23

בתי המשפט

פ 002874/03		בית משפט השלום תל אביב-יפו
16/06/2004	תאריך:	כב' השופטת שריזלי דניאלה	בפני:

	מדינת ישראל	בעניין:
המאשימה
	נ ג ד
	רסניאנסקי סרגיי
הנאשם

ב"כ המאשימה עו"ד אבי וכניש הנאשם בעצמו

נוכחים:

ה כ ר ע ת - ד י ן

אני מזכה את הנאשם מעבירת האיומים המיוחסת לו באישום השני (בסעיף 1).

1. הנאשם וראישה רסניאנסקי (להלן: "המתלוננת") נישאו בשנת 1998, ובשנת 2001 עלו לישראל עם שני בניהם הקטינים (להלן: "הקטינים"). במועדים הרלבנטיים לכתב האישום התגוררו בני הזוג בדירה ברח' יצחק שדה 13 באזור (להלן: "הדירה").

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו נטען, באישום הראשון, כי בתאריך 1.9.02, בשעות הבוקר, התקשר הנאשם טלפונית אל המתלוננת, למקום עבודתה, ואיים עליה, במטרה להפחידה או להקניטה, כי אם לא תדבר עמו הוא יהרוג את עצמו באמצעות סכין; בשעה 19:30 באותו יום, תקף הנאשם באמצעות מרפקו את חמותו, סטלה דרולניקוב, אמה של המתלוננת, וגרם לה דימום בשפתיה.

באישום השני נטען כי בתאריך 21.2.02 בהיותו בגילופין, איים הנאשם על המתלוננת באמצעות סכין שהניף לעברה, חתך בסכין את חוט הטלפון, ובהמשך, בעט ברגלה של המתלוננת.

בגין העובדות המתוארות בכתב האישום, מייחסת המאשימה לנאשם את העבירות הבאות:

תקיפה, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); תקיפת בן-זוג, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין;

איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין (שני פרטי אישום);

גרימת נזק בזדון לרכוש בניגוד לסעיף 452 לחוק העונשין.

הנאשם כפר במרבית עובדות כתב האישום, וטען כי כל התלונה נגדו היא בדיה.

2. מטעם התביעה העידו המתלוננת ואמה, סטלה דרולניקוב (להלן: "סטלה"); כן, העידו שוטר הסיור, רס"ר מימון כהן, אשר הגיע בתאריך 1.9.02 לכתובתם של בני הזוג, וערך בגין כך דו"ח פעולה (ת/1), ודו"ח מעצר לנאשם (ת/2); העיד גם החוקר, רס"מ איציק בן-הרוש, אשר גבה בתאריך האמור את הודעת הנאשם (ת/3).

3. מן הראיות שהובאו בפניי (דו"ח הפעולה ת/1, ועדותו של רס"ר כהן) עלה כי בתאריך 1.9.02, בשעה 20:03, הוזעקה המשטרה לכתובתם של הנאשם והמתלוננת, כאשר מודיעה בשם "אביבה" או "אהובה" דיווחה למוקד המשטרתי כי "גבר מכה אשה ברחוב".

השוטרים הגיעו לכתובת שנמסרה, ולאחר שדובבו השוטרים את המתלוננת, את אמה ואת הנאשם, הם הובאו למשטרה, ונגבו הודעותיהם.

4. בעדותה גוללה המתלוננת את השתלשלות יחסיה עם הנאשם, וטענה כי ככלל, היה יחסו של הנאשם אליה שפיר, אלא שלאחר עלותם לישראל, החל הנאשם פונה אליה בגסות, ולעתים צעק עליה וגידף אותה (עמ' 3, ש' 14-19).

בהזדמנויות שונות, סיפרה המתלוננת, כחמש במספר, הכה אותה הנאשם, פעם ביד, פעם בכתף, ופעם ברגלים, מכות שהגדירה כ"לא רציניות" (עמ' 6, ש' 14-19). אחת הפעמים ארעה בתאריך 21.2.02, לאחר סיום חגיגת יום ההולדת של בנם בן השנתיים, ר' (מאוחר יותר נזכרה המתלוננת כי חגיגת יום ההולדת נחגגה למחרת, ב-22.2.02), היה הנאשם שתוי, ובשכרותו הוא בעט ברגלה וגרם לסימן כחול קטן בירכה השמאלית.

במועד אחר בו היה הנאשם שתוי, אמרה המתלוננת, הוא רגז על שהיא משוחחת עם אמה בטלפון, ולכן חתך את חוט הטלפון באמצעות סכין (עמ' 4, ש' 20 עד עמ' 5, ש' 24).

