בעניין:

בענייןֹ:	מדינת ישראל
		המאשימה
	נ ג ד
	גבריאלי אביחי
		הנאשם

נוכחים :

ב"כ המאשימה : רס"ר רומיאו חורי

הנאשם : בעצמו ועל ידי ב"כ עו"ד שפיגל דוד

גזר דין

כללי

1. הנאשם הורשע על פי הודאתו בשתי עבירות: תקיפה בנסיבות מחמירות , לפי סעיף 382 (ג) לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 (להלן – "החוק"), ואיומים , לפי סעיף 192 לחוק.

2. על פי עובדות כתב - האישום, מעשה שהיה כך היה: בתאריך 6/6/03 , שעה 13:00 או בסמוך לכך, תקף הנאשם את אשתו הגב' אפרת גבריאלי (להלן – "המתלוננת") וגרם לה חבלות של ממש בכך, שדחף אותה לכיוון המיטה והפילה ארצה; צבטה בידיה; בעט בה; תפסה בשערות ראשה והטיח את ראשה לקיר; משכה משערות ראשה וגררה למקלחת ושם השליך עליה ערימת תיקים.

חבלות הגוף אשר נגרמו למתלוננת, התבטאו בנפיחות עם שטף דם במצח, שריטות בפנים ושטפי דם בידים.

כמו – כן, במהלך שנת 2003 (מועדים מדויקים לא ידועים לתביעה), איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופה של המתלוננת, בכך שאמר לה , כי ירצח אותה ואף יפגע בבני משפחה , והכל שלא כדין ובמטרה להפחידה ולהקניטה.

הטיעונים לעונש

3. בטיעוניו לעונש, מבקשני התובע המלומד להשית על הנאשם עונשים של מאסר בפועל, מאסר על תנאי וקנס, וזאת בשים לב לחומרת העבירות בגינן הורשע הנאשם ולמידת הפגיעה בערך החברתי המוגן.

4. מנגד, מבקשני הסניגור המלומד, עו"ד שפיגל, אשר לימד סניגוריה על הנאשם וטען במקצועיות ובטעם טוב, שלא למצות את הדין עד תום עם הנאשם ולבכר את השיקול בדבר שיקום הנאשם ותיקונו, על שאר שיקולי הענישה, והכל במטרה לשמור על התא המשפחתי. לגרסתו, הנאשם הודה ולוקח אחריות מלאה למעשיו.

5. הנאשם הצהיר בפניי, כי הוא מביע חרטה על מעשיו. מזה כ – 3 חודשים הוא מנסה לשקם את התא המשפחתי. המתלוננת והוא סלחו, האחד לשני, והגיעו לכלל הבנה, כי באווירה אלימה אין אפשרות להקים תא משפחתי.

6. גם המתלוננת, מבקשתני, כי לא אחמיר את הדין עם הנאשם. היא מעוניינת בחיים משותפים עם הנאשם ורוצה לשקם את התא המשפחתי. היא בהריון, ואמורה ללדת, בשעה טובה, בעוד חודשיים. היה לה "אשם תורם" לאירוע. היא סיפרה את האמת לקצין המבחן ומבקשת מבית המשפט , כי יתחשב בה.

תסקיר המבחן

7. שירות המבחן הגיש תסקיר בעניינו של הנאשם. לבקשת שירות המבחן , החלטתי ביום 2/10/03, כי אין לגלות את תכנו של התסקיר לבעלי הדין. בתסקיר, עמד שירות המבחן, בין השאר, על עברו של הנאשם, על מצבו המשפחתי, עם פרטים מלאים ככל האפשר על בני משפחתו הגרעינית, על מצבו הכלכלי, על התייחסותו האישית לאשמה ולמערכת הזוגית וכו'. בסופו של יום, אין לשירות המבחן המלצה כלשהי בעניינו של הנאשם. הנאשם בעל דפוסי התנהגות אלימים ותוקפניים; משתמש במנגנוני ההגנה וההשלכה; לא לוקח אחריות על מעשיו הפסולים ואיננו מודע לפסול שבהם. מסרב להשתקם ולתקן אורח חייו ותפיסת עולמו לפיה "כל דאלים גבר".

