1

בתי המשפט

פ 003006/04		בית משפט מחוזי חיפה
08/02/2006	תאריך:	כב' השופט רון סוקול	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המאשימה	ע"י ב"כ פרקליטות מחוז חיפה
	נ ג ד
	סמיר בן בדוי אחרינו ת"ז 026386292
הנאשם	ע"י ב"כ עוה"ד בלומנפלד

בשם המאשימה: עו"ד גושן בשם הנאשם: עו"ד שלומי בלומנפלד הנאשם בעצמו

נוכחים:

הכרעת-דין

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות חמורות בשלושה אישומים. באישום הראשון מיוחסות לנאשם עבירות של סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, סיוע לכניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 406(ב) ביחד עם סעיפים 408 ו-31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. באישום השני מיוחסות לנאשם עבירות של שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, וקשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. באישום השלישי מיוחסות לנאשם עבירות של החזקת שטר מזויף, עבירה לפי סעיף 462(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (מספר עבירות), והחזקת כלים לצריכת סם מסוכן, עבירה לפי סעיף 10 סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (מספר עבירות).

2. כתב האישום מתאר שני מקרי שוד קשים ביותר אשר בהם היה הנאשם מעורב, על-פי הנטען. באישום הראשון נאמר כי ביום 19.11.2003, בשעות הערב המאוחרות, נפגש הנאשם עם האני גלבוש (להלן: "האני"), ראפע גלבוש (להלן: "ראפע") ויאסר חאג' עלי (להלן: "יאסר").

האני וראפע הינם תושבי שטחים, אותם הכיר הנאשם באמצעותו של יאסר. נטען כי הארבעה קשרו קשר לבצע שוד בדירתם של המתלוננים א. ש. ו-ר. ש., אשר בשפרעם. לפי כתב האישום, נטען כי הנאשם ויאסר נטלו כלי פריצה מסוג לום ופטיש, העמיסו אותם על רכבו של הנאשם, ולאחר מכן הסיע הנאשם את האני, יאסר וראפע למטע זיתים המצוי בסמיכות לדירתם של המתלוננים. האני, יאסר וראפע נטלו את כלי הפריצה, ואילו הנאשם התרחק מהמקום. נטען כי האני, יאסר וראפע נשארו לישון במטע הזיתים עד לשעה 03:00, ואז החלו לנוע לדירת המתלוננים. בהגיעם למקום השתמשו בכלי הפריצה שבידם, נכנסו לחדר המדרגות, והמתינו ליד דלת הכניסה לדירת המתלוננים, כאשר פניהם רעולות בעזרת מסכות שהביאו, ועל ידיהם כפפות. שניים מתוך השלושה החזיקו בידיהם סכינים, ואחד החזיק חפץ אשר נחזה להיראות כמו אקדח.

בסמוך לשעה 07:45 התעוררו המתלוננים משנתם, והמתלונן פתח את דלת הכניסה. מיד כאשר נפתחה הדלת, פרצו שלושת השודדים שהמתינו בחוץ, הכו את המתלונן, ותוך שימוש באקדח ובסכינים פרצו לדירה. השלושה קשרו את המתלונן בידיו וברגליו, ואחד מהם ניגש אף למתלוננת, תפס גם אותה והכה אותה בבעיטות ובמכות לראשה. בסופו של דבר העבירו השודדים את המתלוננים לחדר הממ"ד שבדירה, כאשר אחד נותר לשמור עליהם, בעוד השניים האחרים מבצעים חיפוש ברחבי הדירה. במהלך החיפוש תפסו בדירה 150 אלף ₪ במזומן, 7,000 דולר במזומן ו-5,000 דינרים במזומן, וכן תפסו 5 שיקים המשוכים על שם המתלונן.

לאחר שנטלו את הכספים מהדירה, יצאו השלושה ממנה ונמלטו דרך מטע הזיתים. הנאשם, כך נטען, המתין לשלושה בקרבת המטע, אסף אותם, וכל הארבעה נסעו לחורשה שבקרבת שפרעם. שם חילקו הארבעה ביניהם את הכספים שנטלו מדירת המתלוננים, וכל אחד הלך לדרכו.

3. באישום השני נטען כי ביום 9.12.2003, בשעות אחר הצהריים, הגיעו לביתו של הנאשם בכפר מכר, האני, ראפע ותאיר בן עלי (להלן: "תאיר"). הנאשם הסיע את השלושה ברכבו ברחבי כפר מכר, עד שעצר ליד ביתם של ג'. ט. ו-ס. ט., והצביע בפני חבריו על הבית. הנאשם מסר לחבריו כי זה הבית אליו יפרצו באותו לילה. הנאשם והשלושה קשרו יחד קשר לביצוע שוד.

בסמוך לשעה 03:30 בלילה צייד הנאשם את שלושת חבריו במסכות צמר, בכפפות, במברג, בחבלים ובשני סכינים, והשלושה עזבו את ביתו וניגשו לביתם של המתלוננים. תאיר נותר לשמור מחוץ לבית, ואילו האני וראפע פתחו חלון בקומה התחתונה באמצעות המברג שבידיהם ונכנסו לתוך הבית.

השניים ערכו חיפוש בתיק שמצאו, השייך למתלוננת, ונטלו מתוכו סך של 400 ₪. לאחר מכן עלו לקומה השנייה, נכנסו לחדר השינה בו ישנו המתלוננים, כאשר פניהם מכוסות במסכות ובידיהם סכינים. כל אחד מהשניים ניגש לצד אחר של המיטה וערך חיפוש. כאשר התעוררו המתלוננים והחלו לצעוק, תפסו אותם השניים והכו בהם. אחד מהשניים תפס את המתלוננת, הכה אותה באגרופים, השעין את ברכו על בטנה, ולבסוף דקר אותה באמצעות הסכין בפניה, מתחת לעין. כאשר חדלה להתנגד, קשרו אותה השניים בידיים וברגליים וכיסו את ראשה בכרית.

לאחר מכן ניגשו השניים למתלונן, הכו אותו, דקרו אותו בעזרת הסכינים דקירות מרובות בצווארו, בחזהו, בבטנו, בגבו, בידיו ובירכיו, ותוך כדי כך שאלו אותו היכן הכסף והזהב. בסופו של דבר אמר להם המתלונן כי בכיס מכנסיו מצוי סך של 2,000 ₪, והשניים לקחו סכום זה מכיסו. לאחר מכן נטלו מכשיר טלפון סלולרי ותכשיטים שנמצאו בחדר השינה העשויים מזהב ומכסף. השניים קשרו את המתלונן, חסמו את פיו, ועזבו את הבית דרך החלון ממנו נכנסו. שם חברו לתאיר, שחיכה בחוץ, וכל השלושה חזרו לביתו של הנאשם.

על-פי הנטען, הגיעו השלושה לבית הנאשם, מסרו לידיו את כל הפריטים שגנבו, והנאשם ביצע את חלוקת הכסף בין שלושת חבריו, כאשר את התכשיטים הותיר לעצמו. לאחר מכן עזבו השלושה את ביתו של הנאשם.

כתוצאה מן התקיפה נזקקה המתלוננת לטיפול רפואי, במהלכו אושפזה בבית חולים למשך יומיים. המתלונן אושפז תקופה ארוכה בשל הדקירות הרבות בגופו, ושוחרר מאשפוזו רק לאחר תקופה ארוכה ולאחר הגשת כתב האישום.

4. באישום השלישי נטען כי ביום 10.12.2003 נעצר הנאשם. מיד לאחר המעצר, בחיפוש שנעשה בביתו נמצאו 5 כלים לעישון סמים מסוכנים וכן 7 שטרות מזויפים בסך של 100 ₪ כל אחד.

5. בעקבות האירועים שפורטו בכתב האישום נעצרו האני, ראפע, תאיר והנאשם. האני, ראפע ותאיר הועמדו לדין בכתבי אישום נפרדים. יאסר לא נעצר במשך תקופה ארוכה ביותר, ורק כאשר הגיעו ההליכים בתיק זה לקראת סיומם (בסיום פרשת ההגנה), הודיעה המאשימה כי יאסר אותר ונעצר. בסופו של דבר הוגש כנגד יאסר כתב אישום. עוד חשוב לציין כי האני, ראפע, תאיר ויאסר הגיעו כל אחד בנפרד להסדרים בהליכים שננקטו כנגדם, והורשעו בכתבי האישום השונים.

ציינתי זאת מאחר וההליכים בתיק זה התעכבו זמן רב, בין היתר על מנת שיסתיימו ההליכים כנגד ארבעת השותפים במעשי השוד הנטענים, כדי שניתן יהיה להעידם גם בתיק זה.

6. בתשובתו לכתב האישום כפי שנרשמה בפרוטוקול מיום 13.4.2004, כפר הנאשם באישומים המיוחסים לו באישום הראשון והשני, אך הודה בכל העבירות המיוחסות לו באישום השלישי. במהלך הראיות הודה הנאשם כי הסיע את השותפים, האני, ראפע ויאסר, למטע הזיתים הסמוך לדירת המתלוננים נשוא האישום הראשון, וכי אסף אותם לאחר ביצוע השוד, אך כפר כי ידע על טיב מעשיהם של שותפיו ועל כוונותיהם. כמו כן כפר בכך כי קיבל חלק כלשהו מהשלל. גם לגבי האישום השני הודה הנאשם כי אירח את האני וראפע בביתו ביום השוד, וכי לאחר שביצעו את השוד הגיעו השניים לביתו, אך כפר בכל שאר המיוחס לו, לרבות בטענה כי היה שותף לחלוקת השלל.

עם זאת הנאשם לא כפר באמור בכתב האישום לגבי נסיבות מעשי השוד ולגבי האירועים שאירעו בביתם של המתלוננים בכל אחד מהמקרים. הנאשם הסכים להגשת כל הראיות הנוגעות לפגיעות שנפגעו המתלוננים בשני המקרים, וכן לכל הראיות הנוגעות לרכוש שנגנב מבתי המתלוננים.

7. הנאשם לא העלה כל טענת אליבי, אך העלה טענת זוטא הנוגעת להודעות שמסר במשטרה, למעט הודעתו הראשונה. לטענתו, הוא פותה, או אוים, או הופעלו עליו לחצים בלתי הוגנים, על-ידי אנשי המשטרה או על-ידי מדובב שהוכנס לתאו על-ידי השוטרים. כפי שאפרט להלן, טענת הזוטא צומצמה על-ידי הנאשם בסיכומי טענותיו, והיא מתייחסת בסופו של דבר אך ורק לטענות בנוגע לדברים שנאמרו לו על-ידי המדובב, אשר הפעיל עליו לחץ בלתי הוגן ופיתה אותו למסור את הגרסה שמסר בהודעות למשטרה, וגם לגבי טענת זוטא זו נטען כי יש לדון בה רק אם בית המשפט יקבל את נוסח הדברים שנאמרו למדובב, על-פי התמלול והתרגום שהגישה המאשימה.

8. להלן אבחן בנפרד את הראיות שהוגשו בנוגע לכל אחד מהאישומים הראשון והשני.

האישום הראשון – השוד בשפרעם

9. העבירות המיוחסות לנאשם באישום זה הינן כאמור לעיל, סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, סיוע לכניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע, וכן קשירת קשר לפשע. אין טענה כי הנאשם היה שותף לביצוע השוד.

מכתב האישום עולה כי המאשימה מייחסת לנאשם את הפעולות הבאות:

(א) מפגש ביום 19.11.2003 בו נקשר הקשר לביצוע מעשה השוד בבית המתלוננים א.ש. ו-ר.ש.

(ב) נטילת כלי פריצה והעמסתם על רכבו של הנאשם.

(ג) הסעת השותפים עד למטע הזיתים.

(ד) איסוף השותפים ממטע הזיתים עד לחורשה.

(ה) חלוקת השלל.

10. הנאשם אינו כופר בהסעת חבריו למטע הזיתים ובהסעתם בבוקר מהמטע ועד לחורשה (ת/7 עמ' 16,-17, ת/62 עמ' 3, ת/23, ת/24 עמ' 1 שורה 30, ת/33 עמ' 2 - דו"ח ההובלה, פרוטוקול עמ' 190 שורות 16-17, עמ' 196 שורות 12-26, עמ' 200 ועוד).

