בתי
המשפט
|
עש 002078/03 |
בבית המשפט המחוזי
בירושלים
בפני: כבוד השופטת מרים מזרחי |
||
|
|
|||
|
09/12/2003 |
תאריך: |
|
|
המחלוקת
1. ערעור
על החלטת הוועדה הפסיכיאטרית, שדחתה ערר על החלטת הפסיכיאטר המחוזי לאשפז את
המערער אשפוז כפוי, על פי חוק טיפול בחולה נפש, תשנ"א-1991 (להלן - החוק).
הוראת האשפוז של הפסיכיאטר המחוזי ניתנה לאחר פניית אחיותיו של המערער, שבה נכתב,
בין השאר, כי חזרו אל המערער דמיונות שווא, והוא איים על אחת מהן שיקבור אותה.
השאלה
שבמחלוקת היא האם התקיימו דרישות סעיף 9 לחוק בענין אשפוז כפוי, לפיהן על
הפסיכיאטר המחוזי להיות משוכנע - "שוכנע פסיכיאטר מחוזי"
(כלשון סעיף 9 לחוק) - לא רק שהמערער חולה - "הוא חולה וכתוצאה ממחלתו
פגום במידה ניכרת כושר שיפוטו או כושרו לביקורת המציאות" (כלשון ס'
6(א)(1) לחוק) - אלא גם שבשל מחלתו הוא "עלול לסכן את עצמו או את זולתו
סיכון פיזי מיידי" (כלשון סעיף 6(א)(2) לחוק).
החלטת
הוועדה הפסיכיאטרית
2. בהחלטת
הוועדה נאמר:
"חולה
מוכר כאשר נקבע בעבר אף ע"י ביהמ"ש כי סובל ממחלת הסכיזופרניה. בעבר אף
היה נגדו צו אשפוז בגין אירוע אלימות ואף ניתנו הוראות אשפוז ע"י פ.מ. וועדות
פסיכיאטריות נוכח התנהגות אלימה ומסוכנת על בסיס מצב פסיכוטי ועקב החרפות במצבו
הנפשי. החולה לאחרונה אינו נוטל תרופות, אף לדבריו. התרשמות הפסיכיאטרים שבדקו
אותו והתרשמות הועדה היא שנמצא בעיצומה של החרפה פסיכוטית. ההתנהגות הרגזנית אפילו
בפני הועדה שאותה לא הצליח להסתיר שנראתה כאילו עומד לפרוץ באלימות כל רגע מדאיגה
מאוד ומצב זה כשלעצמו מהווה אינדיקציה למסוכנות מיידית ויכול להצדיק את האשפוז. על
כך יש להוסיף שלחולה יש מחשבות שווא של רדיפה והוא אף מחזיק סכין 'לצורך הגנה
עצמית'. מצב זה מעורר חשד שהוא ירגיש מאוים וינהג להגנה עצמית ללא קשר למציאות.
אכן נכון שכפי שציין עו"ד שלעורר יש התנהגות תוקפנית שאיננה בהכרח נובעת
ממחלתו והדבר בא לידי ביטוי בהרשעות פליליות כשהדבר לא נבע אז ממחלתו. כן יש לו
סכסוכים כספיים עם בני משפחתו ואפשר בהחלט שסכסוכים אלה אינם קשורים ישירות למחלתו.
יחד עם זאת, עצם העובדה שהוא מייחס קשר
נרחב לכל הנשים עימן הוא מסוכסך ואף מרגיש נרדף ע"י רופאי המחלקה מלמדת שכל
עימות יכול להתפתח אצלו למחשבה שאינה רציונלית או להתנהגות לא פרופורציונלית
שנובעת ממחלתו. מצב זה הוא מצב מובהק של פגיעה ניכרת בשיפוט ובתובנה ויוצר מסוכנות
קרובה ומיידית. נוכח האמור אין מנוס מאשפוז...
יוער
שלקחנו בחשבון את טענתו של עורך הדין, לפיה לא היו מעשים אלימים בשנתיים האחרונות.