הענישה בפלילים, עקרונות וכללי יסוד

8. לעניין שיקולי הענישה, אותם רשאי וחייב בית - המשפט לשקול בבואו לגזור את דינו של הנאשם הספציפי, הם רבים ומגוונים, ביניהם נמנים שיקולי ההרתעה (האינדיבידואלית והכללית), שיקולי המניעה, התגמול והשיקול של תיקון הנאשם ושיקומו.

בכל מקרה, על בית המשפט לשקלל , בצורה ראויה וסבירה, בין שיקולי הענישה הרלוונטיים. (ע"פ 212/79 פלוני נ. מ"י, פ"ד לד(2), 421, 434).

בבואו לקבוע העונש הראוי לנאשם הספציפי, על בית - המשפט לשקול נסיבות רבות ומגוונות, חלקן קשורות בעבירה (טיבה ונסיבותיה), חלקן קשורות בעולמו של העבריין (עברו ועתידו, תיקונו ושיקומו, הסלידה ממעשהו והרתעתו) וחלקן קשורות בתקנתה של החברה ( ההגנה על שלום הציבור ועל ביטחונו, הרתעה כללית, תגמול, מניעה וכו'). (ע"פ 344/81 מ"י נ. סגל ואח' וערעור שכנגד, פ"ד לה(4), 323 , 324 ; ע"פ 1399/91 ליבוביץ נ. מ"י, פ"ד מז (1), 177 , 180).

העונש הספציפי, צריך להלום, בעיקרון, את חומרת העבירה ואת אשמו של הנאשם (דו"ח הועדה לבחינת דרכי ההבנייה של שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין, בראשות כב' השופט (בדימוס) גולדברג, התשנ"ח , 9 , 21).

9. חוקי - היסוד- חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב – 1992 וחוק יסוד: חופש העיסוק, התשנ"ד – 1994 (להלן – "חוקי היסוד") הביאו ל"קונסטיטוציונליזציה של המשפט בישראל" (א. ברק, "קונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי - היסוד והשלכותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)" – מחקרי משפט נג (1), תשנ"ו, 5, 11; בג"צ 3914/92 לב ואח' נ.בית הדין הרבני האיזורי בתל - אביב – יפו ואח', פ"ד מח (2), 491 , 503).

בעקבות חוקי - היסוד, נגזר המשפט מזכויות האדם החוקתיות על חוקיות (בש"פ 537/95 גנימאת נ. מ"י, פ"ד מט (3), 355, 410, 421, א. ברק – פרשנות במשפט, כרך ג' , פרשנות חוקתית (נבו, תשנ"ד) , 62; קרפ - "המשפט הפלילי- יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטוציונליזציה לאור חוק - יסוד: כבוד האדם וחירותו" , הפרקליט מב, חוברת א' (תשנ"ה) , 64 , 79).

יוצא, איפוא, כי חוקי היסוד הביאו לקונסטיטוציונליזציה של הענישה בפלילים על כל מטרותיה, מדיניותה, דרכיה וכלליה. היא צריכה להיות ברוח חוקי היסוד. היא נגזרת מזכויות האדם החוקתיות. נזכור ואף נטיב להזכיר, כי ה"מהפיכה החוקתית" אינה מבטלת ואסור לה לבטל את זכות החברה וכלל הציבור להגן על עצמם מפני עבירות ועבריינים. נהפוך הוא, גילוי עבירות, מניעתן והעמדת עבריינים לדין והענשתם בעונשים הולמים את העבירה והאשמה, מהווים תנאי הכרחי לקיום זכויות אדם ולביסוס מעמדן בחברה דמוקרטית בת - תרבות. זכויות האדם, רובן ככולן, יחסיות הן. יש מקום להגבלתן, במסגרת הדין , לשם הגנה עליהן. זכויות אדם , אינן מבטלות הענישה עצמה וקביעת מידותיה, במסגרת הדין ולפי שיקולי הענישה המקובלים עלינו, מקדמת דנא, אלא מחייבות הן הקפדה במלאכת שיקלול שיקולי הענישה וכן הקפדה על איזון ראוי, נאות ומידתי בין הפגיעה בזכויות האדם העבריין לבין מידת ההגנה על האינטרס החברתי המוגן, אשר נפגע כתוצאה מהעבירה (מ.אלון - "חוקי - היסוד, עיגון ערכיה של מדינה יהודית דמוקרטית: סוגיות במשפט הפלילי", מחקרי משפט יג (1), תשנ"ו,27, 34-35).