עם זאת הנאשם טוען כי לא התקיימו יסודות עבירות הסיוע המיוחסות לו, וכי לא התקיימו יסודות עבירת הקשר.

בטרם אבחן את הראיות, אקדים מספר הערות לגבי יסודות העבירות המיוחסות לנאשם, ונתחיל בעבירות הסיוע.

עבירות הסיוע

11. סעיף 31 לחוק העונשין מגדיר מיהו מסייע:

"מי אשר, לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה, עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע, גילוי העבירה או שללה, או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשיית העבירה, הוא מסייע."

עבירת הסיוע הינה עבירה עצמאית המאופיינת בהיותה תרומה עקיפה ומשנית לביצועה של העבירה העיקרית (ראה ע"פ 4389/93, מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 239 ,251; פרופ' פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב, עמ' 237 (להלן: "פלר"); וע"פ 320/99, פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 22, 31 (להלן: "פרשת פלונית").

12. בעבירת הסיוע, כמו בכל עבירה אחרת, קיימים שני יסודות: עובדתי ונפשי. עבירת הסיוע הינה עבירת התנהגות ולא עבירת תוצאה (פרשת פלונית עמ' 31).

היסוד העובדתי של העבירה מורכב משני רכיבים: "מעשה" ו"נסיבה"; "המעשה" הוא אותו רכיב התנהגותי שיש בו כדי ליצור את התנאים להגשמת היסוד העובדתי על-ידי המבצע העיקרי (פלר הנ"ל, כרך ב, עמ' 240). ההתנהגות המסייעת עשויה ללבוש צורות שונות ואף יכולה להתרחש בזמנים שונים, בין לפני, בין במהלך ובין לאחר ביצוע העבירה העיקרית. אין גם הכרח כי ההתנהגות המסייעת תהיה תנאי בלעדיו אין להתגבשות העבירה של המבצע העיקרי, אלא הדגש מושם על כך שהמעשה יהיה מסוגל לסייע להגשמת העבירה העיקרית (השופט ברק בפרשת פלונית, עמ' 31; ע"פ 4317/97, פוליאקוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 289, 307 (להלן: "פרשת פוליאקוב"); וע"פ 11131/02, אנג'ליקה יוספוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 917, בעמ' 923 (להלן: "פרשת יוספוב")).

13. "הנסיבה" בעבירת הסיוע היא הפליליות של התנהגות המבצע העיקרי, דהיינו הפליליות של אותו מעשה שהסיוע מהווה לו גורם משני ועקיף. יצוין כי אין הכרח שהעבירה העיקרית הושלמה, ולצורך השלמת היסוד העובדתי בעבירת הסיוע די בכך שהמבצע העיקרי החל בביצועה של העבירה העיקרית (פלר, כרך ב, עמ' 256; ופרשת פלונית, עמ' 32).

14. הגדרת היסוד הנפשי של עבירת הסיוע גררה מחלוקות רבות בפסיקה. בפרשת פוליאקוב הנ"ל נפסק בדעת רוב, כנגד דעתו החולקת של השופט אנגלרד, כי די בכך שמסייע יהיה מודע לטיב ההתנהגות המסייעת. דעת המיעוט הייתה כי פרט למודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, יידרש מהמסייע יסוד של מטרה או תכלית לסייע לעבריין העיקרי (ראה שם עמ' 315).

מחלוקת זו מצאה את פתרונה בפרשת פלונית, כב' הנשיא, השופט ברק, אימץ את דעת המיעוט של השופט אנגלרד, וכך מציין השופט ברק, בעמ' 34-33, פסקה 19:

"ניתן, כמובן, כמשפט רצוי, לסבור כי דרישה מיוחדת זו של מטרה אינה רצויה.

כשלעצמי, ספק בעיני אם ראוי הוא להטיל אחריות על אדם כמסייע אם הוא אינו פועל מתוך מטרה לסייע. ניתן, כמובן, לטעון כי השוני בעונש המקסימלי בין המבצע העיקרי לבין המסייע מצדיק שלילת הצורך ביסוד הנפשי של 'מטרה' אצל המסייע. לדעתי, ניתן להצדיק את השוני בענישה בעיקר בשוני ביסוד העובדתי."

15. לאחר פסק הדין בפרשת פלונית אין עוד חולק כי כדי להוכיח את התקיימותו של היסוד הנפשי במסייע יש צורך להוכיח גם את התקיימותה של המטרה לסייע (ראה גם פרשת יוספוב, עמ' 924, פסקה 9). נדגיש כי אין צורך שהמסייע יהיה מודע לכל פרטי העבירה העיקרית, ואין צורך שישים לנגד עיניו את המטרה לסייע לעבירה עיקרית שפרטיה מוגדרים וברורים; די במטרה לסייע למעשה עבירה (ע"פ 7085/93, נג'אר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 221, ופרשת יוספוב, עמ' 926, פסקה 12).

16. לסיכומו של פרק זה נחזור ונבהיר כי היסוד הנפשי הנדרש במסגרת עבירת הסיוע הוא מודעות לטיב ההתנהגות המסייעת, מודעות לכך שהמבצע העיקרי עומד לבצע עבירה ומטרה לסייע. אין צורך כי המסייע יהיה מודע לכל פרטי העבירה, ואין צורך כי יתקיים בו היסוד הנפשי המיוחד הנדרש לקיום העבירה אצל המבצע העיקרי מקום שהעבירה המושלמת כוללת בחובה יסוד שכזה.

17. ראינו שאין חולק כי הנאשם הסיע את יאסר, האני וראפע למטע הזיתים שממנו יצאו לביצוע השוד, ואין חולק כי אסף אותם למחרת היום, בשעות הבוקר, והסיעם לחורשה. אין גם חולק כי כלי הפריצה שבהם השתמשו השותפים לביצוע השוד הובאו גם הם במכוניתו, והנאשם בעדותו מאשר זאת, אם כי טוען כי לא ידע על כלי הפריצה עד שהוצאו ממכוניתו (עדותו עמ' 190 שורות 17-26, עמ' 210 שורה 1, שורות 22-29).

18. בחינת הראיות מחייבת את המסקנה כי היסוד העובדתי של עבירת הסיוע המיוחסת לנאשם, התקיים. הסעת שודד למקום ביצוע הפשע ביחד עם כלי הפריצה ואיסופו בתום ביצוע השוד מהווים ללא כל ספק התנהגות מסייעת (ראה ע"פ 4389/93 הנ"ל, בעמ' 252). בכך התמלא יסוד המעשה המסייע.

19. דומה שאין גם חולק כי התקיימה "הנסיבה", דהיינו אותה הפליליות של המעשה שבוצע על-ידי המבצעים העיקריים. בענייננו הורשעו כל שלושת המבצעים העיקריים. האני וראפע הורשעו בת"פ 3008/04 בעבירות של שוד בנסיבות מחמירות וכניסה והתפרצות לבית מגורים (ת/101), ויאסר הורשע באותן עבירות בת"פ 2040/05 (ת/103). שלושתם הודו בעבירות המיוחסות להם ובפרטי האישום הראשון.

הנאשם אף אינו כופר בביצוע המעשים ובפליליותם.

מכאן שכל היסודות העובדתיים, "המעשה" ו"הנסיבה", הוכחו.

20. לעניין היסוד הנפשי המחלוקת הינה בסוגיית מודעותו של הנאשם לפרטי המעשים שביצעו השותפים וביסוד המטרה לסייע.

21. הנאשם מבהיר בעדותו בבית המשפט כי הבין שכוונת שותפיו לבצע עבירה, אך לא היה מודע לפרטי השוד המתוכנן. בחקירה הראשית סיפר כי חשב שמטרתם של שלושת שותפיו הינה "לפרוץ לבית עסק" (עמ' 190 שורה 26, עמ' 199 שורה 23). בחקירה הנגדית הבהיר כי הבין שמדובר בפריצה לבית עסק כיוון שהוריד אותם באזור התעשייה (עמ' 209-210). במקום אחר בחקירתו הנגדית הוא מבהיר כי כן חשד באפשרות שהם הולכים לפרוץ, אך לא היה בטוח בכך (עמ' 213 שורות 29-30, עמ' 215 שורות 6-8).

עוד עולה כי הנאשם ראה את חבריו נוטלים עמם כלי פריצה בעת שיצאו מהרכב בשעות הערב (עמ' 210, עמ' 220, עמ' 222 ועוד), וכן כי ראה אותם חוזרים בבוקר כשבידם תיק שחור (עמ' 216-217).

22. הנאשם אף הודה במעורבותו בהסעת השותפים ובידיעה כי הינם מתכוונים לבצע מעשה עבירה. גם בחקירתו במשטרה, ובת/7, תמליל שיחתו של הנאשם עם המדובב (לעניין חלק זה לא הועלתה כל טענת זוטא), הוא מספר כי יאסר אמר לו "שמע אנחנו הולכים לעשות מעשה הלילה ואנחנו רוצים שתסיע אותנו, רק תסיע אותנו" (עמ' 16), וכאשר הגיע לאסוף אותם בבוקר, הם הגיעו בריצה, אמר לו "אנחנו נכנסו לבית כאן קדימה, סע, סע".

בהודעתו ת/62, מיום 21.12.2003 (גיליון 3), הוא מסר כי שאל את יאסר "מה יש הלילה", וזה השיב "שיש משהו טוב". לאחר מכן ראה את יאסר מכניס כלים לתא המטען (בעדותו הבהיר כי כלים אלו הורדו לאחר מכן בביתו של יאסר, אך אישר, כאמור, כי כאשר ירדו השלושה מרכבו, נטלו עמם כלים הכוללים פטיש ומוט ארוך). בהודעתו ת/23, מיום 25.12.2003, הוא שב ומספר כי הבין שהשלושה עומדים לפרוץ למוסך. כן העיד כי ראה את השלושה נוטלים עמם כלי פריצה, והוסיף כי יאסר שאל את האני אם הביא הכול (ראה גם ת/24 עמ' 1).

23. לגבי הימצאותם של כלי פריצה ברכב ולקיחתם על-ידי השותפים, ראוי להפנות לעדותו של יאסר בבית המשפט. יאסר העיד בבית המשפט כי במהלך הנסיעה לשפרעם ישב לצדו של הנאשם (עמ' 358). את כלי הפריצה החזיק בשק שהיה מונח בין רגליו (שם, שורה 27). לגבי האפשרות שכלי הפריצה היו בתא המטען, השיב העד כי ייתכן ונטל גם כלי כלשהו מתא המטען, כמו מברג, אך חזר והדגיש כי כלי הפריצה היו עמו בתוך הרכב (עמ' 359 שורות 15-19).

24. ניתן לסכם ולומר בוודאות כי בעת שהגיעו לשפרעם, הנאשם ידע שבכוונת השלושה לבצע מעשה עבירה, אך העריך כי מדובר בפריצה לבית עסק או למוסך. כמו כן ניתן לקבוע בוודאות כי הנאשם ידע שהשלושה נוטלים עמם כלים העשויים לשמש לפריצה. ייתכן אף שראה כי הם נוטלים עמם כפפות וכובעים (כפי שמסר בהודעתו ת/28), אך דומה שבין כך ובין כך, אין ספק כי הנאשם הבין כי השלושה מתעתדים לפרוץ למבנה כלשהו ולגנוב מתוכו.

אזכיר עוד כי בהודעתו ת/62 סיפר על המפגש הראשון שלו עם האני וראפע. לגרסתו, הוא נסע ביחד עם יאסר לגוש חלב, שם התקשר יאסר למישהו ואמר לו כי הוא ממתין ליד הכניסה. לפתע הגיעו למקום האני וראפע וסיפרו כי גנבו את כספי קופת הצדקה שבכנסייה (עמ' 1). משמע הנאשם ידע כי חבריו החדשים, האני וראפע, עוסקים במעשי גניבה.

25. בטרם אסכם את ההכרעה בעניין האישום הראשון, אזכיר כמה עקרונות יסוד לעניין הוכחת היסוד הנפשי.

