ברוך פדה, מוטה גור, מיכל ניב ואיאת אלאח'רס לקחו לעצמם את הזכות להפסיק
את משך חייהם, והציבור בישראל מבין ו/או מצדיק זאת. לעומת זאת "נוער"
שמנסה להתאבד מוצא עצמו מועמד על הכוונת של פסיכיאטרית הכפייה. ננסה להבין
ברשימה זו מה הופך התאבדויות של קבוצות שונות באוכלוסיה ל"מוצדקות"
ו"פסולות"?.
ב-23.9.2001 התבשרנו כי האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, בשיתוף פעולה
עם שירות בתי הסוהר ופסיכיאטרים ממשרד הביטחון, הוציא ערכת הדרכה למניעת
אובדנות בקרב בני נוער. חלק מהפסיכיאטרים האחראים לערכה, כגון תמר מוזס,
מנהלים מחלקות כליאה לילדים במתקני הכליאה הפסיכיאטרים. הערכה מיועדת
ל"עובדים עם קבוצות גיל אלה בכל מסגרות הנוער בישראל ומטרתה לפתח מודעות
לילדים ונוער בסיכון אובדני".
על פי ההסברים בערכה סימני מצוקה הדורשים "התערבות" כוללים ביטויי התנהגות
כגון "הופעה מוזנחת/מוזרה, דיבור מוזר ולא ענייני, השתייכות לקבוצות
קיצוניות", "בריחה מהבית או מהפנימיה, קיום יחסי מין, ניקוב מוגזם של הגוף
במקומות חריגים, ירידה בלימודים, בעיות משמעת", וכמובן "קנייה ואגירה של
חבלים וסכינים" ועוד באותו כיוון. הערכה גם מביאה מקרי דוגמאות בהם
מתוארות התנהגויות "חשודות וחריגות", בהתאמה לקריטריונים לעיל, של נוער.
לכל "מקרה" שכזה מצורף דף הנחיות כגון "האם ניתן לזהות סימני המצוקה אצל
הנער?" והתשובות:
"1. מתבודד,
2. מרושל ומוזנח,
3. מסרב לאכול,
4. מסתייג מקשר ותקשורת".
כל נער/ה נשפט ונמדד לפי הקריטריונים של האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות
וכשהשורה התחתונה היא כמובן "מתי היית מתערב?". "התערבות" שפירושה הפנית
הנער/ה בכפיה למערכת הרווחה (עובדים סוציאליים) והמערכת הפסיכיאטרית.
המערכת הפסיכיאטרית עצמה מכריזה על כוונה בגלוי: "המטרה שלנו היא
שמורים, שוטרים ובכלל מי שעבודתו נוגעת לנוער ידע לזהות את הבעיות שלו"
אומר הפסיכיאטר אלכס גרינשפון, ראש היחידה לבריאות הנפש במשרד הבריאות,
"לאחר זיהוי הבעיה ניתן להפנות את הנוער לגורמים המטפלים המתאימים".
גישה מיתממת תטען כי מובן מאליו שיש חובה מוסרית לעזור לאדם במצוקה. יחד
עם זאת, לאור ההתמקדות הספציפית ב"נוער" והדרך הצפויה שבה מצעידים נוער
במצוקה לקראת כפיה פסיכיאטרית עולה השאלה למה "זוכה" נוער לתשומת לב
פסיכיאטרית זו? ואיזה נוער?.
ברשימה זו נעשה ניסיון לבדוק כיצד מגיבה ה"חברה הישראלית" (דרך כלי
התקשורת שלה) על מתאבדים והתאבדויות ומה ניתן להסיק מאופי התגובות לגבי
הפוליטיקה הכוחנית של הכפייה הפסיכיאטרית. נבדוק זאת באמצעות מיון
המתאבדים לקבוצות הכוח המוכרות לנו בחברה הישראלית. אנשי צבא: מפקד
חיל הים לשעבר מיכאל ברקאי התאבד ביום 29.5.99. לפי 'ידיעות אחרונות'
"סיים מיכאל ביריה בודדת את סיפור חייו. מפקד חיל הים הנוכחי אלכס טל אמר
לעיתון כי ברקאי היה לוחם וגיבור, מהאנשים היותר יצירתיים שהכרתי וראש
ממשלת ישראל אהוד ברק אמר "הלך מאיתנו אחד מגיבורי מלחמות ישראל".