על ההתרחשויות ביום 1.9.02 סיפרה המתלוננת כי תחילתן כבר בשעות הבוקר, כשטילפן הנאשם למקום עבודתה ללא הרף, ודרש לשוחח עמה (עמ' 6, ש' 20-25). מאחר שהיתה טרודה מאד בעבודה, לא האריכה המתלוננת בשיחות עם הנאשם, ואזי איים עליה הנאשם כי אם לא תדבר עמו - הוא יעשה משהו רע לעצמו, ידקור עצמו בסכין (עמ' 7, ש' 1-2).

המתלוננת סיפרה כי איומו של הנאשם הוליד בליבה פחד, ועל כן, הזעיקה את אמה, סטלה, שתבוא עמה ועם ילדיה הקטינים הביתה לאחר שתאסוף אותם מהגן.

על המשך ההתרחשות בדירה העידה המתלוננת כי בהגיעם לדירה, התרגז הנאשם למראה אמה, סטלה, ודרש שסטלה תעזוב את הדירה. בסיומו של יום, סיפרה המתלוננת, פגע הנאשם בשפתיה של סטלה, וירדו טיפות דם. המתלוננת הודתה כי לא ראתה את עצם התקיפה, אולם שמעה מסטלה שכך ארע. מכל מקום, הביעה המתלוננת דעתה שהמכה בשפתיה של סטלה לא ניתנה מתוך כוונת זדון אלא באקראי.

5. סטלה היא, כאמור, אמה של המתלוננת. היא עלתה לישראל בעקבות בתה וחתנה, ומתגוררת בחולון. בעדותה התייחסה סטלה להתרחשויות ב-1.9.02, וסיפרה כי המתלוננת התקשרה אליה באותו יום מפוחדת וסיפרה לה שהנאשם התקשר אליה לעבודה שוב ושוב, ואיים "שיש סכין לידו והוא יכול לעשות משהו לעצמו" (עמ' 10, ש' 19-20). המתלוננת ביקשה ממנה בגלל פחדה שתלווה אותה לדירה. על כן, נפגשה עמה, ויחד אספו את הקטינים מהגן. בבואם לדירה, מסרה סטלה, התעורר הנאשם משנתו, התכעס עליה ודרש ממנה לעזוב את הדירה. על השולחן בסלון לידו היתה סכין (סכין מטבח גדולה, אמרה). לדברי סטלה, גידף אותה הנאשם ואיים להזמין את המשטרה. שעה שישבה על כסא בסלון, התקרב אליה הנאשם כדי לצעוק עליה, שלח ידו ועם המרפק פגע בשפתיה, וירד לה דם מן השפה העליונה (עמ' 11, ש' 3-5). עד כאן - עדויות עדי התביעה.

6. מטעם ההגנה העיד הנאשם.

בעדותו מסר הנאשם כי הוא עובד כנהג משאית של חברת ה"שופרסל", אלא שבבוקר ה-1.9.02 סבל מכאבי גב עזים ולא עבד. הוא התקשר טלפונית אל אשתו, המתלוננת, אך לא שוחח עמה מאחר שהיתה עסוקה, ועל כן, נטל תרופה וישן. סמוך לאחר השעה 19:00 הגיעה המתלוננת עם הקטינים, מלווה באמה, סטלה, ולמשמע הרעש והצעקות שהקימה סטלה, ביקש ממנה הנאשם לעזוב את הדירה ולא להרעיש.

לדברי הנאשם, למרות דרישתו - לא עזבה סטלה את הדירה, וכאשר ניסה לחייג למשטרה, אמרה לו סטלה כי תעזוב את הדירה אולם תיקח אתה את הקטינים ואת המתלוננת. סטלה עוררה בכך את רוגזו, ועל כן, משפנתה לעזוב את הדירה, מחזיקה את הקטינים, הוא ירד למטה וחסם את היציאה מהבית. עקב כך, אמר הנאשם, התעוררה מהומה בה נכחו שכנים רבים, והם הם שהזמינו את המשטרה.

לדברי הנאשם, כל מה שסיפרו המתלוננת וסטלה לא היה ולא נברא, וכל כולו פרי המצאה "בגלל שחמותי רצתה לקחת את הילדים" (עמ' 18, ש' 8-11).

הנאשם הכחיש בעדותו שפצע את סטלה בשפתיה. בהתבקשו, בחקירה הנגדית, להסביר את הדימום שראה רס"ר מימון כהן בשפתיה של סטלה (כמפורט בדו"ח הפעולה ת/1), טען הנאשם כי מן הסתם גרם לכך בנו הקטין ר', שעה שסטלה החזיקה אותו בזרועותיה והוא ניסה להשתחרר מאחיזתה (עמ' 18, ש' 24-26).

