בתי משפט כמיהתו העזה של הנאשם לטיפול מדוע נזכרים עבריינים ב'מחלתם' רק עם לכידתם? פסק דין נותן תשובה גדי גרויט הסטטיסטיקה משתוללת! נתונים על עליה תלולה מדי שנה במספר "חולי הנפש" המבצעים עבירות והכלואים בבתי סוהר. בארה"ב המספרים מתקרבים למימדי מגיפה: כל אסיר שישי הוא "חולה נפש". גם בישראל מדווחת לנו עמותת 'רופאים לזכויות אדם' בדו"ח שערך עבורה הפסיכיאטר זאב וינר תחת השם "שומר נפשם" (1) כי לדברי המשטרה "זה לא סוד שאנחנו מחזיקים אצלנו מוסדות פסיכיאטריים שלמים". מאמר זה אינו עוסק בקשר בין הפיקציה של "מחלת נפש" לביצוע עבירה ולא בשאלת "הטיפול" באסירים "חולי נפש", אלא בשאלה כיצד, ולשם מה, מגיע אסיר להיות מוגדר כאחד. ננסה לפרק את הקונספציה למרכיביה. כיצד נקבע מעמדו של אסיר – או לענייננו גם עציר החשוד בביצוע עבירה – כ"חולה נפש". האם הוא עובר בדיקת דם, רוק, שתן, צואה, שיקוף וכו'? האם הוא מציג פצעים, חבלות, חתכים? לא בדיוק. הוא פשוט מצהיר על כך! השלב הבא: לחפש פסיכיאטר שיתן להצהרה זו גושפנקא פורנזית". נראה ש-Whores of the Court ("זונות בתי המשפט, ההונאה של עדות פסיכיאטרית") שם ספרה של מרגרט האגן, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת בוסטון מ-1997 אומר הכול. תמורת הסכום המתאים הפסיכיאטר המשפטי מאשר הכול. כך למשל טען בבית המשפט מיודענו הפסיכיאטר ס. טיאנו כי אדם שאנס ילדה בת 3 וחצי וביצע מעשים מגונים בשתי ילדות נוספות "אינו מסוכן לציבור ועבירות המין שביצע נבעו מהצורך שלו להשביע את סקרנותו המינית ולא למטרה של סיפוק מיני" (כפי שדווח ב'ידיעות אחרונות' מ-19.2.98). בשנים האחרונות, עם התעוררות הביטחון העצמי של הקבוצה הערבית בישראל אנו גם מוצאים יותר ויותר פסיכיאטרים המוכנים להעיד כי אנשי הקבוצה, בשעה שהם מואשמים ברצח – או בניסיון לרצח – יהודים, הם "חולי נפש". ראו למשל את פסק הדין בעניין מרים בת סאלים טאראבין "תושבת אזור יהודה ושומרון" (2) ש"פקדה את מתחם הר הבית מבלי ששהותה בישראל הותרה כחוק כשהיא חמושה בסכין מטבח חד" – אורך הלהב 11 ס"מ. "לאחר שווידאה שאחד השוטרים באזור הנו יהודי שלפה את הסכין וניסתה לדקור אותו בפלג גופו העליון במטרה להביא לקטילתו". סנגורה, אלדבי נמיר, הציג חוות דעת פסיכיאטרית לפיה "היא סובלת מאי שפיות – הפרעת אשיות גבולית – ולכן אינה כשירה לעמוד לדין". השופטים לא התרשמו... השלב השלישי והמכריע הוא בית המשפט שבידו הופקדה היכולת השרירותית אם לקבל או לדחות את חוות הדעת של איש המדע בדבר ה"מחלה שגרמה ללקוחו לבצע עבירה". בהקשר לדוגמא לעיל, עיון בפסקי הדין של העשור האחרון מגלה כי כל חוות הדעת המקצועיות בעניין הערבים לא הועילו, וכי בתי המשפט משוכנעים תמיד כי כשמדובר בערבים הרצח, או ניסיון הרצח, מבוצע ע"י אנשים חדורי אידיאולוגיה. לגבי היהודים התמונה שונה במקצת. היזכרו במקרים שתפסו כותרות בשנים האחרונות: הספר שצילם נשים בבית השימוש של מספרתו ושחברותיו לשעבר התגייסו להעיד כי הוא חולה וזקוק ל"טיפול". השליח המשרדי איתי ליבוביץ שאנס ילדות קטנות בביתן ושבאירוניה