בכל מקרה בו נדרש בית - המשפט לגזור את הדין, נדרש הוא לשאלה אם העונש הספציפי מהווה פגיעה מוצדקת בזכויות האדם העבריין הספציפי ועובר במסננת "פיסקת ההגבלה", כאמור בסעיף 8 לחוק יסוד : כבוד האדם וחירותו, ובסעיף 4 לחוק יסוד: חופש העיסוק (השוו – ל.סבה – "זכויות האדם ומערכת הענישה האם שנות ה – 90 הניבו שתי מהפיכות חוקתיות?", מחקרי משפט יג (1), תשנ"ו, 184-194).

הענישה בפלילים נגזרת מזכויות האדם העבריין ומזכויות האדם קורבן העבירה , כאחד.

10. אמת ונכון, כי הרשעה בפלילים, גם בעבירה הכי חמורה בקודקס הפלילי, אינה ואסור לה להוות מחסום מפני האמור בפסוק "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא , יט , יח). כשופטים , מצווים אנו לשמור על כבודם של הבריות ונהיה זהירים "שלא יהרס כבודם" (רמב"ם, סנהדרין, כד, י).

חכמינו הורינו: "חביב אדם שנברא בצלם" (אבות, ג' , יד). אין אנו נוטרים או נוקמים על נאשמים. ברם, אין אנו רשאים להתעלם, בקביעת אמת המידה העונשית לנאשם הספציפי, מהשיקול של תגמול , הבא לבטא יחס הולם בין חומרת העבירה ומידת האשמה של הנאשם לבין חומרת העונש. בעבירה חמורה, לא כל שכן מכוערת ובזויה, על העונש לבטא שאט נפש וסלידה מהעבירה, המעוותת דמותה של החברה האנושית בת – תרבות (ע"פ 870/85 תוהמו נ. מ"י, פ"ד מ (1), 733, 736, 737; ע"פ 490/89 פלוני נ. מ"י, פ"ד מה (4), 93 , 95).

מן הכלל אל הפרט

הנסיבות הקשורות בנאשם

11. הנאשם יליד 1974, נשוי מזה 6 חודשים למתלוננת ואב ל – 2 ילדים מחברתו הקודמת. בוגר 12 שנות לימוד, בבית ספר דתי במירון. בשנת 1992 התגייס לצה"ל ואולם בגין קשיי הסתגלות ובעיות שירות, שוחרר לאחר כחודש, מחוסר התאמה. לאחר שחרורו מצה"ל, עבד כקבלן גגות למשך שנתיים, עד שנקלע לקשיים עסקיים. מאז , עובד הוא במשק המשפחתי ומתקיים מקצבת הבטחת הכנסה. משפחת מוצאו, מנתה 9 נפשות: הורים ו – 7 אחים, כאשר הנאשם הוא השישי ברצף הילודה והבן היחיד. אביו, נפטר לפני כ – 25 שנה, כתוצאה מדום לב. אמו , בת 65 ועקרת בית במקצועה.

12. הנאשם הודה בעובדות כתב האישום, אך לא בהזדמנות הראשונה, וחסך זמן שיפוטי. בפניי , לקח הוא אחריות מלאה לעבירה ואף הביע חרטה על מעשיו. דא עקא, מסתבר, כי הצהרות הנאשם בפניי לאו הצהרות אמת המה, וכי הדברים נאמרו, למצער, מהפה לחוץ ובשל החשש מאימת הדין (ראו – תסקיר המבחן). המדובר באדם שתלטן, קנאי ומניפולטור, שאיננו לוקח אחריות מלאה למעשיו הנפשעים. אין הוא מודע לפסול שבאישיותו ולהתנהגותו המכוערת, ואיננו מגלה נכונות ורצון אמיתי , לשנות את דפוסי התנהגותו התוקפניים והאלימים. הוא משתמש במנגנוני ההגנה וההשלכה, ורואה את עצמו כקורבן דווקא!, וכן מסרב הוא להירתם לתהליך שיקומי, לשם תיקון דרכו ועולמו, וחזרתו למוטב ולחיק משפחתו, כבעל תומך ואוהב את אשתו, המתלוננת כנפשו , לכל הפחות.