עם כל הכבוד, עובדה זו אינה יכולה להכריע. מדובר בהחרפה במחלה שיכולה להתקדם.
האלימות נראית על סף פריצה עפ"י התנהגותו. מותר לוועדה לקחת בחשבון שבהחרפות
קודמות היו התנהגויות אלימות".
בפרק
ממצאי הבדיקה שבפרטיכל הועדה, נכתב -
"נראה
כפי גילו, לא מגולח ומוזנח, לא משתף פעולה בבדיקה, אם כי מגלה הרבה מהפתולוגיה
שלו, בהכרה מלאה, התמצאות תקינה, אפקט רוגזני וחשדני, סך תסכול נמוך, נמצא על סך
התפרצות מאיימת, לא נצפו הפרעות בהלך החשיבה, בתוכן החשיבה קיימת מערכת פרנואידית
מאיימת, המתבטאת בכך שקיים קשר לפגוע בו בין אחיותיו ונשותיו לשעבר, אשר בסופו של
דבר הוא בטוח שאחותו ניסתה להרעיל אותו ע"י רעל ששמה בוויסקי אותו שותה באופן
קבוע. לדבריו, גם במח' גם הרופאים וכל המטפלים נגדו ורוצים לפגוע בו. מתפרץ
בקללות. אין עדות להפרעה בפרספציה. שיפוט ותובנה לקויים, עד כדי פגיעה בביקורת
המציאות באופן ניכר".
3. להלן
מספר עובדות שלא היו במחלוקת:
המערער
אובחן ע"י מספר רופאים כחולה סכיזופרניה פרנואידית. המערער אושפז בשל מחלתו
לראשונה ביום 14.8.98 במסגרת הליך פלילי, ושוחרר ביום 24.7.2000. בשנת 2001 אושפז
אשפוז קצר בהסכמתו, ובסופה של אותה שנה, אושפז שוב, מיום 25.10.2001 ועד
3.10.2002. מששוחרר המערער מאשפוז זה, הופנה לטיפול מרפאתי. ואולם, ממכתבו של ד"ר
מזר (נספח ד' לתשובת המשיב לערעור), עלה כי אינו נמצא בקשר עם המרפאה כבר מאז
ינואר 2001. המערער אינו נוטל תרופות.
טענות
הצדדים
4. בא-כח
המערער טען לפני כי הוועדה הפסיכיאטרית לא נימקה כדבעי את החלטתה, ומכל מקום,
ביסוד החלטתה לא מצויים נתונים עובדתיים מספקים לאישוש מסוכנות המערער ברמה
הנדרשת. בא-כח המערער הוסיף וטען כי לא נשמר בהחלטה האיזון הראוי בין זכות המשיב
לחירות ובין זכויות הציבור לשמירה על שלומו, כנובע מחוק היסוד: כבוד האדם וחירותו.
בא-כח המערער תמך טיעונו בפסיקה של בתי המשפט המחוזיים, ובין השאר, בהפנותו לפסק
דין - הנקרא על ידו "הלכת היסוד" לענין אשפוז כפוי - והוא פסק דינו של
כב' השופט צ' טל בשבתו בבית המשפט המחוזי בירושלים, ע"ש 81/92,
פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"מ, תשנ"ג(3) 221. בפסק דין זה
נבחן השינוי החקיקתי שחל בנושא זה, שבגדרו הוחמרו, ברוח שמירה על זכויות היסוד,
אמות המידה לענין הפעלת סמכות האשפוז הכפוי. בפסק הדין האמור גם נאמר, בין השאר,
כי קיים קונסנזוס שיש לפסיכיאטרים כושר ניבוי מוגבל לגבי ממשות הסכנה הצפויה מחולה
הנפש, וגם הושמעה בו ביקורת לענין דרך ההנמקה "הסתמית" הננקטת על ידי פסיכיאטרים,
בהגיעם למסקנת האשפוז. לענין הצורך בפירוט ההנמקה, תוך הפניה לעובדות ונתונים,
ולענין אמת המידה הקפדנית הננקטת בפסיקה לשמירת זכויות החולה, הפנה בא-כח המערער,
בין השאר, לע"ש 1025/92 (ת"א), פ"מ, תשנ"ג(1) 410, פסק דין
שניתן ע"י כב' השופטת ש' סירוטה, וכן לשורת פסקי דין של כב' השופטת ס'
רוטלוי: מ"א (ת"א) 1762/94, פ"מ תשנ"ו(1) 163;
ע"ש 227/00 (ת"א); ע"ש 384/00; ע"ש 420/00 (ת"א).
