חולה
נפש? זו ההחלטה שלך 24.12.2010 נינה האגן היא
"הקדוש המגן" של ה-PatVerfu (לסרטון
עם תרגום לעברית יש לגשת
ל-youtube וללחוץ עם צד שמאל של העכבר על כפתור ה-cc במסגרת התחתונה
של הסרטון -הכפתור החמישי מצד ימין), חוזה ה''הוראות המקדימות'' להגנה
מתקיפה פסיכיאטרית שנוצר ע"י הקבוצה הברלינאית מתקפת
המשוגעים Irren Offensive. הקמפיין בכיכובה של האגן מסמן את ההכרה
בכישלון אמנת האו"ם משנת 2006 וזניחת אסטרטגית שיתוף הפעולה עם
ה"מוגבלים" ויצירת ברית חדשה עם אנשים המפחדים מהתערבויות (-המבוססות על
אבחונים) רפואיות בניגוד לרצון האדם -במיוחד זקנים המועדים לפורענות זו-
וקידום חוק המכיר בהוראות
רפואיות מקדימות כמחייבות בכל המצבים הרפואיים של כל המחלות.
הדרך להיחלץ ממערכת הכפיה הפסיכיאטרית היא יצירת חוק הנחיות רפואיות
מקדימות שלא תהיה בו האפשרות להחלטות ייחודיות בתחום בריאות הנפש. זוהי,
כנראה, כיום הדרך היחידה כדי להיחלץ ממערכת הכפיה הפסיכיאטרית.
ה-PatVerfu
הוא חוזה הנחיות רפואיות מקדימות מיוחדות (-פסיכיאטריות) שמטרתן לסכל כל
אמצעי התערבות פסיכיאטריים. בחוזה מצהיר החותם כי ברגע שקיימת סכנה של
אבחון פסיכיאטרי אזרחי – לא פלילי – לשם כליאה וסימום במתקן כליאה
פסיכיאטרי נכנס החוזה לתוקף ועל החותם מתמנה אפוטרופוס ייעודי - אותו הוא
בחר מראש- שתפקידו היחיד של אפוטרופוס זה הוא לסרב לאבחון פסיכיאטרי כלשהו.
הייחוד של החוזה הוא
א) בהתבסס על החוק הגרמני החדש של חוזה הנחיות רפואיות מקדימות הוא אוסר
על רופאים לערוך בדיקה רפואית לשם כל אבחנה פסיכיאטרית
ב) משולב בו הסכם ייצוג התקף כל עוד בא-הכוח מקפיד לפעול בהתאם להנחיה
הקבועה בהנחיות רפואיות מקדימות מיוחדות (-פסיכיאטריות).
כך חוזה הנחיות פסיכיאטרית מקדימות תקף חוקית, והוא עוקף את כל חוקי
בריאות הנפש הקיימים, מאחר והמצב ההכרחי הנחוץ כדי לשפוט תחת החוק הזה הוא
אבחנה פסיכיאטרית חוקית שנתנה לאחרונה.
המקרה היחיד שאינו מכוסה ע"י החוק הוא אבחנה פסיכיאטרית לשם משפט בבית דין
פלילי לאחר שבוצע פשע חמור וטיעון הגנת האי שפיות אינו נתקל בהתנגדות מטעם
הנאשם או עורך דינו. מאחר ולבדיקה ולאבחון שכזו קיים חוק מיוחד והאדם בדרך
כלל כלוא בבית הסוהר או במחלקה פורנזית. יש לציין שכיום (מאי 2011) בגרמניה כל סימום
פסיכיאטרי כפוי במחלקות פורנזיות הנו לא חוקי.
כדי להגן מראש על החוזה מההתנגדות ומעשי הנוכלות של הפסיכיאטרים מומלץ בעת
החתימה להשיג הצהרה קצרה חתומה בידי רופא משפחה המאשרת שהאדם היה כשיר
להביע את רצונו החופשי. קל להגן על הצהרה זו כל עוד היא ניתנת עבור בגיר
שאינו בקשר עם המערכת הפסיכיאטרית או נמצא תחת אפוטרופסות. הדבר יקשה על
פסיכיאטרים לפגוע בחוזה מסוג זה בטיעון-שלאחר-מעשה שלאדם לא היתה קיימת
הכשירות הנדרשת הנ"ל, שהרי אז כל עסקה מסחרית תבוטל לאחר מעשה ולא תהיה
תקפה משום שהפסיכיאטרים יטענו לאי כשירות.
דרך נוספת ממולצת להגנה מראש על החוזה מההתנגדות ומעשי הנוכלות של
הפסיכיאטרים היא לרשום את החוזה במשרד האפוטרופוס הכללי –שבמשרד המשפטים –
כמעין צוואה. בדרך זו ניתן להוכיח לבית משפט על קיומו מראש של חוזה הנחיות
רפואיות מקדימות מיוחדות (-פסיכיאטריות) ועל זהותו של האפוטרופס המיועד.
ולחדשות
מעולם הפרסום: ככל שתתקשר יותר לאמך, כך תגדל כמות הסרוקוול שתזדקק לה כדי
להתמודד עם התוצאות הנפשיות...24.3.2010
בארה"ב סמים פסיכיאטריים מוצגים בפרסומות
כמיועדים לשיווק ישיר לצרכן. גם בישראל מנסים תועמלנים מטעם לקדם את
הקונספציה ואת חלוקת הסמים הפסיכיאטריים לכל.
אם טלפון לאמך גורם לך "לשמוע קולות", הרי שלאסטרא-זנקא יש את הגלולה
בשבילך!
האם טלפון לאמך יכול להחריף את הסימפטומים שלך אם אתה סכיזופרן? או האם
נטילת סמים אנטי פסיכוטיים עוזרת לך לזכור להתקשר לאמך לעיתים קרובות
יותר? אחת מאפשרויות אלו נראית כטענה במודעה לסם סרוקוול [Seroquel] של אסטרא-זנקא, אנטי
פסיכוטי שהיה הנשוא ל- 10,399תביעות.
המודעה מראה תרשים עם שני משתנים, "התקשרות לאמא!" ו"מינון". הקו בין
שתיהן מציין שככל שתתקשר יותר לאמך, כך תגדל כמות הסרוקוול שתזדקק לה כדי
להתמודד עם התוצאות הנפשיות. מצד אחר, ואנו מנחשים שזו היתה כוונת
אסטרא-זנקא, התרשים מראה שככל שתיקח יותר סרוקוול כך תהיה יציב מספיק
פסיכולוגית כדי לטלפן לאמך.
מתחת לכל זה, הכותרת אומרת – עד ל-80 מ"ג...ומי יודע כמה שיחות לאמא".
כמובן, כולנו ישבנו יותר פעמים משהיה נחוץ לנו במהלך שיחות "למה אתה לא
מתקשר אלי יותר פעמים ומתי יהיו לך ילדים", אך לא ברור אם אי פעם שיחות
אלו הובילו להזיות פרנוידיות (או לפחות, לא הזיות קבועות). אולי המודעה
נוסחה מתוך כוונות טובות אך זו סיבה נוספת מדוע ברוני הסמים לא מנסים לשלב
הומור במודעות שלהם.
קוראים נוספים ציינו שהמודעה אומרת גם
"שנוי משקל מזערי" טענה שנויה במחלוקת מאחר ורבים מאמינים שהסם מקושר
לעליה פתאומית במשקל. מה שבדרך כלל מוסתר מהציבור הוא הפגיעה הבלתי הפיכה
של הסמים הפסיכיאטריים ב-בין השאר- הבלוטות השונות בגוף האדם, דבר המוביל
להתנפחות הגוף ועליה במשקל של המסוממים. ובישראל:אתר
Ynet מדווח כי "אסטרה זניקה, בעלת
התרופה סרוקוול לסכיזופרניה תרמה למספר איגודים בתחום הפסיכיאטריה.
חברות התרופות תורמות כסף לחולים שמפגינים בדרישה לקבל את התרופות שהן
מיצרות, הן תורמות עבור האיגודים המקצועיים של הרופאים, אותם איגודים
שממליצים להכניס את התרופות שלהן לסל והן תורמות לבתי החולים ולקופות
החולים. נתונים בנושא מתפרסמים היום בדו"ח של האגף לפיקוח על קופות החולים
במשרד הבריאות."
תחרות
נושאת פרסים: מצאו סיסמה הולמת -באנגלית- להפללת כל אלו העובדים
במחלקות פסיכיאטריות סגורות לאחר 1.1.2009! 12.12.2008
החל מ-1.1.2009 רוב הארצות יאשררו* את אמנת האו"ם
לזכויות אנשים עם מוגבלויות, האוסרת שלילת חירות וגרימת נזק גופני גם
לאנשים המושמצים בדיבה של "חולי נפש".
זה נראה כמובן מאליו שבארצות אלו, בהתאם לדברי משרד
הנציב העליון לזכויות האדם של האו"ם, חוקי בריאות הנפש/טיפול בחולי
הנפש המאשרים שימוש בכוח יוצאו מהחוק, ומכאן שהחל מ-1.1.2009 פעולות
האלימות של הצוות הפסיכיאטרי וכל האחרים העובדים במחלקות הפסיכיאטריות
הנעולות ייעשו פשע ואנשים אלו צריכים לכן להיות מוכרזים כעבריינים.
אבל הסבר זה הוא יותר מדי ארוך ומסובך. לכן אנו בעמותה בינלאומית למאבק
בתקיפה פסיכיאטרית
(IAAPA) מציעים להתחיל כעת בקמפיין
כנגד פושעים אלו ובנוסף ליידע את הציבור בנושא על ידי תחרות פומבית
לסיסמה: *ר'''''''' כאן לתאריך אישרור
האמנה הפניות הזוכות באנגלית,
עברית,
גרמנית, איטלקית,
הונגרית,
פולנית, שוודית,
צרפתית,
ספרדית
חוות דעת של העמותה בנושא אמנת המוגבלויות
של האו"ם ואי התאמתה לחוק טיפול בחולי נפש 29.6.2008
לעולם אל
תסמכו על שופטים! היאבקו פוליטית לביטול חוקי בריאות הנפש
לפני
עשר שנים בטריבונל
פוקו ולפני 7 שנים בטריבונל
ראסל שנערכו בברלין כללנו בפסקי הדין שלהם את המשפט: "אנו תובעים
את ביטול חוקי ''''''''חולי הנפש'''''''' כצעד ראשוני להפיכת
הפסיכיאטריה נותנת דין וחשבון לחברה". כעת
מילוי דרישה זו ניתן להגשמה לאחר שבתאריך -00000
חתמה הממשלה על אמנת המוגבלויות של האו"ם, עליה החליטה העצרת הכללית
ב-13.12.2006. ממשלת ישראל, והמפלגות התומכות בה, מאשרת בחתימתה על אמנת
המוגבלויות כי היא מעונינת באשרורה. עם אשרורה המיועד של האמנה בידי הכנסת אנו בעמותה מניחים כי
מערכת הכפיה הפסיכיאטרית כולה תקרוס ודבר זה הוביל
את העמותה לערוך חוות דעת משפטית בנושא זה כשאנו משתמשים בחוק טיפול בחולי
נפש כדוגמא.
מכיון שביטול פסיכיאטרית הכפיה -לצערנו- לא מוזכר מפורשות באמנה הרי
שההגיון המובנה בתוך האמנה כעת מודגש בידי חוות הדעת המוביל לאותה מטרה:
המחוקק/ת יכול לאשרר את האמנה רק, אם בעשותו כן, באותו עת הוא מבטל את 3
עמודי התווך המעוגנים בחוק של פסיכיאטרית הכפייה. אף כי חוות הדעת בוחנת
בדקדנות רק את ההתאמה בין האמנה לחוק טיפול בחולי נפש, הרי שטענת האי
כשירות המופנית כנגד רצון האינדיבידום, המכונה בשפה הכוזבת של החוק
"אפוטרופסות", נסתרת מפורשות בידי סעיף 12 של האמנה. בנוסף, בהתייחס לאמנת
המוגבלויות של האו"ם הרי שהחוקים השוררים כיום יאלצו להשתנות ע"י ביטול סעיף ----- של החוק
הפלילי (-פסיכיאטריה משפטית הבאה לאחר הגנת ה"אי-שפיות").
בפרסום חוות דעת זו אנו דורשים מהמחוקק/ת לבטל לאלתר את פסיכיאטרית הכפייה
כך שניתן יהיה לאשרר את אמנת המוגבלויות של האו"ם ואנו מקווים שבית
המחוקקים יפטר בהקדם מכל האזכורים לכפייה בחוק לטיפול בחולי נפש.
השאלה העיקרית העומדת בפנינו (העמותה ופעילי זכויות אדם) היא:
בשעה שפסיכיאטר נותן חוות דעת שהלכאורה-חולה-נפש נקבע כ"מסוכן", בית המשפט
-כמעט תמיד, חוץ מהמקרה יוצא הדופן של השופטת התל אביבית סביונה רוטלוי-
מצדיק את כליאת האדם במחלקה סגורה. כדי להתגבר על "מסוכנות" זו אין זה
מספיק לכלוא את האדם (-שהרי לשם כך היה מספיק הדין הפלילי בלבד) היות
שה"מסוכנות" יכולה לחלוף רק בשעה שבאדם מבריא לשפיות. מכאן שטיפול
פסיכיאטרי כפוי נחוץ ומוצדק כדי לבטלה. תגובתנו לכך:
1. מחלת נפש אינה קיימת. ההכחות לכך הן הטקסט שפרסמנו תחת הכותרת
FAQ,
גרט פוסטל
שהתמנה
לפסיכיאטר, תומאס סאס
הוא פסיכיאטר הכופר בקיומה של מחלת נפש ומתנגד לכפייה.
אמנם מדובר בדעת מיעוט אך בכל זאת יש בזה לערער את החלטיות הקונצפט בדבר
קיום "מחלת נפש" ובכך מערער את תקפות הצעדים הננקטים כנגד הזכויות
הבסיסיות של האדם.
התוצאה המתבקשת מדיעה זו היא שאין ליישם את אמנת המוגבלויות של האו"ם אך
יש לבטל מייד את חוקי בריאות הנפש מאחר ואין להם בסיס חוקי.
2. אם יוצאים מתוך ההנחה שאכן קיימת "מחלת נפש" שניתן לאבחנה בידי מומחה
הקרוי פסיכיאטר. כעת עלינו לבחון את השאלה האם מגילת
העצמאות שלנו מאשרת את שלילת חירות האדם במקרה זה והאין שלילת
שלמותו הגופנית של האדם בגדר עינויי או לכל הפחות נזק גופני. יש לבחון
האם, ובאילו נסיבות, בית המשפט העליון בכל זאת מאשר את שלילת הזכות
לשלמותו הגופנית של האדם בידי המדינה. כמו כן יש לבחון את השאלה מה מעמדה
של אמנה בינלאומית מאושררת לעומת חוקי המדינה.
