1

בתי המשפט

עתמ001573/03	בבית המשפט המחוזי בתל – אביב יפו בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים
11/11/2003	כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל	בפני:

	1. ביתן גלי תמר 2. חואן חוזה מולינה 3. ביתן נעם ע"י ב"כ ע' פלר	בעניין:
העותרים
	נ ג ד
	שר הפנים ע"י ב"כ עו"ד א' איצקוביץ
המשיב

פסק דין

א. מהות העתירה

זו עתירה שבמקורה הוגשה לסעדים הבאים:

להורות למשיבה לבטל את צו ההרחקה שהוצא כנגד העותר מס. 2;

להורות למשיב ליתן לעותר מס. 2 אשרה: "אינטר ויזה" שתאפשר את יציאתו מישראל לצורך נישואיו לעותרת מס. 1 וחזרתו לישראל ביחד עמה לאחר נישואיהם;

לקבוע כי המדיניות שהנהיגה המשיבה בענין בקשה לאשרת כניסה בעקבות נישואיו בטלה;

לקבוע כי המשיבה אינה רשאית להתנות טיפול בבקשתו של אדם לקבלת שירותים בתשלום אגרה בגין הארכה למפרע של רשיון הישיבה.

ב. עובדות רלבנטיות

העותרת מס. 1 הינה יהודיה ואזרחית ישראל. היא רווקה, במקצועה מורה לשיקום באמנות. ביום 13.9.1999 נפצעה העותרת בתאונת דרכים ונקבעו לה 57% נכות לצמיתות. העותרת מס. 1 משתמשת במקל הליכה, מתקשה בביצוע פעולות יומיומיות ומאז התאונה אינה עובדת ומתקיימת מקצבת נכות של המוסד לביטוח לאומי.

העותר מס. 2 הינו נוצרי, רווק, אזרח ארגנטינה, בן זוגה של העותרת מס. 1 ואביה של העותרת מס. 3.

הוא נכנס לישראל ביום 13.5.2000, והחל מיום 14.11.2001 שהה בישראל ועבד בה שלא כדין. במהלך תקופה זו פגש בעותרת מס. 1 והם הפכו לזוג, שעבר להתגורר ביחד בבית הוריה של העותרת בחולון.

בחודש ספטמבר 2002 החליטו בני הזוג למסד את יחסיהם בקשר נישואין ופנו למינהל האוכלוסין בחולון, למחלקה לאשרות ובקשו לתת לעותר: "אינטר ויזה" שזו אשרה לצאת מישראל ולהכנס אליה , - כדי שיוכלו להינשא בקפריסין ולשוב יחדיו לישראל.

כתנאי להנפקת אשרה זו דרשה פקידת מחלקת האשרה כי העותר ישלם סכום של 70 ₪ לכל חודש ששהה בישראל ללא אשרה.

בני הזוג המתינו עד לאחר שהעותרת תעבור ניתוח ברגלה, ולאחר הניתוח בחודש נובמבר 2002 רכשו כרטיסי טיסה לקפריסין ליום 19.12.2002. בפנותם למינהל האוכלוסין בחולון, מתוך כוונה לשלם את הסכום לעיל, הודיעה להם הפקידה לאחר בירור במשרד הפנים בירושלים, כי לא תוצא לעותר אשרת אינטר ויזה, כתוצאה מכך ביטלו בני הזוג את הנסיעה לקפריסין.

בני הזוג פנו לארגון :"משפחה חדשה" וביום 4.12.2002 כתבה עוה"ד שיינפלד בשמם (ע/1) למשרד הפנים, תוך כדי פניה מחודשת ליתן להם אינטר-ויזה.

העותרים מצידם פנו גם באמצעות מכרה ותיקה למינהל האוכלוסין בירושלים, ברם לא נענו.

ביום 7.7.2003 נעצר העותר מס. 2 בגין שהיה בלתי חוקית והוצא נגדו צו הרחקה. הוא הושם במשמורת, וכעבור יומיים כתוצאה מנסיבותיהם המיוחדות של בני הזוג, - שוחרר ממעצרו.

הוא מתפרנס כיום מעבודות בניה.

באותה תקופה הוברר כי העותרת מס. 1נמצאת בהריון עם העותרת מס. 3.

