9

בעניין:	מדינת ישראל	המבקשת
	נ  ג  ד
	ליאור טורגמן ת"ז 028590297	המשיב

החלטה

כנגד המשיב ואחיו הוגש כתב אישום בבית משפט שלום בחדרה (להלן – בימ"ש קמא), בת"פ 1450/05, המייחס לנאשמים הסגת גבול פלילית, עבירה לפי סעיף 447(א) ב' לחוק העונשין וכן עבירת איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין. ביחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרם של שני הנאשמים עד תום ההליכים. אחיו של המשיב, שהוא הנאשם מס' 1 בתיק העיקרי, שוחרר. המשיב נעצר עד לתום ההליכים ואולם נקבע בהחלטות הראשונות שניתנו כי אם תוצע חלופת מעצר ראויה, כי אז ישקול ביהמ"ש לשחררו. לאחר שנבחנו מספר חלופות במספר ישיבות, החליט כב' השופט אביהו גופמן בבימ"ש קמא להורות על שחרורו של המשיב למעצר בית בעתלית (החלטה מיום 22.5.05 בתיק ב"ש 2399/05). על החלטה זו הוגש הערר שבפני.

על פי עובדות כתב האישום הגיעו המשיב ואחיו אל ביתו הפרטי של ראש המועצה האזורית חוף הכרמל, המתגורר במושב גבע כרמל. כשנכנסו לחצר הבית פגשו את שתי בנותיו של ראש המועצה יושבות בחצר. הנאשם 1 (אלי/אליקו טורג'מן) פנה אל הבנות ואמר להן שיש לו בסטה בעתלית ויש בעיות עם הבסטה שרוצים לקחת אותה ושהוא מכיר את האבא כאדם שאפשר לדבר איתו ולכן הם באו. המשיב, שהוא הנאשם השני, אמר "היום באנו בטוב ואם זה לא יבוא בטוב יש לנו דרכים אחרות. זה אומר שאנחנו נפגע בילדות שלנו, באשתו או באמא שלו". בגין התבטאויות אלו הוגש כתב האישום.

למעשה אין מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה ובכל מקרה לא הוגש ערעור על עצם ההחלטה הראשונה להורות על מעצרו של המשיב מס' 2. בעדויות בנותיו של ראש המועצה מפורטות אותן אמירות שבכתב האישום. יצויין כי האמירות המאיימות מיוחסות למשיב בלבד, כאשר הבנות עצמן ציינו כי הנאשם מס' 1 בכתב האישום, אליקו, ניסה להרגיעו (ראה למשל בעדותה של יעל מיום 4.4.05 עמ' 1 מול שורה 21).

הבת יעל מציינת כי בנוסף לאותה התבטאות המצויינת בכתב האישום, הוסיף המשיב וציין כי ישב בכלא בעבר וכן דיבר על היכרות עם קקון ואיים בפגיעה, כמפורט בכתב האישום. דברים דומים עולים גם בעדותה של הבת איילת שציינה גם היא את אותם ביטויים המפורטים בכתב האישום, מבטים מאיימים וכן דברי איום מצד המשיב אשר אמר כי הוא מכיר עבריינים כבדים שיוכלו לטפל בהן.

המשיב וכן אחיו אינם מכחישים את עצם המפגש עם בנותיו של ראש המועצה בחצר הבית הפרטי. טענתם היא כי שוחחו עם הבנות שיחה רגילה ללא השמעה של דברי איום.

המחלוקת העובדתית תהיה, בסופו של יום, מצומצמת, דהיינו – מה היה תוכן השיחה והנסיבות בהן נאמרו הדברים. מובן כי בשלב זה של הדיון אין בימ"ש מכריע במחלוקת ודי בכך שקיימות ראיות לכאורה להוכחת האישום.

כתב האישום עצמו הוגש בעבירות קלות (באופן יחסי) של הסגת גבול ועבירת איומים. יחד עם זאת, אין להתעלם מנסיבות ביצוע העבירות, נסיבות שהן קרובות לקיומם של יסודות העבירה של סחיטה ואיומים, עבירה לפי סעיף 428 לחוק העונשין.

במעשים המהווים עבירה איומים הגובלית בנסיבותיהם בביצועה של עבירת של סחיטה באיומים, יש לבחון את חומר הראיות בדרך שונה מזו שנבחנות ראיות בעבירות הקשורות בגרימת נזק גוף, גרימת חבלות או בביצוע פעולות פיזיות מוחשיות כלפי אדם או כלפי רכושו. כבר נפסק כי לעבירות של סחיטה פנים רבות. איומים והפעלת לחץ אינם בהכרח בדרך של איום בפגיעה פיזית ישירה בגוף, או פגיעה בפועל במאוים. לעתים נעשה האיום ברמיזה, בהתנהגות ולאו דווקא במילים מפורשות.