זוועתית אמו היא אשת צוות רפואי במוסד הנמצא "שתי דקות מ'גהה'", דורש לאחר לכידתו טיפול. כך גם האנס הסדרתי בני סלע. קשה שלא להבחין בקיומו של דפוס מסוים. כל "חולי הנפש" גילו את "מחלתם" ואת רצונם העז לטפל בה רק עם תחילת ההליך הפלילי בעניינם, ומעניין לגלות שסוף סוף גם מישהו ממערכת המשפט שת ליבו לכך: אשר וייס (3) רווק בן 44, הורשע ב-3 עבירות של מעשה מגונה ובעבירה של הטרדה מינית. מתלוננת ראשונה, בת 16.5 שנים, צעירה בלמעלה מ-25 שנים מהנאשם, ולדברי השופט "חסרת ניסיון חיים של ממש בהשוואה אליו". המתלוננת השנייה כבת 14 שנים. פסק הדין מתאר כיצד "הנאשם ניצל את היותו מעבידן של המתלוננות, את תלותן בו, ואת האמון שרחשו לו, לצורך ביצוע זממו וסיפוק צרכיו המיניים, במהלך העבודה, בביתו, וברכב, במהלך ההסעה למקום העבודה". וכי "הנאשם, בחושיו החדים, ידע לזהות את טרפו, ומצא במתלוננת "טרף קל", בו יוכל לבצע את זממו", בנוסף לגילה הצעיר ולתלותה בו כמעביד, על רקע מבנה אישיותה, ומצבה המשפחתי הפגיע, שהיה ידוע לנאשם". בכל האירועים נקט הנאשם בשרשרת מעשים תוך הפעלת אמצעי לחץ, ובין היתר הופעתו הפתאומית, שוב ושוב, עירום ועריה מול המתלוננת כשאיבר מינו זקור. לפחות בשניים מהאירועים בהם הורשע הפעיל הנאשם כוח של ממש כלפי המתלוננת הראשונה כשהוא לש את שדה בידו האחת, ומאונן באמצעות ידו השנייה, עד שבא על סיפוקו. הסנגוריה הביאה כנימוק להקלה בעונש את פנייתו של הנאשם, ביוזמתו, לקבלת טיפול במרפאה לבריאות הנפש אך השופט, שלא מצא כל תיעוד של 'עבר פסיכיאטרי' לנאשם, והתרשם מ"אופיו המניפולטיבי, הערמומי והתחבלני" קבע כי "מחוות הדעת הפסיכיאטריות עולה כי כמיהתו העזה, כביכול, של הנאשם לטיפול, עומדת בסתירה להיעדר כל פנייה, קודם מאסרו, לגורמים פסיכיאטריים אזרחים לצורך קבלת טיפול תרופתי, או פסיכותרפויטי. גם בהיותו בכלא, לא פנה הנאשם לגורמי מב"ן בבקשה לטיפול פסיכיאטרי, ופניותיו לפסיכיאטרים פרטיים נעשתה בתזמון ועל רקע ההליכים המשפטיים. העובדה שהנאשם "נזכר" לראשונה, על רקע ההליכים בתיק זה להיזקק לטיפול רפואי, שמעולם לא מצא צורך לפנות אליו, מעוררת חשד כבד, שהדבר נעשה אך ורק לצורך מניפולציה, שמטרתה הקלה בעונש, ומעוררת ספק, בדבר יעילות טיפול שכזה". עוד מקרה של אסיר "חולה נפש" (כמעט ו-) נכנס לסטטיסטיקה... (1) "שומר נפשם", בריאות הנפש בבתי מעצר של המשטרה. הדס זיו וזאב וינר, רופאים לזכויות אדם. נובמבר 2001 (2) מ"י נ. מרים בת סאלם טאראבין (פח 810/05. בית המשפט מחוזי י-ם. שופטים סגל, נועם, כרמל. מ-19.1.06 (3) מ"י נ. אשר וייס (פ 003957/01) בית משפט השלום רחובות. שופט ירון לוי. מ-10.11.2003 פורסם ב'כפיה' מס. 10, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 06 נגד בית משפט לבריאות נפש ב­26.6.02 העביר ח"כ אילן גילאון (מרצ) הצעת חוק המבקשת כי הכלוא הפסיכיאטרי יובא בפני שופט וכי ייוצג בידי בא כוחו. בתכנית הרדיו של המשפטן משה נגבי ב-­1.7.02 גילאון גילה כי היוזמה והניסוח להצעתו הן של כנסיית הסיינטולוגיה דרך הגוף שהקימה בישראל: 'עמותת