5. לגופו
של ענין, טען בא-כח המערער - שייצג את המערער אף לפני הוועדה - כי מפרטיכל הוועדה
ניתן ללמוד שלאמירתה, לפיה המערער לא שיתף עמה פעולה, ולאמירתה שהמערער התלונן
לפניה שהצוות הרפואי במחלקה בה הוא מאושפז חפץ לפגוע בו ופועל נגדו, אין יסוד. כך,
לטענתו, התשובות הרשומות בפרטיכל הוועדה מלמדות על שיתוף פעולה, ועל כך שתלונות
המערער כלפי הצוות הרפואי במקום אשפוזו, התייחסו אך ורק לעובדה שביקש רופא לטיפול
בכאבי גרון, ונדחה שוב ושוב.
עוד טען
בא-כח המערער כי אמירת הוועדה שהמערער מתפרץ בקללות היא מוגזמת, מאחר שבפועל
המערער לא התפרץ, אלא השתמש בכינוי "זבל" בייחס לצוות הרפואי בשל העדר
הטיפול בגרונו.
עוד טען
בא-כח המערער כי הוועדה התייחסה להרשעות פליליות של המערער, כאשר אלו לא הוצגו
לפניה ואינן קיימות. בענין זה יצוין כבר עתה כי באת-כח המשיב לא הצביעה על הרשעות
כאלה, אף כי הובהר במהלך הדיון כי המערער הועמד לדין בעבר בשל אלימות, הליך שלא
נסתיים בדרך של הרשעה, משעלה ענין מחלתו. מכל מקום, כפי שמדגיש בא-כח המערער,
הוועדה ציינה בהחלטתה כי לא התרשמה שהתרחשו מעשים אלימים בשנתיים האחרונות.
בא-כח
המערער הוסיף כי, קביעת הוועדה שהמערער נראה, על פי התנהגותו לפניה, כעומד לפרוץ
באלימות, בכל רגע, "אינה רצינית" (כלשונו), מאחר שהתנהגותו של המערער
בעבר מראה שבעת שכעס, גם אם צעק, לא התקדם לשלב החמור של נקיטת אלימות. את טענתו
זו הוא תומך בכך שהמערער לא הרים יד על פסיכיאטרים וחברי הוועדה, שהתגרו בו
והכעיסו אותו בעת שעמד לבחינתם, וגם לא הרים יד על צוות בית החולים, חרף כעסו על
שלא טיפלו בבעיית גרונו. עוד טען בא-כח המערער לענין חשש האלימות, כי המערער לא
נקט אלימות כלפי אחותו בעבר, אף כי שניהם מתגוררים בסמוך. גם העובדה שהמערער פנה
למשטרה בתלונה כלפי אחותו מלמדת, לשיטת בא-כוחו, שהמערער פועל במסגרת האמצעים
הקבועים בחוק. לענין החשש הנובע מהעובדה שהמערער, לדבריו, מחזיק סכין לצורכי התגוננות,
הדגיש בא-כוחו כי הסכין, שכמוהו מצויים רבים בכל בית, מספק למערער תחושת הגנה,
והעובדה שהמערער טרם נקט אלימות כלשהי, מלמדת שאין לצפות שהוא יעשה בו שימוש
תוקפני.