להוכחת גרסתו לפיה הוא זה שהתקשר למשטרה, הגיש הנאשם פלט שיחות יוצאות ממכשיר הטלפון הנייד שברשותו (נ/1), והצביע על חיוג חוזר בשעת ערב למספר 101.

עם זאת, לא התייחס הנאשם בעדותו הראשית לטענותיה של המתלוננת בדבר המכות שהכה אותה במועדים שונים בידיה, בכתפה וברגליה.

בהתייחסו לחיתוך חוט הטלפון המיוחס לו באישום השני, אישר הנאשם בעדותו כי באחד הימים חתך את חוט הטלפון, אך לא מהסיבות שמנתה המתלוננת, ובוודאי שלא במטרה להפריע לשיחתה עם אמה, אלא מתוך רצון להחליף את מכשיר הטלפון שהיה מקולקל.

אשר לגרסה שמסר בחקירה - טען הנאשם כי לא ידע עברית, ואף שהחקירה בוצעה באמצעות מתורגמן, הוא סרב לחתום על הודעתו כי לא ידע על מה הוא חותם.

7. מבין הגרסאות שנשמעו בפניי, המכחישות זו את זו, לא היה בי ספק כי גרסת המתלוננת באשר להתרחשויות כולן, וגרסתה של סטלה לגבי ההתרחשות ב-1.9.02, עדיפות על פני גרסתו המכחישה של הנאשם, וטענתו כי מדובר בעלילות שווא שהעלילו עליו אשתו ואמה. קביעתי סומכת בעיקרה על האמון שנתתי בעדות התביעה, המתלוננת וסטלה, שהיו כנות ומהימנות בעיני, ולא מצאתי בהן דופי.

8. המתלוננת, אשה צעירה, עדינת מראה וסבר, דוברת לאיטה, בשקט וברכות, מסרה את גרסתה (בתרגום מתורגמנית מרוסית לעברית) לאשר התרחש בינה לבין הנאשם, כשניכר בה חשש מהמעמד. היא הרבתה בשתיקות, הורידה מדי פעם את ראשה, ונעצה מבט ברצפה, ולא אחת פרצה בבכי, נזכרת, כך נראה, בהתרחשויות השונות אותן חוותה מידי הנאשם, ובתחושות שעוררו בה באותם המועדים.

למרות שמסרה את עדותה ב-20.10.03, למעלה משנה לאחר האירוע האחרון נשוא כתב האישום, התרשמתי כי המתלוננת זוכרת את האירועים עליהם סיפרה, ומדווחת עליהם בדייקנות.

9. להשלמת התמונה ראוי להאיר היבט ראייתי הנוגע לריענון זיכרונה של המתלוננת:

שוב ושוב ביקשה התביעה לרענן את זיכרונה של המתלוננת, עד שהעיר בית המשפט כי הדברים יישקלו ראייתית. אלא שבאורח מפתיע למדי הוברר, לאור תשובות שסיפקה המתלוננת עצמה, כי ריענון הזיכרון היה מיותר, ונולד, ככל הנראה, בשוגג.

אסביר: רענון זיכרונו של עד במשפט, במהלך החקירה הראשית, מותר, ונועד, דרך כלל, להעלות מנבכי זכרונו של העד פרטים שאיננו זוכר אותם (שלא לענייננו, אעיר, כי רענון הזיכרון עשוי לשמש גם צעד מכין לקראת בקשה להכריז על עד שהוא עד עויין). אלא שרענון הזיכרון הינו גורם שבית המשפט מביאו בכלל חשבון במסגרת השיקולים לקביעת עמדה בקשר למשקלם הראייתי של דברי העד, באשר כושר הזכירה שלו הינו גורם מרכזי בשיקולי בית המשפט בנושא זה, וקשיי זכירה מעוררים תמיהות המחייבות בחינה והערכה.

ראו: י' קדמי, על הראיות (הדין בראי הפסיקה), חלק שלישי, מהדורה משולבת ומעודכנת, תשס"ד-2003, הוצאת דיונון, אוניברסיטת תל-אביב.עמ' 1686.

בחינת קשיי הזכירה מחייבת, מטבע הדברים, להידרש לנסיבות האירוע או האירועים המתוארים בעדות, למשך הזמן שחלף, להתרשמות בית המשפט מהעד ומאיכות זיכרונו, ובעיקר - לטעם שניתן לצורך בריענון הזיכרון, ומידת סבירותו של הטעם.

