37

בעניין:	מדינת ישראל
	ע"י ב"כ עוה"ד	יקותיאלי	המאשימה
	נגד
	הרשברג יוחאי
	ע"י ב"כ עוה"ד		הנאשם

נוכחים:

בשם המאשימה – עו"ד  יקותיאלי הנאשם -  בעצמו

הכרעת דין

1.לאחר ששמעתי את פרשת ההוכחות ועיינתי בסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה, כי המאשימה הוכיחה את יסודותיהן העובדתיים של העבירות נשוא כתב האישום. מנגד, קיבלתי את טענת הנאשם, לפיה עומדת לו הגנת הצורך, ולכן אני מזכה אותו מן העבירות נשוא כתב האישום. בנוסף, קיבלתי את טענת הנאשם לפיה עומדת לו הגנה מן הצדק.

2.נגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של איום לפי סעיף 192 לחוק העונשין התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"),  פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338 (1) לחוק העונשין, והיזק במזיד לפי סעיף 452 לחוק העונשין, בכך שבתאריך 31/10/02, בשעות הבוקר, פנה לעובדי מע"צ שעסקו בהקמת  מעקה על כביש 40 בכניסה ל"חוות פיליפ", ואמר להם שאם ימשיכו לבצע את העבודה, דם יישפך. בהמשך, עלה הנאשם עם מלגזה על הכביש, תוך שהוא גורם לרכבים אחרים לסטות הצידה, ובכך מסכן חיי אדם, דחף באמצעות המלגזה את מכונת מע"צ המשמשת להתקנת המעקה, והשליכה לתעלה.

3.עם תום פרשת התביעה הסכימה המאשימה, כי הנאשם לא ישיב לאשמה בעבירת ההיזק בזדון. לפיכך יש לזכותו מעבירה זו.

4.אשר לשתי העבירות הנותרות, הנאשם לא כפר במרבית העובדות שיוחסו לו. לטענתו, עומדות לו בנסיבות העניין, הגנת הצורך, באשר פעולת מע"צ עמדה להביא לחסימת הכניסה היחידה לבית מגוריו ועסקו, והגנה מן הצדק, בשל התנהגותה הפסולה של הרשות. לחילופין, טען הנאשם לזוטי דברים.

דיון

5."חוות פיליפ" הוקמה בשנת 1950, וגובלת בכביש 40 מצידו המערבי. הנאשם,  מתגורר בחווה ביחד עם בני משפחתו, וכן מוצא בה פרנסתו בענפי חקלאות שונים. הכניסה היחידה לחווה היא הכניסה דרך כביש 40, והיא משמשת את החווה מאז הקמתה, דהיינו, יותר מ-50 שנה. ראה לעניין זה עדותם של הנאשם ועד התביעה בן לולו, מפקח מע"צ, בעמ' 13 ו- 16 לפרוטוקול.

6.אין חולק כי בבוקר האירוע הגיעו עובדי מע"צ לפתח הכניסה לחווה, וביקשו להקים מעקה בטיחות בצד כביש 40, במטרה לחסום את הכניסה לחווה. אין גם חולק כי לא ניתנה לנאשם הודעה על כך מבעוד מועד, וכי אנשי מע"צ לא הסכימו לדחות את הפעולה ולו במספר שעות, על מנת לאפשר לנאשם לפנות לבית המשפט.

7.במהלך פרשת ההוכחות לא הציגה המאשימה כל ראיה לפיה עבודות הקמת מעקה הבטיחות בוצעו כדין.

8.אדון להלן בשאלות הבאות: ראשית, האם התקיימו  יסודות העבירות המיוחסות לנאשם. באם התשובה לכך חיובית, האם עומדות לנאשם ההגנות  להן טען.

עבירת האיום

9.על פי הנטען בכתב האישום, במהלך דין ודברים בין הנאשם לעובדי מע"צ, אמר הנאשם:  "ישפך פה דם".   

10.הנאשם אינו כופר בעצם אמירת הדברים, אך טוען כי אמר את הדברים תוך שיחה במכשיר הקשר עם איגור מנהל נפת אשקלון של מע"צ, ולא כיוונם כלפי אדם מסויים. לטענתו, התכוון לדמו שלו שישפך.