הוכחת היסוד הנפשי – עצימת עיניים וכלל הציפיוּת

26. הוכחת יסוד נפשי אצל נאשם תמיד אינה פשוטה. לעתים ניתן ללמוד על הלך נפשו של נאשם מתוך דבריו שלו, בין בעדותו בפני בית המשפט או בפני חוקרי המשטרה ובין בדברים שאמר לעדים שונים לפני ביצוע העבירה או אחריה.

בדרך כלל לא ניתן לבסס את הוכחת היסוד הנפשי על ראיות ישירות. בבג"צ 2534/97, יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3), 1, 18, אומר בית המשפט:

"הוכחת יסוד נפשי הינה משימה מורכבת, ולא בנקל ניתן לחדור לנבכי נשמתו של האדם ולעמוד על צפונות לבו. אי לכך, כאשר הרכיב ההתנהגותי מוגדר בעבירה, יש שבית-המשפט, הנדרש לקבוע קיומה של מחשבה פלילית, מסתפק בחזקות עובדתיות, ויש שהוא נסמך על ראיות נסיבתיות. כאשר הרכיב ההתנהגותי עמום, ובית-המשפט נדרש להתחקות אחר מניעיו של הנאשם, אזי גובר הצורך להסתייע בראיות נסיבתיות."

כדי להתגבר על המורכבות האמורה נקבע כי בית המשפט יכול לסמוך על חזקות שונות המשמשות למעשה כראיה נסיבתית; כך נוצרה חזקת ה"מודעות הכללית", לפיה "אדם מודע, בדרך כלל, למשמעות התנהגותו מבחינת טיבה הפיזי, קיום נסיבותיה ואפשרות גרימת התוצאה הטרגית שעשויה לצמוח ממנה" (פלר הנ"ל, כרך א', עמ' 542) ראה גם ע"פ 8827/01, שטרייזנט נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5), 506, 523-524). חזקה זו מבוססת על נסיון החיים ולפיו ניתן להניח כי אדם רוכש נסיון מינימלי במהלך חייו וממנו הוא למד על טיב התנהגות ועל תוצאותיה האפשריות.

27. חזקת המודעות הכללית אינה יכולה, בדרך כלל, לסייע בהוכחת מודעות לנסיבה, כמו למשל להוכחת המודעות לנסיבות ביצוע עבירה על-ידי העבריין העיקרי אצל המסייע. לשם הוכחת מודעות זו התקבלה ההלכה בדבר "עצימת עיניים" המוצאת היום את עיגונה בסעיף 20(ג) לחוק העונשין, וכך קובע הסעיף:

"לענין סעיף זה -

(1) רואים אדם שחשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות כמי שהיה מודע להם, אם נמנע מלבררם;"

בע"פ 5938/00, ניסים אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 873, 896, מסכמת כב' השופטת בייניש את ההלכה:

"סעיף זה הוחק במסגרת תיקון 39 לחוק העונשין. מדברי ההסבר להצעת-החוק עולה כי בסעיף 20(ג)(1) לחוק העונשין התקבלה גישתו של פרופ' פלר, שלפיה 'עצימת עיניים' הינה התעלמות מודעת מאפשרות קיומה של נסיבה על אף החשד שמא היא מתקיימת, והימנעות עובר למעשה מבדיקת המצב לאשורו (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין (כרך א, תשמ"ד) 519). הסעיף קובע כי עצימת עיניים הינה שוות ערך למודעות בפועל ('ידיעה ממשית')."

28. ההלכה הינה על כן כי כדי להוכיח מודעות לנסיבה ניתן להסתפק ב"עצימת עיניים", שמשמעה כי מקום שבו אדם חושד בפועל בהתקיימותה של הנסיבה, אך נמנע מבדיקת המצב לאשורו, יראו בו כמי שהיה מודע לנסיבה (ראה י' קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, עמ' 37; פלר לעיל, כרך א, עמ' 523; ד"ר קוגלר, על דרישת המודעות כלפי הנסיבות בחלק הכללי החדש של חוק העונשין, פלילים ה (1), 149, 153-154).

לפיכך לא די בכך שהמאשימה תשכנע כי אדם סביר ונבון היה חושד בנסיבות המקרה, אלא עליה לשכנע כי הנאשם הנדון חשד בעצמו בדבר התקיימות הנסיבה.

עם זאת יש לזכור כי הוכחת החשד הסובייקטיבי הנ"ל עשויה להיעשות בדרך של הבאת ראיות נסיבתיות המקימות חזקה עובדתית בדבר חשדו של הנאשם הספציפי העומד לדין.

29. גם הוכחת היסוד של המטרה לסייע אינה חייבת בהכרח להיעשות בדרך של הבאת ראיות ישירות על מטרתו ורצונו של הנאשם. בפסיקה התפתח עם השנים "כלל הציפיות" שמשמעו יצירת חזקה בדבר הכוונה. פרופ' פלר מבהיר את ההלכה:

"כאשר העושה צופה כי התנהגותו עשויה להצמיח, בדרגת הסתברות קרובה לודאי, את התוצאה בה מותנית השלמת העבירה, ובכל זאת אינו נמנע מאותה התנהגות, רואים את יחסו כלפי גרימת התוצאה כשקול נגד החפץ בגרימתה." (פלר לעיל, כרך א', עמ' 593).

משמעותו של "כלל הציפיות" הינה בכך ש"ציפיות" על-פיו שקולה ל"כוונה" ומקום שנדרשת הוכחת כוונה (או מטרה), די בהוכחת הציפיות.

30. כלל הציפיות שהשתרש בפסיקה מצא את עיגונו בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, שזו לשונו:

"(ב) לענין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן."

בפרשת אלבה (ע"פ 2831/95, הרב עידו אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221), נחלקו הדעות בשאלה האם לאחר חקיקת סעיף 20(ב) הנ"ל בחוק העונשין ניתן להחיל את כלל הציפיות גם על עבירות התנהגות הכורכות בחובן רכיב של מטרה. כב' הנשיא ברק הדגיש כי סעיף 20(ב) הנ"ל אינו יוצר הסדר שלילי (עמ' 302). כב' הנשיא הוסיף כי אין מקום לקבוע "תחולה כללית של 'כלל הציפיות' על כל היסוד המחשבתי של מודעות או מטרה", והקביעה מתי יהיה נכון להחיל את כלל הציפיות על עבירת התנהגות תיעשה ממקרה למקרה (ראה גם דבריו בע"פ 677/83, בורוכוב נ' יפת, פ"ד לט(3), 205; וכן ראה ביקורתו של פרופ' קרמינצר במאמרו, "פרשת אלבה: 'בירור הלכות ההסתה לגזענות'", משפטים ל, 105).

31. על אף הערות שונות גם בפסיקה מאוחרת יותר, דומה שכיום התגבשה הדעה כי כלל הציפיות חל כאשר נדרשת הוכחת מטרה בעבירות התנהגות (ראה גם רע"פ 7153/99, אלגד אורי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 729, 747-749; ע"פ 6255/03, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3), 168, 185).

32. בפרשת פלונית שב כב' הנשיא ברק לסוגיה, ועל השאלה האם ניתן להחיל את כלל הציפיות כדי להוכיח את מטרתו של המסייע, השיב בחיוב. וכך הוא מציין:

"אכן מודעות שהתנהגותו של המסייע עשויה, קרוב לודאי, להוות תרומה מסייעת למבצע העיקרי, שקולה כנגד המטרה לסייע לו, הנדרשת בהוראת הסיוע." (שם עמ' 35).

33. ניתן לסכם פרק זה כדלקמן: היסוד הנפשי הנדרש להוכחת אשמתו של המסייע מורכב משלושה; מודעות לטיב ההתנהגות, מודעות לנסיבה-לעבירה שמבצע העבריין העיקרי; ומטרה לסייע. את היסודות הנ"ל ניתן להוכיח בין בראיות ישירות ובין תוך היעזרות בחזקות; חזקת המודעות, עצימת העיניים-לנסיבה, וכלל הציפיות-לגבי המטרה. נדגיש כי הוכחת עצימת העיניים מחייבת הוכחת יסוד סובייקטיבי-חשד, יסוד אובייקטיבי-היותו של החשש רציונאלי, והימנעות מבירור העובדות לאשורן.

סיכום הראיות

34. ממכלול הראיות שפורטו לעיל ברור כי הנאשם היה מודע לכך שהינו מסייע לשותפיו לבצע עבירה, והיה מודע לכל רכיבי התנהגותו. כפי שציינתי לעיל, בהוכחת עבירת הסיוע אין הכרח כי הנאשם ידע את כל פרטי העבירה המתוכננת. די בכך שידע והבין כי המבצע העיקרי או המבצעים העיקריים עומדים לבצע עבירה, וכי העבירה שבוצעה בפועל נכללה בגדר מתחם העבירות האפשריות.

כפי שראינו, הנאשם חשד כי חבריו עומדים לבצע פריצה וגניבה. הוא ראה את התארגנותם ואת נטילת הציוד. מי שמודע כי הוא מסייע להתפרצות, בין לבית עסק ובין לבית מגורים, יכול וצריך לצפות כי מעשים אלו יחרגו ויכללו גם מעשי אלימות. מעשה אלימות תוך כדי ביצוע פריצה או גניבה הינו אפשרות ממשית שכל הנוטל חלק, ולו גם כמסייע, בעבירות הפריצה והגניבה, יכול וצריך לצפות, ומכל מקום, ברי שהנאשם שבפנינו היה מודע לאפשרויות השונות ולכיוונים השונים שאליהם יכולים היו מעשי הנאשמים לגלוש.

גם אם ניתן היה לחשוב אחרת – דהיינו שהנאשם לא יכול היה להיות מודע לאפשרות כי מעשה הפריצה יהפוך לשוד אלים – בשלב שבו הסיע את השותפים למקום האירוע, הרי שעל-פי גרסתו שלו, הנאשם ידע והבין כי השלושה פרצו לבית כאשר אסף אותם בשעות הבוקר. הנאשם העיד כי אמרו לו שפרצו לבית (ת/7), כי ראה את התיק ובו הכסף, ומכאן שבעת ההסעה לחורשה, שלב ההתרחקות ממקום האירוע, היה הנאשם מודע לכניסה לבית מגורים, ומכאן שהבין וידע כי מדובר במעשה שוד.

35. דומה שמכלל הראיות ניתן להסיק כי בנאשם התקיים גם הרצון לסייע, וכי כל מעשיו נעשו במטרה לעזור לחבריו. בין שעשה זאת למען בצע כסף, ובין שעשה זאת כדי לסייע ליאסר, קרוב משפחתו, ברי כי פעל במטרה לסייע, ובכך התמלאו כל יסודות עבירות הסיוע.

קשירת קשר

36. הנאשם הואשם באישום הראשון גם בעבירה של קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין.

הלכה היא שעבירת הקשר כוללת שני יסודות: "יסוד ההתקשרות" והיסוד הנפשי – "הכוונה להתקשר בקשר לביצוע המטרה הפסולה" (ראה ע"פ 10946/03 ראוף עיסא נ' מדינת ישראל, דינים עליון עג, 235, פסקה 13, וכן י' קדמי, על הדין בפלילים (מהדורת תשס"ה), חלק ראשון, עמ' 279).

37. כדי שיסוד ההתקשרות יתקיים די בכך שיוכחו "אותם אלמנטים שהיו מספיקים ליצור הסכם אזרחי אילו המטרה הייתה כשרה" (ע"פ 330/65 מרדכי לוק נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד כ(2) 590, בעמ' 593, וראה גם ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, בעמ' 33). עם זאת המסוימות הנדרשת אינה כזו הנדרשת במשפט האזרחי לשם הוכחת גמירות הדעת להתקשר בהסכם, ודי בהסכמה כללית לפעול למען המטרה הפסולה, גם אם פרטיה אינם מסויימים דיים.