חוות הדעת שלנו אומרת שבפני המדינה עומדות 2 אפשרויות:
-המדינה יכולה לטעון שמניעת "מסוכנות" מחייבת אותה לכלוא ולטפל בכפייה
ב"חולי נפש", אך בעשותה כך היא אינה יכולה לאשרר את אמנת האו"ם, שהרי זו
אוסרת בדיוק על אמצעים יוצאי דופן (unusual) אלו מאחר והם בגדר אפליה.
או
-המדינה מחליטה שמניעת "מסוכנות" אינה מאפשרת לה לפגוע גופנית באדם, מאחר
והמדינה אינה מאפשרת עינויים. אזי על המדינה לבטל את חוק חולי הנפש ולאשרר
את האמנה.
האפשרות השלישית, דהיינו לאשרר את אמנת האו"ם למוגבלויות תחת תנאי מיוחד
שייוחד רק לחולי נפש אינה בגדר אפשרות כלל, מאחר ופירושה שלאמנה נגד אפליה
מצורף סעיף אפליה ובכך כל האמנה היא נלעגת וחסרת ערך לחלוטין. האמנה תיהפך
לבדיחה.
חשוב לזכור שלדעתנו יש להכיר בכך שכל מערכת הכפיה
הפסיכיאטרית היא מערכת עינוי ואין להפנות משאבים משפטיים (כגון תביעת
נזיקין) להכרה בתביעה אינדיבדיואלית אחת, כל אחת בזמנה, כעינוי, או הפרת
חוק וכו'''''''', למרות שזהו רצון המובן באנושיות שלו אך הוא מחבל
בקידום זכויות האדם מאחר וכשמתעסקים בהגשת תביעה בודדת, המקצוע הרפואי
יסביר שוב שבמקרה הספציפי הזה היתה קיימת "מחלת נפש" המצדיקה את את הטיפול
הכפוי והמדינה תתמוך בטענה זו ע"י חוק שייושם בידי בית המשפט. כל עוד
שאיננו עושים צעד פוליטי קדימה, נלכד בקורי החוק. השאלה האם עינויי
פסיכיאטרי הוא עינויי או "ריפוי" היא שאלה פוליטית ולא שיפוטית. אם הופכים
שאלה זאת לשיפוטית הדבר יכול לירות בחזרה עלינו היות ו"רשמית" מוכר שכפייה
פסיכיאטרית אינה עינויי שיטתי, אלא שתחת נסיבות מיוחדות ("מחלת נפש")
לפעמים עינויי מוצדק.
2 נקודות נוספות לחוות הדעת: בדרך
כלל נהוג להביא ציטוטים מפסקי הדין של בית המשפט העליון, אלא ששופטי מוסד
זה כולם ללא יוצא מהכלל תומכים הן דה-פאקטו בהפרת החוק עצמו! [-חוק טיפול
בחולי נפש], והן בשלילת זכויות האדם מאותם אנשים שעליהם מופעל חוק
זה. להדגמה ראו את פסקי הדין של 2 שופטים ידועים-לשמצה (דליה דורנר ומישאל
חשין) המדגימים את 2 הקטגוריות לעיל. כותבת השופטת
דורנר: "המבקשת הובאה ישירות לחדר-מיון בבית-החולים
על-ידי שוטרים...ונבדקה מבלי שפסיכיאטר מחוזי הורה על בדיקתה. בכך נהגו הרשויות שלא כחוק.
אף נמסר לנו כי דרך זו של טיפול היא שגרתית. מנגד, איננו יכולים להיעתר
לבקשתה של המבקשת ולהורות על שחרורה מן האשפוז הכפוי. שכן, בסופו של דבר,
העלתה הבדיקה כי המבקשת סובלת ממחלת נפש, ומסוכנת לעצמה ולסביבתה." [בית
משפט עליון רע"א 5277/01, מתאריך 17.7.01, ערעור על החלטת השופט התל אביבי
אברהם טל שכבר
דיווחנו על הפרות החוק והפסיקה שלו]. השופט חשין אף מגדיל עשות:
בפסק דין נתעב במיוחד [בש"פ
92/00, מתאריך 29.05.00] הוא
מכביר בחלקו הראשון פיטומי מילים כגון :"בדיקת מצבו הנפשי של אדם עלולה לפגוע בכבודו של
הנבדק..ההגבלה הקיצונית של
חירות האדם ועימה הפגיעה בכבוד הנלווית לאישפוז כפוי -
לרבות בדיקת-נפש כפויה וטיפול מירפאה כפוי - כל אלה בהצטברם אלה-על-גבי-אלה, מן הפגיעות החמורות ביותר
בזכויות-היסוד של האדם
הם...עשייה בגופו של אדם
בניגוד לרצונו - ובענייננו: בדיקה
ואישפוז הנכפים עליו - פוגעת באוטונומיה הקנויה לאדם מעצם היותו מה שהוא -
באוטונומיה ובזכות הבחירה הקנויה לו באשר הוא אדם;
והאוטונומיה של הרצון מעוגנת עמוק-עמוק בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו". בחלקו
השני של פסק הדין הנתעב מופיע
מיד ההסבר הבא: "ואחרי כל זאת ייאמר - לעניינם של חולי
נפש או מי שחשודים בחולִי-נפש
- כי אינטרסים כלליים שעמדנו
עליהם - לרבות אינטרס של המועמד לבדיקה ולאישפוז הוא-עצמו - מחייבים
לעיתים כי תינתן סמכות לרשויות לבודקם
ולטפל בהם אף בניגוד לרצונם...הכלל "רצונו של אדם כבודו" חל על כל אדם, אך
במקרה של חולי נפש,
רצונו אינו תמיד "רצון"...חולה נפש שאינו יכול
בשל מחלתו לגבש החלטה מודעת בדבר הסכמתו לטיפול איננו יכול להיחשב כמתנגד לטיפול. בחולה
כזה יש לטפל גם בלא הסכמתו." כלומר, פיטומי המילים של חשין לגבי מי שהוא "אדם" אינם תופסים לגבי
מי שהוא תת אדם או "חולה נפש".
ואם מישהו נזכר לרגע בקיומו של הגוף הממשלתי במשרד המשפטים הקרוי "נציבות
שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות" (תחת ניהולה של דינה פלדמן) ומצפה כי דווקא גוף זה יעמוד
בראש המאבק להסרת האפליה הרי שאנו בעמותה נוכל לספר כי לפני זמן קצר מצאנו
את שם העמותה מופיע באתר האינטרנט של המשרד ברשימה בכתובת הבאה: http://www.justice.gov.il/MOJHeb/NetzivutNEW/Irgunim/Noyrologic/htm כלומר
אנו מופיעים ברשימה של ארגוני אנשים המאופיינים ע"י ה"נוירולוגיות"
שלהם [-נניח לרגע לאיות המוזר המעיד שעובדי משרד המשפטים אינם שולטים
באנגלית], וזאת כמובן מבלי שאיש מחברי העמותה יבדק "נוירולוגית" ע"י
עובדי משרד המשפטים. רק איום בתביעת לשון הרע אילץ את
האחראית להסיר את שם העמותה מרשימה מבזה זו.
ראוי לשים לב לנקודות הבאות בחוות הדעת שסותרות את עמדת העמותה:
מאחר והעמותה תמיד כפרה בקיומה של מחלת נפש וראתה בה המצאה שתכליתה הסוואת
אלימות הרפואה, ולכן המונח בו משתמשת
חוות הדעת צריך להיות "לכאורה חולה נפש".
העמותה רואה בטיפול הפסיכיאטרי הכפוי כעונה להגדרת קריטריון הענויים כפי
שנקבע באמנת האו"ם נגד עינויים מ-10.12.1984 ולכן היא חולקת על הדעה המובעת בעמ'''''''' 27
בחוות הדעת בהתייחס לסעיף 15 של אמנת האו"ם למוגבלויות. חוות
הדעת
כדאי להתכונן מראש לתגובת המדינה והארגונים התומכים בה:
טענות המדינה: הכתוב בסעיף 14, פסקה 1 של האמנה אוסר על
שלילת חירות רק על בסיס מוגבלות. מצד שני, מההקשר של הטקסט בסעיף 14
פסקה 2 של האמנה משתמע ששלילת חירות לצורך
"מניעת מסוכנות לאדם או לזולתו" אינה מכוסה ע"י סעיף זה. האפשרות של כליאת אנשים עם מוגבלות מוכרת מפורשות לשם
"מניעת מסוכנות לאדם או לזולתו". הדיעה שקיום מחלת נפש משמשת כבסיס להימנעות ממאסר שווא אינה מקבלת תמיכה באמנה
תשובה:
בטענה לעיל עושים שימוש בשקר ההגנתי שאמנת האו"ם רק תאסור כליאה בהתבסס על
"מחלת נפש". ניתן להוכיח בקלות את החוצפה והבערות הבאים כאן לידי ביטוי בהתיייחסות לאמנה
באנלוגיה הבאה: אם נחליף את המונח "מחלת נפש" שבחוק טיפול בחולי נפש במונח "צבע עור שחור" (-דבר שכן
ניתן להכיר בו אובייקטיבית, בניגוד לפיקציה של "מחלת נפש") יהיה ברור
מיידית שזוהי חקיקה גזענית או
שמגינים כאן על חקיקה גזענית. שהרי אם הטענה המשפטית בדבר היות האדם
"מסוכן לעצמו או לזולת" תסתכם
בכליאת רק אנשים בעלי צבע עור שחור כמובן שכולנו נאמר שמדובר בחקיקה
גזענית וכמובן שלא רק במקרה של אנשים
בעלי צבע עור שחור. זוהי בדיוק הנקודה והמטרות של האמנה החדשה - לשים קץ
להפליה הקבועה בחוק בתחום המוגבלות כפי שמוכח ע"י חוות הדעת שהעמותה מציגה. חיזוק נוסף
לעמדתנו בחוות הדעת קיבלנו כשכחלק
מציון 60 שנה להצהרת זכויות האדם הכללית של ארגון האו"ם, החליט נציב
זכויות האדם של הארגון לקבוע את השבוע שבין ה-6 ל-12 באוקטובר 2008 כשבוע
הכבוד והצדק של הכלואים. DIGNITY AND JUSTICE FOR DETAINEES WEEK
בין השאר הוציא הנציב קול
קורא בנוגע לכליאת "אנשים עם מוגבלויות" בו נקבע מפורשות כי "קיומה של
מוגבלות אינו מצדיק בשום מקרה שלילת חירות"!: The existence of a
disability shall in no case justify a deprivation of liberty.
כמו כן נקבע כי "אנשים עם מוגבלות מוכרים כבעלי כשירות משפטית על בסיס
שווה עם אחרים בכל היבטי החיים":
Persons with disabilities are recognized to have legal capacity on an
equal basis with others in all aspects of life.
זוהי עוד הוכחה לצדק שבקביעת חוות
הדעת שלנו בענין אמנת האו"ם לאנשים עם מוגבלויות המבטלת למעשה את חוקי
בריאות הנפש למיניהם.
זהו גם הזמן ליידע את כל גורמי אופוזיציה פרלמנטריים בהצהרה החדשה הזו של
האו"ם כך שכעת יש להם בסיס מצוין לקשור את אשרור אמנת המוגבלות בידי מדינת
ישראל בתנאי שיבוטל חוק טיפול בחולי נפש
תום סאס נגד אנטי פסיכיאטריה
כהרגלו מגיש
תומאס סאס ניתוח חד וברור של השקר הקרוי אנטי פסיכיאטריה, שיש לו השלכה
מענינת על נסיונות בניית זהות של חולה נפש לחשוד ברצח עו"ד פלינר
29.6.2008
למעלה תומאס
סאס, כיום הפסיכיאטר הידוע ביותר בעולם ששמו הפך מזמן לצורת חשיבה בקורתית
המקדשת ערכי יסוד של חירות והגדרה עצמית
למטה
רונאלד דיויד לאינג (1927-1989)
המונח "אנטי-פסיכיאטריה" נוצר ב-1967 בידי הפסיכיאטר הדרום אפריקני דיויד
קופר (1931-1985) והפסיכיאטר הסקוטי רונאלד דיויד לאינג (1927-1989).
במקום לאפיין את המונח הם זיהו אותו כדלהלן: "היו לנו הרבה חלומות-בהקיץ
בנוגע לקהילה הפסיכיאטריה האידיאלית, או בעצם הקהילה האנטי-פסיכיאטרית".
ה"אנחנו" היו קופר, לאינג, ז'וז'ף ברק וליאון רדלר, שני האחרונים
פסיכיאטרים אמריקנים ותלמידיו של לאינג.
"המפתח להבנת ה''אנטי-פסיכיאטריה" מסביר התרפיסט האקזיסטנציאלי הבריטי
דיגבי טאנטאם (Digby Tantam), "הוא שמחלת נפש היא מיתוס (סאס 1972)".
אבוי, אין זו אמת. בשעה שהרבה אנטי פסיכיאטרים מעלים מס שפתיים לדחיית
"המודל הרפואי" של פסיכיאטריה, הם ממשיכים לתרגם קונצפטואלית מספר בעיות
אנוש והמאמצים לפתרן במינוחים רפואיים ו, חשוב עוד יותר, אינם מתנגדים
קטגורית לכפייה וחיפוש-תירוצים "תירפוייטי".
פסיכיאטרים עוסקים בהרבה פרקטיקות מזויפות אך אין יותר מזויפת מהגנת האי
שפיות. האנטי פסיכיאטרים לא התייחסו לנושא זה בכתביהם אך לאינג נתן "עדות
מומחה פסיכיאטרית" במקרה המפורסם של ג'ון תומסון סטונהאוז (1925-1988).
סטונהאוז, פוליטיקאי בריטי ושר של מפלגת העבודה, נכנס לעסקים, הפסיד כסף,
וניסה לחלץ עצמו ע"י עיסוק בהונאה. כשהרשויות עמדו לעצרו, הוא ביים את
התאבדותו. ב-20 בנובמבר 1974. סטונהאוז השאיר ערימת בגדים במיאמי ביץ'
ונעלם. נחשב כמת, הוא היה בדרכו לאוסטרליה, מקווה להתחיל חיים חדשים עם
פלגשו. הוא התגלה במקרה במלבורן, הוסגר לאנגליה והואשם ב-21 אישומי הונאה,
גניבה, זיוף, קשירת קשר לביצוע הונאה, וגרימת חקירה מיותרת של המשטרה.
סטונהאוז טען שאינו אשם בשל אי שפיות, הורשע ונשפט לשבע שנות מאסר. כדי
לתמוך בהגנת האי שפיות שלו הוא שכר את שירותי 5 פסיכיאטרים, בתוכם לאינג,
שיעידו לטובתו בבית משפט, תחת שבועה, שהוא היה לא שפוי בשעה שביצע את מעשי
הפשע שלו. בספרו:'''משפטי'' כותב סטונהאוז: "דר. רונלד לאינג...העיד על
מצבי הנפשי. הוא אישר...שבחוות דעתו הוא כינה זאת פסיכוטי ופיצול אישיות
ל/או פיסות רבות. הוא ממשיך: '''הקונפליקט מטופל בדרך זאת של הפיצול במקום
שיהיה מטופל בצורה ישירה... זו היתה פסיכוזה תגובתית חלקית'".