מגן לזכויות אנוש'. לכאורה מתפרץ גילאון לדלת פתוחה: כיום עומד בראש הוועדה הפסיכיאטרית (שהיא ערכאת הערר הראשונה של הכלוא הפסיכיאטרי לפני בית המשפט) משפטן הכשיר להתמנות שופט שלום, וכל כלוא זכאי, אם יש בידו כסף, לשכור שרותי עו"ד. העובדה כי ללא כל יוצא מהכלל הן המשפטנים למיניהם העומדים בראש הוועדות הפסיכיאטריות, הן עורכי הדין המייצגים כלואים פסיכיאטריים והן שופטי בית משפט מחוזי הדנים בערר על הכליאה הפסיכיאטרית, כולם משתפים פעולה עם הפסיכיאטריה, וימשיכו לשתף פעולה גם אם תתקבל הצעת החוק, אינה זוכה להתייחסות  מצד גילאון. גילאון המצרף להצעת החוק שלו ביקורת על הפסיכיאטריה מפרי עטה של הסיינטולוגיה מעדיף להתעלם לחלוטין מהעובדה שכוח הכפייה של הפסיכיאטריה ניתן לה מידי המחוקק הישראלי וכי כוח זה הוא שורש כל רע.   בדברי ההסבר להצעת החוק של גילאון כתוב: "יש לשנות את החוק ולהשוות את חוק המעצרים לחוק אשפוז בכפיה. לא ייעצר או יאושפז אדם באופן שרירותי מבלי שענינו יובא בפני שתי רשויות נפרדות." כלומר גילאון מבקש להפריד את הגוף המחליט ודן על סיבות הכליאה מהגוף הכולא, כפי שמערכת המשפט נפרדת משרות בתי הסוהר, וזאת ע"י הקמת 'בית משפט לבריאות נפש' שיורכב משופט ומפסיכיאטר המייעץ לשופט. על יסוד אילו "האשמות" יובאו אזרחי ישראל לבית משפט זה וכיצד יוכלו להתגונן בפני "האשמות" אלו? כדי לענות יש לבדוק את מקור הרעיון והשימושים שנעשו בו במהלך השנים. כמו הרבה דברים הקשורים בפסיכיאטריה ­שהיא "המצאה גרמנית"­ גם כאן יש לבדוק את ההיסטוריה של הפסיכיאטריה בגרמניה. בתאריך 14.7.1933 חוקק המשטר הנאצי את החוק להקמת 'בית דין לבריאות תורשתית' (=בריאות גנטית), בית דין שהורכב משופט שלום (יושב ראש) ולידו פסיכיאטר מייעץ. ה"עבירות" (=עילות הפניה לבית דין מיוחד זה) כפי שנקבעו בחוק הנאצי הן: "2. חולה במחלה העוברת בתורשה במשמעות החוק הזה, הוא כל מי שחולה באחת המחלות האלה: (2) סכיזופרניה (3) מניה דפרסיה, וכו'". [מתוך הספר 'אירופה ללא ילדים, תכניות הנאצים להרס ביולוגי' מאת דר' מ. דבורז'צקי, הוצאת 'יד ושם' 1958, עמ' 17]‏ העונש הגרמני על "עבירות" אלו היה סירוס ועיקור, שנות השלושים טרם חזו בהתפתחות תעשיית הסמים הנוירולפטיים. המודל הגרמני הועתק לצפון אמריקה היכן שקיימים כמעט בכל המדינות 'בתי דין לבריאות הנפש'. ההבדל בין הדגם הצפון אמריקני לגרמני הוא שלבית הדין האמריקני מובאים אנשים שנטען כלפיהם שביצעו עבירות, אך במקום לעמוד למשפט לבירור חפותם או אשמתם בית הדין עוסק בקביעת "מחלתם" ובדרכי הכפייה הפסיכיאטרית שיש להטיל עליהם כ"ריפוי". עד ליום זה איש לא שוחרר לביתו מ'בית דין לבריאות נפש'. נהפוך הוא, העמדה לדין בפניו היא כרטיס הלוך בלבד לכליאה לכל ימי חיי הכלוא במוסד פסיכיאטרי. מטרתו המוצהרת של 'בית הדין לבריאות הנפש' הצפון אמריקני היא להפנות אנשים מכליאה בבתי סוהר לכליאה לא­מוגבלת-­זמן במוסדות פסיכיאטריים על סמך נימוקים ביולוגיים של "מחלה". ח. א. פורסם ב'כפיה' מס.7, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), יולי 02