והנה, לאחר שרוענן זיכרונה של המתלוננת, ברשות בית המשפט, הוברר פעם אחר פעם, כי אין מדובר בפרטים שנשמטו מזיכרונה של המתלוננת, כסברת התביעה; אדרבא, המתלוננת הפגינה זיכרון מצוין, וניכר היה שהאירועים זכורים לה היטב. וכאשר הונחה בפניה הודעתה במשטרה - הסבירה המתלוננת שאותו פער אשר נוצר, לדעת התובע, בין גרסתה במשטרה לבין הגרסה שמסרה בבית-המשפט, איננו פער ממשי, אלא פער שנגרם בשל תרגום לקוי או משובש שתרגמה אחותה את דבריה לחוקר.

כך, ארע (בעמ' 4, ש' 6-7) כשרוענן זיכרונה של המתלוננת לגבי איום שאיים עליה הנאשם, כביכול, באמצעות סכין במועד החגיגה, בתאריך 22.2.02; המתלוננת הסבירה כי אם היה איום הוא התרחש במועד אחר, ולא במועד החגיגה (עמ' 4, ש' 20, עד עמ' 5, ש' 2).

בהמשך, כשריענן התובע את זיכרונה של המתלוננת לגבי חיתוך כבל הטלפון ושבירתו בידי הנאשם (עמ' 7, ש' 21-23), הסבירה המתלוננת כי במועד האמור הנאשם אכן חתך את חוט הטלפון, אולם, לא שבר את המכשיר עצמו; אם נאמר בהודעתה שהנאשם שבר את הטלפון, הסבירה, הרי שמדובר בתרגום משובש שתרגמה אחותה את דבריה לחוקר בדבר חיתוך החוט.

בכל מקרה ומקרה בו נתבקשה תגובתה לגביו - מסרה המתלוננת הסבר כן, סביר והגיוני שהניח את דעתי (ראו גם: עמ' 6, ש' 14-20).

מכל מקום, לאור תוכן דברי המתלוננת ולאור הסבריה, ולאור התרשמותי מהמתלוננת עצמה, לא היה בי ספק כי אין מדובר בניסיון שעושה המתלוננת לחלץ את הנאשם מאשמה ולגונן עליו, וגם לא בניסיון להפחית מחומרת מעשיו.

שהרי, אילו רצתה המתלוננת לעשות כן, יכולה היתה, ללא כל קושי, להכחיש את המעשים כולם, ולתרץ את תלונתה בתירוץ זה או אחר. לא כך פעלה המתלוננת.

10. אזכיר כי ביסודו של דבר, אין מדובר בתלונה שמקורה ביוזמה שנקטה המתלוננת, ולא היא זו שפנתה למשטרה. היתה זו דיירת שכנה אשר, מן הסתם, בעקבות המהומה שעורר הנאשם ב-1.9.02, התקשרה למשטרה ומסרה את שמסרה, וכך נחלצה המשטרה לפעולה. ומשהובאה המתלוננת למשטרה - היא לא היססה מלמסור גרסה מלאה ומפורטת, עתירת פרטים לגבי אלימותו של הנאשם. כך, פעלה גם בעת שמסרה עדותה מעל דוכן העדים; היא לא הכחישה את תלונתה במשטרה, ולא את פרטיה, אולם, ביקשה לדייק ככל שניתן במסירת הפרטים גבי כל אחד ואחד מהאירועים בהם נקט הנאשם כלפיה באלימות, ואף מסרה את המסגרת העובדתית בה התרחשו אותם האירועים. כשהצביעו בפניה על פערים בין הגרסה שמסרה במשטרה לבין גרסתה בבית-המשפט, היה בפי המתלוננת הסבר פשוט וענייני לגבי כל אחד מהפערים, עד שהוברר כי אין מדובר בפערים של ממש.

ייאמר כאן כי דווקא הסיטואציה המתוארת שכנעה אותי בכנותה של המתלוננת, שמלכתחילה לא ששה לערב את המשטרה בבעיותיה ובהתנהגותו של הנאשם כלפיה, ורצתה לשמר את שלמות משפחתה; אולם, משעה שנקראה המשטרה ונכנסה לתמונה - מסרה המתלוננת גרסה מדוקדקת ומפורטת באשר למעשי האלימות של הנאשם.

לא למיותר להזכיר כי את עדותה מסרה המתלוננת שעה שחייה לצד הנאשם מתנהלים כסדרם, ולא מכבר נולד בנם השלישי. מסתבר כי גם אלה, ובכלל זה, רצונה הברור של המתלוננת לשמור על המסגרת המשפחתית, לא הרתיעו את המתלוננת מלמסור את גרסתה המפורטת והפתוחה לגבי האירועים עליהם מסרה במשטרה.

