבע כי הוא אינו לוקה בשכלו, אינו חולה נפש וכי הוא כשיר לעמוד לדין.

ו. באת כח המבקשת טענה כי המשיב אינו מכחיש שקיים יחסי מין עם המתלוננת וכי זו התנגדה ואמרה שאינה רוצה בכך ושהיא ילדה קטנה. המחלוקת הינה בעיקר באשר לשימוש בכח במהלך האינוס.

ז. עו"ד גרינבוים טענה כי על פי גרסת המתלוננת, במהלך האונס סתם המשיב את פיה בידו ולא איפשר לה להתנגד.

ח. באת כח המבקשת טענה כי בהודעתו הראשונה טען המשיב שקיים עם המתלוננת יחסי מין ביוזמתה, לאחר שפיתתה אותו. בהודעתו השניה אמר המשיב שהזמין את המתלוננת לחדרו וקיים עמה יחסי מין על אף שלאורך כל הדרך היא אמרה שאינה רוצה בכך.

ט. באת כח המבקשת ציינה בטענותיה כי המשיב היה מודע לכך שעשה מעשה אסור תוך ניצולה של המתלוננת שכן לאחר שסיים לבצע את זממו הוא בקש מן המתלוננת שלא לספר על מעשיו.

יתרה מכך, מעשיו של המשיב היו מתוכננים: כבר בצהרי היום שבו בוצע האונס הזמין המשיב את המתלוננת לחדרו בשעות הלילה, לאחר שיחזור ממקום עבודתו.

י. עו"ד גרינבוים טענה כי מתקיימת כאן עילת מעצר לאור חומרת העבירה "ובפרט נוכח המימד המחמיר של ניצול מגבלות המתלוננת ואלה מעידים על מסוכנותו של הנאשם לציבור בכלל ולמתלוננת בפרט". לדבריה –

"(...) ניצול חולשות אלה בצורה כה מכוערת כדי לספק את יצריו ממחישים עד כמה מסוכנותו של הנאשם היא רבה ורק השמתו מאחורי סורג ובריח תוכל להבטיח את הגנתם של אותם חלשים העשויים להיות קורבן למעשיו".

יא. עו"ד גרינבוים טענה שאף חלופת מעצר לא תוכל להפיג את מסוכנותו של המשיב: למשיב עבר פלילי עשיר (29 הרשעות קודמות). רוב ההרשעות הן בעבירות רכוש, מרמה וזיוף. עם זאת לחובת המשיב גם הרשעות בעבירות אלימות, בריחה ממשמורת חוקית וכן הרשעה בעבירת מין משנת 1986 כאשר הורשע במעשה מגונה שלא בכפיה וברמזים מגונים.

עו"ד גרינבוים טענה כי ביוני 2001 הורשע המשיב בעבירות של היזק לרכוש ואיומים ונגזר עליו מאסר על תנאי. לטענתה, העבירה שעבר המשיב במקרה הנוכחי מפעילה את עונש המאסר המותנה האמור.

יב. באת כח המבקשת טענה כי למרות שהמשיב הודה במשטרה בעיקר הטענות המיוחסות לו בכתב האישום, הוא אינו נוטל אחריות על מעשיו, הוא אינו מפנים את חומרתם "ומגלה זלזול ואדישות כלפי ההליכים הפליליים". כל אלה, טענה, מלמדים כי מורא החוק אינו מוטל על המשיב וההליך הפלילי אינו מהווה גורם מרתיע עבורו.

יג. עו"ד גרינבוים טענה שכאמור לעיל, המשיב בקש מן המתלוננת שלא לספר על מעשיו. לטענתה –

"(...) לאור מגבלויות המתלוננת וחולשותיה, קיים

חשש כי אם ישוחרר הנאשם הוא עלול לנסות להניע את המתלוננת מתלונתה או להשפיע עליה לשנות את גרסתה ובכך ישבש את הליכי המשפט".

יד. על שום כל אלה בקשה באת כח המבקשת לעצור את המשיב עד תום ההליכים כמבוקש.

5. טענות המשיב

א. בא כוחו המלומד של המשיב, עו"ד יחיא מאהר, טען כי המשיב מכחיש מכל וכל כי הפעיל לחץ או כח כלשהו כנגד המתלוננת.