'ידיעות' מגלה לנו כי "בשנים האחרונות סבל ברקאי ממחלה ממארת". כמה אירוני
שהחברה הישראלית "מבינה" התאבדויות של חולי סרטן כרמט"ל לשעבר מוטה גור,
בנימוק שמחלתם מצדיקה התאבדות, אך בה בעת רודפת וכולאת, בנימוק של "סיכון
ממשי מיידי לעצמם" לעצמם, את אלו שבהם היא מטביעה את הדיבה הרפואית
של "מחלה" פסיכיאטרית, מסתבר שיש מחלות המצדיקות התאבדות ויש "מחלות"
שאינן מצדיקות. רופאים:
אתר האינטרנט של 'ידיעות אחרונות' YNET מדווח מתאריך 18.6.01 על כך
שפרופסור ברוך פדה בן 93, שהיה ממקימי מערכת הבריאות בישראל וממייסדי חקר
הגנטיקה בארץ, נטל כמות גדולה של גלולות יחד עם רעייתו ונמצא מת. "מנהל
המרכז הרפואי שיבא תל השומר בולוסלב גולדמן אמר "הוא רצה לרדת מהבמה בקומה
זקופה ולא לאבד מכבודו בשל הזקנה"." סלבריטיס:
כשמיכל ניב שדרנית הרדיו האזורי בת"א התאבדה ציטטה התקשורת בהרחבה את
הקולגות שלה (ארז טל, מרב מיכאלי) "המבינים את המעשה האמיץ אותו עשתה". פלשתינים:
במשך כל השנים בהן פלסטינאים, ביניהם מספר רב של "נוער", מתאבדים בדרך של
פיצוץ עצמם בקרב ישראלים, האם מישהו שמע פסיכיאטר הטוען כי מדובר ב"חולי
נפש" וממליץ, בהתאמה להוראות ערכת האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, על
הפניה לגורמים המטפלים המתאימים? כמובן שלא. יותר מכך, עיתון 'הארץ'
מתאריך 1.4.2002 מראיין את הפסיכיאטר העזתי איאד סראג' המתאר כיצד "המאגר
הפוטנציאלי של אלו המוכנים להפוך לשהידים התעצם. בקרב הפלשתינים השהיד
נהפך למודל לחיקוי לבני נוער. השהיד המתאבד היא כיום הדמות שממלאת את
הילדים הפלשתינים בגאווה, בכבוד ובתחושה של כוח". 'ידיעות אחרונות' מתאריך
22.2.02 מראיין את הפסיכיאטר אבי בלייך, ראש החוג לפסיכיאטריה של בית הספר
לרפואה באוניברסיטת ת"א ומנהל מתקן הכליאה הפסיכיאטרי 'פרדסיה', האומר:
"לא ידענו שתופעת המתאבדים תהפוך לכלי מרכזי במאבק של הרבה תנועות, ושהנשק
הזה אידיאולוגי וקטלני יחזק את החברה הפלשתינית עד כדי כך, שאמהות
מקדשות את ההתאבדות ומקדשות את המוות". שימו לב לתמימות הדעים של
הפסיכיאטרים ב"אבחון" הנוער הפלשתיני כולו כמונעאידיאלוגית, בעוד שהנוער
היהודי "מאובחן" בידי המערכת הפסיכיאטרית כמונע רק ע"י דחפיםאנוכיים -
שעליהם - אין - לו - שליטה!. וכיצד הפסיכיאטרים מתייחסים לעצמם?
כרגיל, כשהדברים נוגעים בם עצמם, נשמר הסטנדרט הכפול המאפיין כל קבוצה
כוחנית מה ש"חולני" אצל החלש והחריג הוא בגדר "זכות" אצל החזק. בראשית
חודש יולי 2002 דיווחו לנו אמצעי התקשורת על ניסיון התאבדות של זוג. האשה,
פסיכיאטרית בת 68, ניצלה. בתאריך 16.7.02 'ידיעות אחרונות' מעדכן את
קוראיו בכך שהפסיכיאטרית המתאבדת שוחררה לביתה מבית חולים 'איכילוב'. היא
הגיבה בזעם כשגילתה כי מנעו ממנה להתאבד: "היתה לי הזכות להחליט על חיי,
ואף אחד, גם לא שופט או רופא, יכול לקחת אותה ממני. רופאים ושופטים הם לא
אלוהים. הם שללו ממני את זכות היסוד שלי למות מתי שאני רוצה. מה שנעשה לי
זה פשע. אני כועסת. אין לאף אחד זכות להתערב בבקשתו האחרונה של החולה. אני
עדיין רוצה למות" אמרה." המערכת הפסיכיאטרית אינה משקיעה מאמץ נראה
לעין באבחון, איתור ומניעת התאבדויות בקרב קבוצות אוכלוסייה אלו.
