להתחבא בארון
רשת מחתרתית של "בתים בטוחים" לא חוקיים שומרת על נוער עליז מלהגיע לרחוב – ומחוץ לבתי חולים פסיכיאטריים מתעללים אליהם נשלחו ע"י הוריהם
מאת
תומאס מורניאן
כתב SF Weekly 
התפרסם ב- XY מס. 25 מאי 2000


פורסם ב'כפיה' מס. 6, עיתון עמותה ישראלית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית (ע"ר), פברואר 02

מארסי היקרה­ רק היום קיבלתי את מכתבך! כל כך שמחתי לשמוע ממך מארסי, אני צריך עזרה ומהר, אני עדיין ב'מרכז הנוער המחוזי'. אף אחד ממשפחתי לא רוצה אותי עד שלא "אתרפא" מלהיות עליז. בבקשה, אולי את יכולה לעשות משהו? הו, מותר לך לומר לי את שם משפחתך? ­אהבה ותודה,
צ'אד
כשקראתי את מכתבו של צ'אד הוא כבר ברח לבית הבטוח בסאן פרנציסקו. חדר השינה שלו, אירונית, הוא הארון. "זה טוב יותר מאשר בבית החולים הפסיכיאטרי", הוא אומר. "הם הכניסו אותי לחדר וקשרו אותי לכסא ואז הם שמו את הטבעת הקטנה הזו מסביב ל, אתה יודע מה, שלי. חוטי חשמל חיברו את הטבעת למחשב. אם עמד לי כשהם הראו לי תמונות של בחורים עירומים הם נתנו לי מכת חשמל". ה"טבעת הקטנה" שצ'אד מתאר היא מתקן הקרוי מודד איבר מין (penile plesthysmograph), רק אחד ממכלול הטיפולים הפסיכיאטריים המחרידים שעדיין בשימוש נגד בני נוער כחלק מ"טיפול מתקן"
(reparative therapy) או "טיפול המרה" (conversion  therapy). אמצעים אחרים כוללים סימום, היפנוזה, ו"ייעוץ" שבו נאמר לילדים שההומוסקסואליות שלהם היא לא נורמאלית ומשהו שהם יתבגרו ממנו. כמה בתי חולי נפש ומרכזי טיפול בקהילה משתמשים בטיפולים כניסיון להפוך בני נוער בעלי אוריינטציה עליזה לסטרייטים.
סבלו של צ'אד החל לילה אחד כשצחצח את שיניו בביתו באפסטייט ניו יורק. "אמא שלי החלה להלום על דלת חדר האמבטיה. היא צרחה, 'פתח את הדלת המזוינת'! ואז אבא שלי אמר, 'קראנו את היומן שלך. אנחנו יודעים שאתה עליז."' בבוקר הזעיקו הוריו של צ'אד שוטרים שפרצו לחדרו, כבלו אותו באזיקים, וגררו אותו במדרגות הבית. סאניטארים קשרו אותו לאלונקה והעמיסו אותו לאמבולנס לעיני השכנים שעמדו במידשאותיהם הקדמיות.
למרות שניסיונו של צ'אד נשמע כמשהו הלקוח משנות ה­50', זהו סיוט אותו הוא חולק עם שאר התושבים של הרשת הלא חוקית של "בתים בטוחים" בסאן פרנציסקו ­ מקלט מחתרתי לילדים הומואים נמלטים. שאנון מינטר, עורך דין במרכז הלאומי לזכויות של לסביות בסאן פרנציסקו (NCLR), מעריך ש­50,000 בני נוער כלואים מדי שנה במוסדות פסיכיאטריים ויותר מ­300,000 חיים כעת בסידורים מוסדיים. מספר לא פרופורציונאלי מהם הוא עליז, הוא אומר.
רבים מאושפזים על סמך חוות דעת של רופאים המקבלים טובות הנאה מבתי חולים. "לפסיכיאטרים של נוער יש יחסים רווחיים עם בתי חולים אלו כשהם מפנים אליהם ילדים, אומר מינטון. "הכסף זורם."
והאמת המכוערת היא שהכול חוקי לחלוטין. כשבית המשפט העליון האמריקני פסק ב­1979 שאשפוז כפוי ­ ואפילו טיפול סלידה (aversion therapy) איננו עונש אכזרי ויוצא דופן, להורים יש הזכות החוקית לגרום לילדיהם סבל מדהים.
בשעה שילדים רבים הנמלטים ממוסדות פסיכיאטריים אלו פשוט מוצאים את עצמם ברחובות, מספר גדל מהם מוצא את דרכו לבתים בטוחים בסאן פרנציסקו, היכן שרבים יעבירו את נעוריהם במחבוא, כשהם משתמשים בשמות בדויים, יוצאים לעיתים רחוקות לרחוב, עד שיגיעו לגיל 18 ­ הגיל בו הוריהם אינם יכולים יותר חוקית לכפות עליהם לעבור עינוי פסיכיאטרי.