בע"פ 461/92 זכאי נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 580, בעמ' 586, אומר כב' השופט חשין:

"הרוח הנושבת בעבירת הקשר, והיא אף שתדריך אותנו בקביעת תחום התפרשותו של הסכם-הקשר הפלילי. אכן, הדברים יילמדו מעצמם, כי לקיומו של קשר פלילי לא נידרש לאותה קפדנות שהמשפט האזרחי מורה אותנו באשר לספציפיות החוזה: הסיכון לביצועה של עבירת הקשר יתקיים גם אם לא הסכימו קושרי-הקשר ביניהם על אותם פרטים הנדרשים בחוזה האזרחי, וגם אין זה מנוהגם של קושרים לדקדק בפרטים כעורכי- הדיינין המנסחים חוזים ללקוחותיהם. כך, למשל, אם הסכימו קושרי-קשר ביניהם כי בלילה פלוני יצאו לפריצתה של חנות, יואשמו השניים בקשר גם אם לא הסכימו איזו חנות יפרצו, וגם אם המשפט האזרחי יורנו - מפאת היעדר ספציפיות - כי לא נכרת ביניהם חוזה מחייב. בוודאי כך באשר לדרישות ספציפיות שמעמיד משפט החוזים. ובלשונו של המחבר יאיר הורביץ במאמרו 'ייזהר הקושר', הפרקליט לו (תשמ"ד1984-), 409, 414 (אותו מזכיר כב' השופט צבי כהן):

'... עולה השאלה הנוגעת להסכם קשר בו נידברו הקושרים רק לגבי עיקרי הדברים, או שציינו את המטרות בלי לפרט את האמצעים להשגתן או מטרות המישנה שלצידן, כשענינים אחרים מובנים להם מאליהם או שהושארו לשיקול דעתו של קושר זה או אחר. כך יקרה לעיתים גם בהסכם האזרחי - ועל אחת כמה וכמה אצל אחיו החורג - ההסכם הפלילי, והרי אין דרכם של קושרים לדקדק בעריכת ההסכם הפלילי ולהחליף ביניהם טיוטות להסכם, ולהשלים החסר והבלתי מפורש, או לקדם בהסכם את הצפוי כי יתרחש, ויתר מיני הקפדות שפעמים רבות מצויות אצל ההסכם האזרחי'."

38. מהעובדות שבפניי לא עולה כי הנאשם היה מעורב בתכנון השוד בשפרעם, אלא הנאשם רק צורף לשם ביצוע ההסעות. בהודעותיו ת/62 (עמ' 3), ת/23 (עמ' 1) הוא מדגיש כי לא ידע מה מתכוונים שותפיו לבצע, אף כי חשד והבין שמדובר בפריצה. בשיחתו עם המדובב (ת/7) הוא מציין כי יאסר אמר לו שהולכים "לעשות מעשה", אך לא מסר לו את פרטיו (עמ' 16-17).

ב-ת/62 מדגיש הנאשם כי כאשר הגיע בשעות הצהריים עם האני וראפע לפגוש את יאסר בכפר איבטין, הוא נותר ליד המכונית, והשלושה שוחחו ביניהם, מבלי ששמע או ידע את תוכן השיחה (גיליון 2 שורות 23-24).

39. גרסה דומה מסר גם יאסר בחקירתו בבית המשפט. יאסר העיד כי הוא בעצמו תכנן את השוד, והוא זה שפנה להאני וראפע (עמ' 352). יאסר מדגיש כי לא שיתף את הנאשם בפרטי השוד, וגם ביקש מהאני שלא לספר לנאשם דבר (עמ' 353 שורה 22).

האני מסר אף הוא עדות לגבי מעורבותו של הנאשם. כפי שנראה להלן, האני מסר גרסאות שונות לגבי האירועים בכללותם. מכל מקום, גם האני אינו מערב את הנאשם בתכנון השוד בשפרעם. בהודעתו ת/87 הוא מספר על בחור בשם מחמוד שהסיע אותם למקום הביצוע. ב-ת/89 הוא מאשר כי מחמוד זה הינו בעצם הנאשם (שם, עמ' 10 שורה 4). גם בהודעה ת/87, המסבכת את הנאשם באירועים שונים אליה אתייחס בהמשך, לא טוען האני כי מחמוד הנ"ל נטל חלק בתכנון השוד, ומדגיש כי יאסר הוא שתכנן (עמ' 2). גם בבית המשפט הרחיק האני את הנאשם מכל תכנון, והדגיש כי מי שתכנן את השוד היה יאסר (עמ' 113 לפרוטוקול). ראפע בעדותו בבית המשפט מאשר גם הוא כי מי שתכנן את השוד בשפרעם היה יאסר (עמ' 142).

40. למרות שהשותפים לא טענו בהודעותיהם או בעדותם כי סמיר היה שותף בתכנון השוד, הרי ששלושתם הודו בכתבי אישום בהם נרשם כי גם סמיר היה בין הקושרים (ראה ת/101 – כתב אישום נגד ראפע, ת/103 – כתב אישום נגד יאסר). הודאות אלו אינן תחליף לעדות, ושלושתם הבהירו כי התייחסו, כל אחד מהם בנפרד, אך ורק לעבירות המיוחסות להם בעת שהודו בכתבי האישום, ולא הקדישו מחשבה לעבירות המיוחסות לאחרים.

דומה שאין להסיק מהודאות השותפים מסקנה נפרדת ועצמאית לגבי חלקו של הנאשם, ואין בהן כדי להוות ראיה נפרדת להשתתפותו של הנאשם בקשירת הקשר.

41. ממכלול הראיות ברי כי הנאשם שותף בתכנון רק בכל הנוגע להסעת האחרים לקרבת מקום המעשה ואיסופם לאחר מכן, אך לא היה שותף לתכנון ולהסכמות לגבי ביצוע השוד עצמו. האם יש בכך כדי לבסס את יסודות עבירת הקשר?

42. ככלל, העמדה לדין של נאשם בעבירה של קשירת קשר ביחד עם עבירת הסיוע לביצוע העבירה שלשמה נקשר הקשר, יוצרת קושי עיוני. הלכה היא כי מקום שבו קשרו מספר נאשמים קשר לביצוע עבירה, הרי ש"כל אחד מהקושרים שתרם תרומה פיסית רבת ערך לביצוע העבירה, יורשע (במרבית המקרים) כמבצע בצוותא של העבירה שלשמה נקשר הקשר" (ע"פ 8710/96 הלדשטיין ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 481). הדבר נובע מהמבחן שהוצע בפסיקה ובספרות המשפטית להבחנה בין מבצע עיקרי למסייע. בע"פ 8710/96 הנ"ל אימץ בית המשפט את "המבחן המשולב" כמבחן לקביעת מעמדו של משתתף כמבצע עיקרי או כמבצע. על-פי מבחן זה, בוחנים הן את "התרומה הפיסית של עושה העבירה" לביצועה והן את "היחס הנפשי" של העושה לביצועה.

כן נפסק כי היחס בין המבחנים כמוהו כ"מקבילית כוחות". ככל שהיסוד הנפשי רב יותר, ניתן להסתפק במוערבות פיזית קטנה יותר, ולהפך.

43. משמעות הדבר הינה כי מקום שבו נמצא כי נאשם קשר קֶשֶר עם אחרים לביצוע העבירה, דהיינו נוצרה התקשרות וגובשו יסוד נפשי של "מטרה" ורצון לקדם את מטרת הקשר, די בהשתתפות פיזית משנית של העושה כדי לקבוע כי הינו מבצע בצוותא.

עם זאת פסק בית המשפט כי לאחר שבוטלה הלכת "האחריות הסולידארית" בין השותפים, לא כל תרומה פיזית של העושה לביצוע העבירה תיחשב כשותפות. וכך מציין בית המשפט בע"פ 8710/96:

"במאמר מוסגר נציין, כי ניתן לטעון שלא כל תרומה פיסית, מינימלית ככל שתהא, די בה כדי 'להפעיל' את מקבילית הכוחות. מי שתרומתו הפיסית לביצוע העבירה לא עברה רף איכותי מינימלי, אינו ראוי כלל להיקרא 'מבצע' של אותה עבירה, זאת גם אם מבחינת היסוד הנפשי הוא שאף כי העבירה תבוצע. ההגיון העומד מאחורי סינונן המקדמי של התרומות הפיסיות הוא, כי מידת האנטי -חברתיות שאוצרת תרומה מינימלית לעבירה אינה מספיקה להטלת האחריות החמורה של מבצע בצוותא. יוצא, איפוא, כי תנאי מקדמי לבחינת המרכיב הנפשי שבמקבילית הכוחות, הוא תרומה פיסית בת-ערך לביצועה של העבירה. נראה כי בנסיבות המקרה שלפנינו ההכרעה בשאלה אם קיים רף מינימלי כזה אינה חיונית, ולכן נשאיר רעיון זה בצריך עיון."

(ראה גם ש.ז. פלר, הקשר הפלילי מול השותפות לדבר עבירה, משפטים ז 232, 236, וש.ז. פלר, יסודות בדיני עונשין, כרך ב, עמ' 360).

44. עמדת המאשימה כי הנאשם הינו מסייע בלבד איננה שוללת מיניה וביה את האפשרות להרשעתו בנוסף בקשירת הקשר לביצוע העבירות, וכאמור לעיל, האישומים עשויים לדור זה לצד זה. עם זאת עמדת המאשימה כי תרומתו הפיזית הייתה רק כשל מסייע, מחייבת הוכחה ברורה על התקיימות היסוד הנפשי, דהיינו על רצון ממשי לקידום מטרת הקשר.

דומני כי במקרה שבפניי לא הוכח כי הנאשם התקשר עם האחרים לביצוע העבירות של שוד והתפרצות. ממכלול הראיות ברי כי הנאשם ידע שחבריו עומדים לבצע עבירה, אך אין די ראיות כי היה שותף בתכנון, כי ידע את פרטי המעשים המתוכננים, כי ידע היכן יבוצע השוד, לא כל שכן כי לנגד עיניו עמדה המטרה לקדם את ביצוע מעשה השוד, להבדיל מהמטרה לסייע. פרט להודעתו של האני על מעורבותו של מחמוד, שלאחר מכן הובהר כי מדובר בנאשם (ת/62), אין ראיות נוספות על מעורבותו של הנאשם בתכנון ובאיתור הבית. מעורבותו של הנאשם התמצתה בהסכמתו להסיע את הנאשמים ולאוספם חזרה. מכאן אין להסיק כי הנאשם "קשר" עם חבריו "קֶשֶר" לביצוע עבירות השוד בשפרעם.

45. המאשימה ביקשה גם לקבוע כי הנאשם נטל חלק בחלוקת השלל. מכך למדה היא על מעורבותו בקשירת הקשר (אך גם היא אינה טוענת כי חלוקת השלל מלמדת על שותפות בביצוע). לעניין חלוקת השלל נמצאו ראיות סותרות. הנאשם בעדותו (עמ' 212), יאסר בעדותו (עמ' 354) והאני בעדותו (עמ' 114) העידו כי הנאשם לא קיבל כל חלק בשלל. לעומת זאת, בתמליל השיחה עם המדובב (ת/7) קלטת 3 עמ' 17) וכן בהודעות (ת/23, ת/24) מאשר הנאשם כי יאסר נתן לו 3,800 ₪, ואף מפרט את השטרות שקיבל.

דומה כי ניתן לקבוע כי הנאשם אכן קיבל תמורה כלשהי מיאסר, אך ברור כי לא מדובר בחלוקת שלל שווה בין המשתתפים. הסך של 3,800 ₪ הוא סכום קטן ביותר לעומת היקף השלל. מכל מקום, קבלת תמורה אינה מלמדת על קשירת הקשר דווקא.

46. לאור כל האמור הנני סבור שבכל הנוגע לאישום הראשון, יש להרשיע את הנאשם רק בעבירת הסיוע.

האישום השני – השוד בכפר מכר

47. באישום השני נטען כי הנאשם היה שותף בביצוע שוד בביתם של ג'.ט. ו-ס.ט. על-פי הנטען, הנאשם קשר קֶשֶר עם האני, ראפע ותאיר. לצורך קידום הקשר הסיע הנאשם ברכבו את שלושת חבריו, והצביע להם על בית המתלוננים. לאחר מכן הגיעו השלושה לבית הנאשם וישנו במבנה סמוך. בשעות הלילה צייד הנאשם את השלושה במסכות, כפפות, מברג, חבלים ושני סכינים. שלושת השותפים יצאו לבצע את השוד, במהלכו תקפו את המתלוננים, בידיהם ובאמצעות הסכינים שהחזיקו בידיהם האני וראפע, ופצעו אותם. לאחר שסיימו את מעשיהם בתוך בית המתלוננים, שבו השלושה לבית הנאשם, שם, כך נטען, חילקו את השלל כאשר הנאשם מותיר בידיו את התכשיטים שנגנבו.