מה מייחד התאבדות נוער (-יהודי בלבד!) משאר קבוצות האוכלוסייה המצדיק
תשומת לב כה פרטנית מצד כל מערכות הכפייה בישראל? התשובה בנאלית. כל
הקבוצות המתוארות לעיל הן קבוצות בעלות כוח משום שהן זוכות לגיבוי פוליטי,
כלומר לשיבוץ מעשיהם ופעולותיהם
בקונטקסט חברתי. אין זה ביכולתה של הפסיכיאטריה להתמודד עם קבוצות חזקות
ופעולות המקבלות אישור חברתי. פסיכיאטריית הכפייה היא כלי דיכוי של הממסד
לרדיפת החלש והחריג. נוער, ממהותו, עונה להגדרות אלו ולו רק בגלל מחסור
בכסף והיותו נתון חוקית במשמורת המדינה. שימו לב לאזכור בערכת משרד
הבריאות של "בריחה ממוסדות" כאחד מסימני המצוקה המעידים על התאבדות.
פסיכיאטריית הכפייה אמנם מציגה עצמה כמדע נטול פניות שאבחנותיו תקפות לגבי
כלל האוכלוסייה, אך בפועל שיטת הפעולה של פסיכיאטריית הכפייה דהיינו
דהלגיטימיזציה לחריג וחלש ע"י המודל הרפואי ההופך את פעולותיו ועצם קיומו
ל"חולה" ומכאן למשהו פסול הזקוק ל"תיקון" , יכולה לפעול רק באותם מגדרים
בהם מתאפשרת לה דריסת רגל.
סאס: האם התאבדות חוקית?
הדיון
בן זמננו בנוגע להתאבדות נראה כעוסק בהבנת היחיד האומר שהוא מתכוון להרוג
עצמו או מי שמחשבה שכזו מיוחסת לו ע"י אחרים. למעשה הנושא האמיתי של דיון
מעין זה היא הזהות המקצועית של הפסיכיאטר כרופא של ממש, תלויה בכשירותו
הרפואית לכאורה וחובתו לפי חוק ל"הצלת חיים", בייחוד את חייהם של אנשים
שאינם רוצים לחיות.
10.8.2011
למה אנו מתכוונים באמרנו שמעשה הנו חוקי? אנו מתכוונים שאנו חופשיים לחשוב
ולדבר עליו, ולתכנן ולממש אותו, ללא עונש מסוכני המדינה. מעשיים חוקיים –
למשל, בישול והליכה – הם עניינים חסרי ערך לחוק. לא כן התאבדות. ובהתאם,
התאבדות אינה חוקית או אינה חוקית בפוטנציה.
כיום רוב האנשים במערב מתייחסים להריגה עצמית כלפיתוי מתועב ונמנעים
מלחשוב עליו. כשהם כן חושבים על התאבדות, הם תופסים חשיבה שכזו בראש
ובראשונה כ"אבנורמלית" ומיידית מקבלים את הקונצפט של "הגייה אובדנית"
[suicidal ideation], מינוח רפואי שגור למחשבות על התאבדות.
שדרן
הרדיו עדי טלמור שהתאבד בשוויץ בסיוע רופא של ארגון 'דיגניטאס'. סאס מציין
כי סיוע להתאבדות נתפס כעבירה פלילית אלא אם הסיוע מסופק בידי רופא מוסמך
בתחום אזור תחיקה שבו חקיקה יחודית מתירה זאת במפורש: אז זהו הליך רפואי.
האמת, לפי סאס, היא שהדבר היחיד ההופך את התאבדות בסיוע רופא להליך רפואי הוא שהאמצעי בו נעשה שימוש לשם כך הנו מרשם לתרופות הרגעה(בארביטוראטים), מסמך שהחוק נוהג בו כאילו היה מרשם לאינסולין לסכרת. נניח
שרופאים יסייעו להתאבדות בכך שיירו בנו, ידקרו אותנו, או יחנקו אותנו
לבקשתנו. האם עדיין נכנה זאת כ"התאבדות בסיוע רופא"? האם עדיין נסווג
ונאשר זאת כטיפול רפואי?