לאינג לא הכיר את סטונהאוז לפני משפטו, מכאן שלא יכולה היתה להיות לו
ידיעה על "מצבו הנפשי" במהלך ביצוע הפשעים. ה"דיאגנוזה" של לאינג היא
קישקוש פסיכיאטרי קלאסי, בדיוק מסוג השרלטניות שהוא התיימר להתנגד לה.
לאינג וסטונהאוז היו שניהם שקרנים, פשוט וחלק.
פרסומו של לאינג קשור בצורה הדוקה לתפקידו כקיסר קינגסלי הול, "משק בית"
שהוא וחסידיו יסדו. משק בית זה פורסם כמקום שאליו אדם - שהפסיכיאטרים היו
מאבחנים כסכיזופרני - יוכל להימלט, מוגן בידיעה שלא יפעילו נגדו כפיה או
סימום. חיי היומיום בקינגסלי הול היו מבוססים על הפיקציה שכל "תושביו" הם
שווים, איש אינו פציינט ואיש אינו חבר צוות. הפסיכיאטר האמריקני מורטון
שצמן, שבחר לחיות בקינגסלי הול במשך שנה, הדגיש ש"איש מאלו שחיו בקינגסלי
הול אינו רואה באלו המבצעים עבודה על העולם החומרי החיצוני כ'''צוות,'''
ואלו שאינם כ'''חולים". זהו שקר המאפיין את האנטי פסיכיאטריה, בדיוק כשם
שהשקר ששלילת החירות היא טיפול ולא כפייה מאפיין את הפסיכיאטריה.
הסופר האמריקני קלנסי סיגאל (Clancy Sigal, נולד 1926) הגיע ללונדון כדי
להיות פציינט של לאינג. במהרה, הסתיימה ה"תרפיה" והם הפכו להיות חברים
ועמיתים לשימוש ב-LSD. סיגאל, אחד מהמייסדים של קינגסלי הול, התפכח בהדרגה
מקסם הקומונה הלאינגיאנית, ביחוד לאחר שגילה שלאינג ושותפיו מטיפים לאי
אלימות אך בפועל מבצעים אלימות.
לאחר חזרתו לארצות הברית כתב סיגאל חשיפה קטלנית של לאינג והכת שסביבו.
Zone of the Interior, רומן מפתח, הודפס בארה"ב ב-1976. בהשתמשו באיום של
חוקי לשון הרע הבריטיים, מנע לאינג את הפרסום באנגליה. רק ב-2005 הצליח
Zone of the Interior להופיע במהדורה בריטית. כותב סיגאל: "בספטמבר 1965,
במהלך החגים היהודיים, היתה לי '''התמוטטות סכיזופרנית'''...או רגע משנה
כיוון של לידה מחדש. הכל בנקודת מבטך. ה''התמוטטות''' שלי לא התרחשה
בפרטיות אלא בוצעה בפני כ-20 או שלושים איש בערב השישי של השבת בקינגסלי
הול...התפיסה מאחורי קינגסלי הול היתה שפסיכוזה אינה מחלה אלא מצב של
טראנס שיש להעריכו כגורם מבריא".
בראיון לאחר פרסום Zone of the Interior באנגליה תיאר סיגאל את
ה''שגעון בשניים'' שלו עם לאינג: התחלנו בהחלפת תפקידים, הוא כפציינט ואני
כתרפיסט, ולקחנו LSD ביחד...לאינג ואני חתמנו על ברית שטן. למרות שהתכוונו
ל'''רפא''' סכיזופרניה, נעשינו סכיזופרנים ביחסנו לעמנו ולעולם החיצוני...
לילה אחד, לאחר שעזבתי את קינגסלי הול, כמה מהרופאים ששיכנעו עצמם שהייתי
אובדני, נכנסו לשתי מכוניות, מיהרו לדירתי, פרצו פנימה, ומילאו אותי
במחטים מלאות בלרגקטיל (תורזין) חומר הרגעה מהיר-פעולה שנמצא בשימוש בידי
רופאים קונבנציונאליים במחלקות פסיכיאטריות. כשהם מודרכים בידי לאינג הם
גררו אותי בחזרה לקינגסלי הול...הדבר האחרון הזכור לי שאמרתי היה,
"מנוולים, אינכם יודעים מה אתם עושים".
סיגאל נמלט מקינגסלי הול, שב לארה"ב, וב-1975 הדפיס את Zone of the
Interior. הפרסום בבריטניה הופסק ע"י איומו של לאינג בתביעת דיבה. הסאגה
של סיגאל צריכה היתה להיות המסמר האחרון בארון הקבורה של אגדת לאינג
כפסיכיאטר המתנגד לפרקטיקה של כפייה פסיכיאטרית.
לו היה ספרו של סיגאל מודפס באנגליה ב-1976, היה לאינג נחשף, ואולי נענש
כפושע (על תקיפה וחבלה), קינגסלי הול היה אולי נסגר (כבית חולים ללא
רשיון) והאגדה של לאינג כ"מושיע הסכיזופרנים" היתה מסתיימת באיבה. שקספיר
צדק: "הרוע שאנשים יוצרים מאריך חיים אחריהם".
סופו של קינגסלי הול
הכאוס שהיה קינגסלי הול נמשך פחות מחמש שנים. תושביו עזבו את המקום "זנוח
ובלתי ניתן לשימוש". לרוע המזל, המינוח האימבצלי "אנטי פסיכיאטריה" שרד,
אף כי, אירונית, קופר ולאינג ידעו היטב שהוא היה מוליך שולל ונכלולי.
בראיון לקראת סוף חייו לאינג נזכר שאמר לקופר "'דיוויד, זהו אסון מזויין
לקדם את המינוח הזה''. אך היה לו צד שטני שחשב שזה מגיע להם ויבלבל אותם.
אז בוא פשוט נדפוק אותם איתו".
כתוצאה מההתבטאות-בסיסמאות האינטרסנטית של האנטי פסיכיאטרים, כיום
פסיכיאטרים יכולים לעשות מה שאיש מחברי מקצועות הרפואה אינו יכול לעשות:
הם יכולים לבטל את הביקורת על כל היבט של הפרקטיקה הפסיכיאטרית המקובלת
ע"י תיוגה כ"אנטי פסיכיאטרית". המיילד המסרב לבצע הפלה לפי דרישה אינו
מוכתם בסטיגמה של "אנטי-מיילד". המנתח המסרב לניתוח טראנס-סקסואלי אינו
מזולזל כ"אנטי מנתח". אך הפסיכיאטר המסרב לכפייה ויצירת תירוצים נקרא
"אנטי פסיכיאטרי". התוצאה היא שכל רופא - מלבד הפסיכיאטר - חופשי לבחור
שלא לבצע פרוצדורות מסוימות הפוגעות בעקרונותיו המוסריים או פרוצדורות
שהוא פשוט מבכר שלא לבצען.
מדוע מהפסיכיאטר נשללת דה-פאקטו חירות זו? מכיוון שהפסיכיאטריה היא מקצוע
פאראדיגמטי [-דוגמטי] - כפיית חולים הנחשבים כמסוכנים לעצמם או לאחרים,
הקרוייה "אשפוז כפוי" -היא ה"סטנדרט הטיפולי" הרפואי-חוקי. סטיה מסטנדרט
זה מזמינה תביעת רשלנות פושעת וחושפת את הפסיכיאטר ה"סוטה" לאיבוד הרשיון
הרפואי שלו.
פורסם ב: Anti-Coercion
Is Not Anti-Psychiatry, The Freeman, 58: 26-27 (May), 2008
סאס על המדינה הטיפולית- עולה של אחריות
סאס מסביר
כיצד בעזרת הברית פסיכיאטריה-מדינה מחליפה המדינה את הכנסיה כפוטרת האדם
מאחריותו למעשיו
25.12.2008 החיים הם סדרה אינסופית של בחירות ומכאן
"בעיות קיום". מבחירות יומיומיות – מה לאכול לארוחת בוקר – אנו מתעלמים
בשל הטריוויאליות שלהן. בחירות יוצאות דופן – האם להרוג עצמנו (או גרוע
מכך) – אנו פוטרים כתסמינים של מחלות נפש. מקצוע הפסיכיאטריה מתבסס
על, ומשרת את, הרצון האנושי הקיים בכל מקום להימנע, לפסוח ולהכחיש את עצם
האפשרות של בחירות שמוסריותן "לא תעלה על הדעת". אנו משתמשים ברטוריקה של
הפסיכיאטריה כדי להפוך בחירות כאלו לבעיות רפואיות-טכניות ובכך "לפתור"
אותן ב"טיפולים רפואיים" הולמים. זו הסיבה מדוע רמאות והתחמקות מלומר את
האמת מהותיות לעקרונות הפסיכיאטריה, והונאה וכוח מהותיים לשיטות הפעולה
שלה.
כבני האדם אנו חיות המבצעות-בחירה. החופש לבחור הוא ברכה וגם קללה. בהתחשב
בגיל, אופי, מידע, והאלטרנטיבות, חלק מבני האדם חווים את האפשרות לבחור
כממריצה ואחרים כמענה. מסורתית היתה זו אחת מהפונקציות של הדת לגאול בני
אדם מנטל הבחירה. כיום הפסיכיאטריה והמדינה-המטפלת מבצעות מטלה זו.
סאס
משווה בין הדוגמה של האפיפיורות שאינה יכולה לטעות (-infallibility)
לדוגמה הפסיכיאטרית
למטה לורד
אקטון (1834-1902) שבהתייחסותו לדוגמה האפיפיורית טבע את האמרה
"כוח נוטה להשחית וכוח מוחלט משחית לחלוטין".
קרל יאספרס (1883-1969 Karl Jaspers) – הפסיכיאטר הגרמני הגדול של המאה
ה-20 שהפך לפילוסוף – הבין זאת. אך הוא זיהה רק חלק אחד של הדרמה, זה של
הפציינט: "בהכללה, אנו יכולים לומר שאנשים אלו ["ניורוטים"] נחושים בדעתם
שאירועים שלהם הם אחראים ואשר בהם הם באופן מובן מעורבים יתפסו כהתרחשויות
גרידא, שעליהם אין הם כלל אחראים." פסיכיאטרים היו, ועדיין, שמחים למלא
תפקיד זה, בהעניקם גושפנקא של אמת להגדרתו העצמית הכוזבת של האדם כחולה
נפש – אובייקט רפואי, לא שחקן מוסרי. לורד אקטון ישנו
תקדים דתי חשוב להצהרה אוטרטיבית של כזב כאמת. ב-1870, תחת הנהגתו של
האפיפיור האגדי פיוס התשיעי -Pio Nono, שכיהן במשך הזמן הרב ביותר והיה
אחד האפיפיורים היותר צבעוניים בהיסטוריה- הכריז הוואתיקן על הדוגמה של
האפיפיורות שאינה יכולה לטעות (-infallibility). דבר זה היה לצנינים עבור
לורד אקטון (1834-1902), הקתולי החילוני הנכבד ביותר באירופה של זמנו.
מנוכר מהכנסיה, אקטון לא עזב אותה; ו, כנראה משום שמעולם לא מילא תפקיד
בה, הוא לא נודה ממנה. היה זה בהקשר לקונפליקט מוסרי זה שב-1887, במכתב
לבישוף מאנדל קרייטון (Creighton), ניסח אקטון את התבטאותו המפורסמת ביותר:
"אינני
יכול לקבל את העקרון שלך שעלינו לשפוט אפיפיור ומלך שלא ככל האדם, עם הנחה
מקדימה חיובית שהם לא ביצעו כל רע. אם ישנה איזושהי הנחה מקדימה הרי היא
הפוכה לכך כנגד בעלי הכוח, והיא גוברת ככל שהכוח גובר. כוח נוטה להשחית
וכוח מוחלט משחית לחלוטין."
רוב האנשים המצטטים את אמרתו המפורסת של לורד אקטון אינם מודעים לכך שהיא
מתייחסת לכוח האפיפיורי ונאמרה בידי קתולי אדוק. ב-1882 אקטון, שכעת היה
מרוחק ממורו הגדול וחברו במשך חייו, הכומר יוהן איגנאץ פון דולינגר
(Döllinger) שנודה מהכנסייה בשל התנגדותו לדוקטרינת האי-יכולת-לטעות, כתב
לו:
"הגעתי, באטיות ובניגוד לרצוני למסקנה שהם [חשובי הכנסייה] רמאים. ומצאתי
סיבה מיוחדת לרמאותם בתשוקה לשמור על הקרדיט של אוטריטה בכנסיה...כשהבנתי
את ההיסטוריה במקורה, ביחוד ממקורות לא מודפסים, הסיבה לכל זה נעשתה
מובנת. היתה קנוניה לשקר...כדי שאנשים יאמינו לאפיפיור הוחלט לגרום להם
להאמין שחטא הוא מידה טובה וכזב אמת".
אקטון התייחס לאי-אפשרות-האפיפיור-לטעות כהוכחה ליהירות ולכוח
שלא-נתן-לסבול-אותן של דת. אני מתייחס לאי-אפשרות-הפסיכיאטריה-לטעות
-האבחנות הפסיכיאטריות המגובות בידי חוקי חולי הנפש שאינן נתנות להפרכה או
להכחשה- כהוכחה ליהירות ולכוח שלא-נתן-לסבול-אותן של הפסיכיאטריה.
אקטון חשב ש"הוא עד לנצחון הטעות בהיסטוריה". אכן, כזה היה. כיום אנו עדים
לנצחון – דומה, אך מאיים הרבה יותר- של טעות ברפואה-פסיכיאטריה. בנוסף
לשכנוע הציבור והממשל שבעיות אנוש הן מחלות רפואיות, הפסיכיאטרים הצליחו
הן לבטל את הקונצפט של נטילת אחריות, אשמה, וחפות, והן להחליף ענישה
בסטיגמטה, שאינה-נתנת-להפרכה ולהסרה, של ה"אבחנות" וה"טיפולים"
הפסיכיאטריים. "פסיכיאטריה מודרנית", כתבתי ב-1970, "יוצרת דהומניזציה של
אדם ע"י שלילת...קיום, או אף האפשרות, של אחריות אישית, המרכזי לקונצפט של
האדם כיצור מוסרי." היא מגשימה רוע מוחלט זה בהתייחסה לאחריות, כדברי
אמברוז בירס, כ"נטל-נתן-להסרה שבמהירות מוטל על כתפי האלוהים, הגורל, המזל
או השכן." בימינו, אין זה רק נהוג אלא, במקרים שבאמת חשובים, אף חובה
להטיל אחריות על כתפי מחלת נפש ("הוא נשבר", "היתה לו התמוטטות", "נאבק
בשדים שלו", "היה מסומם", "הפסיק לקחת תרופות" וכו').