ב. הסניגור טען כי המשיב אכן הודה כי היה עם המתלוננת ובשתי הודעותיו טען כי הדבר היה מרצונה החופשי של המתלוננת. לדבריו, גם המתלוננת עצמה אמרה כך.

ג. הסניגור טען כי מהודעותיו של המשיב עולה כי מדובר באדם הסובל מליקוי שכלי "שקשה לו לתפקד בתנאי עומס ולחץ, במיוחד כאשר נתקל במשימה קשה, הוא נוטה לוותר ויש מידה רבה של אי שקט פסיכומוטורי בתפקוד שלו".

לטענת הסניגור המשיב אינו מודע כלל לחשדות המיוחסים לו והוא אינו מבין את משמעותם. לדבריו, המשיב אמר שהוא מבקש את סליחתה של המתלוננת וכי הוא מתחרט, זאת למרות שהוא טוען שהיחסים קויימו מרצונה החופשי של המתלוננת.

ד. הסניגור טען כי –

"אמנם נכון שנערכה למשיב בדיקה ע"י פסיכיאטר אבל אני

לא חושב שבדיקה זו משקפת נכונה את מצבו של המשיב".

לטענת הסניגור, המשיב היה בבדיקה של "5 דקות לכל היותר. בבדיקה כזו אין אינדיקציה למצבו של המשיב".

ה. הסניגור טען כי עיון בדו"ח האבחון מעלה כי יש אינדיקציה לאפקט דכאוני "שבא לידי ביטוי במחשבות פסימיות, בדימוי עצמי שלילי ובאיטיות פסיכומוטורית והעולם שלו יוצר מצוקה רבה והוא מבטא את החשש מאובדן שליטה".

לדברי הסניגור, המשיב מרגיש מאוים "וכאשר הוא נפגש עם חוויית כשלון וכאשר הקירות סוגרים עליו, לפעמים יש בהתנהגותו כמיהה לעתיד טוב יותר כמו שזה בא לידי ביטוי בדבריו בהודעתו שעשו סולחה והכל הסתדר וזו הדרך לפתור את בעיותיו".

ו. הסניגור הוסיף וטען כי המתלוננת סובלת מפיגור שכלי והיו לה בעיות הסתגלות בעיקר בתחום החברתי. בעקבות התערבות טיפולית עברה המתלוננת תהליך של התמתנות, רגיעה והתארגנות טובה יותר. היא גילתה קשיים בהבנת מצבים חברתיים העלולים לסכן אותה ולחשוף אותה לניצול על ידי זרים. הסניגור טען כי הומלץ למתלוננת להשתתף בתוכנית מינית חברתית "וכפי שנאמר על ידי חברתי, היא מגלה חביבות וקרבה באותה מידה לא נשים זרים ומוכרים, דבר שמעמיד אותה בסיכון להגן על עצמה". לדבריו –

"היא תמיד מתלוננת על קשרים זוגיים שהתאפיינו

בשתלטנות ובתלותיות. התנהגותה לא תמיד תואמת.

נוטה להתגרות ולבדוק את גבולות האחר, מדברת

בקול רם, מרבה לדבר על עצמה ומתערבת בעניינים

של אחרים, מתגרה, צועקת, מעליבה ופוגעת. הכושר

השיפוטי החברתי פשוט כנראה הוא ליקוי קוגניטיבי

לרצונה לחבר".

ז. הסניגור הוסיף כי המתלוננת אינה מקבלת אחריות על מעשיה, מאשימה את הזולת, "ומעניין כי באותו יום של המקרה היא לא צעקה לעזרה".

ח. הסניגור טען כי ההגנה טוענת כי אין בכוחן של הראיות שבידי המבקשת לבסס, בסופו של משפט, את הרשעתו של המשיב "ועל כן אין כל צידוק בשלב זה לפגוע בחירותו ויש לשחררו גם בתנאים מגבילים".