11.בסיכומיו טוען הנאשם, כי אובייקטיבית, לא יחוש אדם איום מהאמירה "יישפך פה דם", ולו בשל העובדה כי האיום לא כוון ספציפית לאדם מסוים, אלא הושמע באופן סתמי וכללי. כן מבקש הנאשם לקבוע, כי מבחן השליטה, המחייב שליטה או השפעה על אפשרות התממשות האזהרה, לא התקיים, שכן לא היה באפשרותו לפגוע פיזית בכל הנוכחים. הנאשם טוען עוד, כי באמירתו ביקש להביע תסכול ומורת רוח כלפי הרשויות בלבד.

12.איני מקבלת טענות אלה.

13.אכן, המבחן לקיומו של איום הוא המבחן האובייקטיבי, דהיינו מידת ההשפעה שיכולה להיות לדברים על אדם רגיל, ולא הרגשתו הסובייקטיבית של האדם אליו כוונו הדברים (ע"פ 499/72 סאמי דיב אלשעבי נ' מדינת ישראל פ"ד כז(1) 602).

14.לטעמי, המילים: "יישפך פה דם", מקיימות את המבחן האובייקטיבי, בהיותן בעלות משמעות מוכרת וידועה,  לפיה בעתיד הקרוב יתרחש מעשה אלימות, אשר יביא לחבלה גופנית למאן דהוא.  אין מדובר בצרוף מילים חדש ומיוחד, אשר ניתן לפרש במספר אופנים, ובודאי שאין לבלבלו עם הביטוי "שופכים את דמי", כטענת הנאשם, או לסבור כי מדובר בדמו של הנאשם שישפך. אילו חפץ הנאשם לאיים בהתאבדות, חזקה עליו שהיה מוצא לכך מילים אחרות ומתאימות יותר.

15.גם מהודעתו של הנאשם (ת/1) ניתן להסיק כי לא התכוון לאיים בהתאבדות, אלא להרתיע את הפועלים, ולמנוע מהם להמשיך בעבודתם. לדבריו:

"אני חושב שאמרתי משהו כזה מהלחץ בו הייתי וחשבתי שאולי הם יפסיקו לעבוד"

(עמ' 3 שורה 14).

16.דהיינו הנאשם היה מודע לכח שבמילים אלה להקים חשש, והיה זה חלק ממאמציו להפסיק את עבודות הנחת הגדר.

17.נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי התקיימו בנסיבות העניין יסודות עבירת האיום.

עבירת פזיזות ורשלנות

18.אין חולק כי הנאשם עלה על הטרקטור שברשותו, ונסע לכיוון מכונת מע"צ (להלן: "המכונה"), במטרה להפילה ולמנוע הקמת הגדר. מוסכם גם, כי כשהגיע הנאשם עם הטרקטור אל המכונה, הלם בה פעם אחר פעם, עד שהפילה לתעלה.

19.המחלוקת בין הנאשם לתביעה מתמקדת בשאלה, האם כדי להגיע למכונה נסע הנאשם על כביש 40 צפונה, נגד כיוון התנועה, או שמא נסע כטענתו על דרך צדדית, ועלה על כביש 40 רק כשהגיע לסביבת המכונה, ואז התקדם לעברה על שולי הכביש מרחק קצר, מבלי  להפריע לתנועה.

20.עדי התביעה מסרו גרסאות סותרות. בעוד השוטר  יוסף סיגאוקר טען כי הנאשם נסע על כביש 40 נגד כיוון התנועה,  אישר מפקח מע"צ, סימון בן לולו, את גרסת הנאשם, לפיה נסע עד הגיעו למכונה, על כביש השירות המקביל לכביש 40, ועלה על כביש 40 במרחק של 20-30 מ' ממנה.

21.אני מעדיפה את גרסתו של בן לולו על פני גרסת סיגאוקר. זאת הן בשל היותה נוחה יותר לנאשם, והן מאחר והתרשמתי כי העד סיגאוקר נוטה להגזמה. כך למשל טען סיגאוקר כי הנאשם נסע מרחק של חצי קילומטר על כביש 40 לקראת המכונה, בעוד שידוע כי קטע הכביש שהיה מיועד לסגירה הינו קטע באורך של 80 מ' (ראה הודעת בן לולו, ת/3). מכאן שהמכונה לא יכולה היתה להיות במרחק כה גדול מהחווה. גם בן לולו טען כי עמדה במרחק של כ-100 מ' מהחווה. 