בימיו של אקטון ההפרדה בין הכנסיה למדינה היתה נוהג פוליטי מבוסס במדינות
רבות. ולכן כשלייה המוסריים של הכנסיה והכוחות אותם היא
תבעה-לעצמה-שלא-כדין השפיעו רק על אלו שבחרו לנהות אחריה. מצבנו אנו חמור
יותר. אנו חיים בזמנים בהם הברית של רפואה-פסיכיאטריה והמדינה היא מובן
מאליו – נתפסת כעובדה חברתית שאינה נתנת לשינוי וכטובה מוסרית וחברתית
שאין לפקפק בה. כולם, ללא התחשבות בבחירה האישית, מושפעים באופן ישיר או
עקיף ע"י הכוחות של המדינה-המטפלת. פסיכיאטריה
והמדינה בהתחשב
בכוחו הפוליטי-חוקי המוגבל, לא יכול היה הוואתיקן לנסות לטהר את העולם
ממבקריו, שלא לדבר על הפחדתם עד להפיכתם לתומכיו בחשאי. בניגוד לכך,
בימינו הברית של פסיכיאטריה והמדינה איפשרה לפארמאקרטיה לעשות בדיוק זאת.
מבקריה כביכול – המכנים עצמם "אנטי – פסיכיאטרים", "פסיכיאטרים
ביקורתיים", "פסיכיאטרים אתים", ועוד – מתנגדים ל"אבחנה" או "טיפול"
פסיכיאטרי זה או אחר, ולעתים רחוקות אף לכפיה פסיכיאטרית. אך כולם תומכים
בתפיסה שאסור להתייחס להתנהגות רעה של יחידים הנגועים ב/סובלים מ, כביכול,
מחלות נפש באותם קני מידה כלהתנהגות רעה של יחידים שאינם מוגדרים כך: הם
נרתעים מהגנה על אתיקה המבוססת על אחריות אישית לפעולות ציבוריות (-בניגוד
לפעולות פרטיות הנקראות "מחשבות") ועל זכותו הלא-נתנת-לחלוקה של כל אדם
לחייו/ה ולמותו/ה, כדי שלא ליצור רושם של לא רחמניים ו, רחמנא ליצלן, לא
מדעיים או לא ליברליים (-במובן המודרני המדיני של "ליברל"). כך הם תומכים
– במפורש או בהסכמה שבשתיקה – במלחמתה של הפסיכיאטריה נגד האחריות,
המסומלת במלחמה על תרופות/סמים, מחלות נפש, והתאבדות ובידי הגנת האי שפיות.
"האמת" אמר תומאס ג''פרסון, "תסתדר היטב אם יניחו לה לעצמה. לעיתים רחוקות
היא הסתייעה בכוחם של אנשים גדולים אשר להם היא אינה ידועה ועבורם בדרך
כלל אינה רצויה. אין לה צורך בכוח להשגת כניסה למוחות בני האדם... זו
הטעות בלבד שזקוקה לתמיכת הממשל". ג''פרסון צדק ביישמו עקרון זה על הדת:
אל למדינות מודרניות (וברוב המקרים הן אינן) להעניק מכוח הכפיה שלהן
לתמיכת השקרים הקלריקליים של הכהנים. גם אל להן להעניק מכוח הכפיה שלהן
לתמיכת השקרים הקליניים של הפסיכיאטרים. ככל שהן עושות כך, אל לאנשים
רציניים להתייחס ברצינות לפסיכיאטריה – חוץ מאשר כאיום על התבונה, האחריות
והחירות.
פורסם ב: The Therapeutic State ~ The
Burden of Responsibility, The
Freeman, Vol.58 No.10 December 2008
כפיה
פסיכיאטרית תום סאס מגיב למאמר"הנוכל
להצדיק ביטול אמצעי כפיה בפסיכיאטריה?"
השאלה "הנוכל להצדיק ביטול אמצעי כפיה בפסיכיאטריה?" מדגישה את חשיבות מתן
תשומת לב להנחותינו המוקדמות המוסריות והפוליטיות ומשרטטת את ערכה החברתי
ורשעותה המוסרית של הפסיכיאטריה כשיטת שליטה חברתית. עצם השאלה טומנת
בחובה את ההנחה כי ביטול השלילות הפסיכיאטריות של החירות צריכה להיות
מוצדקת אך המשכיות הטלת שלילות שכאלו בשמן של מחלות נפש אינה זקוקה
להצדקה.
הפסיכיאטריה מוצגת לציבור כתחום התמחות רפואי "ככל השאר". זהו שקר. רופאים
אינם כותבים מאמרים בהם הם שואלים "האם אנו יכולים להצדיק ביטול אמצעי
כפיה בנפרולוגיה או אופטלמולוגיה?"
לשאול "האם אנו יכולים להצדיק המשך השימוש באמצעי כפייה בפסיכיאטריה"
כמוהו כלשאול "האם אנו יכולים להצדיק עינויים כשיטת חקירה משפטית?". השאלה
מעמידה לדין את השואל.
"חירות" הצהיר בנז'מין פרנקלין, "אינה מתנה המוענקת לנו ע"י אנשים אחרים,
אלא זכות השייכת לנו לפי חוקי האלוהים והטבע". לבטח, חירות אינה מתנה
המוענקת לנו ע"י פסיכיאטרים שחצניים ונבערים המצפים להצדיק את שלילתה ע"י
"ניסויים קליניים מבוקרים".
פורסם ב- 5.1.2009 בג'ורנל לאתיקה רפואית J Med Ethics 2009; 35: 69-73
תומאס
סאס כפסיכיאטר
אנו מרבים לצטט את סאס כהוגה דעות פורץ דרך בעל חזון ובקורת
מדעית/חברתית/פוליטית. אך סאס הוא כמובן פסיכיאטר העוסק במקצועו מאז שנות
ה-40. בראיון שערך איתו הפסיכולוג הקליני ריאן האווס לבלוג
של כתב העת psychologytoday. סאס התייחס לעבודתו במשך 50 שנה
כפסיכיאטר.
מצאנו שיש טעם להציג את עמדותיו בחלק מ-2 תשובותיו בנושא זה גם מתוך רצון
לחנך וללמד – אחרי הכל גם פסיכיאטרים יכולים (עקרונית) ללמוד ולשנות
דרכיהם... 1.כיצד תגיב
ללקוח חדש השואל: "על מה עלי לדבר?" פרשתי
מכמעט 50 שנות פרקטיקה פרטית, שהיתה מוגבלת ללקוחות בוגרים בהסכמה,
והתבססה על העקרונות הבאים:
- אין דבר כזה כמחלת נפש, מכאן שאין דבר כזה
כפסיכותרפיה.
- "פסיכותרפיה" הנה שיחה פרטית תחת חסיון שאין לה
דבר עם מחלה, רפואה, או החלמה.
- אסור לתרפיסט להשתתף ישירות ב"חיים האמיתיים" של
הלקוח: אסור לו להשתמש בכוחו לכפות על/ להצדיק את הלקוח או להתערב בחיי
הלקוח בשל איזושהי סיבה.
- התרפיסט חייב לשמור בחסיון מוחלט את דברי הלקוח
והלקוח חייב לשלם לתרפיסט על השירות שניתן לו.
- הלקוח
חייב להיות מושכל לחלוטין בכך שאלו הם אמונותי והתנאים להתחלת הפרקטיקה
שלי של "דיאלוג תרפוייטי"... 5.מהו החלק
הקשה ביותר בלהיות תרפיסט? פסיכותרפיה
אינדיווידואלית – דהיינו, לפתח שיחה ויחסי אנוש מאורגנים עם אדם מוטרד
בבעיות – דורשת שלתרפיסט יהיה המזג ההולם ופילוסופית החיים לעבודה זו. בכך
אני מתכוון שהתרפיסט צריך להיות סבלן, צנוע, ומאזין בעל תפיסה, ולא דברן
ונותן-עצות. בנוסף עליו לא לרצות "לשחק רופא", לחפש יצירת "ריפויים"
דרמטיים, להמיר לקוחות לאמונותיו או ערכיו, להציל אנשים משיגיונותיהם או
תשוקותיהם, ולהיות מסוגל להתנגד לפיתוי לנצל את תלות הפציינטים שלו בו לשם
רווחתו הפיננסית או הגדלת ערכו העצמי. אולי החשוב
מכל, התרפיסט חייב להבין ולהעריך כי הסיטואציה התרפויטית חייבת להיות יחסי
אנוש חוזיים, דבר שהוא אבן בניה לשחרור-העצמי של הלקוח...
גם אם התנאים המקדימים ממולאים, תפקיד התרפיסט יכול שלא יהיה קל או מעורר
קנאה, כיוון שהוא עשוי להיות נדרש לפאסיביות נוכח התנהגות ההרס-העצמי של
הלקוח ובחירת הלקוח לדבוק באסטרטגיות החיים המגבילות-עצמן המוכרות לו ולא
להסתכן בכניסה למסלול החירות.
לרוע המזל, הפסיכיאטריה המודרנית הכריזה מלחמה על
ערכי היסוד המוסריים והפוליטיים של יחסים המבוססים על חוזה מאשר על יחסים
המבוססים על סטאטוס או שליטה-כניעה. ב-2003 הכריזה מארסיה
גוין, מי שהיתה אז נשיאת התאחדות הפסיכיאטרים האמריקנית: "אנו יכולים
ליצור חוזים עם בנאים או סוחרי מכוניות, אך לא עם פציינטים".
תרפיסטים רבים דוחים יצירת יחסים חוזיים עם הקליינטים; במקום זאת הם
מתייחסים אליהם בפטרוניות ו"מגינים" עליהם ומצדיקים זאת בסיסמאות
ביו-אתיות המחניפות לעצמם, כגון "מיטיב-beneficence",
"לא-מזיק-non-maleficence" ו"הוגנות-fairness".
לסיכום, "יצירת פסיכותרפיה (חוזית)" אינה קשה באופן יוצא דופן ואינה קלה
מאוד. ברור שאין זה "רק דיבור" (כמו ב"תרפיית דיבור"); גם אין זה, כפי
שהדגשתי בהתחלה, "תרפיה" (במובן של משהו שאדם אחד עושה או נותן לאדם
אחר).
פורסם ב-29.1.2009 כ-Seven Questions for Thomas Szasz
סאס על ספק באי שפיות האדם
סאס מתייחס
לדמותה של אנג'לינה ג'ולי בסרטו של קלינט איסטווד 'ההחלפה' כדי לתאר עד
כמה קלה הכליאה הפסיכאטרית בארה"ב
10.2.2009 ההחלפה
(changeling) סרטו הנוכחי
של קלינט איסטווד, "חושף את הפרברסיה שבשיטה בה למעשה בלתי אפשרי לאדם
להוכיח את שפיותו", כותבת ג'ו אן סקוזן
ב-Liberty, Jan.-Feb. 2009. הצהרה זו מפספסת לחלוטין מ/או מתעלמת מהנקודה בנוגע לבעיותיות שהכליאה
הפסיכיאטרית מציבה להרבה ליברטריאנים.
לשם התחלה, המונח "אי-שפיות" מתייחס לשיפוט, לא לתופעה או מחלה או עובדה.
לדמותה של אנג'לינה ג'ולי ב"ההחלפה" אין כל בעיה להוכיח לרופא השיניים והמורה של בנה שהנער
המתחזה להיות בנה איננו למעשה בנה. היא מתקשה להוכיח זאת למשטרה ולמערכת הפסיכיאטרית. מדוע?
משום שהן מושחתות והרסניות, לכל אחת מהן אג'נדה משל עצמה. האג'נדה של המשטרה היא ביום תרגיל פרסום שיחזק את
תדמיתה המוכתמת. האג'נדה של הפסיכיאטריה היא לשכנע את העולם ואת עצמה שהשקר כי אי-שפיות הנה מחלה הנתנת
לאבחון בצורה אובייקטיבית "ככל האחרות" הוא אמת.
למעלה אנג'לינה
ג'ולי ב"ההחלפה". כשהיא מגישה תלונה למשטרה ומתחננת לפניהם
להמשיך בחיפוש אחר בנה החטוף, מפקד המשטרה
מאשפז אותה.
למטה דירדי
מקלוסקי (Deirdre McCloskey) היסטוריונית של כלכלה,
מחברת "מעבר: זכרונות" CROSSING A Memoir 1999 תיאור אוטוביוגרפי של
מסעה מדונלד לדירדי מקלוסקי המתאר את תקיפתה הפסיכיאטרית משום ש"סבלה" מהמחלה המאיימת הנקראת
"טרנססקסואליזם".
כאשר
פסיכיאטרים מגדירים ("מאבחנים") אדם לא רצוי כ"חולה נפש" או "לא שפוי", הם
אינם מתארים או מזהים מחלה, הם עושים ד-לגיטימציה לאדם או להתנהגות – בעבר
הומוסקסואליות, כיום שימוש בסמים. יחד עם זאת, תרבותנו וחוקינו נותנים תוקף לפסיכיאטרים כרופאים אמיתיים
ומגדירים את ה"מצבים" שהם קוראים להם "מחלות נפש" כמחלות כמו סרטן או סכרת. בו זמנית, פסיכיאטרים ממשיכים לכלוא
אנשים "חולי נפש" ובידם הכוח לחייב "פציינטים" להיכנע לפלישות לא רצויות לגופם עם כימיקלים רעילים וזעזועי מוח
הנגרמים ע"י חשמל.
כיצד ידידי החירות מטפלים בקונפליקט בין עקרונות ליברטריאנים בסיסיים
והשיטות הפסיכיאטריות הקיימות? זו השאלה ששאלתי ועניתי בספרי "אמונה
בחופש: עקרונות ליברטריאנים ופרקטיקות פסיכיאטריות" (2004). הקו
המייחד את הפילוסופיה
הליברטריאנית של החופש הוא האמונה שבעלות-עצמית (self-ownership) היא זכות
בסיס וייזום אלימות הוא עוול
מהותי. בניגוד לכך, הפרקטיקה הפסיכיאטרית מבוססת על האמונה שבעלות עצמית –
המגולמת במעשה ההתאבדות – היא
עוול רפואי וכי לייזום אלימות כנגד אנשים המכונים "חולי נפש" יש צידוק
רפואי.
האם ריפוי עצמי בתרופות ומוות לפי ההחלטת האדם הם תרגילים צודקים של בעלות
עצמית, או גילויי של מחלות נפש הדורשות
שלילת חירות. האם שלילת חירות תחת השגחה פסיכיאטרית היא מעצר
מונע מגעיל או שמא מדובר באשפוז מיטיב מוצדק רפואית? האם סימום פסיכיאטרי כפוי צריך להתפס
כתקיפה וחבלה או טיפול רפואי?