זו לא תמיד התרופה המושלמת. "לבתים בטוחים יש מגוון של צורות, אומר טרי דה קרנזנסה, מנהל הארגון גלאסס (GLASS) שבסיסו בלוס אנג'לס. "בחור אחד בן 15 גר בדירה שמומנה ע"י מבוגר. הוא אמר שזה היה עניין של שכירות בלבד, שלא היה ביניהם כל סידור של שוגר­דאדי. ויש דירות נטושות שאליהן אנשים פולשים ומתמקמים. מקומות אלו פועלים כבתים בטוחים, אבל השאלה היא עד כמה הם בטוחים".
בסאן פרנציסקו יש סוג נוסף של בית בטוח­ מקום בו בוגרים המוכנים להסתכן בתביעה משתמשים בכספם הם לעזור ל, ולהחביא, ילדים בסביבה תומכת ודואגת ככל שהמשאבים המוגבלים מאפשרים. הבתים מקבלים רק מעט עזרה או תמיכה מארגוני מיינסטרים. לואיז ארמסטרונג, מחברת "...והם קוראים לזה עזרה", ספר על השיטור הפסיכיאטרי של ילדים אמריקנים, זוכרת את סוף שנות ה­80', כשאשפוז פסיכיאטרי כפוי של בוגרים "היה עניין חשוב".
"אבל מה שאנשים אינם משערים", היא אומרת לי, "הוא שדבר לא השתנה". 
ביתה של מארסי
צעדתי בפרוזדור מואר חלקית בשיכון בשכונת טנדרלוין בסאן פרנציסקו. על השטיח המרופט פזורים מחטים ואשפה. גם בימי הזוהר שלו היה זה בנין ­שכירות-נמוכה. כיום הקסם היחיד של בנין הלבנים משנות ה­40' הוא העובדה שניצל מהריסה.
פסי משטרה צהובים ושחורים תלויים בפתח של דירה H12. דפקתי על הדלת הירוקה והחבוטה. כשהדלת נפתחת אני ניצב פנים אל פנים מול מארסי.
שמה של מארסי שונה, כפי ששונו שמות בני הנוער החיים בבית הבטוח. כשילדים מגיעים לבית הבטוח ניתנים להם שמות בדויים, שבהם הם מזוהים כל זמן שהם במחתרת.
"בוא תכנס," היא אומרת. אני מופתע מהניגוד בין קול הילדה הקטנה שלה בטלפון להופעתה: בריונית, מטר חמישים ושש, בת 19 המרכיבה משקפיים עבים כתחתית של בקבוק קוקה קולה. מארסי נועלת את הדלת בשעה שאני סוקר את הדירה. בין שאר הפריטים הדחוסים בחלל בגודל קופסת נעליים ובצבע קרם, יש 2 מיטות קומותיים, 4 מזרונים מלוכלכים, 6 מיכלי חלב ועותק בלוי שדפדפו בו רבות של ספר ההתבגרות של ג'ודי בלום "אתה שם אלוהים? זו אני, מרגרט". לדירה יש ריח אופייני למגורי תלמידי בית ספר: לא רחוץ, מסריח, חסר אויר. זהו ריח שבהמשך אקשר לבני נוער ולעוני.
מארסי עורכת לי סיור: חדר אמבטיה ["מישהו ישן גם פה"‏], ומטבח. היא אומרת לי להתבונן מהחלון לגג המצורף לדירה: "כשהשוטרים פושטים עלינו, כולם קופצים החוצה ומתחבאים שם." מארסי מפעילה בתים בטוחים באזור המפרץ במשך 4 שנים. אם תיתפס, היא צפויה להיות מואשמת בהעברת בני נוער קטינים מחוץ לגבולות המדינה או כתורמת לעבריינות של קטינים ­ כל אחת מעבירות אלו פירושה תקופת מאסר ארוכה.
בגיל בו מרבית האנשים מבזבזים את כספם על בירה, קשה להבין למה מארסי מסכנת את עצמה במאסר ומוציאה כמעט את כל הכנסתה ומלגות הסטודנט שלה כדי לעזור לילדים אחרים. מארסי אומרת שהיא נדחפה לכך ע"י הרקע הפרטי שלה. לאחר שנמלטה מבית חולים פסיכיאטרי מתעלל, היא חיה ברחובות ועבדה בזנות בלוס אנג'לס לפני שמצאה מקלט בבית בטוח.
בני נוער עליזים הנמלטים מבתי חולים פסיכיאטרים הם הקורבנות האחרונים של מה שמארסי מכנה כמסורת האמריקנית של רשתות מחתרת. רשת המחתרת מתקופת העבדות (שסייעה לכושים להימלט מהדרום לצפון) הופיעה שוב בשנות ה­60', כשמתנגדי מלחמת
וייטנאם ירדו למחתרת. לאחר מכן, באמצע שנות ה­70' כשהמלחמה הסתיימה והמתנגדים יצאו ממחבואם, נכנסו במקומם נשים מוכות. מארסי ואחרים כמוה, המנהלים את הגלגול מחדש של שנות ה­90' של המחתרת, הם הניצולים בני גיל הקולג' של הבום של סוף שנות ה­80' באשפוז פסיכיאטרי כפוי.