22.מעבר לכך התרשמתי מכנותו של הנאשם, ומניסיונותיו לצמצם למינימום את הנזקים וההפרעה לציבור. לפיכך אני מקבלת את הטענה כי עד למכונה הגיע הנאשם על כביש השירות במקביל לכביש 40, ולאחר מכן נסע על שולי כביש 40, מבלי שהפריע לתנועה.

23.אלא שבהמשך האירוע כן נגרמה הפרעה לתנועה. הדברים עולים מעדות בן לולו, הנתמכת בגרסת הנאשם. לטענת בן לולו, סיכן הנאשם את העוברים בכביש, באותן דקות בהן נגח עם הטרקטור במכונה. מאחר והמכונה לא נפלה לתעלה מיד עם הנגיחה הראשונה, היה על הנאשם לחזור אחורנית ולנגוח עם הטרקטור במכונה מספר פעמים, תוך שהוא עולה על הכביש ומפריע לתנועה (ראה עדותו של בן לולו בעמ' 18).

24.הנאשם עצמו מודה כי במהלך דחיפותיו את המכונה באמצעות הטרקטור, חסם נתיב על כביש 40, ואילץ את המכוניות החולפות לעקוף אותו (עמ' 25 שורות 20 ואילך).

25.לפיכך, אני קובעת כי הנאשם יצר הפרעה לתנועת הרכבים שעברו בכביש, וסיכן אותם, ובכך התקיימו יסודות העבירה לפי סעיף 338(1) לחוק.

26.לאחר שקבעתי כי יסודות העבירות נשוא האישום התקיימו, אבחן האם עומדת לנאשם הגנה מהגנות הדין הפלילי.

הגנת הצורך

27.סעיף 34יא לחוק העונשין קובע כך:

"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא היתה לו דרך אחרת אלא לעשותו. "

28.בטרם אגש לבחינת יסודות הסעיף, אבקש לעמוד במספר מילים על שאלת חוקיות פעולת אנשי מע"צ.

29.על פי חוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), הקמת מעקה, שהינו מתקן דרך כהגדרתו בחוק, טעונה היתר לפי סעיף 145 לחוק, ולחילופין, היא מותרת כאמור בסעיף 261(ד) לחוק:

"אם נעשתה בהתאם לתכנית מפורטת מאושרת או בהתאם לתכנית מיתאר מקומית מאושרת הכוללת הוראות של תכנית מפורטת, ובלבד שניתנה הודעה על כך לרשות המקומית ולועדה המקומית הנוגעות בדבר."

30.במהלך פרשת ההוכחות לא הציגה המאשימה כל ראיה לפיה נבנה המעקה לאחר שקויימו תנאי החוק. כך למשל, לא זומן עד מרכזי וחיוני לטעמי, איגור, מנהל מחוז הדרום במע"צ, אשר היה הגורם שנתן את הוראת הביצוע, ואף שוחח עם הנאשם בטלפון במועד האירוע, וסרב, לטענת הנאשם ועדי התביעה, לעכב את ביצוע העבודות.

31.עד זה יכול היה להבהיר את  מקור הסמכות לביצוע העבודות, ואף להסביר את הדחיפות בביצוע סגירה של דרך הקיימת עשרות שנים, ללא התראה מראש. אי זימונו מהווה לטעמי מחדל של התביעה בניהול ההליך.

32.לפיכך, מקור סמכותם של אנשי מע"צ לבצע את סגירת הדרך, נותרה סתומה, וספק, בנסיבות ההליך בו עסקינן, ראוי לו שיפעל לטובת הנאשם.

33.לגופו של עניין, במקרה שבפנינו התקיימו כל יסודות הגנת הצורך.

34.עובדי מע"צ הפתיעו את הנאשם בעבודות חסימת ביתו, ללא התראה מראש, וסרבו להמתין ולו שעות ספורות, על מנת לאפשר לנאשם לפנות לבית המשפט. מכאן יסוד המיידיות.

35.התביעה טענה אמנם כי היתה בידי הנאשם שהות מספקת לפנות לביהמ"ש ולעתור לצו מניעה כנגד מע"צ, אלא שבטענה זו אין ממש. פניה לעורך דין על מנת שיכין בקשה לצו מניעה, וקבלת הצו, אינן עניין של דקות ספורות, ואף לא של שעות. לנאשם לא ניתנה שהות, ולו הקצרה ביותר, על ידי הרשות, על מנת למנוע את הצרה שעמדה להתרחש עליו.