שאלות אלו מכוונות לדילמות אנושיות עדינות, מביכות ולא נוחות, מהן רוב
האנשים מעדיפים להתעלם. אמנם "אמונה בחופש" קיבל תמיכות נלהבות קודם להדפסתו ממספר חוקרים
ליברטריאנים ידועים , אך לא Liberty ולא Reason סקרו אותו.
סקוזן מתארת את כליאתה הפסיכיאטרית של דמותה של ג''''''''ולי כך: "כאשר
היא מגישה תלונה למשטרה ומתחננת לפניהם להמשיך בחיפוש [אחר בנה החטוף], מפקד המשטרה מאשפז אותה".
סקוזן מבינה כי יש כאן בעיה המזדקרת לעיננו אך בו זמנית אנו איננו רוצים להביט בה: זהו נושא
מבעית, נושא שלא נעלם: בהרבה מדינות בארה"ב קיים המקביל לחוק בייקר
[Baker Act]
של
פלורידה שבו אדם יכול להיות מאושפז במשך 30 יום במוסד לחולי נפש ללא
שחרור, אם פסיכולוג [כך, לא פסיכיאטר]
חושב שהאדם מסוכן לעצמו או לזולתו (וכאשר הפסיכולוג מועסק ע"י המשטרה, די
קל לשער האם העצור ייחשב כך.
בתי שלי היתה קרובה בצורה מסוכנת להיות מאושפזת תחת חוק זה בהיותה בגיל
17, כך שאני יודע כמה מהר זה יכול להתרחש.)
יחד עם זאת סקוזן חומקת מטיפול רציני מוסרי בשימוש השגרתי בכפיה (ובתירוץ)
הפסיכיאטריים בארה"ב. היא אינה לבדה. דירדי מק''לוסקי [Deirdre McCloskey]
– הפרופסורית מאוניברסיטת ארזמוס ברוטרדם – היא היסטוריונית של כלכלה בעלת
שם עולמי, מורה וסופרת. בנוסף למספר עבודות
על כלכלה, היא המחברת של "מעבר: זכרונות" [CROSSING A
Memoir] (1999) תיאור אוטוביוגרפי של מסעה מדונלד לדירדי מקלוסקי. מה
שהופך את זכרונות מקלוסקי לבעלי עניין יחודי וחשיבות הוא שהיא, לידיעתי, הליבטריאנית הידועה
היחידה שעברה תקיפה פסיכיאטרית: היא "אושפזה" –פעמיים- משום ש"סבלה" מהמחלה המאיימת הנקראת
"טרנססקסואליזם". אלמלא מעמדה המקצועי והחברתי היא יכולה היתה עדיין להירקב במוסד הפסיכיאטרי הממשלתי של
אילינוי. וגם היא, ללא ספק בתבונה, בחרה שלא להתעסק עם המפלצת הפסיכיאטרית. בביקורת
על "מעבר" בניו יורק טיימס, מייחסת המשוררת והסופרת מקסין קומין את
סבלה של מקלוסקי בחלקו לטעויות הנעשות
בידי פסיכיאטרים מסכנים:
"אחותו ואחד מעמיתייה האקדמיים מלאו תפקיד אפל בנסיונות להניע אותו
מרצונו. הם קשרו קשר לאשפז אותו כלא כשיר מנטלית – לא כשיר לחתום על מסמכים לביצוע הליכים ניתוחיים
מבחירה... פעמיים במהלך מסעו הנחוש לנשיות, הם הצליחו לכלוא אותו -כבול בידיו, נעול במקום
בו לא יוכל לסכן עצמו, בתחילה במחלקה הפסיכיאטרית של בית החולים של אוניברסיטת איווה ומאוחר יותר בבית החולים
של אוניברסיטת שיקגו– כדי שיאובחן בידי פסיכיאטרים שידיעתם על מצבו היתה פחות ממזערית. הפסיכיאטרים שהיה לו
חוסר המזל לפגוש נראו כפועלים עדיין ברמה של לפני שנות ה-60''."
האמת היא שהפסיכיאטרים שמקלוסקי פגש היה בין המובילים של המקצוע.
הפסיכיאטרים של מקלוסקי באיווה היו ריימונד קרואו, פרופסור לפסיכיאטריה, מומחה בגנטיקה וניורוביולוגיה
התפתחותית, "חוקר מנוסה וממומן היטב"; ורוברט רובינסון, פרופסור ויו"ר מחלקת הפסיכיאטריה, חוקר
ידוע בניורופסיכיאטריה, והיו"ר הקודם של ועדת ביקורת מדע ניורולוגי במכון הלאומי לבריאות הנפש. הפסיכיאטר של מקלוסקי
בשיקגו היה פרד אובסייב, חבר באגודה האמריקנית הפסיכואנליטית, פרופסור עמית בפסיכיאטריה קלינית
באוניברסיטה של שיקגו ומנהל מחלקת האשפוז הפסיכיאטרי בה. לא ניתן לבטל
אנשים אלו כפי שעשתה קומין.
העובדה שהיא מניחה שהרופאים שהתעללו במקלוסקי היו פסיכיאטרים שוכני מערות
המשבשים את עבודתם מדברת בעד
עצמה.
כשהיא מגלה את אי יכולתה לראות מעבר לרטוריקה הפסיכיאטרית את העבדות
הפסיכיאטרית אותה היא מסתירה, קומין מעירה: "משני מין [Gender crossers] עדיין מחכים שההפרעה של
זהות מינית תוסר מרשימת מחלות הנפש". לאחר התנסותם עם מערכת בריאות הנפש, הייתי מצפה שלפחות כמה ממשני
המין יבוזו לאבחנות פסיכיאטריות ושלא יתחשבו אלו התנהגויות לא מקובלות מגדירים הפסיכיאטרים כמחלות.
במהלך חיי, הסירו פסיכיאטרים ''אוננות'', ''מציצה'', '''ליקוק הפות' ו''הומוסקסואליות'' מרשימת מחלות הנפש, אך
עדיין הצליחו להכפיל פי שלוש וארבע את מספר ההפרעות הרשומות במדריך האגודה הפסיכאטרית האמריקנית, כשהם מוסיפים
למשל, קפאיניזם [caffeinism], ניקוטיניזם [nicotinism], דיסמורפוביה [dysmorphobia] והימורים פתולוגיים.
הלגיטימציה של הפסיכיאטריה נעוצה כולה בהיותה ענף של הרפואה. אין לה כל
לגיטימציה כשיטה כביכול-תיאולוגית הפועלת בשיתוף עם המדינה לפתירתם הכפויה של קונפליקטיים
משפחתיים ובעיות חברתיות. למרבה הצער, עדיין אין בחברה המודרנית כל מרחב לגיטימי
לחשיבה ודיבור ברור על הפסיכיאטריה. גם הדגשת ההבדלים בין פרקטיקות פסיכיאטריות מרצון העוזרת לפציינטים
ופרקטיקות פסיכיאטריות בכפייה הפוגעות בהם היא כעת מוקצה.
הפרקטיקה של עבדות פסיכיאטרית נטועה עמוקות בחברתנו. גם תיאור כה מצויין
כ"מעבר" [Crossing], הנכתב בידי עדה בעלת מעמד כה חשוב כדירדי מקלוסקי, אינו יוצר כל השפעה על
התקבלותו ללא שאלה של מוסד ייחודי זה בידי ביואתיקאים, עיתונאים, סופרים, והרבה
ליברטאריאנים.
פורסם ב- Liberty, 23: 27-28 (March) 2009 כ-Questioning One’s Insanity
סאס על פסיכיאטריה: חרפת הרפואה
סאס מתאר
כיצד כל טקטיקה או פרקטיקה פסיכיאטרית חדשה המתויגת כ"התקדמות" היא צעד
להפיכת הכזב והברוטליות הפסיכיאטרית חוקיות יותר ומקשות יותר על הקורבן
להתנגד להן
27.2.2009 [נראה שסרטו של
קלינט איסטווד "ההחלפה" עורר עניין רב אצל סאס. זהו המאמר השני בו הוא
משתמש בסרט כנקודת מוצא למאמר]
הפרקטיקה הרפואית נסמכת על שיתוף פעולה והנחת היסוד האתית-משפטית כי טיפול
מוצדק ע"י הסכמת הפציינט, לא מחלתו. בניגוד לכך, הפרקטיקה הפסיכיאטרית
נשענת על כפיה והנחת היסוד האתית-משפטית כי טיפול מוצדק ע"י מחלת הנפש
המיוחסת לפציינט וחייב להיות "מסופק" ללא התחשבות האם הפציינט מסכים או
לא. כיצד רופאים, אנשי אתיקה של הרפואה והמערכת מהמשפטית מיישבים את השימוש
למעלה אליזבט
פארסונס וור
(1816-1897). כשהחלה לפקפק באמונות הדתיות
והתומכות–בעבדות של בעלה וביטאה דעות המנוגדות לשלו החליט שאינה שפויה
ואשפז אותה לשלוש שנים. ב-1863, בעיקר הודות ללחץ של ילדיה שבקשו לשחררה,
הרופאים הכריזו עליה כבלתי נתנת לריפוי ושחררו אותה. ייסדה חברה [-ארגון]
המתנגדת לבתי משוגעים, ופירסמה מספר ספרים נגד הכפייה הפסיכיאטרית.
למטה ריי
סנדפורד,סאס מבקר את הסאבטקסט של הסרט ''ההחלפה'' שהוא תעמולה
פסיכיאטרית סובטילית המבקשת לגרום לאנשים להאמין שהם צופים בעבר של "שימוש
לרעה בפסיכיאטריה", וכותב: למדתי מאתר
ה"אנטיפסיכיאטריה" שאדם בשם ריי סאנדפורד נתון להחלטת טיפול מרפאתי
כפוי במכות חשמל שהוצאה ע"י בית משפט...וזה נמשך חודשים."
השגרתי בהתערבויות פסיכיאטריות בכפיה עם חוק הבסיס המוסרי של הרפואה, "Primum non nocere", משפט לטיני
שמשמעותו "ראשית אל תעשה רע"?. התשובה היא: ע"י מדיקליזציה של קונפליקט
כמחלה, וכפיה כטיפול. קרל ורניקא
Carl Wernicke) 1848-1905) אחד
ממיסדי הניורופתולוגיה המודרנית, העיר, "הטיפול הרפואי של חולי (נפש)
מתחיל בהסגת גבול של חירותם האישית". כיום, זוהי כפירה פסיכיאטרית לציין,
ובוודאי שלהדגיש, שפסיכיאטריה-ככפיה היא זרוע של מערך הענישה של המדינה.
השמיטו את אפשרות הכפיה והכוח של חוקי בריאות הנפש, ופסיכיאטריה כפי שאנו
מכירים אותה תיעלם.
מראשיתה בערך לפני 300 שנה, הפונקציה הבסיסית של הפסיכיאטריה היתה ריסון
והענשת יחידים בעייתים שהוצדקה כאשפוז וטיפול רפואי. במשך 2 מאות, כל
הפסיכיאטריה היתה פסיכיאטריה בכפיה. מעט לפני 100 שנה יחידים החלו לפנות
לעזרה פסיכיאטרית לבעיותיהם. כתוצאה מכך, הפסיכיאטר הפך להיות סוכן כפול
במשרה מלאה והפסיכיאטריה מלכודת. הסרט ''ההחלפה'' – נכתב בידי מייקל
סטראצינסקי ובוים בידי קלינט איסטווד – הוא דוגמא כרגע.
הסיפור, ממוקם בלוס אנג'לס ב-1928, אמור להיות "סיפורה האמיתי" של אשה,
קריסטין קולינס, שבנה, וואלטר, נחטף. המשטרה מושחתת, ונעשה נסיון מועט
למצא את וואלטר. כדי לתקן את תדמיתה הפגומה, מחליטה המשטרה לביים פגישה
מחודשת בין ילד נטוש המתחזה להיות וואלטר ואמו, מגולמת בידי אנג'לינה
ג'ולי. ללא הפתעה היא מבינה שוואלטר המזויף אינו בנה. לאחר שהיא מתעמתת עם
המשטרה ורשויות העיר, היא מושמצת כאם לא ראויה, מתויגת כהוזה, ונכלאת
ב"מחלקה פסיכיאטרית", היכן שהיא נתונה לאמצעים הברוטליים של פסיכיאטרים
ואחים סאדיסטיים, וצופה בקורבנות נוספים הנענשים בטיפול במכות חשמל – 10
שנים לפני המצאתו. עד כאן בנוגע לאמת של הסיפור.
כשהוא חסר הבנה לחלוטין בנוגע לטרוריזציה הפסיכיאטרית שעוברת הדמות של
אנג'לינה ג'ולי, מבקר
הקולנוע קירק הניקאט משבח את קלינט איסטווד ש"שוב מציג בצורה מבריקה
את המאבק של האאוטסיידר כנגד מערכת של רמייה...''ההחלפה'' מטאטא את התפיסה
הרומנטית של זמן תמים יותר כדי לגלות לוס אנג'לס בסביבות 1928 השטופה
בשחיתות ושקועה בתרבות המתייחסת לנשים כיצורים היסטריים ולא אמינים כשהן
מאתגרות חוכמה גברית'''.
דמותה של ג'ולי אינה פשוט מאתגרת "חוכמה גברית". במקום זאת, פעולותיה
מבהירות אימרה הונגרית, " מסוכן לטעות אבל פאטאלי לצדוק". הפסיכיאטר כסוכן
ברוטלי של המדינה נכנס לסיפור רק לאחר שהאם מוכיחה – ע"י השגת עדות המורה
ורופא השיניים של בנה – ש"וואלטר" הוא מתחזה. פשעה הגדול של הכלואה
הפסיכיאטרית – שבשלו הפסיכיאטר אינו יכול לסלוח לה – הוא שהיא חפה מכל
עבירה ומתנגדת לשלילת חירותה. טרוריזם
שעבר מדיקליזציה כפיה
פסיכיאטריה הנה טרוריזם שעבר מדיקליזציה. אלו שכביכול נקראים מבקרי
הפסיכיאטריה – אשר לעיתים קרובות מתקשים או מסרבים להבדיל בין פסיכיאטרית
כפיה לפסיכיאטריה חוזית – אינם מסוגלים או רוצים להכיר באמת מטרידה זו.
כתוצאה מכך, ככל שדברים משתנים בפסיכיאטריה, כך הם נשארים אותו דבר, כפי
שהדוגמא הבאה שנשכחה בנוחות מדגימה:
ב-21 למאי, 1839, אליזבט
פארסונס וור (1816-1897 Elizabeth Parsons Ware Packard) נשאה לכומר
תיאופיליוס פאקארד. הזוג וששת ילדיהם התגוררו במחוז קאנאקי, אילינוי. לאחר
שנים של נישואין, גב' פאקארד החלה לפקפק באמונות הדתיות והתומכות–בעבדות
של בעלה וביטאה דעות המנוגדות לשלו. ב-1860 מר פאקארד החליט שאשתו אינה
שפויה והחל בהליכים לאשפוזה. היא גילתה את החלטתו זו ב-18 ליוני 1860,
כאשר השריף המחוזי הגיע לבית הפאקארדים כדי לעצור אותה. החוק של הזמן ההוא
קובע שאישה נשואה "ניתן להכניסה או לעצרה בבית חולים [בית המשוגעים
הממלכתי של ג'קסונוויל] לפי בקשת הבעל או האפוטרופוס...מבלי העדות לאי
השפיות הנדרשת במקרים אחרים." גב' פקארד שהתה שלוש שנים בבית המשוגעים.