בשל כל אלה היתה המתלוננת בעיני כנה ואמינה.

11. חיזוק ראייתי לגרסת המתלוננת מצאתי בעדותה של סטלה ובגרסה שמסרה לגבי התרחשויות ה-1.9.02.

מטבע הדברים, נועדה עדותה של סטלה לבסס את עמדת התביעה לגבי התקיפה שתקף הנאשם, על פי הנטען, את סטלה עצמה בערבו של ה-1.9.02. הנאשם הכחיש כזכור כי פגע בסטלה, או, כי פצע אותה, והעלה השערה דמיונית, לפיה, נפצעה בשפתיה בעת שהשתולל בנו הקטין, ר', אותו החזיקה בזרועותיה.

למרות דברי הנאשם, לא היה בי ספק, לאור דבריה של סטלה, לאור הסיטואציה והפרטים המדוייקים שתארה בעדותה, בדרכה הנעימה והרכה, וגם לאור דרך עמידתה על דוכן העדים והבעות פניה, כי עדותה בדבר תנועת היד של הנאשם, יד שנשלחה לפנים באופן שפגעה בשפתיה וגרמה לה דימום - היא אמת לאמיתה. האמנתי לעדה גם כי תנועת ידו של הנאשם היתה פתאומית, ומקורה בכעס שכעס עליה הנאשם (עמ' 11, ש' 4-12), כעס אותו לא הכחיש הנאשם עצמו.

12. לא למיותר להזכיר כי סטלה הסבירה בעדותה את הרקע להתרחשויות שאירעו בערבו של ה-1.9.02, קרי: בקשתה של המתלוננת כי תלווה אותה לדירה בשובה מהעבודה, מתוך פחד מהבאות, בשל האיום שאיים הנאשם בבוקר כי יתאבד; גרסתה של סטלה מהווה אישור לגרסתה של המתלוננת עצמה.

ברי כי עדותה של סטלה בדבר האיום של הנאשם כלפי המתלוננת בבוקרו של יום מהווה עדות מפי השמועה, ובכל הנוגע לתוכן הדברים, אין לה משקל ראייתי עצמאי. יחד עם זאת, מהווה עדותה של סטלה ראיה בעלת משקל בכל הנוגע לתכיפות מסירת הדברים על-ידי המתלוננת לסטלה, סמוך לאחר שהתרחשו, לפחד שהביעה בפניה המתלוננת, ולהסברה בדבר מקורו של הפחד. העובדה היא כי בשל אותו פחד שחשה והכירה סטלה בבתה, היא הסכימה לבוא בערב מחולון, וללוות אותה לדירתה. מכאן, שבנוסף לאמון הרב שרכשתי לעדות המתלוננת, מצאתי לה חיזוק נוסף בעדותה של סטלה.

13. חיזוק ראייתי בעל אופי דומה מצאתי בדיווחו של רס"ר כהן (דו"ח הפעולה ת/1) לפיו, ראה ששפתיה של סטלה מדממות, וכי בידה מפית ניר ספוגת דם. לדברי רס"ר כהן, מסרה לו סטלה כי הנאשם הלם בפניה במרפקו.

בהתאם לאותו דו"ח, מסרה המתלוננת לרס"ר כהן על תקיפות שתקף אותה הנאשם בעבר כשהיה שתוי, ועל האיום שאיים באותו בוקר הנאשם בטלפון שידקור את עצמו.

העקביות המסתמנת בגרסאות שמסרו המתלוננת ואמה, מחזקת את מהימנותן. להשלמת התמונה יצוין גם כי בדו"ח הפעולה רשם רס"ר כהן כי הנאשם הכחיש את דברי המתלוננת ואמה, הכחיש שאיים להתאבד, ואף הכחיש את תקיפתה של סטלה.

14. גם בפניי הכחיש הנאשם, כזכור, את מרבית האשמות שיוחסו לו, אולם, הכחשותיו לא עוררו בי כל אמון.

את עיקר עדותו מיקד הנאשם באירוע ה- 1.9.02, כשהוא מכחיש את המיוחס לו הכחשה גורפת, לפיה בדו המתלוננת ואמה גרסה שתפליל אותו על לא עוול בכפו; לבד מאמירתו כי סטלה סבורה שייטב לבתה אם יישב בכלא, לא ניתן על-ידי הנאשם כל הסבר לגרסה המפורטת והמדוייקת שמסרו סטלה והמתלוננת לאשר התרחש ב-1.9.02. הנאשם לא מסר הסבר הגיוני ומשכנע לשאלה על שום מה תעליל עליו המתלוננת דברי שקר וכזב בדבר איום שאיים להתאבד, או, בדבר הבעיטה שבעט בה בחגיגת יום הולדתו של בנם - אם לא היו כאלה.