48. הנאשם לא כפר בביצוע השוד על-ידי האני, ראפע ותאיר, אך כפר במעורבותו. כמו כן אישר הנאשם כי היה בקשר עם השלושה באותו יום, אם כי, לדבריו, לא היה מעורב בתכנון השוד, ולא ידע עליו מאום.

הנאשם הסכים להגשת כל הראיות הנוגעות לאירועים שאירעו בבית המתלוננים ולפציעות שנפצעו, בהסכמה.

49. ראיות התביעה בנוגע לחלקו של הנאשם בביצוע העבירות מבוססות על עדויות והודאות של הנאשם ושל שלושת חבריו וכן על עדותה של הגב' טנוס אמו של המתלונן.

הואיל וכל אחד מהעדים המעורבים מסר מספר גרסאות שלא תמיד מתיישבות זו עם זו, אקדים מספר הערות על הראיות.

על הראיות

50. תאיר בן עלי מסר 5 הודעות שונות במשטרה, ואלו הוגשו בהסכמה לתיק בית המשפט, במקום עדות ראשית (ת/80-ת/84 ועמ' 70). בחקירה בבית המשפט מסר העד גרסה השונה במספר פרטים מגרסאותיו במשטרה.

העד האני גלבוש מסר 9 הודעות במשטרה, ואלו הוגשו בהסכמה במקום עדות ראשית (ת/84-ת/93). גם עד זה מסר עדות בבית משפט השונה בפרטים רבים מהודעותיו. העד אף העיד בבית המשפט כי חלק מהודעותיו נגבו ממנו לאחר שהחוקרים השתמשו נגדו באמצעים בלתי כשירים.

העד ראפע גלבוש מסר 7 הודעות במשטרה (ת/94-ת/100), שהוגשו בהסכמה. כן מסר עדות בבית המשפט.

הודעותיהם של העדים הוגשו בהסכמה אך ורק לעניין קבילותן, אך בלא שהנאשם מסכים לתוכנן (עמ' 132).

51. כפי שראינו, גם הנאשם מסר מספר הודעות במשטרה (ת/60, ת/59, ת/21, ת/61, ת/62,

ת/22, ת/23, ת/24). כן הוצגו קלטת ותמליל שיחותיו עם המדובב שכונה נימר חרירי (ת/7), ודו"ח עימות עם האני (ת/10, ת/31). הנאשם בחר להעיד בבית המשפט, ובעדותו מסר אף הוא גרסאות שאינן מתיישבות בחלקים רבים עם האמור בהודעותיו.

הנאשם העלה אף טענת זוטא נגד חלק מההודעות שמסר במשטרה ודברים שאמר לו מדובב. בסופו של דבר צמצם הנאשם את טענותיו אך ורק לאמירה אחת בתמליל השיחה עם המדובב. הנאשם הציג כראיה תמליל שנערך על-ידי מכון מטעמו, הכולל גם תרגום לעברית של השיחה (נ/16).

52. על-פי גרסת המאשימה, יש בדברים שאמר הנאשם למדובב כדי ללמד שהנאשם ידע שחבריו עומדים לבצע שוד, בעוד שמהנוסח שהציג הנאשם עולה כי הנאשם דיבר על יציאה ל"עבודה" ולא ל"שוד". הנאשם בסיכומיו ציין כי טענת הזוטא נגד קבילות הדברים שנאמרו למדובב רלוונטית רק אם בית המשפט יקבל את התרגום שב-ת/7, אך אם בית המשפט יעדיף את התרגום נ/16, לא תהא לנאשם כל טענה נגד קבילות התמליל.

53. לעניין זה הציע הנאשם כי ימונה מתורגמן מטעם בית המשפט, אך המשיבה סירבה לכך. כפי שציינתי בדיון, האזנתי בעצמי לקלטת השיחה בין המדובב לנאשם, אך בשל כך שאיני שולט היטב בשפה הערבית, ובשים לב לאיכות ההקלטה, לא הצלחתי להגיע למסקנה מהו הנוסח המדויק של הדברים שאמר הנאשם.

דומני כי הואיל ומצויים אנו בהליך פלילי, ובשים לב למחלוקת בעניין התרגום, אין מקום לאמץ את גרסת המאשימה, ויש ליתן עדיפות לנוסח ולתרגום כפי שצוינו על-ידי הנאשם. עם זאת יש לזכור כי השיחה עם המדובב הינה אך ורק אחת הראיות שהובאו בפניי, ואת ההכרעה יש ליתן על-פי מכלול הראיות.

54. הנאשם פתח את סיכומיו וביקש שבית המשפט יעדיף את גרסאות כל העדים בבית המשפט על פני גרסאותיהם במשטרה, והפנה להוראת סעיף 10א(ג) לפקודת הראיות. בכך מבקש הוא לדחות את הגרסאות המפלילות שנמסרו על-ידיהם במשטרה.

55. איני סבור שהדרך של "הכול או לא כלום" היא הדרך שבה על בית המשפט לבחון את הראיות. הלכה היא כי בית המשפט אינו חייב לאמץ או לדחות עדות כמקשה אחת, ובית המשפט יכול לבור מתוך העדות חלקים המהימנים עליו ולדחות אחרים (ראה ע"פ 6527/94 מנצור אחמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (3) 732; ע"פ 71/76 מכלוף מרילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, בעמ'

185; ד"נ 3081/91 אחמד מזייר קוזלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 441, בעמ' 479).

לפיכך אין מקום להחליט כבקשת הסנגור על אימוץ או בחירה של הודעות העדים במשטרה אל מול עדותם בבית המשפט, אלא ראוי לבחון את כל הראיות והגרסאות ולנסות לבור מתוך שלל העדויות את האמת.

56. אחת הטענות שהעלה הנאשם הינה כי אין ליתן משקל רב לסתירות השונות בין הודעתו ועדותו בשל מצבו הפסיכולוגי. הנאשם צירף את חוות דעתה של הפסיכולוגית א' בר-אילן (נ/15), אשר הגיעה למסקנה כי הנאשם הינו "חסר כוחות, בעל דימוי עצמי נמוך, חסר ביטחון, בעל תובנה למצבו הירוד – מה שמבסס תמונה דיכאונית מלווה בחרדות". עוד מציינת הפסיכולוגית כי "לא נמצאה עדות לקיומו של מוסר לקוי או נטיות אנטי חברתיות", ולבסוף מציינת היא כי "מול חומר מורכב, ובעתות לחץ – הוא מאבד את כוחותיו המעטים, מתייאש, מאבד אוריינטציה, מרבה לטעות, מתבלבל, ובקלות נכנע, מוותר על ביצוע משימותיו".

57. דומני כי חוות דעת זו אינה יכולה לספק הסבר לגרסאות השונות של הנאשם, כפי שיפורטו להלן. הערכת מהימנות גרסתו של עד או של נאשם נתונה בידי בית המשפט, והיא תיקבע על-פי מכלול שיקולים ונימוקים. מובן שגם חוות הדעת הפסיכולוגית עשויה לשמש מרכיב בהערכת המהימנות, אך ברי שאין בה משום ראיה מכרעת. אזכיר כי מצבי הלחץ בהם היה נתון הנאשם, ואשר יכלו לגרום לו בלבול וטעות, שררו, על-פי הנטען, בכל אחת מחקירותיו של הנאשם, לרבות בבית המשפט. משמע, אין בחוות הדעת כדי ללמד כי הודעה כלשהי נופלת במהימנותה מהאחרת, ואת כולן יש לשקול על-פי מכלול הראיות והנסיבות שהובאו.

58. בחינת הראיות ביחס לחלקו של הנאשם בביצוע עבירת השוד בכפר מכר מחייבת התייחסות לסוגיות הבאות:

(א) המפגש בין הנאשם לשותפים;

(ב) תכנון השוד;

(ג) ההצטיידות בכלי הפריצה ובאביזרי ההסתרה;

(ג) ההימלטות מהכפר.

להלן אדון בסוגייות אלו כסדרן.

המפגש בין הנאשם לשותפים

59. הנאשם הכיר את האני וראפע מהשוד בשפרעם, וידע, כאמור לעיל, כי הם תושבי שטחים העוסקים בעבירות רכוש (כזכור, הנאשם גם ידע על כך שהשניים פרצו לכנסייה בגוש חלב). למרות היכרות מוקדמת זו מסר הנאשם מספר גרסאות שונות ביחס למפגש בינו לבין השניים. בהודעתו מיום 11.12.2003 מכחיש הנאשם כל קשר לשלושה. בהודעתו מיום 16.12.2003 (ת/59) מסר כי ביום 9.12.2003, בסביבות השעה 19:00-19:30, הגיעו השלושה (האני, ראפע ותאיר) לביתו ואמרו לו שהם מתכוונים לשדוד בית בכפר. השלושה הציעו לו להצטרף אליהם, אך הוא סירב. שלושתם ישבו בביתו, שתו קפה, ולאחר מכן עזבו (גיליון 1 שורה 37-42).

כן סיפר כי לאחר מספר שעות, באותו הלילה, שבו אליו השלושה וביקשו כי יסיעם ברכבו למכולת כדי לקנות סיגריות ואוכל (עמ' 6). הנאשם סיפר כי הסכים, נסע עם השלושה וקנה עבורם סיגריות ואוכל. כל הארבעה חזרו לביתו, שם אכלו בחצר, ולאחר חצי שעה השלושה עזבו.

60. בהודעתו מיום 17.12.2003 סיפר הנאשם כי לאחר שהשלושה עזבו את ביתו, הם ישנו בדירה סמוכה. בשעת לילה מאוחרת מסרה לו השכנה כי ראתה אנשים בבית-דודו יוסף אחרינו. מדובר בבית שמצוי בבנייה. הנאשם סיפר כי ניגש לראות מי נמצא שם, אך לא ראה אף אחד (ת/61 גיליון 1, שורות 50-55).

61. גם בשיחתו עם המדובב (ת/7) סיפר הנאשם כי השלושה הגיעו לביתו בשעות הערב. כנראה הגיעו במונית. השלושה ישבו עמו כשעתיים, הלכו וחזרו מאוחר יותר והציעו לו להצטרף לשוד, אך הוא סירב (עמ' 34).

מעניין לציין כי זמן קצר קודם לכן באותה שיחה (קלטת 3 עמ' 23) אומר הנאשם למדובב כי שבוע לפני האירוע הגיע אליו יאסר עם האני וראפע על מנת שיראה להם את הבית. כבר במפגש זה הציעו לו להצטרף לשוד, אך הוא סירב (אעיר כי לגבי קטע זה בתמליל אין כל מחלוקת).

62. בהודעה מיום 21.12.2003 (ת/62) שוב משתנה סיפור הפגישה. הפעם מספר הנאשם כי בשעות הבוקר ביום 9.12.2003 התקשר אליו האני וסיפר לו כי הוא וראפע בדרך אליו לכפר מכר. השניים ותאיר הגיעו לביתו בשעות הצהריים (בערך 15:30) והתעניינו אם יש בית לגנוב. הנאשם טוען כי השיב להם בשלילה, ולאחר מכן נסע עמם יחד למוסך. בדרך חזרה עברו ליד ביתם של המתלוננים, והאני התעניין לגבי המשפחה המתגוררת בו. כשחזרו לביתו, אכלו, ואז שמע את שלושת האחרים מתכננים לשדוד את הבית (שם, עמ' 6).

63. בהודעה מיום 25.12.2003 (ת/22) חוזר הנאשם על סיפור הביקור במוסך, אך הפעם מספר כי בדרך חזרה נעצר בחנות של משפחת טנוס (משפחת המתלוננים) ורכש שם כלי להוצאת מסמרים ("פנסה") בסך של 30 ₪. לדבריו, גם שוחח עם המתלונן על אודות חוב ישן.