אחת מהקורבנות הידועים ביותר של בום זה היא לין דאף תושבת פאסדינה לשעבר. היא קבלה מעמד מיתולוגי בקרב ילדי הבית הבטוח ע"י כך שבצעה נפקדות ­AWOL (­כלומר נמלטה מבית חולים פסיכיאטרי. המתרגם) ב­ 1992מהמוסד הפסיכיאטרי הידוע לשמצה, ריבנדל במדינת יוטה (שמו שונה ב­1997 לקופר הילס סנטר). לאחר הימלטותה הוזכרה דאף במאמר ב'סאן פרנציסקו כרוניקל'. מיד לאחר המאמר, אורה פרוחובניק ורנה פראנץ, פעילות עליזות מסאן פרנציסקו, מצאו ואמצו אותה. "היו בתים בטוחים, אך זה היה קשה ביותר למצוא אותם" אומרת דאף. 
"ריפוי" כפוי עדיין נפוץ
דאף אומרת שהטיפול המתקן שלה בריבנדל כלל סימום, כליאה בחדר בידוד, כבילה למיטה והיפנוזה. שני פציינטים נוספים מריבנדל-קופר,ואלרי ויטמן ופול קומיוטיס, יצאו בהאשמות דומות. שניהם התאבדו לאחר מכן, אומרת דאף.
ג'ארד באלמר, מנהל לשעבר של ריבנדל-קופר מכחיש האשמות אלו. "מיניות או סגנון חיים אינם מוכרים כהפרעות נפשיות" הוא אומר, "לכן אינך יכול לטפל בהן."
אך העלון של קופר­הילס שנשלח לנו מתאר טיפול הקרוי גשרים שבו "דגמים סוטים של התעוררות מינית וגירוי ניתנים לסילוק בדרך של התערבות התנגדותית קוגניטיבית מתוכננת."
בקיץ של 1992 התקשרה דאף למינטר במרכז הלאומי לזכויות לסביות. "חשתי כמות עצומה של הכחשה אישית", אומר מינטר, "חשבתי, "זה לא יכול לקרות."' מינטר, אז בחופשת קיץ מבית הספר למשפט בקורנל, זוכר שהנחותיו הראשוניות ­ שהמקרה של דאף היה ייחודי ליוטה השמרנית ­התערערו כשהוא חקר בספריה המשפטית. "מה שהתברר לי הוא שניסיונה של דאף היה טיפוסי לחלוטין למה שקרה לנוער עליז במערכת המשפטית", הוא אומר.
מחקרו של מינטר העלה עדות מאירת עיניים שניתנה בידי הפסיכיאטר קורידון קלרק לפני וועדת הסנט המצומצמת לילדים, נוער ומשפחות באפריל 1992.
"שישים וחמש אחוז ממקרי האישפוז של מתבגרים המאושפזים בבתי חולי נפש אינם מוצדקים רפואית," אמר קלרק, כשהוא מוסיף שרבים מאשפוזים אלו נעשו למטרת רווח [עדותו של קלרק גם סותרת את הדעה המקובלת שהדה­קלסיפיקציה מ-­1973 של ההומוסקסואליות כהפרעה נפשית ציינה את סופו של התיוג הפסיכיאטרי של עליזים כ"חולים"‏.
"זו אינה תקלה שישנן קטגוריות חדשות לחלוטין של הפרעות או שהאגודה הפסיכיאטרית האמריקנית קובעת שלאחד מתוך חמישה מתבגרים יש הפרעה נפשית או רגשית הדורשת התערבות," אומר מינטר.  ב­-1979 הסיר בית המשפט העליון כמה מהמגבלות החוקיות
לאשפוזם של בני נוער למטרות רווח. עד אז, בני נוער יכלו לערור לבתי משפט לנוער נגד החלטת הוריהם לאשפזם. אבל פסק הדין בפארהם נגד ג'.אר. "הפך את זה לתקין חוקתית עבור מדינות לסמוך על שיקול הדעת של ההורה," אומרת לויס וייטהורן לשעבר פרופסור למשפטים בסטנפורד. "כעת אין כל הגנה בחוק לילדים, כלומר שופטים הבוחנים מקרי אשפוז בבתי משפט לנוער." קטינים המאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים פרטיים בקליפורניה יכולים לבקש דיון בפני "גורם עצמאי". למרבה הצער, הגורם הוא עצמאי בשם בלבד.
לפי ברברה דממינג לורי, מנהלת של תוכנית סנגור זכויות חולים למחלקת בריאות הנפש במחוז לוס אנג'לס, "הכאילו גורם עצמאי הוא פסיכיאטר הממונה מטעם בית החולים בו מוחזק הילד" ­ אדם שפרנסתו תלויה בשימוח ההנהלה. ובמידה והפסיכיאטר פועל נגד רצון הנהלת בית החולים, אומרת דממינג, בית החולים פשוט ממנה אחר, או משנה את האבחון. "אנו ממש תבענו בית חולים על שימוש יתר בדיאגנוזת 'התנהגות מתנגדת', היא אומרת, "כשחזרנו, הדיאגנוזה הייתה 'התפרצות חריפה של דיכאון'". 