ב-1863, בעיקר הודות ללחץ של ילדיה שבקשו לשחררה, הרופאים הכריזו עליה
כבלתי נתנת לריפוי ושחררו אותה. גב' פאקארד נשארה קרוב לילדיה, שמרה על
תמיכתם, ייסדה חברה המתנגדת לבתי משוגעים, ופירסמה מספר ספרים, כולל כוח
נישואין מודגם, או שלוש שנות כליאה בעבור אמונה דתית (1864) וחייהם
החבויים של האסירים, או חשיפת בית המשוגעים (1868). ההתחלה,
לא הסוף כמה מעט
שיערה גב' פאקארד שהיא חיה בתחילתה, לא בסופה, של האינקויזיציה
הפסיכיאטרית. כיום "חקירה" (inquiry)
של מוחותיהם של אחרים לא רצויים היא עסק של רמאות פסאודו מדעי הנתמך בידי
המדינה הטיפולית. מליונים של ילדי בית ספר, זקנים בבתי אבות, ועצירים בבתי
כלא נרדפים בעזרת דיאגנוזות פסיכיאטריות ונענשים בטיפולים פסיכיאטריים.
וזה לא הכל. מספר שלא ניתן למנות של אמריקנים הם כעת משוחררים בערבות (psychiatric parolees) של
הפסיכיאטריה, שדינם נגזר ע"י שופטים – המשחקים רופאים – להיות נתונים
לטיפול פסיכיאטרי ב,מה שנקרא, טיפול מרפאתי, או צפויים להיכלא ולטיפול
כפוי כמאושפזים.
הסאבטקסט של סרטים כמו ''ההחלפה' הוא תמיד תעמולה פסיכיאטרית סובטילית
המבקשת לגרום לאנשים להאמין שהם צופים בעבר של "שימוש לרעה בפסיכיאטריה".
האמת היא שכל טקטיקה או פרקטיקה פסיכיאטרית חדשה המתויגת כ"התקדמות" היא
צעד להפיכת הכזב והברוטליות הפסיכיאטרית חוקיות יותר ומקשות יותר על
הקורבן להתנגד להן.
בעודי כותב טור זה, למדתי מאתר
ה"אנטיפסיכיאטריה" שאדם בשם ריי סאנדפורד נתון להחלטת טיפול מרפאתי
כפוי במכות חשמל שהוצאה ע"י בית משפט. "מדי יום רביעי, מוקדם בבוקר, צות
פסיכיאטרי הופיע במעון המוגן של ריי הנקרא בית נצחון בקולומביה הייטס,
מינסוטה, קרוב למיניאפוליס. הצוות הפסיכיאטרי מלווה את ריי במהלך 15
המיילים לבית חולים מרסי. שם, ריי מקבל עוד מהמנה השבועית של טיפול במכות
חשמל. הכל בניגוד לרצונו. על בסיס הוראת טיפול מרפאתי כפוי. וזה נמשך
חודשים."
ככל שהטיפול הפסיכיאטרי הכפוי של בוגרים כשירים החיים בביתם הופך להיות
ה"הסטנדרט של פרקטיקה רפואית", הכשלון לספק בגידה וברוטליות אלו הופכות
להיות רשלנות רפואית. בדמוקרטיה אנשים אמורים לקבל את סוג הממשל שהם
ראויים לו. בפרמקרטיה הם מקבלים את סוג הפסיכיאטריה שהם ראויים לה
פורסם ב- The Freeman, 59: 12-13
(March), 2009 כ-Psychiatry:
The Shame of Medicine
סאס על אלן טורינג: חרפת הרפואה
סאס מתאר
25.4.2009 אלן מאת'יסון טורינג (1912-1954) היה אחד
מהגאונים האגדתיים של המאה העשרים. בנה היחיד של משפחה אנגלית מהמעמד
הבינוני, טורינג שהתחנך בקיימברידג' מילא תפקיד מכריע בפענוח צופן אניגמה
הגרמני במהלך מלחמת העולם השניה, הישג שלזכותו מצויינת הצלת בריטניה ממפלה
בימים הקודרים של 1941. בשל החשאיות שאפפה את מאמץ פריצת הקוד הבריטית,
במשך זמן רב רק מעטים מעמיתיו ופוליטיקאים רמי מעלה היו מיודעים לתרומתו
הגדולה של טורינג למדע ולמאמץ המלחמה.
טורינג היה מתמטיקאי, יוצר צפנים, ומדען חלוץ בתחום המחשב. הוא היה נאה
למראה, אתלטי, אקסצנטרי, והומוסקסואל גלוי. ב-1935, מגובה ע"י ג'ון מיינרד
קיינס, נבחר טורינג כחבר בקינגס קולג', הישג יוצא מהרגיל לאדם כה צעיר.
ב-1936 הוא פרסם מאמר שמייד הפך
לקלסי במתמטיקה ובעקבותיו זכה לקבל הזמנה מג'ון פון ניומן להמשיך את
לימודיו באוניברסיטת פרינסטון. ב-1938, לאחר שקבל תואר דוקטור במתמטיקה,
חזר טורינג לקיימברידג' ומייד עבד בבלצ'לי פארק, ה"מפעל" הבריטי המפורסם
לפענוח צופנים. בתום המלחמה, עבר טורינג למנצ'סטר היכן שהאוניברסיטה יצרה
מחלקה מיוחדת בתיאוריית המיחשוב עבורו.
למעלה אלן מאת''יסון טורינג (1912-1954).
רדיפת ההומוסקסואלים היא דוגמה להיסטוריה של הטעויות והאלימות
המונומנטליות של הפסיכיאטריה ומדיניותה של לעולם לא להודות בהן או להתנצל
בשלן. חורבנו הפסיכיאטרי של אלן טורינג, כמו של אחרים, התחיל בהריסה
עצמית פסיכיאטרית: הפושע המוקע מאמין לאשליותיו העצמיות של הפסיכיאטר בדבר
מחלות לא קיימות והטיפולים המזיקים שלהן.
ב-1951 פתח טורינג במערכת
יחסים הומוסקסואלית עם צעיר ממעמד הפועלים. ערב אחד כשחזר לביתו גילה
שנפרץ. הוא דיווח על הפשע למשטרה וציין את חשדותיו כי האשם היה מכר של
חברו העליז. הוא הודה ברומן ההומוסקסואלי שלו והואשם ב"מעשה מגונה חמור",
פשע שעונשו בזמנו היה של מקסימום 2 שנות מאסר. השופט, שהביא בחשבון את
הישגיו האינטלקטואליים ששל טורינג ואת מעמדו החברתי, דן אותו לקצין מבחן,
"בתנאי שיסכים לעבור טיפול בידי רופא מוסמך". באפריל 1952 הוא כתב לחבר,
"אני כבול לשנה וגם נאלץ לעבור את האורגנו-תרפי [organo-therapy]
במשך התקופה. זה אמור להפחית את הדחף המיני במהלכו, אבל אני אמור לחזור
להיות כהרגלי (=נורמלי) כשייסתיים. אני מקווה שהם צודקים". טורינג מעולם
לא חזר לעצמו. גופו מעשה נשי. הוא גידל שדיים.
טיפול פאטאלי
למחלה פיקטיבית
ב-8
ליוני, 1954, נמצא טורינג מת ע"י סוכן הבית שלו, תפוח אכול למחצה שפוזר
עליו ארסניק ליד מיטתו, חוקר מקרי המוות קבע שמותו הוא התאבדות. לא
ההומוסקסואליות ולא הטיפול הפסיכיאטרי שלו הוזכרו. חוקר מקרי המוות אמר:
"אני נאלץ להגיע למסקנה שמדובר במעשה מכוון. באדם מסוג זה, אתה לא יודע מה
יהיה הצעד הבא של מהלך הנפש שלו." פסק הדין היה "התאבדות בזמן שווי משקל
נפשי מופרע". גם במותו הפסיכיאטריה והמדינה הטביעו את הסטיגמה של משוגע
בטורינג. האבחנה לאחר המוות של התאבדות כמחלת נפש היא טקס הביזוי הדתי של
תקופתנו התרפוייטית, כשם ששריפתה לאחר המוות של גופת הכופר היתה טקס
הביזוי הדתי של תקופה תיאולוגית קדומה יותר.
איש מחוגו של טורינג, כולל הוא עצמו, לא היה מסוגל או מעוניין לגבור על
רוח הזמן הפסיכיאטרית: התנהגות הומו-אירוטית ומוות לפי החלטה עצמית היו
סימפטומים המוכיחים עצמם של מחלת נפש, כך נטען, הדורשים ומצדיקים טיפול
כפוי רפואי-פסיכיאטרי. הפסיכיאטר של טורינג, דר' פרנק מ. גרינבאום, דחה
בתקיפות את האבחנה של חוקר מקרי המוות, אמנם לא ע"י התעמתות עם הטענה
שהתעסקות בהתנהגות הומוסקסואלית והרג עצמי הנם הוכחות למחלות הנתנות
לריפוי בידי רופאים. "אין לי כל ספק שאלן מת בתאונה" הכריז גרינבאום.
ב-1967 בריטניה בטלה את החוק הפלילי של הומוסקסואליות. תוך לילה היא פסקה
מלהיות מחלה באנגליה אך לא בארה"ב, היכן שלמשך 6 שנים נוספות היא נשארה גם
כפשע ו"מחלה נתנת לריפוי".
הביוגרף של טורינג, אנדרו הודג''ס, ציין שטורינג לא החשיב את
ההומוסקסואליות שלו כמחלה, פשע, או מצב מביש. הוא מציע שטורינג בחר בטיפול
רפואי מאשר בתקופת כליאה קצרה משום שפחד שהרשעה פלילילת תהיה הרת גורל
לקריירה שלו. מספר רב של בני זמנו העליזים של טורינג בקיימברידג' ובלונדון
– וויטגנשטיין, קיינס, לייטון סטראצ'י, רבים מהאפוסטליאנים
והבלומסבריאניים – בתבונה שמרו מרחק מהפסיכיאטרים. הרבה אנשים מפורסמים –
גאנדי, ראסל, ונהרו – היו בבית סוהר, אמנם, והמשיכו ליצור עבודה מרשימה.
זו אינה אמת עבור אנשים הכלואים בביתי חולים לחולי נפש. לאחר שהמבזים
הפסיכיאטריים מסיימים את עבודתם, ה"פציינט" מת – אם לא באופן ביולוגי אז
חברתי.
ההרס הפסיכיאטרי מתחיל לעיתים קרובות בהריסה עצמית פסיכיאטרית, הפושע
המוקע מאמין לאשליותיו העצמיות של הפסיכיאטר בדבר מחלות לא קיימות
והטיפולים המזיקים שלהן. "האויב הגרוע ביותר של האמת והחופש בחברתנו",
הכריז הנריק איבסן (1828-1906), "הוא הרוב הלוחץ. כן, הרוב, הארור,
הליברלי הלוחץ." הבה לא נשכח שכוח המדע מוגבל לאינפורמציה
ודיס-אינפורמציה. אין לו הכוח לכפות. בניגוד לכך, הכוח לכפות הוא אבן
היסוד של הפסיאודו-מדע של הפסיכיאטריה בשיתוף הפעולה עם המדינה.
פסיכיאטרים באופן קבוע מתארים את כוחם לכפות כ"מניעת התאבדות". ההיפך
הגמור הוא ברוב המקרים הנכון.
תפקידה המקורי של הפסיכיאטריה –שהיא
בקירוב בת 300 שנה– היה פנולוגי (=העיסוק בניהול בתי סוהר ושיקום
פלילי): הפסיכיאטר הטביע סטיגמה באדם כ"משוגע", שלל את חירותו, ותקף אותו
באמצעי התערבות כימיים ופיזיים. לפני מעט יותר מ-100 שנה החלו יחידים לבקש
עזרה פסיכיאטרית לבעיותיהם. כתוצאה מכך, הרבה אנשים שבטחו ב/ומסרו עצמם
לפסיכיאטרים נלכדו במנגנון רפואת-המשוגעים המענישה, כפי שהיא מתוארת באופן
דרמטי בספרו רב-המכר של קן קייסי, 'אחד עף מעל קן הקוקייה', והסרט המבוסס
עליו. הסרט ''ההחלפה' שנעשה לא מזמן מציג מקרה אמיתי.
כך גם חורבנו הפסיכיאטרי של אלן טורינג.
פסיכיאטריה:
מלכודת, לא טיפול.
זיהויה
של הפסיכיאטריה עם החלמה רפואית ועזרה אנושית הוא כוזב עובדתית ומוליך
שולל מוסרית, מסתיר מלכודת קיומית בעלת אפשרויות אין ספור לנזק ומוות לאדם
הלכוד. באופן מוצלח יותר מאשר אי פעם בעבר, הפסיכיאטר המודרני ה"ביולוגי"
מייצג בצורה כוזבת את המקצוע שלו כמבוסס על מדע ביולגי וגילויים רפואיים,
בשעה שיותר מאי פעם הוא מבוסס על פסוודו-מדע ורמייה תרפוייטית.
רדיפת ההומוסקסואלים היא דוגמה להיסטוריה של הטעויות והאלימות
המונומנטליות של הפסיכיאטריה ומדיניותה של לעולם לא להודות בהן או להתנצל
בשלן. במקום זאת, הפסיכיאטריה המאורגנת [-בארה"ב] מגבירה את חגיגת מייסדה
רופא האליל, בנג'מין ראש (1746-1813). כך הכריז ראש, "בחרתי בשני
סימפטומים אלו [רצח וגניבה] של מחלה זו [פשע] (משום שאינם חטאים) משאר
האפקטים המורבידיים, במטרה להציל אנשים הנגועים בהם מזרוע החוק, ולהפוך
אותם לסובייקטים של ידה הרחמנית והטובה של הרפואה". למה התכוון ראש כשדיבר
על רפואה טובה ורחמנית? בעודו מבכה את "ההתלהבות היתרה לחירות שלובתה ע"י
הצלחת המלחמה" [המהפכה האמריקנית], הוא מסביר, "אם היינו צריכים לחיות
מחדש את חיינו ולהתעסק באותו עיסוק מטיב, האמצעים שלנו היו צריכים להיות
לא נימוקי הגיון אלא הקזות דם, חוקנים, דיאטה סגפנית, והכיסא המרגיע"
[-מדובר באמצעי הטיפול הכפוי של הפסיכיאטריה במאות ה-18,19]. פסיכיאטריה -
בעודה מהללת את השימוש בכפיה כריפוי - הנה החרפה של הרפואה.