איננו מדברים על "הגייה מינית" או על "הגייה חופשתית". מדוע אנו זקוקים
ל/וממציאים את המינוח הייחודי "הגייה אובדנית"? כדי לאפשר לנו לתייג זאת
כ"סימפטום פסיכיאטרי", התגלמות נסתרת של "מחלת נפש קשה" ו"סיכון לאדם
ולזולת", הפרה של חוקי בריאות הנפש, המוענשת בכליאה במתקן בריאות נפש,
מתוגברת בידי סימום פסיכיאטרי כפוי. גם התאבדות שלא הצליחה אינה חוקית,
מוענשת בידי אמצעים פסיכיאטריים דומים. הפסיכיאטר נתפס כמומחה ב"הערכת"
וב"גילוי" סימפטום זה והוא מתנהל בהתאם כסוכן המדינה שבידו הכוח לכפיה.
למרות שהפסיכיאטר המתפקד כך פועל כיריבו של הפציינט האמור, הרי שהחוק,
הרפואה והציבור מגדירים אותו ומתייחסים אליו כ"רופא מטפל", בעל ברית של
ה"פציינט" בכפיה.
מריאם-ובסטר מגדיר הגייה כשם עצם: "היכולת ל/או פעולת יצירה או חשיבה
רעיונית < הגייה אובדנית >". המשגה זו היא בעת ובעונה אחת הסיבה
והתוצאה של תפיסת הפסיכיאטריה את ההתאבדות כפסיכופתלוגית. מחשבות על סקס,
אכילה, או חופשה הנן "הרהור", "כמיהה", "תכנון", "התעמקות", או פשוט
"חשיבה" – לא "הגייה". הנחת היסוד הפסיכיאטרית שחשיבה על התאבדות מהווה
סימפטום של המחלה "דיכאון קליני" היא רטוריקה מצדיקה: חשיבה על התאבדות
היא פשוט חשיבה. היא גם כן, לפי אמירתו המפורסמת של ניטשה, כלי להשרדות
עצמית: "המחשבה על התאבדות היא נחמה רבת עוצמה: באמצעותה אדם יכול לעבור
לילות רעים רבים"*. ההבדל בין מושגי החשיבה על התאבדות של הפסיכיאטריה ושל
ניטשה מדגים את הבעיה: עבור הפסיכיאטריה זוהי מחלה שיש לטפל ולמנוע בכוח;
עבור ניטשה זוהי תרופה שיש להעריכה ולהבינה.
* [מתוך 'מעבר לטוב ולרע', פרק 4 אקסיומות ואינטרלודים, אפוריזם 157]
אי החוקיות של ההתאבדות מקבלת אישור נוסף ע"י אי החוקיות של הסיוע למעשה.
סיוע למעשים חוקיים הנו חוקי: סיוע לבישול, למשל, הנו מנהג שגור, המבוצע
ומסופק בידי משפחה, חברים, מסעדות, בתי ספר ומוסדות אחרים. לעומת זאת,
סיוע להתאבדות הנו עבירה פלילית אלא אם הסיוע מסופק בידי רופא מוסמך בתחום
אזור תחיקה שבו חקיקה יחודית מתירה זאת במפורש: אז זהו הליך רפואי. האמת
היא שהדבר היחיד ההופך את התאבדות בסיוע רופא להליך רפואי הוא שהאמצעי בו
נעשה שימוש לשם כך הנו מרשם לתרופות הרגעה (בארביטוראטים), מסמך שהחוק
נוהג בו כאילו היה מרשם לאינסולין לסכרת. נניח שרופאים יסייעו להתאבדות
בכך שיירו בנו, ידקרו אותנו, או יחנקו אותנו לבקשתנו. האם עדיין נכנה זאת
כ"התאבדות בסיוע רופא"? האם עדיין נסווג ונאשר זאת כטיפול רפואי?
סוקרטס, כזכור לנו, מת מהתאבדות בסיוע: הוא הרג עצמו ע"י עיכול כמות
קטלנית של חומר שהיוונים קוראים לו פארמאקון – מילה שמציינת רפואה וגם רעל
– שהושג עבורו ע"י אחרים. סוקרטס לא נזקק לעזרה רפואית כדי להרוג את עצמו,
מדוע אנו נוהגים כאילו כן זקוקים לכך? משום שאנו רוצים למות בשלווה בסיוע
סם שירדים אותנו לנצח; ומשום שבאותו זמן אנו מנהלים מלחמה כנגד סמים שהם
שימושיים במיוחד למטרה זו ומשדלים רופאים להשיגם בנוגוד לחוק. בהיעדרם של
חוקי מרשם – ו, באופן כללי, של חוקי סמים – לא יהיה כל צורך ב, ולא תהיה
כל בעיה מיוחדת עם, התאבדות בסיוע רופא.