"רק רצתי"
הבית הבטוח השני שבקרתי בו ממוקם באזור המיסיון בסאן פרנציסקו ברחוב מלא עשבים שוטים שלאורכו מכוניות נטושות. סוחרי סמים מסתובבים בשעות אחר הצהריים מציעים מריחואנה או קריסטל. לחצתי על הזמזם מחוץ לשער דמוי בית הכלא של הבית הבטוח.
"בדיוק קיבלנו ילד חדש" אומרת מארסי, כשהיא עורכת לי סיור של הבית החדש המרווח, המכיל 2קומות של דירות צמודות. "אחרי הפשיטה האחרונה, התמזגנו עם שני בתים אחרים." אני מבחין בפניהם של כמה ילדים החיים בבית ­ קרלוס, ננסי, חוזה, סוזן, נאטאשה,
ג'רמי, ופול ­ נעלמים במהירות מאחורי דלתותיהם.
ילד, פניו חבויות מתחת כובע מצחייה, חולף על פנינו ויוצא מהדלת הקדמית. מארסי מנמיכה את קולה ואומרת, "זהו אד. בבית שלו, הוא נתפס מקיים יחסי מין עם הנער מעבר לרחוב. אמו של חברו התעצבנה והזעיקה את המשטרה."
כמרבית הקטינים הנשפטים על קיום יחסי מין בהסכמה עם קטינים אחרים, אד נשלח לתוכנית לפושעים מיניים. בכלא הוא נאנס ע"י ילד אחר, שהיה HIV חיובי. היום אד נפגש בפעם הראשונה עם רופא. "מצאתי עבורו רופא במרפאה הפועלת חינם שיבדוק אותו תחת שם בדוי," אומרת מארסי.
בפרוזדור, פינטס ­ בת 14, שחורה ונערית, ­ מברכת אותנו ב"היי" גדול. סיפורה נשפך במשפטים חסרי קשר. "אמי זונה וסוחרת סמים. אבי הוגלה בחזרה להאיטי." היא מספרת על בתים חורגים, חברות, ושישה חודשים במחלקה פסיכיאטרית בבית חולים ממשלתי. "שמו אותי שם בגלל שאני בוץ'", היא אומרת. "אתה יודע מה זה?"
מארסי מובילה אותי במסדרון למטבח. "צ'אד עקר שן עם מוגלה", היא אומרת. ילד בלונדיני קטן מרים את עיניו מהספר. "הי," הוא אומר בקול שבקושי נשמע מעל ללחישה.
אני שואל על השן. הוא נוקט טון עניני. "עשיתי זאת בעצמי. יש לנו את חומר ההרדמה לפה ושמנו אותו על השן שלי. מרחתי אותו סביב והשתמשתי בחוט וטרקתי את הדלת."
מה שבאמת רציתי לדעת הוא איך יצא מבית החולים שבו אושפז ומצא את עצמו במטבח.
"הורי שמו אותי שם ליומיים וזה הפך לשבעה חודשים," הוא אומר. היה שם ילד אחד שהיה בששה מקומות וילד אחר שהיה בשלושה. אנשים מדברים כל הזמן במקומות ­ 'הו, ברחת לפני כן מהבית, האם אי פעם בצעת נפקדות? איפה היית?' שמעתי על ילדה אחת במחלקה שש שידעה על המקום הזה שאפשר להסתתר בו כשאתה בורח.
הלכתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לברוח. היא לא אמרה לי שזה בית בטוח או לאן ללכת, היא סתם נתנה לי את מספר הטלפון של מישהו שאני יכול להתקשר אליו."
כשאני שואל את צ'אד כיצד בדיוק נמלט, מארסי מרימה את ידה. "זה עלול להפליל את הילדים שעדיין בפנים," היא אומרת.
המספר שצ'אד קיבל בבית החולים היה מנותק. רעב וחי ברחובות, הוא ניסה זנות ­ עם תוצאות מזעזעות. "הבחור הזה הבטיח לי כסף אם אכנס למכונית שלו לסקס. אבל אז הוא אנס אותי ודחף אותי החוצה." למזלו פרוצה בגיל הנעורים נתקלה בצ'אד, חצי בהכרה בסמטה, והביאה אותו למלון זול המשכיר חדרים בודדים לתקופה ארוכה. היא במקרה ידעה על המחתרת ונתנה לצ'אד מספר אחר. ביום המחרת הוא התקשר וקבע פגישה. ראיון בן שעתיים איתו הוקלט, תומלל ונשלח לעורך דין בדואר רשום. "אנו עושים זאת משום שלעיתים ילדים משנים את סיפורם," אומרת מארסי. "זוהי עדותם על מה שקרה."