"יכול שהאיום יהיה בלשון רמזים, ישתמע בעקיפין מן הדברים או מן ההתנהגות, יהיה מוסווה בדברים תמימים, או בדברי חלקות ונועם - שאין להם, לכאורה, משמעות מאיימת - או יעלה מתוך ליטופים ומגעי חיבה גופניים אחרים. חשיפתו של האיום - כאשר אינו מפורש אלא מרומז, משתמע בעקיפין, או מוסווה -  מצריכה בדיקה זהירה של הרקע הכללי של הפרשה, אישיותם של המאיים ושל המאוים, ההיכרות בינהם לפני האיום, אם הייתה כזו, וגורמים נוספים."

ראה:     בש"פ 7683/99, חנניב נ. מדינת ישראל, תק-על 99(3) 641;

בש"פ 6315/01 אוחנינה נ. מדינת ישראל, תק-על 2001(3) 937;

בש"פ  7283/98 גמלט ואח' נ. מדינת ישראל(טרם פורסם).

כך למשל פניה אל ראש מועצה באמצעות בנותיו בחצר ביתו, תוך שימוש בביטויים המרמזים על אפשרות לפגיעה בו או במשפחה, יכול להכנס לגדר של עבירת סחיטה באיומים גם אם לא הושמעו דברי איום מפורשים (ובמקרה זה, לגרסת המתלוננות, הושמעו ביטויים מפורשים של איום).

מצאתי לנכון להבהיר זאת על אף שאין כתב אישום בבימ"ש קמא בעבירה של סחיטה באיומים ואולם הנסיבות הן כאלו אשר לפיהן יש לראות את הארוע כולו כארוע הקרוב בחומרתו לעבירה של סחיטה באיומים.

אוסיף עוד כי חומרה מיוחדת יש לראות בנסיבות של פניה לממלא תפקיד ציבורי בדרך של השמעת איומים על בני משפחתו. חומרה זו, גם אם לא באה לידי ביטוי בהוראות חיקוק שבכתב האישום, חייבת להנחות את ביהמ"ש בבואו לשקול את נסיבותיו של המקרה. ראש המועצה ממלא תפקידו על פי דין והחלטותיו בענין רישוי עסקים הן החלטות אשר חייבות להתקבל על פי אמות מידה של סדרי מנהל תקינים. אין בפני בימ"ש זה מלוא הפרטים בכל הנוגע לאותו נושא אשר בענינו ביקש המשיב (ביחד עם אחיו) להשפיע על ראש המועצה. ואולם, ברור הדבר כי לא היה כל מקום להגיע לביתו הפרטי של ראש המועצה ולפנות אליו באמצעות בנותיו, תוך העברת מסרים כאלה או אחרים. הדרך הנכונה היתה לפנות אל משרדי המועצה האזורית חוף הכרמל, להמתין להחלטת הגורמים המוסמכים שם ואם החלטה זו אינה נראית למשיב, לנקוט בפעולות המשפטיות כדי לנסות לשנותה.

בדיון בפני הציג ב"כ המשיב מכתב אשר נשלח אליו ממר משה אלזרע, מנהל האגף המונציפלי במועצה האזורית חוף הכרמל. לדבריו, קיבל מכתב זה בתוך זמן קצר לאחר שפנה למועצה. דווקא דברים אלו מראים כי לא היתה כל מניעה לפנות למועצה, לקבל תשובה ענינית ולפעול בהתאם. בנסיבות אלו, אין כל צידוק והסבר סביר לעצם הגעתם של שני הנאשמים, והמשיב בהם, לביתו של ראש המועצה והפנייה אליו באמצעות בנותיו.

מכאן גם ההכרח ליתן פירוש מחמיר לנסיבות של הארוע, בבואו של ביהמ"ש לשקול את המשך מעצרו של המשיב. על ביהמ"ש במקרה זה להביא בחשבון לא רק את אופי האיום כאיום מילולי אלא את היותו איום לא רק על אדם אלא על מוסד ועל סדרי שלטון. מכאן גם החומרה שיש לייחס למעשה, כבר בשלב הדיון במעצר.