64. בעדותו בבית המשפט מספר הנאשם גרסה אחרת לגבי הפגישה עם השותפים. הפעם מספר הוא כי פגש בשלושה (האני, ראפע ותאיר) בשעות הצהריים, כאשר הלך ברחוב. לדבריו, הוא שמע מהם כי הם עובדים כרצפים, וכי הם ישנים בבית סמוך (עמ' 239). לפיכך הזמין אותם לבצע עבודות ריצוף גם בדירתו. הנאשם נשאל כיצד הוא מיישב בין הגרסאות שמסר במשטרה לגרסה זו, אך לא ידע להשיב (עמ' 166). בעדותו סיפר גם כי לקח את השלושה למכולת לקנות אוכל (עמ' 271).

עדות הנאשם לגבי הקשר עם המתלוננים בהמשך הערב הייתה מבולבלת. תחילה העיד כי אינו זוכר אם היה לו קשר כלשהו איתם (עמ' 273 שורה 27). לאחר מכן העיד כי בשלב כלשהו בערב חזר ראפע וביקש שמיכה (עמ' 305). כן סיפר כי שכנה הגיעה בלילה וסיפרה לו על אנשים שישנים בבית הסמוך, ולכן ניגש, וראה אותם ישנים (עמ' 307 שורה 10).

בעדותו בבית המשפט אין התייחסות לקניית הכלי להוצאת מסמרים, מחנותה של משפחת טנוס. הנאשם מספר רק על הנסיעה למכולת לקנות אוכל וסיגריות.

65. כפי שראינו, כל אחד מהשותפים (האני, ראפע ותאיר) מסר מספר גרסאות. גם לגבי המפגש עם הנאשם נמסרו גרסאות שונות.

האני, בעדותו בבית המשפט (עמ' 123), מספר כי הגיע עם חבריו לכפר מכר כדי לחפש עבודה. במקרה פגש ברחוב את הנאשם, ויחד עמו החלו לחפש עבודה בכפר (ראה גם עמ' 128). בעדותו בבית המשפט מבהיר האני כי לנאשם לא היה כל קשר למעשה השוד. העד לא מספר, כמו שסיפר הנאשם, כי הנאשם הציע להם עבודה בביתו, אינו מספר על נסיעה בכפר לקנות אוכל, סיגריות וכדומה, ואף אינו מספר מאום על המפגש בשעות הלילה כאשר הנאשם הביא לשלושה שמיכה.

66. לעומת גרסה זו, עומדות גרסאות העד בחקירה במשטרה. בהודעתו מיום 16.12.2003

(ת/89) מסר האני כי ביום האירוע יצא, יחד עם ראפע ותאיר, מג'נין, דרך ירושלים, כדי להגיע לכפר מכר ולפגוש את הנאשם. לדבריו, הנאשם הזמין אותם להיפגש כדי שיראה להם בית שממנו אפשר לגנוב (עמ' 1). בהתאם לסיכום הגיעו לכפר מכר ופגשו את הנאשם. הנאשם הסיעם ברחבי הכפר והראה להם את הבית. לאחר מכן חזרו לבית הנאשם, והנאשם הפנה אותם לבית סמוך המצוי בשלבי בנייה (עמ' 2). בלילה, בסביבות 1:30-2:00, הביא להם הנאשם שמיכה. לאחר מכן העיר אותם, וכולם ניגשו לבית הנאשם לשתות קפה, ומשם ניגשו לבית המתלוננים. אציין כבר כעת כי בהודעה זו מספר האני כי הנאשם הצטרף לביצוע השוד ואף נכנס לבית המתלוננים, גרסה שלא חזרה בשום מקום נוסף.

67. בהודעתו ת/90, מיום 22.12.2003, חוזר בו האני מהגרסה שהנאשם הצטרף לביצוע השוד, אך מדגיש כי הנאשם היה מעורב בתכנון.

68. גם ראפע, בעדותו בבית המשפט, אינו קושר את הנאשם למעשים, אך למעשה עדותו מתמקדת כולה בנסיבות מסירת ההודעה במשטרה. הודעותיו של ראפע הוגשו בהסכמה. בהודעותיו ת/95-ת/97 כופר ראפע בכל מעורבות במעשי השוד. בהודעה מיום 22.12.2003 (ת/98) מספר העד כי הגיעו ביום 9.12.2003 לכפר מכר ונפגשו עם הנאשם. הנאשם והאני אמרו כי ברצונם לבצע מעשה שוד. מההודעה עולה כי הנסיעה לכפר מכר לא הייתה מקרית, אלא מתוכננת מראש. בין היתר סיפר כי שילמו 800 ₪ לנהג שהעביר אותם את המחסומים בכניסה לישראל (עמ' 1). עוד סיפר ראפע כי לאחר המפגש נסעו כל הארבעה במכוניתו של הנאשם לקנות אוכל, וכי בדרך חזרה הצביע להם הנאשם על בית המתלוננים.

69. גם תאיר סיפר כי יצאו מג'נין דרך מחסום בקרבת ירושלים ונסעו לכפר מכר. בתחילה העיד כי נסעו לחיפה, ורק בשעות הערב הגיעו לכפר מכר (ת/82). אך בהודעה מיום 17.12.2003

(ת/83) הדגיש כי נסעו ישר לכפר מכר. תאיר העיר כי דובר על ביצוע עבודת ריצוף, ורק בשעת לילה מאוחרת נכנסו לשתות קפה אצל הנאשם. לדבריו, הוא נותר מחוץ לבית, וכשהאני וראפע יצאו, הם אמרו לו שהם הולכים לשדוד. בהודעה ת/83 הוא נזכר גם כי הנאשם נסע עמם לכפר והצביע על בית המתלוננים, תוך שהוא מציין "הלוואי שהיה לי בית כזה". בהודעה מאוחרת יותר, ת/84, הוא מספר גרסה דומה לזו שסיפר האני, ומבהיר כי לאחר שהגיעו לכפר מכר, נפגשו עם סמיר. זה הציע להם לראות את הכפר ונסע עמם לקנות אוכל. במהלך הנסיעה הצביע על בית המתלוננים ואמר "הלוואי והיה לי כסף לקנות בית כזה". בעדותו בבית המשפט ציין כי כאשר הנאשם הצביע על בית המתלוננים, כלל לא דיבר על שוד (עמ' 75).

70. כשבוחנים את ההודעות והעדויות, אין מקום להתעלם מטענותיהם של האני וראפע על התנהגות השוטרים כלפיהם, אלא שאין בכך כדי לשלול את מהימנות ההודעות. ההשוואה בין הגרסאות השונות מלמדת על אחידות במספר עניינים, ולא סביר שהתנהגות השוטרים גרמה לכולם למסור גרסאות זהות. כמו כן ניתן לראות כי חלק ניכר מהגרסאות חופף בחלקים ניכרים גם את גרסאות הנאשם. אין טענה כי הנאשם חבַר לשאר השותפים ותיאם גרסאות שעשויות להפלילו, ולכן יש לבחון את מכלול העדויות ולמצוא כיצד הן משתלבות זו בזו.

71. דומני כי ניתן לסכם ולהגיע למסקנה כי הגעת האני, ראפע ותאיר לכפר מכר לא הייתה מקרית. השלושה הגיעו לכפר על-פי תכנון מראש ועל-פי תיאום עם הנאשם. הנאשם עצמו אישר כי כבר בשעות הבוקר התקשרו אליו האני וראפע ותיאמו את הגעתם (ת/62). שיחות טלפון אלו מוצאות ביטוי גם בעדויות השותפים (עדות תאיר ת/82 ו- ת/83, עדות האני ת/89, עדות ראפע

ת/98). הטענה כאילו השלושה הגיעו לביצוע עבודת ריצוף אינה נשמעת סבירה, וגם הטענה כי הנאשם הציע להם לבצע עבודת ריצוף אינה סבירה. הנאשם הכיר את השלושה מאירוע קודם וידע על מעורבותם בעבירות רכוש. לא סביר להניח כי לפתע חשב שהגיעו לבצע עבודת ריצוף דווקא. עוד אזכיר כי הנאשם לא הביא שמץ ראיה כי אכן נזקק לעבודות ריצוף כלשהן בביתו.

יש לקבוע גם כי המפגש אירע בשעות הצהריים, ולאחר מכן נסעו השלושה בכפר, בין אם לקנות סיגריות ואוכל, ובין אם למוסך, ובמהלך הנסיעה הצביע הנאשם בפניהם על בית המתלוננים. גם אם הנאשם לא הורה לחבריו לבצע שוד במקום, ברי כי הנאשם הצביע על הבית והבהיר לשאר השותפים כי מדובר במשפחה אמידה. אין ספק גם כי לאור ההיכרות הקודמת הבין הנאשם כי התעניינותם של חבריו אינה סתמית, וכי הם מחפשים מקום לביצוע מעשה שוד.

הנאשם החזיר את חבריו לביתו, ולאחר שסיימו לאכול דאג להלינם בבית סמוך, בדירה שהייתה מצויה בשלבי בנייה. לקראת בוקר העיר אותם הנאשם, מזג להם קפה, ולאחר מכן יצאו השלושה לבצע את השוד. סיפור השכנה שמסרה לנאשם בשעת לילה מאוחרת כי ראתה זרים בבית אינו אמין, שכן שכנה זו כלל לא זומנה לעדות. על השכמתם של השותפים והכנת הקפה העידו למעשה כולם, דבר שיש בו כדי לחזק את המהימנות.

תכנון השוד

72. הנאשם כפר כי היה לו כל קשר לתכנון השוד. עם זאת ראינו כי בהודעותיו (ת/59, ת/62) העיד כי השלושה הציעו לו להצטרף למעשה השוד. בהודעתו ת/22 העיד כי שמע שהשלושה מדברים על פריצה לבית. בשיחתו עם המדובב הוא מאשר כי ידע על תכניתם של חבריו לבצע עבירת רכוש (ראה גם בתמליל נ/16 עמ' 5).

73. מהתמליל ת/7 עולה כי הנאשם מאשר שמסר מידע לחבריו לשוד (ראה למשל עמ' 38, 39, 40). בעדותו בבית המשפט ציין כי ייתכן שהציעו לו להשתתף בביצוע השוד (עמ' 270). בהמשך העיד כי לאחר שנתן לשותפים לאכול, ייתכן שדיברו גם על ביצוע מעשי שוד (עמ' 271 שורה 25).

כפי שראינו בהודעתו מיום 16.12.2003 (ת/89), העיד האני כי הנאשם כי נטל חלק בתכנון החל מבחירת היעד. כך גם העיד ביום 22.12.2003, בהודעה ת/90. עם זאת בעדותו בבית המשפט הדגיש כי הנאשם לא תכנן את השוד (עמ' 113 שורה 9).

ראפע, בהודעתו ת/98 מיום 22.12.2003, מציין כי הנאשם והאני הם שדיברו על השוד (גיליון 1 שורה 27).

74. מראיות אלו מתחייבת המסקנה כי הנאשם ידע שכוונת בואם של האני, ראפע ותאיר הייתה לבצע שוד. הנאשם הצביע להם על הבית שבו ביצעו את השוד. הנאשם נכח בשיחות שבהן דובר על השוד ותוכנן לבצעו.

צריך לזכור כי היגיון הדברים מחייב את המסקנה שהשותפים הגיעו דווקא לכפר מכר, לביתו של הנאשם, בעקבות תיאום מראש, ותוך ידיעה שהנאשם יסייע להם בביצוע מעשה השוד.

ככל הנראה, הנאשם בחר שלא ליטול כל חלק מעשי בביצוע השוד עצמו, אך מהראיות עולה כי היה שותף בתכנון השוד, בבחירת המקום, היעד והשעה.

75. נזכיר כי מהראיות עולה שהנאשם דאג להלין את חבריו במבנה סמוך שהיה מצוי בשלבי בנייה. בשעות הלילה טרח והביא להם שמיכה, ואף טרח להעירם בשעות הבוקר כדי שיצאו בזמן לביצוע השוד. פעולות אלו מלמדות על מעורבות כבר בשלב התכנון.

ההצטיידות בכלי פריצה ובאביזרי הסתרה

76. מהעדויות עולה כי בעת ביצוע השוד החזיקו האני, ראפע ותאיר בכלים שונים ששימשו לפריצה לבית, וכן הצטיידו באביזרי הסתרה כמו כפפות וכובעים.