פורסם
ב- The
Freeman, vol.59: no.4, p.16 (May), 2009 כ-The
Shame of Medicine: The Case of Alan Turing
סאס על אלן טורינג
2: שידור חוזר ברשימתי
ממאי 2009 סיפרתי את פרשת הרדיפה הרפואית-משפטית של אלן טורינג,
המתמטיקאי הבריטי, פורץ הקודים המפורסם ממלחמת העולם השניה. ביוני, ג'והן
גרהם-קמינג, ערך עצומה באתר "דאונינג סטריט 10" המבקשת התנצלות ממשלתית על
טיפולו לרעה של טורינג. ב-10 בספטמבר ראש הממשלה גורדון בראון פרסם
התנצלות רשמית בשם ממשלת הממלכה המאוחדת, הקובעת, בחלקה:
"מוקדם יותר השנה עמדתי עם הנשיאים סרקוזי ואובמה כדי לכבד את קורבנם של
הגיבורים שהסתערו על חופי נורמנדי לפני 65 שנה. ורק בשבוע האחרון ציינו 70
שנה שחלפו מאז הממשלה הבריטית הצהירה על נכונותה להתעמת עם הפשיזם ולהכריז
על פתיחת מלחמת עולם שניה. כך שאני מרוצה וגם גאה ש, הודות לקואליציה של
מדעני מחשב, היסטוריונים ופעילי LGBT , יש לנו אפשרות בשנה זו לחגוג תרומה
נוספת למלחמתה של בריטניה כנגד האפילה של הרודנות: זו של פורץ הקודים אלן
טורינג".
בראון לא יודע על מה הוא מדבר. לטורינג לא היה דבר במשותף עם פעילי LGBT.
בהרגישו נוח בזהותו כהומוסקסואל, הוא הרג עצמו משום ש"הטיפול" "שינה את
מיניותו" בדרכים שהוא לא ציפה להן ולא יודע לגביהן. לכנות את טורינג
"מתמטיקאי מבריק למדי" היה עוד אחד מהפשלות של בראון. טורינג, המשיך
בראון, "היה אחד מאותם יחידים שאנו יכולים להצביע עליהם שתרומתם היחודית
עזרה לשנות את מסלול המלחמה. חוב הכרת התודה שחבים לו, לכן, הופך זאת לעוד
יותר מבעית שהוא טופל בצורה כה לא אנושית". האם טורינג היה זכאי לפחות
חמלה מאוחרת לו הוא היה רק אנגלי נוסף שנלכד ברשת של החוקים
האנטי-הומוסקסואלים של ארצו?
"חוקים", הזהיר סולון, הפילוסוף האתונאי מהמאה השישית לפני הספירה, "הם
קורי העכביש אשר לוכדים כל דבר קטן הנופל לתוכם אך דברים גדולים פורצים
אותם ומשתחררים." האירוניה המיוחדת של מקרה טורינג היא שהוא לא טופל כפי
שהיה מטופל כל מפר אחר של האיסור על מין עליז: הוא הורשה לבחור בין מאסר
ו"טיפול רפואי". הוא בחר באפשרות הלא נכונה. למרות האינטליגנציה הגבוהה
שלו והיכרותו עם הפשעים הרפואיים של הרייך השלישי, נכשל טורינג בהבנה
שפושעי הרפואה מצויים בשפע בכל החברות המודרניות, ובצורה הערמומית ביותר
במה שקרוי "חברות חופשיות".
בראון אומר שטורינג "טופל בצורה לא אנושית". זו אינה בדיוק האמת. הוא יכול
היה ללכת לכלא, היכן שיכול היה לעבוד, לקבל אורחים, ולא היה עובר התעללות
בידי פסיכיאטרים, ושמשם היה יוצא ללא פגע גופני ונפשי, כפי שעשו גנדהי,
נהרו, קאסטרו, ודמויות היסטוריות חשובות רבות אחרות. טורינג עבר טיפול לא
אנושי משום שהוא, כרופאיו, כשל ביחוס תשומת לב לאזהרתו המפורסמת של ג'ורג'
ושינגטון: "ממשל אינו הגיון. הוא אינו צחות לשון. הוא כוח. כמו אש, זהו
משרת מסוכן ואדון מעורר פחד".
רופאים העובדים בשירות מנגנון אכיפת החוק הממשלתי אינם עוסקים ברפואה
תרפויטית ואינם רופאים. הם עוסקים במשלח יד אנטי-תרפויטי, הנמשל בידי
העקרון Primum nocere "ראשית עשה רע": הם יוצרי נזק רשמיים
המאפיינים את הפגיעה שהם יוצרים כעזרה. רופאים שכאלה הם פושעים, החומרה של
פשעיהם נסמכת על החוקים המיוחדים שהם עוזרים לכפות והשיטות בהם הם משתמשים.
שעיר לעזאזל תרפויטי
טורינג היה עיוור לטבעה של השיטה הפוליטית שקרבנה אותו. בראון עיוור לטבעה
של השיטה הפוליטית שבראשותה הוא מכהן והזהות היסודית בינה לבין השיטה אותה
הוא מבקר. הרבה יותר אנשים כעת נרדפים בממלכה המאוחדת (ובארה"ב) בשל
"שימוש לרעה" בסמים מאלו הנרדפים בשל "שימוש לרעה" במין. שתי רדיפות-השעיר
לעזאזל המודרניות (הכאילו דתיות) אלו לא יכלו להתרחש ללא האישור והתמיכה
של אנשי מקצוע הרפואה. אך עדיין אין זה נתפס ע"י בראון לציין את תפקיד
הרופאים בפרשת טורינג, ובודאי שלא להאשימם או לרמוז שהם, גם, חייבים
בהתנצלות לטורינג ואחרים.
פוליטיקאים גרמניים התנצלו על השואה. פוליטיקאים אמריקניים התנצלו על
העבדות ומחנות הריכוז שלאחר-פרל הרבור. פסיכיאטרים לא התנצלו על עבירותיהם
המוסדיות. האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית (או הקולג' המלכותי של
הפסיכיאטרים) אינה מתכוונת להצהיר:
"אנו מתנצלים. שגינו כשהצהרנו שהומוסקסואליות הנה מחלה וההזרקה הכפויה של
הורמונים נשיים טיפול יעיל עבורה. ביצענו עוול כאשר, במקום הצטרפות למגיני
החירות ותמיכה בביטול החקיקה האנטי-הומוסקואליות, תמכנו בהתלהבות במנגנון
הכפיה של המדינה והזננו עצמנו בשירות הפיקוח החברתי של דחויי החברה."
בהערת צד, יש לציין שהטיפול הרפואי של הומוסקוסאלים בעבר כלל הליכים כגון
עיקור בניתוח, שאיפת דו תחמוצת הפחמן (מעין חניקה בהטבעת-גז), וטיפול מכות
חשמל.
פסיכיאטרים לעולם לא יתנצלו על פשעיהם משום שהם מעולם לא הודו באחריותם
לפגיעה באנשים. לדוגמא, בשעה שנמתחת ביקורת על שלילת חירות של אנשים, הם
קובעים שלא הם שולחים חולי נפש למוסדות משוגעים – אלא השופטים עושים זאת.
"אנשי מקצוע בריאות הנפש חייבים להבין", מסביר רוברט סימון ב''פסיכיאטריה
וחוק לקליניקאים', "שלא הם המוציאים הוראות אשפוז בנוגע לחולים. הוראת
אשפוז היא החלטה שיפוטית הנעשית בידי בית המשפט או בידי ועדה לבריאות
נפש". פסיכיאטרים מכנים פושעים רגילים המכחישים אחריותם לעוולותיהם
"פסיכופטים" ואומרים שאין להם מצפון. רופאים, עורכי דין, פוליטיקאים,
והעיתונות מכנים פסיכיאטרים המכחישים אחריותם ל-300 שנות עבדות פסיכיאטרית
"רופאים מצפוניים" ומכבדים אותם כמרפאים. מציאות, לא רק היסטוריה, נכתבת
בידי המנצחים.
כל עוד פסיכיאטרים מתקבלים כמומחי רפואה שבידם הזכות לתייג בכפיה אנשים
כחולים ולאכוף עליהם את עינוים כטיפולים, הם לא יתנצלו. הודאה בכך שתיוג
הומוסקסואליות כמחלה הנה טעות תפתח תיבת פנדורה של ספקות בנוגע למעמדן
כמחלות של מחלות הנפש האופנתיות כעת.
בראון סיים בתשבוחות. "הכרה זו במעמדו של טורינג כאחד מהקורבנות הבריטיים
המפורסמים ביותר של הומופוביה היא צעד נוסף לקראת שוויון, שזמנו
הגיע כבר...אלן ואלפי הגברים העליזים האחרים שהורשעו, כמוהו, תחת חוקים
הומופוביים, זכו ליחס נוראי."
טורינג לא היה קורבן של הומופוביה. הרבה אנשים עדיין "הומופוביים" – והם
"פוביים" בצורה דומה נגד קתולים, יהודים, מוסלמים ואתיאסטים, בין השאר –
אבל אין להם כוח לשלול מהאנשים מהם הם מפחדים ושונאים את חירותם. טורינג
היה קורבן של רופאים שהצהירו שהומוסקסואלים גברים הם חולים והצהירו
שעינוים היא צורה של "טיפול רפואי" אנושי.
פורסם ב- The Freeman, vol.60: no.2, (March), 2010 כ-The
Shame of Medicine: alan turing-redux
סאס על אדווין ווקר: חרפת הרפואה
סאס מתאר
27.9.2009
ג'ימס מרדית', סטודנט כושי שנסיונו ב-1962
ללמוד באוני. מיסיסיפי נתקל בהתנגדותם של רוס בארנט, המושל הדמוקרטי של המדינה וגנרל אדווין ווקר,
גיבור מעוטר של מלחמת העולם השניה ובעל דיעות "ימניות". כדי להבטיח את כניסתו של מרדית
ולשמור על הסדר שלח הנשיא קנדי 400 מרשלים פדרלים ו-3000 חיילים לאוקספורד, מיסיסיפי.
ב-29 לספטמבר 1962 פרסם ווקר הודעה פומבית: "אני קורא למחאה לאומית כנגד
הקונספירציה בתוכנו. התאגדו לשם החופש בזעם מוצדק, מחאה ווקלית אלימה, ושתיקה מרה תחת הדגל
של מיסיסיפי בשימוש הצבא הפדרלי...".
ההפגנה בקמפוס הובילה למהומות בהן נהרגו 2 אנשים וששה מרשלים פדרליים
נפצעו. חשוב מכך, לפי הדיווח של יונייטד פרס: "במהלך הפסקה במהומות, גנרל ווקר עלה על פסל של
הקונפדרציה הדרומית בקמפוס והתחנן לפני הסטודנטים להפסיק את האלימות... בקשתו נתקבלה בקריאת
בוז אחת מסיבית".
למעלה
גנרל אדווין ווקר
מה שלא שמו אליו לב בזמנו ונשכחה כיום היא
העובדה שבשעה שהממשלה הפדרלית השתמשה בצבא כדי להבטיח את זכויותיו החוקתיות של מרדית להגנה שווה של
החוק, היא השתמשה בפסיכיאטריה כדי לשלול מווקר את זכותו החוקתית למשפט. זו היתה עוד דוגמה להנחתי משכבר
הימים שאנו מחליפים פיקוח חברתי המוצדק ע"י רעיונות גזע בפיקוח חברתי המוצדק ע"י אבחנה פסיכיאטרית.
אשמה על פי אבחנה
לאחר שנעצר על בסיס ארבע אישומים פדרליים,
הכוללים "הסתה, סיוע, והשתתפות במרד כנגד הסמכות של ארה"ב" ווקר הופיע בפני נציב של ארה"ב ונעצר עד לתשלום
ערבות של 100000$. בשעה שהוא ניסה לשלם את הערבות, שר המשפטים רוברט קנדי ציווה שווקר יוטס, במטוס של
הממשלה, לספרינגפילד, מיזורי, להיכלא במתקן כליאה רפואי של ארה"ב לשם "הסתכלות פסיכיאטרית" בחשד שאינו כשיר
נפשית לעמוד לדין. הערך על ווקר בויקיפדיה
אינו מציין זאת וגם לא את ההתעמתות שהתרחשה בין הצוות המשפטי של ווקר
לצוות הפסיכיאטרי של הממשלה.
לקורא נאמר שווקר "שילם ערבות וחזר הביתה לדאלאס, היכן ש-200 תומכים קיבלו
את פניו. לאחר שחבר מושבעים
פדרלי שהתכנס בינואר 1963 לא האשים אותו, בוטלו כתבי האישום".
כיצד זה יכול היה לקרות? האם היה זה חוקי? זה היה חוקי ובספרי "צדק
פסיכיאטרי (1965) הצגתי דיווח מפורט ומתועד של כיצד זה קרה. כאן אני רוצה להוסיף מספר פרטים אישיים שלא
דווחו קודם.
החדשות על כליאתו הפסיכיאטרית של ווקר כמעט שלא דווחו בעיתונים כשקבלתי
שיחת טלפון מרוברט מוריס, שהיה אז נשיא אוניברסיטת דאלאס, לשעבר היועץ המשפטי הראשי של תת
וועדת הסנאט לבטחון פנים. הוא הציג עצמו כאחד מעורכי הדין של ווקר, הסביר שקיבל את שמי
מוויליאם באקלי הצעיר, וביקש שאעזור לצוות לשחרר את ווקר מכליאתו הפסיכיאטרית.
טסתי לדאלאס ובילית אחר צהריים וערב ארוכים עם מוריס וצוות עורכי הדין
שלו. הם האמינו שמובן מאליו כי ווקר הנו שפוי. הם רצו שאבדוק אותו ואומר זאת בבית המשפט. לא היה זה
קל לפגוע באמונותיהם הקונבנציונאליות במחלת נפש כמחלה רפואית ובפסיכיאטריה כהתמחות רפואית.
סכמתי את העדות להשקפתי כי הפסיכיאטריה מהווה איום על חירות האזרח, בייחוד לחירותם של יחידים שמוטבעת
בהם הסטיגמה של "אנשי ימין", כפי שהודגם במקרה המפורסם של עזרא פאונד, שנכלא ל-13 שנה בשעה שהממשלה למראית
עין חיכתה ש"רופאיו" ישקמו את יכולתו לעמוד לדין. כעת משפחת קנדי והפסיכיאטרים שלהם היו בהליך של עשיית
אותו הדבר לווקר.