הנאשם לא הציע בעדותו כל הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת לרצונן של השתים להפלילו לשווא, מה גם שהתרשמותי היתה שונה בתכלית.

מרבית הפרטים שהעלה הנאשם בעדותו, כגון: הסתלקותו מהדירה במהלך האירוע (עמ' 19, ש' 20-22), או, פציעתה של סטלה על-ידי בנו הקטין, אותו החזיקה בזרועותיה (עמ' 18, ש' 24-26), היו פרטים כבושים שנולדו לראשונה בבית-המשפט, ולא נמסרו על-ידו לא לשוטר שהגיע לדירה, לא במהלך החקירה, וגם לא בתגובה לכתב האישום ב-8.4.03.

היפוכו של דבר, לשאלותיו של הנאשם בחקירה הנגדית, הכחישה סטלה כי החזיקה את ר' בזרועותיה, וטענה שהחזיקה את שני הקטינים בידיהם.

התרשמתי כי הנאשם הוא אדם נבון ויודע דרך, שניהל את ענייני המשפט בתבונה ובנחישות. יחד עם זאת, היתה עדותו בעיני בלתי עקבית ובלתי סבירה, נעדרת גילוי לב ופתיחות, ודעתי היא כי גרסתו נולדה מתוך הדחקה של העובדות, וניסיון להרחיק עצמו מאשמה.

אזכיר כי במטרה להוכיח את גרסתו לפיה חייג למשטרה כדי לבלום את סטלה, הגיש הנאשם את פירוט השיחות נ/1, לפיו חייג למספר 101 מספר פעמים בשעת ערב. אלא שמסמך זה מאשר כי בבוקרו של 1.9.02, התקשר הנאשם מספר פעמים לטלפון במקום עבודתה של המתלוננת. בכך, נמצאה תמיכה לגרסת המתלוננת, דווקא.

15. מכלול הראיות שהונחו בפניי צייר תמונה ברורה לגבי המתיחות ששררה ביחסי הנאשם וסטלה, חמותו, לא כך התמונה שהצטיירה ביחס לאיכות היחסים שבין הנאשם לבין המתלוננת בתקופה הרלבנטית - זו נותרה מעורפלת למדי.

לאור האמון הרב שנתתי במתלוננת ובגרסתה, לאור התמיכה הראייתית שמצאתי לדבריה, אין בי ספק כי הפרטים שמסרה לגבי התקיפה שתקף אותה הנאשם כשבעט בה במועד חגיגת יום ההולדת, 22.2.02 (ובמועדים אחרים), הנזק שגרם לחוט הטלפון שעה ששוחחה עם אמה, והאיום שאיים הנאשם בבוקרו של ה-1.9.02 שיתאבד אם לא תשוחח עמו בטלפון - הם אמת לאמיתה.

אין בי ספק גם, כי איום אחרון זה גרר, בתוכנו ובעוצמתו, את השתלשלות העניינים שבאה לאחרי, ואילולא איום זה, שהפחיד את המתלוננת פחד רב, לא היה מתרחש מה שהתרחש בהמשכו של יום; דרישתו של הנאשם כי סטלה תסתלק מהדירה, הויכוח המילולי שנעור ביניהם, ופגיעת המרפק בשפתיה של סטלה.

16. מן ההיבט המשפטי, אפילו מדובר היה בעדות המתלוננת בלבד, לא היתה מניעה לבסס עליה הרשעה בדין, שהרי הכל תלוי ב"משקלה ההוכחתי הסגולי של העדות היחידה, ובחינה קפדנית שלה על ידי השופט בבואו להכריע את הדין . . ."

ראו: י' קדמי, על הראיות (חלק ראשון), מהדורה משולבת ומעודכנת, תשנ"א - 1991, עמ' 242-243.

במקרה שלפניי, נתמכה העדות המרכזית, עדות המתלוננת, בעדויות ובראיות שונות.

על כן, לאחר שבחנתי ושקלתי את העדויות שבפניי, בזהירות המתחייבת מנסיבות העניין, קרי - קיומם של יחסים מתוחים בתוך המשפחה, ולאחר שהזהרתי עצמי כי מדובר בעדויותיהן של מי שיש להן נגיעה אישית לעניין, הגעתי למסקנה, המבוססת על מהימנותן של העדות, ועל סיוע ראייתי שמצאתי להן, כי אשמת הנאשם לגבי מרבית האישומים, להוציא אישום באיומים מתאריך 21.2.02, הוכחה מעבר לכל ספק סביר, וכי יש להרשיעו.