בני הזוג המשיכו לטפל בדרכים שונות ובאמצעות פניה לבעלי פונקציות שונים כדי להסדיר את הנושא. (ר' פירוט בסעיפים 13 – 19 לעתירה).

בתאריך 7.10.2003 ניתנה תגובת המשיבה בעתירה. ממנה עולה ( עמ. 6) כי בסיומם של הליכים אלה, המשיבה מסכימה שהעותרים יצאו מישראל כדי להנשא, ולמטרה זו תינתן לעותר מס. 2 מראש אשרת אינטר-ויזה שתאפשר יציאתו וכניסתו לישראל, בכפוף להצגת תעודת נישואין בקונסוליה הישראלית, ותמורת הפקדת ערבות בסך 10,000 ₪ ובתשלום אגרת שהות יתר, כפי שמתחייב לעמדתה עפ"י התקנות.

ג. הפלוגתאות בין הצדדים

לאור עמדת המשיבה נראה כי הפלוגתאות שנותרו בין הצדדים הם כדלקמן:

- האם רשאית וחייבת המשיבה לחייב בהפקדת ערבות ע"ס 10,000 ₪;

- האם רשאית וחייבת המשיבה לחייב תשלום אגרת שהות יתר, כדי להוציא אינטר-ויזה.

ד. האם רשאית וחייבת המשיבה לחייב הפקדת ערבות בגובה 10,000 ₪.

1. העובדות

טוען ב"כ העותרים כי הפקדת ערבות בגובה של 10,000 ₪, משמעה בפועל הפליה לרעה של שני בני זוג שאינם יכולים להינשא בישראל, ואשר מעונינים לממש את זכותם היסודית והבסיסית, קרי: ליצור קשר חוקי של חיי משפחה.

המדובר בעותרת המתקיימת מקצבת אבטלה ומעותר העובד בעבודות בניה, וכשהמדינה מטילה עליהם תשלום בגובה זה, אין הם יכולים לעמוד בכך, ונוצרת האפליה לרעה; בטיעון אחרון זה הוא מסתמך על בג"צ 5394/92 הופרט נ' יד ושם רשות הזיכרון לשואה ולגבורה (פ"ד מח(3) 353, וטוען כי המשיבה בכך יוצרת זכות לחיי משפחה לעשירים בלבד, מי שיש לו כסף יוכל להינשא.

ב"כ העותר הצביע על כך כי בעבר ניתן היה להינשא – עקרונית – בישראל בנישואי פרגוואי, - באמצעות מיופי כח שם, ברם מזה כשלוש שנים שוב לא ניתן להינשא בדרך זו ללא נוכחות של לפחות אחד מבני הזוג שם, דבר המייקר עד מאד את ההליך ומרחיק אותו מהישג ידם של רבים שאינם משופעים בממון.

ב"כ המשיבה הסבירה כי מתן הערבות בגובה של 10,000 ₪ נועד לכך שבמידה ולאחר בדיקות משרד הפנים בקשתו לאשרה של העותר לא תאושר, הסכום שהופקד כערבות ישמש בטוחה לכך שהעותר אכן ייצא מישראל כפי שיידרש; כן הוסיפה וציינה כי במידה והכל יהיה בסדר, והשהות שלו בישראל תאושר, - תוחזר לו הערבות.

גביית הערבות מוסדרת בנוהל שהוציאה מדינת ישראל ב – 1.4.2003 (ע/13) לענין בקשה לאשרת כניסה בעקבות נישואין.

בתשובה לשאלת ביהמ"ש, הודיעו הצדדים שניתן להגיע להכרעה על סמך החומר שבתיק במלואו לרבות טיעוניהם.

2. ד י ו ן

אנשים הבוחרים להתגורר בישראל, אמורים להתנהג לפי דיניה.

הדין קובע מי רשאי להינשא בארץ, ומאפשר לכאלה שאינם יכולים להינשא כאן, לערוך את נישואיהם מחוץ למדינה ולהרשם במשרד הפנים כנשואים.

אין לאמר שזו הפליה בין עשירים ועניים, אלא זו הבחנה בין יהודים כשרי חיתון לבין אלה שאינם כשרי חיתון; צא ואמור אדם שנזקק או רוצה לערוך חתונה בחו"ל, צריך לקחת בחשבון הוצאות רבות יותר מזה הנישא בארץ. בין אם ירחיק עד לפרגוואי ובין אם יינשא בקפריסין ויחזור מיידית ארצה.