צ'אד נחת על ספות במספר רב של בתים בטוחים קצרי מועד, מסע בן 4 חודשים שהוביל אותו מסביב למדינה. "בוקר אחד אכלתי צ'יריוס," הוא אומר. "התבוננתי בקרטון החלב והתמונה שלי הייתה על הדופן שלו." עורך דין המקושר למחתרת התקשר להוריו של צ'אד בשמו ושאל אם הוא פשוט יוכל לחזור לביתו. הם נשבעו לאשפז אותו מחדש בכל מחיר. זה היה אז שהוא התקשר למארסי והתקבל לבית בסאן פרנציסקו. צ'אד מבקש סליחה והולך לנמנם. מארסי אומרת לי שהוא עדיין מתאושש מבית החולים. "אנשים ישנים הרבה כשהם מגיעים לבתים," היא אומרת. "הם מתנקים מהסמים או עוברים חוויות גמילה, או שהם אומללים." 
אל תוריד את המים באסלה
כל שבוע כשהצ'ק הזעום של מארסי מגיע, הבית מתכנס סביב שולחן המטבח ומחלק את הכסף ל­4 ערימות: שכר דירה, אוכל, חשמל, ומים. אחזקת בית בטוח עולה בין 700$ ל­1000$ לחודש, לא כולל הוצאות חירום. "אולי ילד באיובה זקוק לכרטיס נסיעה לכאן והבית הבטוח שלנו קיבל אותו," אומרת מארסי. "אנו חייבים להוציא 200$ וקונים את הכרטיס."
כשמארסי לוקחת ילדים להחביא, היא אחראית לכל, משינוי מראיהם לעזרה מגמילה מסמי מרשם. "למדתי כיצד לצבוע שיער, לסלסל שיער, ולטפל במקרי חירום רפואיים," היא אומרת. "היה לנו ילד אחד שהיה אפילפטי ושהיה יכול לקבל התקפים ולא ידענו מה לעשות. נאלצנו ללכת לידיד שהכיר מישהו שדיבר עם חבר שהיה רופא וקיבל מרשם שעזר לו כשהיה זקוק לו כדי לשלוט בהתקפים." החיים בבית הבטוח סובבים סביב אמצעי ביטחון, אומרת מארסי. "הטלפון שלי לא רשום תחת שמי האמיתי. יש לי דירה והיא לא תחת שמי האמיתי. אני לא משתמשת בשמי האמיתי לכל דבר הקשור למקום בו אני חיה." היא לא נושאת פנקס טלפון, ומספרי טלפון היא רושמת בקוד.
הדבר הראשון בבוקר שהילדים הגרים בבית הבטוח לוקחים לידיהם הוא תרסיס הפלפל שלהם. "במקרה והסאניטארים מבית החולים הפסיכיאטרי יבואו וינסו לקחת אותם או במקרה והם ייתפסו," אומרת מארסי. "סאניטארים אינם שוטרים ולכן לילדים יש הזכות להגן על עצמם גופנית," היא מחייכת. "זה כולל את הזכות להשתמש בתרסיס פלפל."
בית בטוח זה במיוחד, עם כמה יוצאים מהכלל, "סגור". מארסי קובעת את הכללים: "ילדים לא מתקרבים לחלונות, לא עונים לטלפון או לדלת. אתה לא נועל נעליים במקרה ואנשים ישמעו אותך הולך. אתה לא מוריד את המים באסלה יותר מדי מכיוון שאז בעל הבית יבין שהרבה אנשים משתמשים באסלה. הרדיו והטלוויזיה פועלים כל הזמן בקביעות כך שאנשים לא יוכלו לשמוע אותך מדבר."
החיים במחתרת נשמעים מחרידים כמעט כאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. 
"לא איכפת לך מספיק כדי למרוד"
למרות אמצעי בטיחות אלו, המשטרה פושטת בקביעות על הבתים ו, אומרת מארסי, "טונות של ילדים נתפסים. אבל לפעמים כשהם נלכדים, השוטרים לא יודעים שזה בית בטוח. הם רק יודעים שילד בורח גר שם".
המוסדות החוקיים העוסקים בילדים נמלטים הם, בדרך כלל, הומאניים. כשמקלט גלוי כהקלברי האוס קולט ילדים שהם חושדים שהם עברו התעללות או הוזנחו הצוות מפנה את הנמלטים למחלקה לשרותי אנוש. בקי גיאורג מהקלברי אומרת שהיא מעולם לא ראתה ילד נמלט מבית חולים פסיכיאטרי אבל שללא ספק היא תפנה מקרה שכזה למחלקה לשרותי אנוש.
אם נמלט מצליח להגיע למחלקה, הוא או היא לא יוחזרו מיידית לבית החולים. "אני ללא ספק אראה [אשפוז]‏ כהתעללות", אומר ביל בטנקורט, סגן מנהל חטיבת השירות במחלקת משפחה וילדים. "העובדה שההורים שמו את הילד בסיטואציה כזו היא מעשה התעללות המהווה כשל להגנת הילד מפגיעה. זה נותן לנו סמכות לספק לילדים שירותים או למצוא להם מקום."