אין חולק כי בכל מקרה חובה על בימ"ש לשקול גם חלופת מעצר, ואכן, בימ"ש קמא בחן מספר חלופות וכאמור, החליט בסופו של דבר על שחרורו של המשיב בחלופה של מעצר בית מלא ביישוב עתלית. אלא שסבור אני שבנסיבותיו של המקרה, בשים לב לאופיו של האיום כלפי ממלא תפקיד שלטוני, לא נערך האיזון הראוי בין החובה להגן על אדם ומשפחתו, ולהגן על סדרי המינהל התקינים, אל מול חירותו של המשיב. במצב הראיות כפי שהן, ראיות המבססות סיכוי סביר להרשעה, היה על ביהמ"ש להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים ולא לאפשר שחרור, ולו גם לחלופה של מעצר בית מלא. המסר היוצא תחת ידו של בית המשפט צריך להיות חד משמעי – המאים בפגיעה ו/או הפוגע בממלא תפקיד שילטוני על רקע מילוי תפקידו, ובמטרה לשבש את סדרי הממשל התקינים – יעצר.

אינני מתעלם מהעובדה שהנאשם מס' 1 בכתב האישום שוחרר ממעצר. אכן, בדרך כלל יחול דין זהה על שניים המעורבים בביצועה של אותה עבירה. זאת אם אין מקום לאבחן ביניהם. במקר הזה איבחן ביהמ"ש בין השניים ובדין עשה כן.

ראשית יצויין כי על פי חומר הראיות, המשיב הוא זה שהשמיע את דברי האיום בעוד שאחיו, הנאשם מס' 1, לא השמיע ביטויים מאיימים, אלא להיפך, ניסה להרגיע את המשיב. מכאן שקיים ספק בכל הנוגע לקיומן של יסודות העבירה  בענינו. בסופו של יום יהיה על התביעה להוכיח כי דברי האיום אכן נאמרו בשם השניים באופן שבו ניתן, מכח דיני השותפות, לייחס גם לנאשם מס' 1 את דברי האיום.

מעבר לכך קיים גם הבדל ברור בין המשיב ואחיו בכל הנוגע לעבר פלילי. בעוד שלנאשם מס' 1 אין עבר פלילי, הרי שלמשיב עבר פלילי עשיר הכולל הרשעות רבות בעבירות אלימות, עבירות נגד שוטרים ועובדי ציבור, סמים ועוד.

מכאן שהיה מקום לאבחן בין שני הנאשמים, ועצם העובדה שנאשם מס' 1 שוחרר ממעצר, אין בה כדי להכריע את הכף בהליך זה לטובתו של המשיב.

סיכומו של דבר, בשים לב לקיומן של הראיות לכאורה, ובהתחשב בנסיבות של איום על ממלא תפקיד שלטוני בפגיעה בבני משפחתו, וזאת במטרה להניעו לבצע פעולה שלטונית שלא על פי סדרי הממשל התקינים, אין מקום לאפשר את שחרורו של המשיב ממעצר, ולו גם בחלופה של מעצר בית.

אשר על כן, אני מקבל את הערר, מבטל את החלטתו של בימ"ש קמא ומורה כי המשיב יוחזק במעצר עד לתום בירור דינו בת"פ 1450/05.

בשולי כל האמור לעיל, מוצא אני לנכון להעיר כי לכאורה היה מקום לקיים את הדיון בתיק העיקרי בדרך אחרת מזו שנקבעה בבימ"ש קמא. מדובר בכתב אישום שחומר הראיות בו מצומצם. בתיק עדויות של שתי בנותיו של ראש המועצה המתארות ארוע נקודתי שנמשך מספר דקות. אל מול עדותן של שתי הבנות ועדותו של ראש המועצה על דברים ששמע מהן, עדויותיהם של שני הנאשמים, שכאמור, מאשרים את הגעתם לביתו של ראש המועצה, כניסה לחצר ושיחה עם בנותיו. עיקרי הארוע אינם שנויים כלל במחלוקת והמחלוקת היא בענין טיב ההתבטאויות. מדובר במחלוקת שניתן היה לבררה בישיבת הוכחות קצרה ביותר.

בנסיבות אלו, כאשר מחד מדובר בתיק שיש בו היבטים ציבוריים של שמירה על סדרי שלטון תקינים, ומהצד השני, מעצרו של משיב, וכאשר על פניו ניתן היה לשמוע את הראיות ולהכריע לגופה של המחלוקת בתוך  פרק זמן קצר, ראוי היה להקדים את שמיעת התיק לגופו. בזמן בו השקיע ביהמ"ש קמא בישיבות רבות שענינן מעצר וחלופת מעצר (חמש ישיבות בבימ"ש קמא ושמיעת ערר ביית המשפט המחוזי), ניתן היה כבר להשלים את שמיעת ההוכחות והכרעת הדין.

אם קיימת עוד אפשרות להקדים שמיעת הראיות (הקבועות כעת ליום 30.6.05), ראוי כי אפשרות זו תבחן.

התוצאה הודעה למשיב ולב"כ הצדדים והם קיבלו עותקי ההחלטה.

ניתנה היום כ' באייר, תשס"ה (29 במאי 2005) בהעדר הצדדים.

ר. שפירא, שופט