תאיר העיד כי האני וראפע יצאו מביתו של סמיר עם חבלים, מברג, כפפות לבנות וכובעי צמר (ת/82 עמ' 2). בשלב מאוחר יותר התברר לו כי האני וראפע הביאו עמם גם סכינים. תאיר הניח כי הציוד הגיע מהנאשם (ת/81 , ת/83 עמ' 1). בעדותו בבית המשפט אמר כי מדובר בהנחה, אך ייתכן שהאני וראפע הביאו את הציוד בעצמם (עמ' 82).

האני, בהודעתו ת/89, העיד כי את הציוד מסר להם הנאשם (עמ' 6). עם זאת יש לזכור כי בהודעה זו טען האני כי הנאשם גם השתתף בפועל בשוד, טענה ממנה חזר בהודעה מאוחרת יותר (ת/90). בהודעה ת/90 הוא מבהיר כי את כלי הציוד לקחו מהנאשם, אך את החבלים הביא ראפע (גיליון 1 שורות 48-51).

בעדותו בבית המשפט סיפר כי את הציוד הביא בעצמו, אך לא מסר פרטים מהיכן אסף את הציוד (עמ' 129). כל שאמר היה כי הביא אותו מ"מישהו בחיפה". בעניין זה נזכיר כי האני בהודעותיו העיד כי נסעו ישר לכפר מכר (ת/89), והגרסה כי עצרו בחיפה נזכרה רק בהודעתו שנמסרה בטרם הודה בשותפות בביצוע השוד (ת/86), וחזרה שוב בעדותו בבית המשפט (עמ' 128).

77. עדות נוספת שהובאה לעניין ההצטיידות היא עדותה של הגב' למיה טנוס, אמו של המתלונן. למשפחת טנוס חנות למכירת חומרי בניין. גב' טנוס מסרה 3 הודעות. בראשונה, ת/65, התייחסה רק לאירוע השוד, וכלל אינה מתייחסת למפגשים עם הנאשם. בהודעתה השנייה, ת/66, סיפרה כי ביום האירוע הגיע הנאשם לחנות, הסתובב והסתכל על המוצרים. כששאלה אותו לרצונו, אמר כי היה חייב כספים לחנות, אך הסדיר זאת, ובדיקה במחשב אכן אישרה כי חובו סולק באמצעות שיקים שמסר לצד שלישי (שם שורה 15). לאחר אירוע השוד, כששמע בנה, המתלונן, על החשדות בעניין הנאשם, הזכיר לה הבן כי הנאשם היה בחנות ביום האירוע. העדה הניחה כי הנאשם הגיע לבדוק אם הם נמצאים בחנות או בבית. בהודעה זו לא הזכירה מאום על רכישת מוצרים כלשהם על-ידי הנאשם.

רק בהודעה השלישית, מיום 28.12.2003 (ת/67), נזכרה העדה לספר כי הנאשם קנה, באותו יום, לוֹם וכן זוג כפפות לבנות. העדה הציגה גם סרט קופה (ת/68) המעיד על רכישה בסך של 23 ₪, סכום המשקף לטענת העדה את עלות שני הפריטים. בסרט הקופה לא מצוינים המוצרים שנקנו.

חשוב להזכיר כי הנאשם אינו מכחיש את הביקור בחנות, אך טוען כי קנה לום בלבד

(ת/22).

78. דומה שאין די בעדותה של הגב' טנוס כדי להביא למסקנה כי הנאשם רכש גם זוג כפפות לבנות. עדותה נמסרה באיחור, אחרי שכבר מסרה בהודעה קודמת על ביקור הנאשם, בלי להזכיר את רכישת הציוד. גם מסרט הקופה לא ניתן ללמוד על רכישת הכפפות דווקא, שכן מצוין רק סכום הרכישה. מכל מקום, אין ראיה כי הכפפות הלבנות שבהן השתמשו השודדים הגיעו מחנותה של הגב' טנוס.

79. עם זאת ניתן להסיק כי הנאשם אכן סייע לחבריו באספקת ציוד הדרוש לפריצה. בין אם מסר להם את כל הציוד, ובין אם חלקו הובא על-ידי ראפע והאני, ניתן לקבוע בוודאות כי גם הנאשם תרם את חלקו בהשגת הציוד הדרוש לביצוע השוד. תוצאה זו מתבקשת ממכלול ההודעות של השותפים כמפורט לעיל, וגם מתיישבת עם ההיגיון.

חלוקת השלל וההימלטות

80. במהלך השוד נטלו השודדים מבית המתלוננים כסף במזומן ותכשיטים. הנאשם הכחיש כי קיבל חלק כלשהו בשלל (ת/7 קלטת 1 עמ' 12, קלטת 2 עמ' 7, ת/22 עמ' 2). גם תאיר מסר בהודעתו כי הנאשם לא קיבל כל חלק בשלל (ת/83). לעומתו, מסרו האני וראפע בהודעותיהם כי הנאשם נטל לעצמו חלק מהתכשיטים. ב-ת/89 אומר האני כי הנאשם התחלק בכסף, אך בהמשך מבהיר כי הנאשם לקח 2 טבעות (עמ' 11 שורה 5). ב-ת/90 הוא אומר שהנאשם לקח חלק מהכסף וכן תכשיטים (ת/92 עמ' 1). ראפע אמר דברים דומים בהודעתו ת/98 (עמ' 4 שורות 16, 17) וכן בהודעתו ת/100 (גיליון 1 שורה 54).

81. עוד מתברר מהראיות כי לאחר ביצוע השוד שבו השלושה לבית הנאשם. הנאשם התקשר לאחיו העובד כנהג מונית, וזה הגיע לאסוף אותם. האח, יאסים, העיד כי לקראת בוקר, כאשר היה בעבודתו כנהג מונית, התקשר אליו הנאשם וביקש כי יגיע לקחת שלושה נוסעים (נ/13, פרוטוקול עמ' 203). כשהגיע, היו כל הארבעה (כולל הנאשם), מחוץ לבית. יאסים מעיד כי לקח את השלושה לפי בקשתם, לחיפה. במהלך הנסיעה התקשר אליו הנאשם פעמיים כדי לברר שהכול תקין (נ/13 עמ' 1 שורה 22).

הנאשם עצמו מסר בהודעתו ת/62 כי כשחזרו השלושה לביתו, לאחר השוד, ראה כי בידי האני תכשיטים וכסף. לדבריו, הוא סירב לאפשר להם לספור את הכסף בביתו וגם סירב להלין אותם (עמ' 8). לפיכך אמר כי יסדר להם רכב והזמין את אחיו שיגיע מהר וייקח אותם (שם). בבית המשפט מספר העד גרסה מבולבלת. בתחילה טען כי כלל לא חזרו לביתו (עמ' 253). לאחר מכן אמר כי כלל אינו זוכר אם חזרו לביתו לאחר השוד (עמ' 285). בהמשך נזכר כי הגיעו וביקשו לישון בביתו, אך הוא סירב (עמ' 286). כן נזכר כי הגיעו לביתו מבוהלים ומלאי בוץ על הבגדים (עמ' 288), ולבסוף שב וסיפר כי זימן את אחיו, נהג המונית, כדי שיסיע את השלושה (עמ' 291). הנאשם נשאל מדוע הזמין את אחיו אם פחד ונבהל מהשותפים, אך הדגיש כי רק חשב על מתן פרנסה לאחיו (עמ' 292).

82. דומני כי הראיות מצביעות על כך כי מיד לאחר השוד שבו השלושה לבית הנאשם. חזרתם לביתו מלמדת גם היא על הקשר שהיה לנאשם בתכנון וביָזמה לביצוע השוד. כאשר חזרו, בוצעה חלוקה של השלל. בין אם הנאשם נטל חלק מהתכשיטים, ובין אם לאו, נראה לי שיש לקבל את הגרסה כי חלוקת השלל נעשתה בביתו, ודי בכך שהנאשם עצמו אישר כי השלושה רצו לספור את השלל בביתו, וכי ראה את התכשיטים שנגנבו, כדי לחזק את הגרסה בדבר חלוקת השלל. הנאשם אף טרח והזמין את אחיו כדי לקחת את השותפים. הזמנת האח דווקא וההתקשרות של הנאשם לברר מה מצבם מלמדים כי לא מדובר בעזרה גרדא, אלא הנאשם, שרצה להרחיק עצמו מכל קשר למעשה השוד, טרח ודאג להסעת השותפים ולהרחקתם המהירה מהכפר.

סיכום הראיות באישום השני

83. ניתן לסכם את הראיות בנוגע לאישום השני ולקבוע כי בין הנאשם להאני וראפע נוהלו שיחות מקדימות בהן תואם מועד הגעתם של השלושה לכפר. השלושה הגיעו לכפר מכר, לביתו של הנאשם. זה אירח אותם, ולאחר מכן הסיעם ברחבי הכפר והצביע בפניהם על הבית המתאים לשמש כיעד לשוד. לאחר מכן דאג הנאשם למזון לחבריו ולמקום לינה בבית דודו המצוי בשלבי בנייה. לקראת בוקר העיר הנאשם את השלושה, מזג להם קפה, ולאחר מכן סייע להם ונתן להם כלים שישמשו בביצוע השוד. לאחר שהסתיים השוד, שבו השלושה לנאשם, שם חולקו הכספים, והנאשם דאג לרכב הימלטות עבור חבריו.

84. ניתן להרשם כי הנאשם היה מודע לכל פעולותיהם של חבריו, אך ביקש שלא להשתתף באופן פעיל במעשה השוד. כמו שבשוד בשפרעם נותר הנאשם מחוץ למעגל המשתתפים בכניסה לבית עצמו, כך גם במקרה זה העדיף להישאר מאחור ולהמתין לחבריו עד שיחזרו.

נותר לבחון האם קביעות אלו ממלאות את יסודות העבירות המיוחסות לנאשם.

האישומים

85. הנאשם הואשם בכך שקשר קשר עם חבריו לביצוע פשע, וכי השתתף בביצוע השוד.

כפי שראינו לעיל, עבירת הקשר מחייבת שני יסודות: "יסוד ההתקשרות" והכוונה להתקשר בקשר לביצוע המטרה הפסולה.

מהעבודות כפי שפורטו ברי כי הנאשם אכן קשר קשר עם שותפיו לביצוע השוד. ראינו כי הנאשם תיאר את הגעתם, הצביע על בית המתלוננים, סייע לשותפים במזון ובלינה, דאג להשכימם עם בוקר ולהרחיקם לאחר האירוע – כל זאת עשה בהתאם לסיכום בינו לבינם.

דומה שכל בר-דעת מבין כי פעולות אלו לא בוצעו באקראי או באופן מזדמן, אלא היו פרי של התקשרות מוקדמת. הנאשם אף פעל במטרה לקדם את מעשה השוד. דומה כי הנאשם גם ידע את פרטי המעשה המתוכנן, וגם אם לא ידע בדיוק מי ייכנס לאיזה חדר בבית, הרי שידע כי הכוונה לפרוץ לבית המתלוננים ולשדוד את המתלוננים. הנאשם גם סיפק לפחות חלק מהציוד הדרוש לביצוע השוד, כך שידע גם באילו אמצעים מתכוונים חבריו לתקוף – מכאן שיסודות עבירת הקשר התמלאו.

86. כפי שציינתי לעיל, הלכת האחריות הסולידארית של הקושרים בוטלה. על-פי ההלכה כפי שגובשה בע"פ 8710/96, יראו במבצע עיקרי קושר אשר תרם "תרומה פיסית בת ערך לביצועה של העבירה".

עולה כי השאלה העיקרית הינה האם הנאשם תרם תרומה כזו שיש לראות בו כמבצע עיקרי, או שמא תרומתו אינה אלא סיוע לביצוע העבירה העיקרית.

87. ההבחנה בין מבצע בצוותא למסייע מבוססת על חלקו של הנאשם בביצוע ותרומתו להשלמת העבירה. ההבחנה בין שני אלו אינה פשוטה, ורבים המקרים שבהם יש קושי בגיבוש מסקנה.