עבור דיירי הבית הבטוח האיום האמיתי הוא להיתפס ע"י בלשים פרטיים או שוטרים. כפי שאומרת מארסי, המשטרה שמה על הכוונת ילדים מסוימים יותר מאשר בתים בטוחים: הם זקוקים לסיבה סבירה לחשוד שנמלט מסוים גר בדירה לפני שהם יוכלו חוקית להיכנס. ואם המשטרה לוכדת ילד נמלט ­ או דירה מלאה בהם ­ הם לא בהכרח יהיו מצפוניים דיים כדי להפנות קורבנות פוטנציאליים למחלקת שירותים חברתיים.
גם אם תיתפס, לא סביר שמארסי תועמד לדין. "השאלה שנצטרך לשאול במקרה זה היא, 'מה עשוי חבר המושבעים להרגיש שהוא פשע?,"' אומר טרנס האלימן התובע הכללי של סאן פרנציסקו. 
"אם אדם נמלט מתכנון מחדש (deprograming), ניקח זאת בחשבון," אומר האלימן. הבית הבטוח מספק לאנשים מזון ומקום לישון. זו לא עבירה פלילית גם אם אתה יודע שהם נמלטים."
מארסי מחפשת בקביעות אנשים שיסכימו לפתוח בתים בטוחים חדשים, אבל היא מסננת אותם בזהירות. "את לא עושה זאת מיידית. את מדברת הרבה," אומרת מארסי. "אם הם נראים יותר מדי מושלמים, הם בדרך כלל כך."
כשהיא אומרת זאת אני מרגיש שמודדים אותי. ככל אחד שמזדהה עם המטרות שלה, אני בסופו של דבר שומע את השאלה העדינה "אולי אתה תרצה לארח ילד?"
מאוחר יותר, אני קורא שנית את תמליל התיאור של מארסי את חיי בית החולים הפסיכיאטרי:
לאחר שאת כלואה במשך חודש, את עוברת כל כך הרבה דברים שאת פשוט לא מרגישה יותר כלום. את מחכה ומחכה. כל שעה נראית כשבוע. את מסתכלת על השעון ו-10 דקות עברו אבל זה מרגיש כמו שעות. את אדישה מכדי למרוד. אין לך יותר תקווה, ואין לך יותר נפש. כל מה שאת חושבת עליו זה מוות. אבל את אדישה מכדי לנסות ולהרוג את עצמך אז את נותנת לאחרים להרוג אותך.
חלמתי על ריצה. לא בריחה מהמקום הזה ­ זה היה מסוכן מדי מלחשוב על זה, כי הם יכלו לשאול אותך אם חשבת על כך, ואם לא היית ממש מסוממת, זה היה קשה לחשוב במהירות כדי להמציא שקר. חשבתי על ריצה ברחוב שלי, רחובות העיר בה חייתי בעבר לפני כן. יכולתי להרגיש את נעלי ההתעמלות שלי פוגעות במדרכה.
חלמתי להימלט מבית החולים ולחזור ולשחרר את כולם. 
הטיפול
ג'וינט עושה סיבוב בחדר המגורים. מארסי לא משתתפת, אבל היא מעבירה את הג'וינט לילד בשם ג'רמי. "אנחנו מאוד חד­משמעיים לגבי אי השימוש בסמים," מארסי אומרת לי קודם. המדיניות, כך מסתבר, אינה מופעלת הלילה.
"כל מה שנעשה בבית הבטוח נעשה באופן קולקטיבי", אומרת סוזאן. היא בת 14, אבל נראית לפחות בת 20.
הערה זו מציתה דיון סוער על פוליטיקה ­ הפעם הראשונה ששמעתי בני נוער דנים ביתרונות המאואיזם לעומת הטרוצקיזם.
ג'רמי אומר שהוריו התגרשו. "אבל אימי כל כך התחרפנה שהיא הזעיקה את אבי והם חזרו לחיות יחד," הוא אומר. מטרת האיחוד מחדש שלהם, נזכר ג'רמי, "הייתה להפוך אותי לסטרייט". בתוך בית החולים הפסיכיאטר של ג'רמי חזר ושאל אותו, "אתה בטוח שאתה הומוסקסואל?" "אני עניתי לו, יה, אנשים קראו לי המתרומם מאז שאני בן 10'. רציתי לדעת למה נכלאתי."
"הוא אמר לי, 'אתה לפעמים מדוכא?" אני רק משכתי בכתפי ואמרתי, 'לפעמים'. הוא חייך, ורשם את זה בתיק שלי."
כמה ימים לאחר מכן ג'רמי נגרר מתוך מיטת בית החולים שלו מוקדם בבוקר. הוא הופשט מבגדיו ונקשר לשולחן ניתוחים ממתכת, לזרועו הימנית הוזרקו סמים שגרמו לו להרגיש "כמו מת". הפסיכיאטר נכנס לחדר עם אחות ושני סאניטארים. ידיהם היו בכפפות פלסטיק. הקבוצה דחפה אצבעות לגופו של ג'רמי. "זה היה כמו מפגש עם חוצנים," אומר ג'רמי, בקול נטול רגש. "הם בדקו אותי, כאילו הם אומרים 'הוא באמת פעיל מינית?"'