36.עבודות מע"צ עמדו להביא לניתוקו של הנאשם מביתו ומעסקו, על כל הנובע מכך. בהינתן כי הנאשם מקיים מספר ענפים חקלאיים במקום, סגירת הכניסה היחידה לחווה, מקיימת את תנאי הסכנה המוחשית  לרכושו של הנאשם.

37.גם יסוד העדר החלופה התקיים. עובדי מע"צ לא הותירו כל ברירה בידי הנאשם, אלא מניעת החסימה בפועל.

38.הסייגים השוללים קיומה של ההגנה, אינם  מתקיימים. הנאשם לא ידע אודות הפעולה העתידית, ולכן אין לטעון כי הכניס עצמו מרצון או בהתנהגות פסולה למצב הדברים.

39.בנוסף, אני סבורה כי הפעולות אותן נקט הנאשם, לא חרגו מעבר לסביר בנסיבות העניין. הנאשם בחר ראשית בדרך מילולית של ניסיון להפחיד, וכשזה לא עזר, נקט בפעולה פיזית מתונה יחסית, כנגד הרכוש.

40.אשר על כן אני קובעת כי בנסיבות העניין קמה לנאשם הגנת הצורך.

הגנה מן הצדק

41.דיון נרחב ומפורט בטיבה ובמהותה של ה"הגנה מן הצדק" בפלילים, כעילה לזיכוי נאשם או לביטול אישום, בשל התנהגות "בלתי נסבלת" של הרשות,  מצוי בפסק דינו של השופט ד. לוין בפרשת הבנקאים (ע"פ 2910/94 יפת ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ  (2) 221):

"המבחן הקובע כפי שאני רואה לאמצו, הוא מבחן ה"התנהגות הבלתי נסבלת" של הרשות, היינו, התנהגות שערורייתית, שיש בה משום רדיפה, דיכוי והתעמרות בנאשם...טענה כגון זו תעלה ותתקבל במקרים נדירים ביותר, ואין להעלותה כדבר שבשגרה ובענייני דיומא סתם. חשיבותה של טענת ההשתק הפלילי למקרים בהם התנהגות רשות היתה כה מקוממת עד כי אי אפשר להרשיע אדם כשמי שמעמידו לדין הוא שהביאו לכלל מעשה..." (עמ' 370).

42.האם היתה התנהגות הרשות שערורייתית? האם היו בה משום דיכוי והתעמרות בנאשם, עד כדי כך שהביאה את הנאשם לכלל מעשה? אני סבורה כי התשובה לכך חיובית.

43.הכניסה אותה ניסתה מע"צ לחסום, היא הכניסה היחידה לחוות פיליפ, ומשרתת את החווה יותר מ-50 שנה. חוקיותה של הפעולה מוטלת בספק, ומכל מקום לא הוכחה, ועל כך הרחבתי את הדיבור בדיון בהגנת הצורך.

44.יתירה מזאת, מעבר לקיום הפרוצדורות על פי חוק, דומני כי פעולה של סגירת דרך יחידה בת 50 שנה, המובילה לביתו ועסקו של אדם, ראוי היה לה כי תלווה בהתראה אישית, ומשזו לא ניתנה, ראוי היה לדחות את ביצוע העבודות, ולאפשר לנאשם לפנות לבית המשפט כבקשתו. העדר התרעה מראש, וסירוב הרשות לעכב את העבודות לזמן קצר, על מנת ליתן בידי הנאשם סיפק לפנות לערכאות, מהווים שרירות לב ואטימות.

45.להשלמת התמונה יצויין, כי לאחר האירוע פנה הנאשם לבית המשפט, וקיבל, בהסכמת המדינה, צו מניעה כנגד העבודות, ומאז ועד היום נותרה הדרך פתוחה.

46.בנסיבות אלה, בהן נהגה הרשות שלא כדין ולא כראוי במהלכיה מול הנאשם, ולמעשה הביאה אותו לבצע פעולות התנגדות כדין למנוע את רוע הגזירה, הגשת כתב האישום בגין אותן פעולות, אינה אלא רדיפה של הנאשם.

סיכום

47.לאחר שקיבלתי את טענת הנאשם לפיה עומדת לו הגנת הצורך, אני מורה על זיכויו של הנאשם, מהעבירות נשוא האישום. בנוסף אני קובעת כי היה מקום להורות על ביטולו של כתב האישום, מחמת הצדק.

ניתנה היום ח' באייר, תשס"ה (17 במאי 2005) במעמד הצדדים.

ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

טלי חיימוביץ, שופטת 

000194/03פ  140