17. אשר לעבירה של תקיפת בן-זוג המיוחסת לנאשם:

יסודות עבירת התקיפה קבועים בסעיף 379 לחוק העונשין, ועל פיו, ייאשם בעבירה מי ש"תוקף את חברו שלא כדין". הגדרת "תקיפה" מופיעה בסעיף 378 לחוק העונשין, ולפיה תחשב תקיפה הכאתו של אדם, נגיעה בו, דחיפתו, או הפעלת כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, שלא בהסכמתו.

סעיף 382(ב) לחוק העונשין קובע כפל עונש לתוקף את בן משפחתו.

לאור גרסת התביעה שהיתה אמינה ומקובלת עלי, בחגיגת יום ההולדת של בנו, בהיותו שתוי, בעט הנאשם במתלוננת, בירכה השמאלית. הרי זו תקיפה.

18. כך גם לגבי אשר ביחס לפגיעה שפגע הנאשם באמצעות מרפקו בשפתה של סטלה.

הוכח כי הנאשם כעס על סטלה, וכי הביא לידי ויכוח קולני וצורם ביניהם, במהלכו דרש שסטלה תעזוב מיד את הדירה. הוכח בעדותה של סטלה כי בעודה יושבת על כסא בסלון, התקרב אליה הנאשם בכעס ובצעקות, ידו נשלחה בפתאומיות, ובמרפקו פגע בשפתה העליונה וגרם לירידת דם.

הנאשם לא עשה כל ניסיון להוכיח כי פגע בסטלה באקראי, וללא כוונת תקיפה; הוא עמד בהכחשתו וטען שלא נגע בסטלה וכי זו העלילה עליו עלילת שווא.

למרות הכחשתו של הנאשם, ונוכח הראיות שבפניי, במיוחד, עדותה של סטלה שהיתה אמינה עלי; מאחר שהנוכחים ראו את שפתה מדממת במהלך האירוע; ומאחר שהכחשתו של הנאשם לא עוררה בי אמון; קבעתי כי עדיפה בעיני גרסתה של סטלה. אני קובעת כי במועד האמור, בדירה, בהתקרבו אל סטלה בכעס ותוך צעקות, שלח הנאשם ידו, ובמרפקו פגע בשפתיה של סטלה, שלא בהסכמתה.

19. יסודות עבירת האיומים כלולים בסעיף 192 לחוק העונשין, שזו לשונו:

המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים.

[ראו ככלל לגבי יסודות העבירה: י' קדמי, על הדין בפלילים, (חלק שלישי), מהדורה מעודכנת תשנ"ה - 1995, עמ' 1270-1271].

כבכל עבירה, שני יסודות לעבירת האיומים; היסוד האחד הוא יסוד המעשה, "האיום", כהגדרת הסעיף: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא . . . וכו' "; היסוד האחר הוא היסוד הנפשי - "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו".

מבחנם של שני היסודות האמורים מוכתב על פי האינטרס החברתי עליו ביקש המחוקק להגן בעבירת האיומים, והוא מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן.

בשורה של פסקי דין, שהמנחה בהם הוא ע"פ 103/88 משה ליכטמן נ' מ"י, פ"ד מג(3) 373, נקבע כי אינטרס החברה הוא להגן על שורה של ערכים בהם שלוות נפשו של הפרט, בטחונו וחירות פעולתו" מפני מעשה הפחדה והקנטה שלא כדין.

בהתאם לכך, נבחן מעשה ה"איום", הוא היסוד הפיזי של העבירה, על פי תוכנו והשפעתו על המאויים; צריך שהאיום המדובר יהיה רציני וממשי, להבדיל מאיום סרק שאין מאחוריו כוונת מימוש; ואשר להשפעתו על המאויים, זו נבחנת באמות מידה אובייקטיביות, לפי הערכת האדם הסביר, כפי שהיא באה לידי ביטוי על רקע מכלול הנסיבות של כל מקרה (שם, סעיף 8 בפסק דינו של כב' השופט גולדברג).

או, כדברי כב' השופט ברנזון, בע"פ 499/72 אל שעבי נ' מ"י, פ"ד כז (1), 602, בעמ' 605:

המבחן לקיומו של איום היא מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא לפי הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו נאמרו הדברים.

ראו גם: י' קדמי, על הדין בפלילים, (חלק שלישי), שם.

אשר ליסוד הנפשי, המתבטא "בכוונה להפחידו או להקניטו": משמעותו היא שהמאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר - שאיפתו היא להשגת היעד. היסוד הנפשי מתקיים במקום שלמאיים היתה שאיפה להשגת היעד הזה, או, שהיתה לו מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו. בשני המקרים, פוגע המאיים בערכים חברתיים המוגנים על ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפרט.