ומה צריך לקחת בחשבון זה שאינו כשיר חיתון בארץ וגם אין לו אישור שהיה כדין בארץ?

קובע בג"צ 5394/92 הופרט נ' יד ושם לעיל כי :

"יש שדרישת תשלום יהיה בה משום הפליה, אפילו הדרישה שווה לכול, אולם דרישת התשלום תהווה הפליה רק אם חסרי אמצעים אינם מסוגלים או מסוגלים בקושי רב לעמוד בו וטובת ההנאה או השירות שבעבורם נדרש התשלום הם חיוניים או חשובים עד כי אין הצדקה לתלות את קבלתם ביכולת התשלום של הפרט".

מבחינה עובדתית לא הוכח שבני הזוג אינם מסוגלים או מסוגלים בקושי רב לעמוד בדרישה של הפקדת ערבות לתקופה של מכסימום שנה ( עפ"י ההנחיות); זה מחד גיסא;

ומאידך גיסא, - ממשיך אותו פס"ד וקובעי כי הפליה היא יחס לא שווה לשווים, קרי: יחס שונה ללא הצדקה ענינית.

"לא כל יחס שונה ייחשב הפליה, לעיתים יחס שונה הוא מוצדק בשל שוני בנסיבות בין מקרה אחד למשנהו, אם כי לכאורה מדובר בשווים, במקרה כזה קיימת הבחנה מותרת בין שני המקרים, להבדיל מהפליה...גם או הופר עקרון השוויון במובן זה שניתן יחס שונה לשווים, עדיין אין לומר, בהכרח, כי מתן יחס שונה כאמור אינו מוצדק, זאת משום שעקרון השוויון אינו עיקרון מוחלט אלא יחסי".

ולעניננו:

אין לצאת מנקודת ההנחה כי מדובר בהפליה בין שווים.

אילו העותרים היו יכולים להינשא בארץ, - עתירה זו לא היתה מוגשת.

ואם נפתח את דוגמת נישואי פרגוואי שהעלה ב"כ העותרים ניווכח שאין הנישואין ענין לעשירים בלבד.

במקום שאחד מבני הזוג יסע נסיעה ארוכה לבד לפרגוואי, כשמלוא הכסף אינו מוחזר לו, אזי במקרה הנוכחי, שני בני הזוג יכולים לצאת למקום קרוב, לשלב אולי חופשה בנישואין, ואם לאו לבצע את אקט הנישואין האזרחי ולשוב מיידית ארצה. ערבות שתופקד לצורך הבטחת חזרתו של מבקש רשיון הישיבה במידה ואין הוא מקבל רשיון, - תוחזר לו בתום בירור שנעשה בעניניו.

ב"כ העותרים לא בדק כספית את החשבון בין שני סוגי מסעות הנישואין, - ולא מצאתי תימוכין לכך שדווקא נישואי פרגוואי עשויים להיות זולים יותר מאשר נישואין מסוג זה.

הנימוק אותו העלתה המדינה כי הסכום של 10,000 ₪ ישמש ערובה ליציאתו של העותר במידה והמדינה לא תעניק לו רשיון ישיבה, - נראה סביר.

אשר על כן אני דוחה את הטיעון בראש פרק זה לענין ההפליה.

ה. האם רשאית המדינה להתלות טיפול באינטר ויזה בתשלום אגרת שהיה רטרואקטיבית?

1. ה ד י ן

סעיף 14(4) לחוק הכניסה לישראל התשי"ב – 1952 מסמיך את שר הפנים להתקין תקנות בדבר:

"אגרות בעד מתן אשרות ורשיונות לפי חוק זה לסוגיהם והפטור מהן".

מכח הוראה זו פורסמה במסגרת תקנות הכניסה לישראל התשל"ד – 1974 תוספת המונה את סוגי השירותים ושיעור האגרות שייגבה בעד כל אחד מן השירותים.,בסעיף 11 א' לחלק א של התוספת נקבע כי שיעור האגרה שיש לשלם בעד :

"הארכה למפרע את רשיון ישיבה מכל הסוגים לאחר שחלפו שלושה חודשים לפחות מיום פקיעת הרשיון" הוא 70 ₪ בגין כל חודש הארכה או חלק ממנו.