בסוף השבוע ג'רמי נלקח ליחידה לטיפול נמרץ בבית החולים, מערכת חדרים קטנה שהכילה 12 חולים ו­6 אחיות. הדלתות היו נעולות כל הזמן. "באמצע הלילה האחות הייתה מכוונת פנס על פרצופך כדי לוודא שלא הרגת את עצמך. הייתי שם שלושה חודשים."
תרופות ניתנו בכוסיות פלסטיק לפני הארוחה והם הכילו הלקיון, מלריל, אלאוויל, תורזין, ואליום, ריטאלין וליתיום.
"כולם היו על תרופות", אומר ג'רמי. "יותר ממה שאתה יכול להאמין. הדבר הראשון שעשית שם היה לקבל תורזין. זה עושה אותך עייף, אתה לא יכול לחרבן, ואתה מזיע בלילה." הוא טוען שהרבה ילדים נהפכו למכורים לואליום וריטאלין ­ דאונרס ואפרס ברחוב.
שכנו לחדר של ג'רמי ביחידה לטיפול נמרץ היה בארט, נער בוגר אדום פנים שמילותיו הראשונות לג'רמי היו, "היי, אני בארט ואני מאני­ דפרסיבי." למרות שבארט העיר את ג'רמי בלילה עם הסיוטים שלו, הוא גם לימד את שותפו לחדר איך להעלים את התרופות. "הוא אמר, 'אתה רואה, אתה שם את זה תחת הלשון ככה, ואז הוא הראה לי את כל הגלולות והכדורים הלבנים האלו בפה שלו. ירקתי את התרופות שלא רציתי ­ כולם חוץ מואליום ­ אחרי שהאחות עזבה את החדר". אבל ג'רמי מתעניין יותר בהווה שלו מאשר בעבר. בעוד אנו שותים את הקפה הוא מספר לי על העדפתו לברים עליזים הארד­קור כמו 'דיטור' על פני הברים הרגילים. הוא משתף אותי בפנטסיות מעורפלות של בונדאג'. מנומנם, אני טוען לתשישות. ג'רמי נעשה שקט מאוד.
"הסרטן של אמא שלי חזר."
אני שואל אותו אם יחזור הביתה.
"אני לא יכול. אם זה אומר שישימו  אותי בחזרה בבית חולים פסיכיאטרי, אז לא. אני לא יכול."
אנו עוצרים בטלפון ציבורי בין חנות משקאות ומכבסה אוטומטית. אני נותן לו כרטיס טלפון ואומר לו להתקשר לאימו. שיחתם מאומצת ומעושה. כשהיא מסתיימת, הוא לא אומר דבר. 
הפשיטה
הטלפון ממשיך לצלצל עד שאני מגשש לענות לו. השעון הדיגיטאלי על מדף השינה מראה ³ בבוקר. קולה של מארסי עצור ונמוך. "הם פשטו עלינו".
בבוקר למחרת, אני פוגש את מארסי וכמה ילדים בסקווט מטונף היכן שהם מצאו מקלט.
"שמעתי את המהלומות בדלת", חוזה אומר. "חשבתי שזה רפאל, בגלל שהוא יצא למכולת." הילדים שיקרו והטעו את השוטרים, שעזבו ­ אבל לא לזמן רב. שוטר אחד זיהה את תמונתו של חוזה באלבום הנעדרים המשטרתי והם חזרו למחרת.
"הם פרצו את הדלת," אומר חוזה. "חבורה מהם טיפסה דרך מדרגות החירום."
צ'אד מצא עצמו לכוד בתוך הארון. "התחבאתי מתחת לבגדים מלוכלכים," הוא אומר. "קראתי למארסי ולחשתי, השוטרים חוזרים. כל כך פחדתי שהתחלתי לבכות."
מארסי אומרת, "חיכינו עד שזה יהיה בטוח, חזרנו לבית, והוצאנו את צ'אד. תפסנו אותו ורצנו למכונית שחיכתה לנו כשהיא פועלת ונסענו. חשבתי שעוקבים אחרינו, אבל אז עלינו על האוטוסטראדה והצלחנו להיפטר מהם."
"אני לא הייתי כל כך לחוצה כמוהו," היא אומרת ושולחת מבט בצ'אד. "אם ישימו אותי בבית הסוהר, אני אהיה במקום בו אוכל להשתמש בטלפון ולהשיג ערבות. אם יתפסו אותו, הוא יישלח בחזרה לבית החולים הפסיכיאטרי. אין טלפון. אין ערבות."
מארסי פותחת בית בטוח נוסף ­- דירת קרון רכבת. כאן אני רואה שהבתים הבטוחים מתבססים על ההומור והאופטימיות של מארסי כפי שעל תשלומיה.
"אנו חוגגים כל חג אפשרי," היא אומרת. חודשים לפני 31 באוקטובר הילדים עסוקים ביצירת תחפושות ההלואין שלהם. הלואין היא הזמן היחיד, אומרת מארסי, כאשר "אתה יכול להסתובב עם שקית על ראשך ואף אחד לא יחשוב דבר על כך."
ביקורי האחרון בבית הבטוח הוא בערב חג המולד. חג המולד שונה מהלואין משום ש, כפי שמארסי מגדירה זאת, "הילדים שוכחים את חגי המולד הגרועים."