13. זאת ועוד , לנאשם עבר פלילי מכביד. הוא גורר אחריו קופת שרצים. גליון ההרשעות הקודמות (ת/1) כולל תשעה רישומים פליליים, אשר עניינם עבירות שונות ומשונות, ובכללן עבירות חמורות של אלימות בתוככי המשפחה.

בתאריך 5/9/95, הורשע הנאשם בעבירה של תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק ודינו נגזר לקנס ושלושה חודשי מאסר על תנאי. חלפו להם כ – 5 חודשים, ושוב הורשע הוא בעבירה של משיכת שיק ללא כיסוי, לפי סעיף 432 לחוק ודינו נגזר לקנס. וכן, בתאריך 1/7/97 , הורשע הוא בשלוש עבירות: זיוף , לפי סעיף 418 לחוק; שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק וקבלת דבר במרמה לפי סעיף 415 לחוק. הושת עליו עונש של קנס ו – 5 חודשי מאסר על תנאי. בחלוף 9 ימים בלבד! , הורשע הנאשם בשלוש עבירות: הכשלת עיקול, לפי סעיף 264 לחוק, כליאת שווא, לפי סעיף 377 לחוק והפרעה לעובד ציבור, לפי סעיף 288 א' (1) לחוק. על הנאשם , הושת עונש של קנס ו – 3 חודשי מאסר על תנאי.

הנאשם המשיך בהתנהגותו העבריינית, ובתאריך 23/12/98, הורשע בחמש עבירות: חבלה במזיד, לפי סעיף 413 ה' לחוק; איומים, לפי סעיף 192 לחוק, תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק, מהומה במקום ציבורי, לפי סעיף 194 (א) לחוק ותקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 273 לחוק. הושת עליו עונש של קנס ו – 10 חודשי מאסר על תנאי.

הרישום הפלילי השישי במספר (מיום 15/11/99), עניינו עבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק בגינה הושת על הנאשם עונש של חתימה על כתב התחייבות ו– 8 חודשי מאסר על תנאי.

חלפו להם כ – 6 חודשים , ושוב הורשע הנאשם (ביום 29/5/00) בעבירת איומים , לפי סעיף 192 לחוק, ודינו נגזר לקנס ומאסר על תנאי.

הרישום השמיני במספר (ללא הרשעה), עניינו עבירה בתוככי המשפחה מסוג תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382 (ב) (1) לחוק. הנאשם הוחתם על כתב התחייבות על סך -.1,000 ₪ , שלא יעבור על העבירה למשך שנה.

ולבסוף , הורשע הנאשם , ביום 4/2/03, בשתי עבירות: הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק והעלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק. על הנאשם הושת עונש של חתימה על כתב התחייבות ומאסר על תנאי.

מסתבר, כי הנאשם, בעברו הפלילי, נהג להגיב באלימות קשה, באגרסיביות ובחוסר ריסון עצמי, ביחסיו עם אחרים שעמם בא במגע. דפוסי האלימות, לא פסחו, למצער על התא המשפחתי. הוא נהג בבת זוגו (הנוכחית וגם הקודמת) באלימות קשה ובהשפלה עד עפר. הוא מתנהג לפי דפוסי התנהגות מעוותים, אלימים ותוקפניים ובחר לו תורת חיים לפיה "כל דאלים גבר".

מהות העבירות ונסיבותיהן

14. העבירות בהן הודה הנאשם , עניינן אלימות (פיזית ומילולית), במשפחה, כשהמתלוננת , בת זוגו של הנאשם, היא קורבן העבירות האמורות.

הכנסת הדגישה את החומרה הרבה במעשי האלימות בתוככי המשפחה, שעה שחוקקה החוק למניעת אלימות במשפחה ,תשנ"א – 1991, ושעה שהכפילה את העונש, אשר רשאי בית - המשפט לגזורו על , מבצע העבירה, לפי סעיפים 379 ו – 380 לחוק כלפי בן משפחתו.

זאת ועוד, לפי מדיניות הענישה הראויה אשר נקבעה על ידי בית - המשפט העליון, יש להטיל עונשים מרתיעים , ובכלל זה עונש מאסר משמעותי, על מבצעי עבירות האלימות כלפי בן משפחתם, למען יראו וייראו ובמטרה לשרש את התופעה של האלימות שבתוככי המשפחה.