לענין זה משיבה ב"כ המשיבה כי תקיפה ישירה של תקנות הכניסה לישראל, לא בסמכותו של בימ"ש זה ולכן יש לסלק העתירה על הסף ככל הנוגע לסעד זה.

ב"כ העותרים מצביע על כך כי בקשתו היא לקבוע שהמשיבה אינה רשאית לגבות את האגרה או להתנות את הטיפול בבקשה בתשלום אגרה, ולא לבטל את התקנה.

עמדת המדינה נכונה. בכל לבוש שהעותרים לא "ילבישו" את עתירתם התוצאה הסופית היא למעשה איון התקנה, אם לא ביטולה בפועל, ולכך לא נראה לי שבית משפט זה קיבל סמכות בדין, שהרי חוק בתי המשפט לענינים מינהליים קבע את סמכותו של בית המשפט לדון בענינים של מינהל האוכלוסין בזו הלשון:

"החלטה של רשות בעניני אשרות כניסה ורישיונות ישיבה ועבודה, לרבות עניני הרחקה, משמורת ושחרור בערובה לפי חוק הכניסה לישראל התי"ב 1952 ;בפרט זה "החלטה" למעט התקנת תקנות".

שונה המצב בעניננו מהמצב שעלה בענין בקשת התרת נישואין 6857/00 יוליה רוטה נ' מרק מצבטייב ואח' (פ"ד נד (4) 707). שם רשם בית המשפט העליון היה צריך לדון בשאלה האם יש לגבות אגרה מאדם המבקש ליזום הליכים להתרת נישואין של חסרי דת לפי חוק שיפוט בעניני התרת נישואין, ופנה בבקשה לנשיא בית המשט העליון בבקשה לקביעת מקום השיפוט.

מתוקף תפקידו על הרשם להחליט בנושא אגרות ומכאן הסמכות שהוענקה לו. לכן לא ניתן ללמוד מעצם הדיון שם על סמכות כאן.

יחד עם זאת אעיר שתי הערות:

- האחת - , כפי שעלה מהעתירה היה העותר מוכן לשלם סכום זה, בפנייתו המוקדמת למשרד הפנים וכתנאי לקבלת האינטר-ויזה. לא הובא לידיעתי מדוע הוא שינה טעמו עתה כשהמדינה נכונה לתת לו את האינטר-ויזה המיוחלת.

שינוי עמדה כזה , הינו בעל משמעות רבה בהליך מסוג זה.

- השניה -לא הובא לידיעתי איזה שיקול דעת הופעל ע"י משרד הפנים להתנות את מתן האינטר-ויזה דווקא בתשלום אגרת שהות רטרואקטיבית.

חלק א' לתוספת מוכתר בכותרת :"אגרות בעד בקשות לשירותים". אין מחלוקת שהעותר לא הגיש בקשה לשירותים. עצם העובדה שקיים סעיף בתקנות שמאפשר, אם הוגשה בקשה לקבוע את גובה האגרה, אינו הנחיה אוטומטית לפעול כך.

ייתכן שעמדת המשיבה נובעת מהוראות הסעיף 10 לחוק הכניסה לישראל הקובעות:

"10א. תנאים למתן אשרה ורשיון לעובד זר [תיקון: תש"ס]

(א) לא יינתן רשיון ולא תינתן אשרה לעובד זר לפי סעיף 2 אלא אם כן הומצא אישור רפואי כמשמעותו בסעיף 1ב לחוק עובדים זרים (איסור העסקה שלא כדין והבטחת תנאים הוגנים), התשנ"א-1991, ושולמו האגרות לפי סעיף 1י לחוק האמור."

כשהמחשבה העומדת מאחורי זה הינה הכשרת השהות של מי שרוצה להמשיך ולהיות בעל רשיון מכל מין וסוג שהוא – כדין – של מדינת ישראל.

אשר על כן אני דוחה את הטיעון גם בראש פרק זה.

תגובת המשיבה מס. 2 הגיעה לאחר שהעותרים עברו דרך חתחתים, שאינה מוצדקת.

אשר על כן אני קובעת שעל המשיבה מס. 2 לשאת בהוצאותיהם בסכום של 20,000 ₪.

הסכום ישא ריבית והצמדה כדין.

ניתן היום 12.10.03, בהעדר.

המזכירות תמציא עותק פס"ד זה בהמצאה כדין לב"כ הצדדים.

ד"ר דרורה פלפל, שופטת