בהתאם לעדות המתלוננת, בה נתתי אמון, אמר הנאשם למתלוננת בטלפון בבוקרו של ה-1.9.02 כי אם לא תשוחח עמו הוא ידקור עצמו בסכין, ויתאבד. משמעותם של הדברים היא איום לפגיעה ב"אדם אחר".

דברים אלה שאמר הנאשם למתלוננת, על פי תוכנם, ניסוחם ודרך אמירתם עשויים להיות בעלי פוטנציאל של הפחדה והקנטה. על פי מבחנו של האדם הסביר, עשויים הם להוות איום רציני וממשי, שמכוון לטעת פחד, או, הקנטה, בלב המאויים.

הוכח בפניי כי דבריו אלה של הנאשם גרמו למתלוננת פחד והיא חששה שמא יקרה משהו. זו הסיבה שהתקשרה לאמה, וביקשה שתצטרף אליה בבואה לביתה. מכאן שאין מדובר באיומי סרק, אלא באיומים שנטעו בלב המתלוננת חששות ותחושת פחד, כפי שנתכוון הנאשם להשיג. לפיכך, הוכחו יסודות עבירת האיומים, ובגינה יורשע הנאשם.

באישום השני יוחסה לנאשם עבירה נוספת של איומים, שהתרחשה, כך נטען, ב-21.2.02.

לאור הבהרות שמסרה המתלוננת בעדותה לגבי ההתרחשויות במועד חגיגת יום ההולדת של בנה (שהתרחשה ב-22.2.02); לאור הסברה כי באותו מועד לא הרים הנאשם סכין בתנועת איום, וכי לא הובנה כראוי בשל תרגום משובש שתרגמה אחותה את דבריה לחוקר, הגעתי למסקנה שאישום זה לא הוכח, והנאשם יזוכה מאשם זה.

20. יסודות העבירה שעניינה גרימת נזק בזדון לרכוש, קבועים בסעיף 452 לחוק העונשין.

משהוכח כי הנאשם חתך את חוט הטלפון בדירה - מתוך כעס על שיחתה של המתלוננת עם אמה, ובניגוד לעדותו כאילו לא היה הטלפון תקין, הרי שהנאשם גרם נזק בזדון לרכוש.

אני מזכה את הנאשם אפוא מעבירה אחת של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

אני מרשיעה את הנאשם בעבירות הבאות:

תקיפה, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין;

תקיפת בן-זוג, בניגוד לסעיף 379 לחוק העונשין;

איומים בניגוד לסעיף 192 לחוק העונשין;

גרימת נזק בזדון לרכוש בניגוד לסעיף 452 לחוק העונשין.

ניתן והודע היום, 16.6.04, במעמד הצדדים.

דניאלה שריזלי, שופטת

ב"כ המאשימה: לאור הכרעת הדין ולאור עמדתה של התביעה ולאור התמונה שמסתמנת מיחסי בני הזוג, מן הראוי שיהיה בפני ביהמ"ש בטרם טיעונים לעונש – תסקיר מבחן.

הנאשם: אני מסכים ללכת לשירות המבחן.

החלטה

נדחה לשם קבלת תסקיר קצין מבחן וטיעונים לעונש לתאריך 10.10.04 שעה 10.00.

הודע לנאשם על חובתו להתייצב במועד הנדחה ואם לא יתייצב עשוי בית המשפט לדון אותו בהעדרו. כמו כן מובהר לו כי עליו לעמוד בקשר עם שירות המבחן כפי שיידרש ממנו.

שירות המבחן יגיש לביהמ"ש תסקיר מבחן בעניינו של הנאשם שיתייחס לנסיבותיו האישיות, מערכת יחסיו עם המתלוננת וחמותו, והמלצה בענין העונש.

תשומת לב שירות המבחן כי הנאשם דובר רוסית.

כתובת הנאשם: רח' יצחק שדה 13 דירה 13 אזור. טל' 050-6963245.

המזכירות תעביר העתק החלטתי לשירות המבחן.

לנוחיות הנאשם: כתובת שירות המבחן שד' ירושלים 22 יפו, טל' 5125511-03.

התסקיר יוגש לבית המשפט לא יאוחר מ-6.10.04.

המזכירות תזמן לדיון הנדחה מתורגמן/נית לשפה הרוסית.

ניתנה היום יום חמישי כ"ח סיון תשס"ד, (17 יוני, 2004), במעמד הצדדים.

שריזלי דניאלה, שופטת