בע"פ 2037/92 בן דוד נ. מ"י, תק – על 92 (2), 2877, נאמר, כי:

"בית המשפט מצווה לשרש את התופעה של אלימות שבתוככי המשפחה , שנעשית יותר ויותר למכת מדינה, וכן מצווה הוא להגן על הצד המוכה, שלא תמיד כוחו עומד לו להגן על עצמו. הרתעה זו צריך ויינתן לה ביטוי על ידי השתת עונש מאסר משמעותי, למען ישמעו וייראו, הן מי שהורשע במעשי האלימות והן עבריינים בכוח. אין אנו מתעלמים מכך, כי התנהגות אלימה זו שבתוך המשפחה יסודה גם בגורמים שונים שבעברו הרחוק של המערער, אך דבר זה דורש טיפול מתאים וראוי על ידי הגורמים המתאימים; אנו, כבית משפט, אין אנו רשאים להתעלם מהסכנה הצפויה לאשת המערער באם יתהלך חופשי ומהעונש ההרתעתי שיש להשית עליו".

על עמדה זו חזר בית המשפט בע"פ 2157/92 פדידה נ.מ"י, פ"ד מז (1), 81, 84:

"תופעה זו של אלימות בתוך המשפחה הייתה לנגע שפשט בחברה, ויש לעוקרו על - ידי עונשים הולמים, למען ישמע ויראה המערער ולמען ישמעו ויראו עבריינים בכוח אחרים. בכגון דא יש להחמיר בדינו של הנאשם , הן מתוך הבעת שאט נפש והוקעת מעשיו והן מתוך מגמה של הרתעה. אכן, תגמול כנקמה (ההדגשה במקור – ש.ס) אינו מידה בין מידות הענישה; אך כאשר מדובר בענישה על מעשה פשע חמור, כגון זה שלפנינו, יש שמצוי גם מצוי בדרכי הענישה ובמטרותיה, בין היתר, שיקול התגמול בתור הבעת סלידה ובשאט נפש ממעשה העבירה, אשר מעוות את דמותה התרבותית הבסיסית של חברה אנושית (ראה ע"פ 870/85 תוהמי נ. מדינת ישראל , בעמ' 736-737), וחומרת הענישה היא ביטוח להוקעת המעשה והסלידה הימנו"

גם בבש"פ 6648/93 מ"י נ. אלמליח, תק – על 93 (4), 197, חזר בית המשפט והדגיש, כי:

"אכן, ראוי הוא אדם הנוהג כמנהגו של המשיב- ואין חולקין על כך, כי ראיות לכאורה למעשים אלה יש בתיק המשטרה- כי יידע שיש דין ויש דיין, וכי מי שנוהג באלימות כמותו , מן הדין שיישב מאחורי סורג ובריח כדי שלא ימשיך ויסכן את זולתו. ואם כך ככלל, לא כל שכן שהקורבנות הן אשה וילדות חסרות מגן. וכדי כך חסרות מגן הן האשה והבנות, שהאשה עצמה הופיעה לפני והתחננה ממש, כי אשיב את המשיב לביתו. מכה אביו ואמו מות יומת, ומכה אשתו ובנותיו ישב במעצר ובמאסר. ויצא הקול מקצה הארץ ועד קצה, שהנוהג באלימות במשפחה ומי שמכה אנשים חסרי מגן – אחת דינו להיעצר ולהיאסר".

15. כאמור, הנאשם נהג באלימות (פיזית ומילולית) כלפי בת - זוגו. הוא תקפה וגרם לה חבלות ממשיות. (ראו תצלומים, ת/1 א' – ז'). העבירות בוצעו בנסיבות מחמירות. המדובר בעבירות חמורות , שפלות ומכוערות. פשעו של הנאשם, חמור הוא עד למאוד, ופגע קשה בזכויותיה החוקתיות של המתלוננת: הזכות לכבוד, לאוטונומיה אישית, לחירות ולשלמות הגוף. בעולמה של היהדות, התייחסו החכמים ליחסים לא נאותים כלפי האשה, כאל פגיעה בכבוד האשה, דבר הנוגד את הציווי הדתי המוטל על הבעל לכבד את אשתו יותר מגופו, ואת ההשקפה הרואה בנישואין כמקור של חיים ולא של צער, סבל וכאב.