ט. הסניגור טען כי בכל מקרה שומה על בית המשפט לבדוק חלופת מעצר. לדבריו, המשיב הינו אדם הסובל מהפרעת אישיות גבולית עם רמת ארגון נמוכה, הסובל מפגם גנטי. המשיב היה מטופל, בשל מצבו, ביחידה לבריאות הנפש ונשלח להוסטל כמעון שיקום, שם הכיר את המתלוננת ושם היה עד שנעצר. לדבריו –

"(...) המשיב נמצא במצוקה נפשית גדולה בנוסף למצבו הבריאותי ההולך ומחמיר הוא סובל מדום נשימתי, נחירות, וזה מתבטא בגידול בתוך הגרון והוא זקוק לטיפול מיידי".

הסניגור הציע כי המשיב ישהה במעצר בית מלא בבית אמו בבנימינה, תוך קבלת טיפול פסיכיאטרי במרפאה לבריאות הנפש. אמו ואחיותיו של המשיב הביעו את הסכמתן לפקח עליו.

לחילופין טען הסניגור כי אם החלופה הנ"ל לא תראה לבית המשפט יש למצוא עבור המשיב סידור חלופי בהוסטל בתנאים שיראו לבית המשפט. הסניגור ציין כי המשיב המשיך להתגורר בהוסטל שבו מתגוררת המתלוננת "ולא נשקפה ממנו סכנה כלשהי ולא ניסה ליצור קשר עם המתלוננת".

בנסיבות העניין, טען הסניגור, לאור מצבו של המשיב, "מדובר במקרה יוצא דופן המצדיק סטיה מן הכלל".

6. זמן קצר לפני המועד שנקבע לשימוע ההחלטה הוגשה לבית המשפט, בידי עו"ד שוקרון כהן יוסי, הבקשה שבב"ש 4174/04 שהינה "בקשה דחופה לצירוף מסמכים רפואיים בטרם מתן החלטה".

מן המסמכים שצורפו עולה כי המוסד לביטוח לאומי קבע למשיב דרגת אי כושר של 100% יציבה בשל כך שהוא אובחן כסובל מהפרעות נפשיות, והוא הוכר כזכאי לגלמת נכות כללית; כך גם עולה מאישור המרפאה לבריאות הנפש במרכז הרפואי הלל יפה כי המשיב מטופל במרפאה משנת 1992; ומתוצאות בדיקת תרשים שינה של המשיב שנעשה על ידי המרכז לאבחון הפרעות בשינה עולה כי המשיב "סובל מתסמונת הפסקות נשימה ברמת חומרה בינונית ומתסמונת תנועות גפיים מחזוריות. שתי התופעות גורמות ליקיצות רבות ומשבשות את שנתו של הנבדק".

לאור המסקנה שאליה הגעתתי לגוף בקשת המעצר, לא ראיתי צורך לבקש את תגובתה של המאשימה לבקשה בעניין צירוף המסמכים.

7. דיון

א. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהוגש לעיוני, בטענות באי כח הצדדים ובמכלול נסיבות העניין, הגעתי למסקנה כי מן הדין לקבל את הבקשה ולהורות על מעצרו של המשיב כמבוקש.

ב. הן מהודעתה של המתלוננת והן מהודעתו השניה של המשיב (זו שנגבתה ביום 6.5.04 בשעה 11:40) עולה בבירור כי המשיב אנס את המתלוננת על ידי החדרת אצבעותיו לאיבר מינה למרות שהיא חזרה ואמרה לו פעמים אחדות כי אינה רוצה בכך. המתלוננת טענה כי היא רצתה לצעוק אך המשיב "הוא לא נתן לי לצרוח. הוא חסם לי את הפה שאני לא אצרח".

המשיב טען שהמתלוננת "אמרה לי כל הזמן שהיא עייפה ולא רוצה. אבל אני לא הפעלתי אלימות ולא חנקתי אותה, זאת אומרת לא סתמתי לה את הפה".

ג. מדו"ח האבחון של היחידה לאבחון דינאמי באגף השיקום (דו"ח מיום 25.9.03) עולה כי המתלוננת "מתפקדת ברמה שכלית של פיגור קל".

בדו"ח נאמר כי למתלוננת "קושי בשיפוט חברתי, היא פונה ללא אבחנה ובצורה לא תואמת לסובבים אותה מוכרים וזרים כאחד, פותחת עמם בשיחה ומשתפת אותם בבעיותיה, על רקע זה עלולה להיות בסיכון".