6. באת-כח
המשיב טענה מנגד, כי הוועדה נימקה החלטתה כראוי, והטעימה כי יש ליתן משקל של ממש
להתרשמות הוועדה - שבה יושבים גם שני רופאים פסיכיאטרים - מהתבטאויות המערער לפניה, ובכלל זה
ממחשבות הרדיפה שהביע ביחס לחברתו, לאשתו ולאחיותיו. כן הצביעה באת-כח המשיב
על האפשרות שבשל תחושת רדיפה שאין
לה עיגון במציאות, יאמין המערער שהגיעה העת להשתמש בסכין.
באת-כח
המשיב הוסיפה והדגישה כי המערער מסרב ליטול תרופות - אף כי מספר רופאים קבעו שהוא
לוקה בסכיזופרניה פרנואידית ומחלתו בעיצומה של החרפה פסיכוטית - והטעימה כי כאשר
עובדה זו מצטרפת למחשבות הרדיפה, מתבסס סיכון נקיטת האלימות כלפי הרודפים אותו
כביכול, משלא ניתן לו פתרון תרופתי. למול הטענה בדבר העדרו של מעשה אלימות, טענה
באת-כח המשיב כי אין הגיון בהמתנה למעשה אלים כתנאי להחלטה בדבר אשפוז כפוי, שהרי
תכלית האשפוז היא, בין השאר, מניעת מעשה כזה.
דיון
7. שאלת
פירושו של הביטוי "עלול לסכן את עצמו או את זולתו סיכון פיזי מיידי"
מעורר את שאלת "נוסחת האיזון" הראויה בין זכויות היסוד של חולה הנפש
לבין שלום הציבור, וראו למהות השיקולים המתנגשים בהקשר זה - רע"פ 2060/97, וילנצ'יק
נ' הפסיכיאטר המחוזי, פ"ד נב(1) 697, עמ' 707-708, 710-711. בפסיקת בתי
משפט מחוזיים - הנושא טרם נבחן בבית
המשפט העליון- הובעה דעה כי המבחן ההולם את המטרייה בה עסקינן אינו מבחן
"הוודאות הקרובה" אלא מבחן "הוודאות הסבירה", ראו: ע"ש
1025/92 (ת"א), פ"מ תשנ"ג(1) 410, 423; ע"ש 421/93 (ת"א),
תקדין מחוזי כרך 93(2), תשנ"ג-תשנ"ד, עמ' 450, ולדיון בהתאמת נוסחת
האיזון למהות הערכים המתנגשים - א' ברק, פרשנות במשפט, כרך ב' (פרשנות
החקיקה) 688-701. עם זאת, הובהר בפסיקה שצויינה - שהתייחסה ישירות למבחנים האמורים
- ובפסיקה אחרת - שדנה בתנאי הפעלת הסמכות מבלי להתייחס ישירות לנוסחת האיזון - כי
צריכה להתקיים הסתברות סבירה לפגיעה פיזית של ממש (ראו: ע"ש (ת"א)
1025/92, שם, עמ' 423). כך, כב' השופט צ' טל, בע"ש (י-ם) 81/92, הנזכר
לעיל, ציין:
"על
מנת שהמצב יחייב את הפסיכיאטר המחוזי לנקוט בצעדים כה דרסטיים של כליאת חולה במוסד
סגור נגד רצונו, צריכה סכנה זו להיות ממשית ומוחשית, להבדיל מאפשרות סתם"
(עמ' 227).
הנימוק
שניתן בפסקי הדין שהוזכרו לעיל, להעדפת מבחן "הוודעות הסבירה", נקשר
לקשיי הפסיכיאטרים לחזות את הנולד ב"וודאות קרובה". כב' השופט א'
שטרוזמן כתב לענין זה, בע"ש (ת"א) 421/93, הנזכר לעיל, דברים אלו:
"מבחן
'הוודאות הקרובה' משמעו בטחון כמעט מוחלט בסיכון הטמון בחולה הנפש. תוצאתו של מבחן
זה היא המתנה בחוסר מעש עד אשר התפרצות המחלה תגיע לדרגה כזו שניתן יהיה לקבוע את
'הוודאות הקרובה' לסיכון הצפוי מהחולה לעצמו או לזולתו".