הרמב"ם הורינו: "ציוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו" (הלכות אישות, פרק טו, יט) וכן שנינו במקורות: "לחיים ניתנה ולא לצער ניתנה" (כתובות , דף סא , עא). וכן : "כל אלמנה ויתום לא תענון. אם ענה תענה אתו , כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו" (שמות, כב, כא – כב).

ערך "כבוד הבריות" נובע מכבודו של הבורא, ובביזויו של האדם יש משום זלזול בצלם אלוקים שבאדם.

במעשים אלה, הפר הנאשם, המגדיר את עצמו כאדם דתי, לא רק את הוראות הדין אל גם הציווי המוסרי – אנושי הבסיסי והציווי הדתי. הנאשם פגע בצורה קשה ביותר, בערכים החברתיים המוגנים.

צרכי השעה ותקנתה של החברה

16. תופעת האלימות במשפחה נהפכה, למצער, למכת מדינה. כמעט מידי יום, שומעים אנו "קול שוועת" אשה או בן משפחה אחר על אודות בעלים ואבות המרימים זרועותיהם להכות נשותיהם וילדיהם. ישאל השואל: מי הסמיך והשליט בעלים ואבות להכות אשה חסרת מגן וילד חסר ישע ?

אין להכביר מילים, כי תופעה זו פוגעת עד למאוד , בדמותה של החברה בת - תרבות, ובתא המשפחתי המהווה בסיס החברה האנושית. על כן, יש לעקור תופעה זו מן השורש, על ידי הטלת עונשים הולמים על מבצעי העבירה מעין דא, למען יראו וייראו ולשם הבעת סלידה ושאט נפשה ממעשה העבירה.

נקודת המוצא ועל דרך הכלל, יש לבכר, בעבירות מעין דא, את שיקולי הענישה הקשורים באינטרס הציבורי (הרתעה, מניעה , תגמול, השמירה על שלום הציבור ובטחונו) על שיקול שיקום הנאשם ותיקונו.

המתלוננת (קורבן העבירה ) – כאשה מוכה

17. המתלוננת, מבקשתני, בשפה רפה מאוד, לחוס על הנאשם. בדבריה ובין השיטין, מבקשת היא, כי אתחשב בה, ואגן על זכויותיה, כאדם , כאשה וכקורבן העבירה. התרשמתי ממנה כסובלת מתסמונת האשה המוכה, אשר חרף האלימות המופעלת כלפיה על ידי הנאשם, היא ממשיכה באותה מסגרת משפחתית אלימה הבנויה משלושה שלבים רצופים: שלב יצירת המתיחות, שלב התפרצות האלימות (הפיזית והמילולית) ושלב ההתפייסות והסליחה ההדדית (ע.גרוס "האשה המוכה- האם לא הגיעה העת כי המשפט הפלילי יגן עליה ?", הפרקליט מד, חוברת א' , (1998), 102, 103).

דומני , כי אין מאן דפליג, שהעת אכן הגיעה , הדין והדיין אכן יגנו עליה.

סופם של דברים

18. לאחר ששמעתי את דבריהם של ב"כ התביעה ושל הנאשם, הסניגור והמתלוננת, ולאחר שעיינתי בתסקיר המבחן , אני מטיל על הנאשם את העונש כדלקמן:

מאסר בפועל למשך 7 חודשים.

מאסר על תנאי למשך 12 חודשים ואולם הנאשם לא ישא בעונש זה אלא אם כן יעבור תוך תקופה של 3 שנים מיום שחרורו מבית הסוהר, עבירה מהסוג בה הורשע ויורשע בה בתקופת התנאי או לאחריה.

חתימה על התחייבות על סך -.10,000 ₪ בערבות עצמית להימנע מלעבור על החיקוק לפיו הורשע הנאשם תוך 3 שנים מיום זה, ואם לא יחתום יאסר ל -90 יום.

זכות ערעור לצדדים על פסק הדין תוך 45 ימים מהיום.

ניתן היום, כ"ד בתשרי, תשס"ד (20 באוקטובר 2003), במעמד הנוכחים.

שכיב סרחאן, שופט

סגן נשיא

001333/03פ 112 שרית כהן