בע"פ 4389/93, 4427 מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד 239, 250 אומר בית המשפט:

"השוני בין המבצע בצוותא לבין המסייע מתבטא בכך שהמבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מהמבצעים בצוותא היא 'פנימית'. כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה (ראה ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הארי סאקר, כרך ב, תשמ"ז) 202. לעניין האחריות בצוותא 'אין נפקא מינה אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר' (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). אכן, לעניין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ובלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית, ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית (ראה ע"פ 777/80, 266/81 בינאשוילי נ' מדינת ישראל; קצובשוילי ואח' נ' מדינת ישראל [10], בעמ' 475). עמדה על כך השופטת דורנר בציינה:

'...אין אחריות המבצע בצוותא מצומצמת למעשה פלילי מסוים. מהקשרם של דברים עולה כי ההוראה חלה על השתתפות בביצוע התכנית הפלילית, היכולה להיות מורכבת ממעשים פליליים אחדים, שכל אחד מהם מהווה עבירה כשלעצמו. כך, למשל, שוד בנק יכול להתבצע על-ידי כמה אנשים, שחלקו של כל אחד מהם מהווה עבירה: שותף אחד פורץ את הדלת, השני מאיים בנשק על הקופאית, השלישי מכה את השומר והרביעי נוטל את הכסף. כל אחד ממעשים אלה מהווה עבירה נפרדת. עבירת השוד מתהווה על-ידי שילוב מעשיהם הפליליים של השותפים' (פרשת משולם [8], בעמ' 554-555).

אכן –

'המבצע בצוותא תורם את תרומתו לאירוע העברייני רב-משתתפים מתוך יחס נפשי של יוצר העבירה ONIMO AUCTORIS. הוא רואה את עשיית העבירה כעניינו הוא, ולא של אחר' (פלר, בספרו הנ"ל בעמ' 196).

למבצע בצוותא שליטה פונקציונלית, יחד עם האחרים, על העשייה העבריינית והתפתחותה. הוא אדונה (ראה מ' קרמניצר, 'המבצע בדיני העונשין - קווים לדמותו' פלילים א (תש"ן) 65). הוא חלק מתבניתה המשותפת (ראה דברי ההסבר לסעיף 29 להצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ב-1992, בעמ' 129-130). הוא משתתף 'בביצוע העבירה תוך עשיית מעשים לביצועה' (סעיף 29(ב) לחוק העונשין). טול את ראובן, שמעון ולוי, המתכננים ביצוע שוד בנק. על-פי חלוקת העבודה ביניהם, ראובן המתין מחוץ לבנק ואיבטח את חבריו. שמעון ולוי נכנסו לבנק. שמעון שמר על פקידי הבנק והלקוחות. לוי נטל את הכסף. במצב דברים זה ראובן, שמעון ולוי הם מבצעים בצוותא של עבירת השוד (השווה גור-אריה, במאמרה הנ"ל בפלילים).

המסייע - בדומה למשדל - הוא שותף עקיף ומשני. הוא מסייע ביצירת התנאים לביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי (או העבריינים העיקריים המבצעים בצוותא) (סעיף 31 לחוק העונשין). תרומתו של המסייע היא חיצונית. אין הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית עצמה. אין הוא היוזם, אין הוא המחליט על הביצוע ואין הוא שולט על הביצוע. אין הוא אדון לביצוע. הוא מבצע מעשי עזר הנפרדים מביצוע העבירה על-ידי העבריין העיקרי, ושיש בהם 'כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו' (סעיף 31 לחוק העונשין):

'...מי שחלקו בהתהוות העבירה התבטא בפעולות עזר נושא באחריות פלילית כמסייע...

המסייע אינו משתתף אפוא בביצוע העבירה עצמה, אלא חלקו מתבטא בפעולות החיצוניות לעבירה' (השופטת דורנר בפרשת משולם [8], בעמ' 554)."

(ראה גם ע"פ 8710/96, הלבשטן נ' מדינת ישראל, פד"י נ"א(5) 481).

הנשיא ברק מציג את המקרה שבו שניים פונים לאדם שלישי על מנת שיסיעם לשם ביצוע שוד, ומגיע למסקנה כי אותו מסיע אינו אלא מסייע. השופט חשין מחדד את הדוגמה ושואל האם המסקנה תשתנה אם אותו מסיע ימתין לשודדים ויימלט עמם מהמקום.

88. בע"פ 3353/03 עמר עבדל האדי סלימאן נ' מדינת ישראל, דינים עליון עד' עמ' 423 אומר הנשיא ברק:

"ההבחנה בין מסייע למבצע בצוותא עשויה להיות גבולית, לעיתים. לפתרון סוגייה זו אין נוסחה אחת ויחידה (ראו והשוו: דבריי בדנ"פ 1294/96 משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 1, 50; ע"פ 4389/93 מרדכי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, 254-258). עם זאת, קיימים מספר מבחני עזר בכדי לקבוע אימתי מעשיו של שותף מגיעים כדי ביצוע בצוותא ולא רק סיוע. מבחינת היסוד הנפשי, נדרש כי למבצע בצוותא יהיה היסוד הנפשי הנדרש לביצוע העבירה המושלמת, לרבות כוונה מיוחדת, ככל שזו נדרשת (ראו: ע"פ 2796/95 פלונים נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 388, 402-403; להלן - פרשת פלונים). באשר ליסוד העובדתי, ניתן להיעזר ב'מבחן השליטה' לבחינת חלקו של המשתתף בעבירה. על פי מבחן זה, ייבחן המשתתף לפי מידת השליטה שיש לו על הביצוע. על המבצע בצוותא להיות גורם פנימי בביצוע. הוא 'שולט - יחד עם האחרים - על הפעילות כולה' (ראו דבריי בפרשת פלונים, 403). אלמלא תרומתו, הביצוע הקונקרטי של העבירה היה שונה משמעותית מהמתוכנן (ראו והשוו: פרשת פלונים, 403; מ' קרמניצר, 'המבצע בדיני העונשין - קווים לדמותו' פלילים א' 65, 73 (תש"ן)). עם זאת, מבחן השליטה אינו מבחן 'בלעדיו אין' בכדי להבחין בין מסייע למבצע בצוותא. יש המדגישים את המבחן הפונקציונאלי, לפיו, למבצע בצוותא יש תפקיד מסוים בביצוע העבירה. על פי מבחן זה 'מבצע בצוותא הוא מי שנוטל חלק ב'ביצוע' העבירה, על ידי עשיית מעשה המצוי, על פי טיבו, במעגל ה'פנימי' של ביצוע העבירה' (השופט קדמי בע"פ 5206/98 עבוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 185, 189; השוו גם ע"פ 2463/94 גגולשוילי נ' מדינת ישראל פ"ד נה(1) 433, 446). זאת, בניגוד למסייע, שתרומתו חיצונית לביצוע העבירה. אבחנה נוספת היא לפי התרומה להתהוות העבירה. למסייע, בניגוד למבצע בצוותא, תרומה משנית בלבד (ראו: מ' גור-אריה, 'הצעת חוק העונשין (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ב-1992', משפטים כד 9, 42 (1994))."

89. כאשר בוחנים את חלקו של הנאשם לאורם של מבחני הפסיקה, דומני כי מתחייבת המסקנה כי הנאשם הינו מבצע בצוותא ולא מסייע.

90. הנאשם נטל חלק בתכנון ונטל חלק ממשי בביצוע. הנאשם הצביע על בית המתלוננים, הלין את השותפים, העירם בבוקר כדי לצאת לשוד, סייע בחלוקת השלל, ודאג לרכב ההסתלקות. מדובר בתרומה ממשית לביצוע מעשה השוד. לנאשם היו הכלים "לשלוט" בביצוע העבירה. אלמלא כיוון את השותפים לבית ואלמלא דאג להלינם ולהשכימם בבוקר, לא היה מתבצע השוד כפי שהתבצע. תרומתו של הנאשם לא הייתה משנית, אלא ממשית.

התנהגות הנאשם מלמדת כי עשה את כל האמור מתוך מודעות מלאה לכל רכיבי ההתנהגות ומתוך רצון לקדם את מעשה השוד עצמו. לא מדובר ברצון לסייע בלבד, אלא עולה כי הנאשם רצה בהצלחת השוד עצמו.

העובדה שהנאשם בחר שלא להצטרף לשלב הכניסה לבית המתלוננים, אינה משנה את המסקנה, שהרי כבר נאמר שנוכחות פיזית במקום הביצוע אינה תנאי להיותו של נאשם מבצע (ראה ע"פ 1294/96 משולם ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(5) 50).

סוף דבר

91. בשים לב לכל האמור הנני מרשיע את הנאשם בעבירות כדלקמן:

באישום הראשון

א. סיוע לשוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ב. סיוע לכניסה והתפרצות למקום מגורים בכוונה לבצע גניבה או פשע בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיפים 406(ב) ביחד עם סעיפים 408 ו-31 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

באישום השני

ג. שוד בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 402(ב) ביחד עם סעיף 29 לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

ד. קשירת קשר לפשע, עבירה לפי סעיף 499(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

באישום השלישי

ה. עבירות של החזקת שטר מזויף, עבירה לפי סעיף 462(2) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (מספר עבירות), והחזקת כלים לצריכת סם מסוכן, עבירה לפי סעיף 10 סיפא לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973 (מספר עבירות).

הנני מזכה את הנאשם מעבירת קשירת קשר בכל הנוגע לאישום הראשון.

ניתנה היום, י' בשבט, תשס"ו (8 בפברואר 2006), במעמד הצדדים.

רון סוקול, שופט

עו"ד בלומנפלד:

כל הנאשמים האחרים קיבלו תסקירי מבחן. פניתי לפני הדיון לחברתי עו"ד רויטבלט וניסיתי לקבל את הסכמתה שאם תהיה הרשעה בחלק מעבירות כתב האישום, נבקש שיוגש תסקיר. לא קיבלתי הסכמה. אני מבקש להורות על קבלת תסקיר של שירות המבחן.

עו"ד גושן:

חברי לא נימק מדוע הוא מבקש תסקיר של שירות המבחן. מה גם שהתיק התנהל הרבה מאוד זמן. אני רוצה להפנות לעובדה שהאני גלבוש היה מתחת לגיל 21, ובגלל שלכאורה הייתה חובת תסקיר, לא ניתן תסקיר כי הוא תושב שטחים, אבל על פי הכללים המקובלים, בגילאים אלה יש הגשת תסקיר. אם חברי רוצה לטעון איזשהן טענות על תנאים או נסיבות אישיות, שיביא אותן במסגרת הטיעונים לעונש. הנסיבות בתיק הן מאוד חמורות.

לשאלת חברי, אני מבהירה כי בכוונתנו לזמן את המתלוננים לטיעונים לעונש.

עו"ד בלומנפלד:

אני טוען שעל-פי חוק ועל-פי סעיף 2 לפקודת הראיות, בית משפט ישמע כל עד שעדותו רלוונטית. אני טוען שבנסיבותיו של תיק זה, כשאין מחלוקת ומעולם לא הייתה מחלוקת שהנאשם מעולם לא נכח במקום האירוע, הרי עדותם של המתלוננים איננה רלוונטית.

החלטה

לאור בקשת הנאשם, נראה לי שראוי כי תסקיר קצין המבחן יעמוד בפני בית המשפט בטרם גזירת דינו. אשר על כן אני מורה על קבלת תסקיר קצין המבחן למבוגרים. תשומת לב קצין המבחן כי הנאשם מצוי במעצר בית בביתו בג'דידה. ניתן ליצור עמו קשר בטלפון 9561358-04 או באמצעות בא כוחו עוה"ד בלומנפלד טל' 8534239-04. כמו כן מופנה קצין המבחן לכך שנערכו תסקירים בשלב המעצר. קצין המבחן מתבקש להשלים את התסקיר בהקדם ולפני הדיון שנקבע לטיעון לעונש.

אני קובע את התיק לטיעונים לעונש ליום 21.3.2006, שעה 13:00.

בשלב זה איני מוצא מקום להחליט לעניין זימונם של המתלוננים, ואם יהיה צורך, אתייחס לכך בתחילת מועד הטיעונים לעונש.

המזכירות תשלח החלטה זו לקצין המבחן.

ניתנה היום, י' בשבט, תשס"ו (8 בפברואר 2006), במעמד הצדדים.

רון סוקול, שופט

הקלדנית: ליאת חדד