ד. בדו"ח האבחון בנוגע למשיב נאמר כי המשיב "מועד להתנהגות אימפולסיבית. התנהגות זו גודשת (כך במקור! ע.ג.) בעת שהוא חש איום על העצמי, כאשר נפגש עם חווית כשלון וכאשר הקירות סוגרים עליו. התנהגות זו מופיעה ומבטאת חוויה של אובדן שליטה וייאוש".

ה. כאמור לעיל, הסניגור המלומד הזמין את בית המשפט לקבוע כי עוצמת הראיות אינה מספקת כדי להצדיק את הרשעתו של המשיב.

אין בידי לקבל את עמדת הסניגור המלומד.

כשלעצמי אני סבור כי העובדה שהמתלוננת סובלת מפיגור שכלי ומקושי בשיפוט חברתי, כאמור לעיל, שוקלת לרעת המשיב. זאת, במיוחד כאשר המשיב עצמו היה מודע למצבה של המתלוננת. בהודעתו הראשונה אמר המשיב לחוקרת המשטרה: "אני רוצה שתרשמי גם שהיא יש לה פיגור שכלי. לי אין שום דבר".

סבורני כי בידי המאשימה ראיות מספיקות בעלות פוטנציאל להביא להרשעת המשיב בעבירה המיוחסת לו.

ו. מן החומר שלפני עולה כי המשיב הפעיל אלימות כנגד המתלוננת. הוא סתם את פיה בידו כדי למנוע ממנה לצעוק לעזרה. הוא גם אמר למתלוננת, לדבריה, "לא לגלות". המשיב עצמו סיפר בהודעתו הראשונה כי לאחר שביצע את האמור לעיל והמתלוננת התלבשה "לפני שהלכה אמרתי לה נכון עשיתי את זה מרצון? שלא תלכי למנהל אח"כ ותגידי שעשיתי בכח. היא אמרה לי אל תדאג אני לא יגיד למנהל ובסוף אמרה".

משנשאל המשיב "למה אמרת (למתלוננת. ע.ג.) שלא תספר למנהל?" השיב "כי המנהל הזה לא מרשה להיות עם בחורות, רק אם אנחנו חברים. ולא רציתי להסתבך אתו".

בנסיבות אלה, סבורני כי צודקת באת כח המבקשת באומרה כי מתקיים כאן חשש לשיבוש הליכי המשפט.

לפיכך, לאור מהות העבירה והחשש לשיבוש הליכי המשפט, נראה לי שהוכח קיומה של עילת מעצר.

ז. האם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך שפגיעתה בחירותו של המשיב פחותה?

חוששני כי אין מנוס מלהורות על מעצרו של המשיב. מדובר באדם שהתנהגותו אלימה הסובל מ"עצבנות יתר וחוסר שליטה על דחפים הרסניים" (דו"ח האבחון מחודש אוגוסט 2003). המשיב ניצל בצורה מחפירה את מצבה של המתלונת, כשהוא יודע שהיא סובלת מפיגור שכלי, ובעל אותה בניגוד לרצונה. למשיב עבר פלילי עשיר. בנסיבות אלה, נראה לי כי לא ניתן להבטיח את שלום הציבור אלא על ידי מעצרו של המשיב מאחורי סורג ובריח.

למעלה מן הדרוש אוסיף כי החלופה המוצעת על ידי הסניגור המלומד, היינו, בביתו של המשיב עם אמו ואחיותיו, אינה חלופה הולמת לאור האמור בדו"ח הסוציאלי של העובדת הסוציאלית במועצה המקומית בנימינה.

8. אחרית דבר

אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מקבל את הבקשה ומורה לעצור את המשיב עד לתום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו בתיק פלילי 1047/04 של בית משפט זה.

פיסקה 8 של החלטה זו הושמעה בפומבי בנוכחות עו"ד גב' מירה מיימון, באת כוח המבקשת, עו"ד שוקרון כהן יוסי, בא כוח המשיב (מגיש יפוי כח) והמשיב באמצעות הליווי והעתק מן ההחלטה נמסר לצדדים.

ניתנה היום י' בסיון, תשס"ד (30 במאי 2004).

מותר לפרסום מיום 30.5.04.

עודד גרשון, שופט