גישה
זו אוצרת כח שיכנוע. ואולם, בנסיבות המקרה, אין צורך שאקבע לגביה עמדה, מאחר שגם
החלת המבחן המקל בדרישות הפעלת הסמכות - דהיינו, מבחן הוודאות הסבירה - אין בה,
לשיטתי, כדי להותיר את החלטת האשפוז על כנה. טעמי מסקנתי זו יובאו להלן.
8. כאמור,
תנאי להפעלת סמכות האשפוז הוא קיום חשש שעניינו "סיכון פיזי ומיידי"
לזולת או לחולה. בענייננו, החשש הוא לפגיעה בזולת. "סיכון פיזי מיידי"
לזולת, מעצם טיבו - למעט מקרים מיוחדים של גרימת פגיעה פיזית באמצעות מעשה מתוכנן
שאינו אלים על פניו - נובע מאלימות פיזית. אכן, עצם הליקוי בבוחן המציאות של חולה
הנפש, מעורר חשש שפעולותיו יעלו בקנה אחד עם מחשבות הרדיפה המקננות בראשו. ברם, לא
בכל מקרה כזה קיים חשש ממשי לפגיעה פיזית מיידית.
במקרה
דנן, העדרה של אלימות, לפחות בתקופה של שנתיים קודם להחלטת הוועדה - מקשה על קבלת
הערכת הפסיכיאטרים בדבר התפרצות קרובה של אלימות עד כדי סיכון פיזי מיידי של
בני משפחת המערער או אחרים.
מקובל עלי
כי לפסיכיאטרים יש כושר ניבוי הנשען על התמחותם, ואולם גם הוא ניתן לבחינה על ידי
בית המשפט. על קשיי הניבוי הפסיכיאטרי, עמד, בין השאר, כב' השופט צ' טל
בע"ש 81/92 הנזכר לעיל, תוך שנשען על מאמרו של ד' שניט, ערובות
פרוצדורליות לחירותם של מוגבלים מחמת גיל, מצב נפשי או ליקוי שכלי, הפרקליט,
ל"א (תשל"ז), 155, ועל ממצאים סטטיסטיים שהובאו בו. יש אפוא, מטבע
הענין, לנהוג זהירות בהערכה הפסיכיאטרית בשל מגבלותיה. קושי זה, הנטוע בהערכה
הפסיכיאטרית, מתגבר כאשר לא קיימת במועד ההערכה ראיה לפעולות אלימות של החולה
הקשורות במחלתו. במצב כזה, קשה לקבל את ההערכה שפעולות החולה ימצאו באופן מיידי
ביטוי בפעולה אלימה הפוגעת בזולת.
9. לענייננו,
יש ליתן משקל לעובדה שהמערער לא נקט אלימות כלשהי כלפי הצוות הרפואי של בית החולים
לאחר אשפוזו, אף כי סבר שנמנע ממנו טיפול רפואי בגרונו. כמו כן, משמעותית העובדה
שלא עמדה לפני הוועדה תשתית עובדתית בדבר מעשים אלימים של ממש שיוחסו למערער בעבר
(לרבות בעבר הקרוב) כלפי בני משפחתו וחברתו. בא-כח המערער טוען שבמוקד התיק
הפלילי, שהדיון בו הופסק, דובר בתלונת חברתו של המערער שעניינה דחיפה בלבד. טענה
זו לא הוכחשה ע"י באת-כח המשיב. כמו כן, לא עולה מפרוטוקול הוועדה ומהחלטתה
כי הובאו לפניה פרטים בדבר הרקע לאשפוזים הקודמים, ואין לדעת אם המערער נקט אותה
עת אלימות של ממש. אף אחיותיו של המערער, במכתבן הנזכר לפסיכיאטר המחוזי, לא טענו
לאלימות פיזית, וציינו - "כרגע האיומים הם מילוליים בלבד".