"אני זוכר את חג המולד בשנה שלפני שנכלאתי," אומר צ'אד. "והתחלתי לחשוב, 'אולי אם אחזור הביתה..."
"אבל אתה לא יכול," מארסי מזכירה לו.
"נכון," הוא אומר. "אני חושב שזה לא יהיה אותו דבר, הא?" 
חג מולד שמח
שתיים בבוקר יום חג המולד. מארסי יושבת ליד שולחן המטבח, מוקפת בעשרות מתנות, ערימות של נייר עטיפה, וסרטים. היא כותבת את שמם האמיתי של צ'אד וג'רמי ­ אלו השמות שלעולם לא משתמשים בהם בבית הבטוח ­ על הגרביים.
"הם שכחו שיש להם שם והיסטוריה בנפרד מלהיות כלואים," היא אומרת. "זה קשה משום שאתה מבודד משאר הילדים בחוץ. אתה לא יכול לומר לאנשים מי אתה. לרשום את שמך האמיתי זה עניין גדול כי זה מזהה מי אתה באמת".
בבוקר, לאחר פתיחת המתנות, מארסי תשמיד את הגרביים. היא לא יודעת אם הילדים יזכרו את חג המולד בבית הבטוח בחיבה או בצורה אחרת. ברגע שהם "מבשילים" [מגיעים לגיל 18]‏ ועוזבים, רובם נעלם. "אני שומעת מהם מפעם לפעם שהם בסדר. אבל בגלל שהם בילו כל
כך הרבה זמן בלחשוב ולהתעסק עם הכליאה שלהם, הם לא רוצים לדבר על כך יותר."
לאחר שנכוותה משנים של איסוף שאריות ­ לגמור את החודש ולהימלט מהמשטרה ­ הבית של מארסי עובר צמצום. "אני לא לוקחת יותר אף אחד לתקופה ארוכה בגלל שאת צריכה להתחייב להם עד שהם יגיעו לגיל 18. אני עוברת לתקופות קצרות ­ למקרי חירום בלבד. שזה בסדר, משום שזה תמיד יקרה."
ג'רמי הלך הביתה. בתחילה אימו כלל לא מזהה אותו כשהוא נכנס לבית. הוא נשאר שם חודש, ולאחר שהוא חש באיום הכליאה הפסיכיאטרית המתקרבת, הוא בורח עם המחשב.
צ'אד מופיע שוב לאחר שגנב כרטיס אשראי ומכונית של אדם מבוגר וחזר בתשובה. "הוא," אומרת מארסי בלי אירוניה, "ממש משוגע."
שאנון מינטר אומר שמאמציו לערב קבוצות לגליסטיות כלל ארציות אחרות בנושא נפלו על אוזן ערלה. דוויד סמית מהארגון מאבק לזכויות אדם שבסיסו בוושינגטון די. סי. אשר עושה לובי לזכויות עליזים ולסביות, אומר שהארגון שלו מעולם לא קבל פניה לגבי אשפוז שלבני נוער הומוסקסואלים. "אם היו פונים אלינו בנושא זה היינו מקדישים לו את מלוא תשומת הלב," הוא אומר. 
מינטר מכנה את אשפוזם של בני נוער הומוסקסואליים עניין זכויות האדם החשוב ביותר של העשור. "אם זה היה או קיי להיות נער עליז במדינה הזאת, מספר רב של דברים היה משתנה" הוא אומר. "תן להם גישה לשירותים חברתיים, מידע על עצמם בבית הספר, ומקומות
לנוער עליז שהתעללו בו בבתים חורגים עליזים, וזו יכולה הייתה להיות מדינה אחרת לחלוטין." כאשר מבוגרים עליזים מנסים לעזור לנוער עליז, זה נעשה בדרך כלל תוך סיכון מסוים לעצמם. כאשר קן מקפרסון, שדרן בתחנת הרדיו הקליפורנית הפופולארית לייב 105 ניסה להתערב לעזרתה של לין דאף, "הכנסיות העליזות לא היו מוכנות לגעת בנושא עם מוט באורך של 10 מטר," אומר מקפרסון.
מדוע? "הקהילה העליזה מפחדת בהיסטריה מלהתעסק עם אנשים צעירים בגלל הדימוי המזוין של הפדופיליה שהסכמנו שהחברה תשים עלינו."
מארסי אומרת שחוויות הדור שלה לגבי האישפוז הפסיכיאטרי מפרידות ומבדילות אנשים בגילה מאקטיביסטים עליזים מבוגרים. "אין לנו את האשליה, שרווחת בקרב הרבה מבוגרים עליזים, שהעניינים 'בסדר' עכשיו," היא אומרת לי. "אנו היינו בבתי החולים הפסיכיאטריים או ראינו את ההשפעה שיש לאשפוז הפסיכיאטרי על ילדים אחרים."
והיא לא תולה תקוות רבות לשיפור. "הפסיכיאטרים פשוט ימשיכו למצוא דרכים אחרות לכלוא אנשים," היא אומרת.