למרות שהאוויר שאנו נושמים מזוהם בתעמולה אנטי-התאבדותית שום כמות של עשן
פסיכיאטרי לא יוכל לחסום את הבנתנו שבבסיסה התאבדות הנה פתרון. מדוכאת
בידי האוטריטה, חוזרת ומופיעה אמת זו כהומור: " אמש הייתי בדיכאון אז
התקשרתי לקו לעזרה נפשית...קבלתי מענה משירות לקוחות בפקיסטן. אמרתי להם
שאני אובדני...הם התלהבו מאוד ושאלו אם אוכל לנהוג במשאית".
התאבדות וזהותו של הפסיכיאטר
הדיון בן זמננו בנוגע להתאבדות נראה כעוסק בהבנת היחיד האומר שהוא מתכוון
להרוג עצמו או מי שמחשבה שכזו מיוחסת לו ע"י אחרים. למעשה הנושא האמיתי של
דיון מעין זה היא הזהות המקצועית של הפסיכיאטר כרופא של ממש, תלויה
בכשירותו הרפואית לכאורה וחובתו לפי חוק ל"הצלת חיים", בייחוד את חייהם של
אנשים שאינם רוצים לחיות.
כתופעה, התאבדות הנה עתיקת יומין. כבעיה רפואית היא בת זמננו. המדיקליזציה
של התאבדות – זו הנעשית בידי האדם עצמו וגם בידי אחרים – הנה היבט של
לידתה וצמיחתה של הפארמאקרטיה והמדינה הטיפולית. ההסטוריונים של הרפואה
ויליאם פ. באינאם ומייקל נב ציינו: "בראשית התקופה הויקטוריאנית, עברה
ההתאבדות מדיקליזציה פחות או יותר מוחלטת". למה מתכוונים כותבים אלו
בהשתמשם במילה "מדיקליזציה"? הם מתכוונים לכך שמלנומה (סרטן עור) הנה בעיה
רפואית טבעית, בעוד שאוננות הנה בעיה רפואית תרבותית. האחת הנה מחלה
במהותה, האחרת הנה מחלה בשיוכה. זו הסיבה מדוע איננו מדברים על מדיקליזציה
של מחלות גוף, כגון זיהומים וממאירים, אבל כן מדברים על מדיקליזציה של
מחלות נפש, כגון מסוכנות ודיכאון.
הבנת אדם והפעלת כפיה עליו הן תפקידים ופונקציות השוללות ומנוגדות הדדית –
וכולנו יודעים זאת. התנגדתי זמן רב לציפיה החברתית שהפסיכיאטר יהיה בו
זמנית בעל בריתו ויריבו של הפציינט שלו, ולנכונות הפסיכיאטר למלא את שני
התפקידים. הבעיות והשחיתות של סוכנות כפולה הן מהותיות לפסיכיאטריה ואינן
עומדות להיעלם. פסיכיאטרים הגונים אינם יכולים אלא להתעמת עם זה, פציינטים
חסרי מזל נדונו להיפגע מזה.
ברור שהמדיקליזציה משמשת כחלק אינטגרלי מרוח הזמן המודרנית. לפני כ-50 שנה
טבעתי את המינוח "המדינה התירפוייטית" והצעתי את מניעת התאבדות של
פסיכיאטריית הכפייה כאחד מסימני ההיכר המובהקים שלה. התנגדות לריטואל
המקודש הזה היא מלאכה כפוית טובה אך מטרה ראויה.
"הו נטל מקולל! הזמן מושחת,/ואנוכי חייב לתקן את המעוות,!" אומר המלט
(מערכה ראשונה, תמונה 5, 188-190, תרגום כרמי). לאוהב החירות ונטילת
האחריות, הזמן תמיד נתפס כמושחת. תיקונו יהיה תמיד מלאכה כפוית טובה.
אם התאבדות נתפסת כבעיה, הרי זו בעיה מוסרית ופוליטית, לא מחלה בחיפוש אחר
אבחון, מניעה, ענישה, או טיפול. ניהול התאבדות כאילו היתה בעיה רפואית
יצליח רק לבזות את הרפואה ולהשחית את החוק. בהתיימרותה להיות גאוות
הרפואה, הפסיכיאטריה היא כלימתה.
בטעינה...