10. אכן, אין
מקום להקל ראש בכושר הניבוי של חברי הוועדה הפסיכיאטרית ובזה של הפסיכיאטר המחוזי,
הנשען כיום בעיקר על מהות מחלתו של המערער ועל הערכה שחלה התדרדרות במצבו. ואולם,
אין די בכך כדי לבסס, במקרה דנן, חשש ממשי לסכנה פיזית מיידית, כדרישת החוק. אני
מתקשה לקבוע כי קיימת הסתברות ממשית לפגיעה מיידית בזולת מצד מי שלא היה
אלים, למצער בשנתיים האחרונות (ושלגביו לא הועמדה תמונה של אלימות, אף בעבר היותר
רחוק), וכך גם בעת שהיה נתון בלחץ האשפוז ואף כעס על הצוות הרפואי. ויוטעם, המערער
חדל ליטול תרופות, ככל הנראה, לא רק בזמן הסמוך להוראת האשפוז. אמנם אין לבטל כליל
את החשש מפעולה אלימה מצד המערער, אך אין לראותו כמחזיק הסתברות של ממש. אבהיר, עם
זאת, כי אינני שוללת אפשרות ההכרה בסיכון כאמור, גם ללא גילויי אלימות קודמים
בתקופה הסמוכה לאשפוז, ואולם, בנסיבות המקרה - כאשר נטייתו של המערער לאלימות אף
בעת שהוא נתון למחשבות שווא של רדיפה ובזמן של כעס, לא התחוורה - איני סבורה שהונחה תשתית ראייתית המבססת את רמת
ההסתברות הנדרשת לסיכון הרלבנטי.
11. אוסיף כי
לפתרון בעיית אי-נטילת התרופות, ניתן לנקוט אמצעים טיפוליים שפגיעתם בחירותו
פחותה, וככאלה, הם עומדים בדרישת המידתיות, ראו לענין המידתיות בהקשר כזה:
רע"פ 2060/97 הנ"ל, עמ' 708, עמ' 717. אמצעי כזה הוא טיפול מרפאתי כפוי.
בא-כח המערער הודיע במהלך הדיון כי אם הברירה היא בין אשפוז כפוי לבין טיפול מרפאתי
כפוי - המערער מסכים לטיפול מרפאתי כפוי. אוסיף כי בשעה שכתיבת החלטה זו עמדה לפני
סיום, הוגשה ע"י בא-כח המערער בקשה לצרוף חוות דעת פסיכיאטרית מטעמו (שניתנה
ע"י הפסיכיאטרית ד"ר בן אור). לא ראיתי לנכון לדון בבקשה, לנוכח המסקנה
אליה הגעתי קודם לכן. ברם, אני רואה לנכון לציין כאן כי עפ"י חוות דעת זו, יש
מקום לדאוג לצו מרפאתי כפוי. אין בדברי כאן, לענין הטיפול המרפאתי, כדי לקבוע עמדה
בשאלת מתן הוראה כאמור, אלא אך ורק כדי להצביע על אפשרות שמן הראוי לבחנה במצב
הקיים. ויוטעם, על פי סעיף 11 לחוק, העוסקת בהוראת טיפול מרפאתי כפוי, מוסמך
פסיכיאטר מחוזי ליתן הוראה כאמור, גם אם נתקיימו תנאי סעיף 9(ב) בלבד, דהיינו - אף
בהתקיים "סיכון פיזי שאינו מיידי" (כלשון ס' 7(2)(א) לחוק).
12. לאור האמור,
אני מקבלת את הערעור, מבטלת את צו האשפוז, ומורה לשחרר את המערער מהאשפוז הכפוי.
המשיב
ישלם הוצאות בקשה זו בסכום כולל העומד על 2,500 ש"ח.
המזכירות
תמציא החלטה זו לצדדים.
פסק הדין
יפורסם ללא ציון שמו של המערער.
ניתן היום, י"ד בכסלו
תשס"ד (9 בדצמבר 2003) בהעדר.
|
מרים
מזרחי, שופטת |