הזכרתי לעורכי הדין שעימות באולם בית המשפט הנוגע ל"שפיות" לא יהיה חיפוש
אחר האמת או הצדק (דבר שהם הבינו היטב), וציינתי שהם היו בצד המפסיד במאבק לזכויות אזרח (דבר
שהם ידעו היטב). האצתי בהם להימנע מדרמטיזציה לא נחוצה ולהתמקד בשחרור ווקר ממעצר פסיכיאטרי
כיעד יחיד. לבסוף, שכנעתי אותם שבבית משפט במיסיסיפי אני – בעל השם הנכרי והמבטא הנכרי – לא אהיה המומחה
הטוב ביותר עבור ווקר והנעתי אותם מתכניתם שאני אבדוק אותו ושאפתח בתחרות של "חוות דעת מומחים" באשר לאבחנות
השליליות הצפויות של המומחים הפסיכיאטרים של הממשלה. במקום זאת, הצעתי שהם "ימנו" פסיכיאטר בעל שם
מאוניברסיטת דאלאס כמומחה מטעם ההגנה – כלומר, רופא מקומי המועסק במקום ציבורי שלא יוכל להרשות לעצמו לאבחן
את ווקר בהתבסס על דעותיו "הגזעניות". (לפני מלחמת האזרחים, רופאים התומכים בעבדות בדרום אבחנו עבדים שניסו
להמלט לצפון כחולי נפש, "הסובלים מדרפטומניה". במקרה של ווקר, פסיכיאטרים התומכים באינטגרציה בצפון אבחנו
לבנים התומכים בהפרדה גזעית כחולי נפש, "הסובלים מגזענות".) למחרת בבוקר טסתי חזרה לסירקוז.
לטובת מי?
נקבע דיון לקביעת הכשירות. דר. רוברט ל.
סטבלפילד, הפסיכיאטר הראשי במרכז הרפואי סאוט'ווסט של דאלאס, היה אמור לבדוק את ווקר ולהעיד להגנתו. המומחה של
התביעה היה דר. מנפרד גוטמאכר, הקצין הרפואי הראשי במשך זמן רב של בית המשפט הגבוה בבלטימור. עורכי הדין של
ווקר לא התקשו לחשוף את גוטמאכר כרופא האליל המרושע שהיה. גוטמאכר הרבה להתייחס לווקר כאילו ווקר היה פציינט
שלו ותמך בבקשת התביעה שווקר יכלא ("יאושפז") למשך 3 חודשים, והעיד תחת שבועה שכליאה זו תהיה "לטובת מר ווקר
מנקודת ראיה רפואית".
לבסוף, המזימה הפסיכיאטרית של הממשלה נכשלה. ווקר נקבע ככשיר לעמוד לדין,
חבר מושבעים פדרלי סרב להאשים אותו,
וההאשמות נגדו בוטלו.
פחות משנתיים לאחר מכן, תפיסתי שהפסיכיאטריה המאורגנת האמריקנית נעשית
פוליטית במופגן, כשהיא פועלת לביטולם-הקיומי
ולהרס-הפסיכיאטרי של יחידים שאינם שותפים לנקודת המבט ה"מתקדמת" של הממסד
הפסיכיאטרי השמאלני, קבלה
חיזוק דרמטי. ב-1964, כשסנטור בארי גולדווטר היה המועמד הרפובליקני
לנשיאות, 1189 פסיכיאטרים הצהירו
פומבית – מבלי שיעזרו בבדיקה – שגולדווטר הנו "בלתי כשיר פסיכולוגית להיות
הנשיא של ארה"ב". רבים הציעו אבחנה
של "סכיזופרניה פרנואידית" כבסיס לשיפוט שלהם.
פסיכיאטריה היא רודנות בשירות המדינה הטיפולית, המוצדקת כמדע "מתקדם"
וטיפול רפואי "רחום". בעבר, הטלת סטיגמה והפרדה גזענית היו חיוניות למעמד השליט פוליטית
ולמדינה. כיום, הטלת סטיגמה והפרדה פסיכיאטרית הן חיוניות למעמד השליט פוליטית ולמדינה. זו
הסיבה מדוע איזושהי חשיפה של עוולות הברוטליות הפסיכיאטרית לא יסדקו את העמדה החברתית הנעלה של מערכת בריאות
הנפש כדיסציפלינה רפואית מטיבה, אתית ומדעית.
פורסם ב- The
Freeman, vol.59: no.8, (October), 2009 כ-The
Shame of Medicine: The case of
general edwin walker
סאס על אי-לגיטימיות של ה"תנ"ך הפסיכיאטרי" ה-DSM
סאס
קובע כי לפני חמישים שנה היה טעם לקבוע שמחלות נפש אינן מחלות
(-diseases). אין כל טעם לעשות זאת כיום. הדיון המקצועי לגבי מה נחשב כמחלת נפש הוחלף בקביעות
פוליטיות-שיפוטיות. המחלוקת בדבר טבען של מה שנקרא מחלות/הפרעות נפש
הוכרעה בידי מחזיקי הכוח הפוליטי.
28.11.2010
"מומחי
בריאות נפש שואלים: האם מישהו יהיה נורמלי?" זו כותרת הדיווח של רויטרס
מ-27 ליולי. "ה"מומחים" מזהירים שהגרסה החמישית של המדריך האבחוני והסטאטיסטי של הפרעות נפשיות
(DSM), המיועד להיות מודפס ב-2013, "משמעה שבקרוב איש לא יסווג כנורמלי...
אנשים רבים שבעבר נתפסו
כבריאים לחלוטין יכולים בעתיד להיות מאובחנים כחולים".
אלו אינן חדשות. לפני למעלה מ-200 שנה הזהיר יוהן וולפגנג פון גיתה
(1749-1832): "אני מאמין שבסוף הומניטריזם ינצח, אך אני חושש שבאותה עת העולם יהפוך להיות לבית חולים אחד גדול, בו
כל אדם יתפקד כאח בית חולים למשנהו".
יותר מכך, גיתה חזה את החלל המוסרי של "המדע ההומניטרי" שעליו תעמוד
רודנות טיפולית שכזו: "לעולם לא הייתי יודע עד כמה חסרי ערך הם האנשים, וכמה מעט אכפת להם ממטרות נשגבות
באמת, אם לא הייתי בוחן אותם לפי מחקרי המדעיים. כך ראיתי שרוב האנשים
מתייחסים ברצינות למדע רק כל
עוד הם יכולים להתפרנס ממנו, והם מקדשים אפילו משגים כשהדבר מאפשר להם
מחיה."
השפל אליו אנשים כאלו מידרדרים בשמחה כשקידוש טעויות מביא להם פרסום ועושר
נעשה ברור רק במאה העשרים.
ז'ואקים מאריה מאשאדו דה אסיס (1839-1908), המחזאי והסופר הברזיליאני
הנודע קידם את הסטיריזציה הספרותית הרואה את הנולד של תורת האופל של האבחנה הפסיכיאטרית והמנוע הדוחף
אותה: היהירות הלא ניתנת לשובע של המומחה המתחזה והצמא לשליטה באחיו בני
האדם. סיפורו הקצר "O
alienista" ("הפסיכיאטר", 1882) הוא משל על רופא מהולל הפורש לעיר
קטנה כדי להמשיך במחקריו המדעיים של נפש האדם, ובהדרגה מגלה שיותר ויותר אנשי העיר אינם שפויים
ויש לכלאם במוסד הפרטי שלו. לבסוף הוא היחיד הנשאר בן חורין. מייד בשעה
שהפסיכיאטריה המודרנית נעשתה
ענף רפואה לגיטימי, זיהה וחשף מאצ''''''''אדו דה אסיס את תמצית אופיה הלא
מדעי-סדיסטי.
היה זה המחזאי הצרפתי ז'ול רומיין (1885-1972) שהסב את תשומת לב הציבור
לשחיתות של הרפואה המודרנית בידי כוח פוליטי. "זהו ענין עקרוני עבורי", מצהיר גיבורו "דר. נוק" (1923, Dr.
Knock) " להתייחס לאוכלוסיה כולה כאל החולים שלנו...'בריאות' היא באותה
מידה מילה שאנו יכולים למחוק מהמילון
שלנו...אם חושבים על זה, תידהמו ע"י קרבתה לקונצפט הנערץ של חימוש האומה,
קונצפט שממנו המדינות המודרניות שלנו שואבות את כוחן".
גם זיגמונד פרויד (1856-1939) מילא תפקיד חשוב בשכנוע אנשים שבריאות הנה
מצב לא נורמלי. בדיחה נושנה זו מדגימה: "אם פציינט מקדים לפגישה שלו, הוא חרדתי; אם הוא מדייק, הוא
אובסיסבי-כפייתי; אם הוא מאחר, הוא עויין". אבחנות פסיכיאטריות יחודיות לא נמלטו מביקורת
מקצועית. בשעה שהם ניסו לבנות שם לעצמם כפסיכיאטרים, "מבקרים" התנגדו
לאבחנה זו או אחרת (הומוסקסואליות) – או ל"יתר-אבחוניות" (ADHD) – אך המשיכו
לכבד את האגודה הפסיכיאטרית האמריקנית (APA) כארגון מדעי ולהתייחס
להתגלמויות השונות של ה-DSM
כלמסמכים מדעיים לגיטימיים. זוהי הולכת שולל. מעומתים מול ה-DSM, האתגר
שאנו עומדים בפניו הוא לעשות דה-לגיטימיזציה לנותני
ההכשר, ה-APA ו-DSM, לא להסיט תשומת לב מהזיוף המהותי שלהם ע"י הגחכת
"דיאגנוזה" זו או אחרת ונסיון להסירה מרשימת הקסם.
התנגדתי בקביעות לגישת המקטעים הזו. במאמרי "המיתוס של מחלת נפש", שהודפס
ב-1960, ובספרי בעל אותה כותרת שהופיע שנה לאחר מכן, קבעתי את עמדתי בגלוי. הצעתי שנראה בתופעה
הנקראת לשם נוחות "מחלות נפש" כהתנהגויות המטרידות אחרים (או לעיתים את
האדם עצמו), נדחה את הדימוי
של "חולי נפש" כקורבנות חסרי ישע של אירועים פתו-ביולוגיים שאינם בשליטתם,
ונסרב להשתתף בפרקטיקות פסיכיאטריות של כפיה שאינן תואמות לרעיונות היסוד המוסריים של חברות
חופשיות. אני מאמין ששום דבר פחות מכך לא יכול לשקם את הנזק שנוצר ע"י
המהדורות השונות של ה"תנ"ך
הפסיכיאטרי".
מוכרע ע"י
כוח פוליטי
אך הזמנים השתנו. לפני חמישים שנה היה טעם
לקבוע שמחלות נפש אינן מחלות (-diseases). אין כל טעם לעשות זאת כיום.
הדיון המקצועי לגבי מה נחשב
כמחלת נפש הוחלף בקביעות פוליטיות-שיפוטיות. המחלוקת בדבר טבען של מה
שנקרא מחלות/הפרעות נפש הוכרעה בידי מחזיקי הכוח הפוליטי. הם קבעו כי "מחלות נפש הנן מחלות ככל
האחרות". כוח פוליטי ותועלת עצמית מקצועית התאחדו להפיכת אמונות כזב
לעובדות שקריות: "מחלות נפש ניתנות
לאבחון מדויק, מטופלות בהצלחה, בדיוק כמחלות פיזיות" (הנשיא ויליאם
קלינטון, 1999). "בדיוק כפי שדברים נפגמים בלב ובכליות ובכבד, כך דברים נפגמים במוח" (שר הבריאות דיויד
סאטצ'ר, 1999).
הטענה ש"מחלות נפש הן הפרעות ניתנות לאבחון של המוח" אינה מבוססת על מחקר
מדעי; זוהי הונאה ואולי הונאה-עצמית. טענתי שמחלות נפש הן מחלות פיקטיביות גם היא אינה מבוססת על
מחקר מדעי; היא נשענת על הגדרתו המטריאליסטית-מדעית של הפתלוג את המחלה
כשינוי מבני או סטרוקטורלי של
התאים, הרקמות והאיברים. אם נקבל הגדרה זו של מחלה, יוצא מכך שמחלות נפש
הן דימוי, וכשאנו מחזקים דיעה זו אנו קובעים אמת אנליטית שאינה נתונה להולכת שולל אמפירית.
במשך מאות שנים המדינה התיאוקרטית הפעילה סמכות והשתמשה בכוח בשם האלוהים.
האבות המייסדים של ארה"ב בקשו להגן על העם האמריקני מעריצות דתית של המדינה. הם לא חזו, ולא
יכלו לחזות, שיבוא יום והרפואה תהפוך לדת ושהברית בין הרפואה למדינה תאיים
אז על החירות והאחריות האישית
בדיוק כפי שהן אויימו ע"י הברית בין הכנסיה למדינה.
האבות המייסדים ניצבו בפני האתגר של הפרדת ריפוי הנפש ע"י הכמרים משליטת
האנשים בידי הפוליטיקאים. כיום המדינה הטיפולית מפעילה סמכות ומשתמשת בכוח בשם הבריאות. אנו ניצבים בפני
האתגר של הפרדת הטיפול בהסכמה של פציינטים ע"י רופאים מהשליטה הכפויה של
אנשים ע"י סוכני המדינה
המתחזים להיות מרפאים.
בימים בהן הפסיכיאטריה היתה בחיתוליה האמונה שכל "הליקויים" האנושיים הם
תוצאה ממחלות מוח היתה טעות תמימה. בבגרותה הטעות מקבלת מעמד של תיאוריה מדעית תקפה והיא ההצדקה
לאידיאולגיה רבת עוצמה המתבססת עליה. כיום, בהזדקנותה, הפסיכיאטריה היא
רמאות ורמאות-עצמית – כפיה
המוסווית כמדע חסר פניות ("אבחנה רפואית") ועזרה שופעת טוב ("טיפול
רפואי"). כתוצאה מכך, אם עושים פאראפרזה על אורוול, אמירת האמת הפכה להיות "מעשה מהפכני".
פורסם ב-The
Freeman, דצמבר 2010, כרך 60, גליון 10 כ-The Therapeutic State-The Illegitimacy of the
“Psychiatric Bible”
סאס על ג'ארד לי לופנר: חסר הגיון? סאס
מתאר
20.1.2011
האם
למבצע הטבח בטוסון היתה כוונה?
האם
אנשים באמת מבקשים לדעת מדוע, ב-8 לינואר 2011 בטוסון אריזונה, אדם צעיר
בשם ז'ארד לי לופנר ביצע רצח המוני? אני טוען שלא. פוליטיקאים,
פסיכיאטרים, מלומדים והעיתונות קבעו בקול אחד שמעשהו של לופנר הוא תוצר
חסר הגיון של מחלת נפש. אמונה זו במחלת נפש שאינה קיימת הגורמת לרצח המוני
זהה לאמונת ילדים קטנים בסנטה קלאוס. היא כוזבת אך מספקת את המאמינים.
המסאי הצרפתי הגדול מישל דה מונטין (1533-1592) ציין בחכמה: אין דבר
שהאמונה כה עזה בו כזה שידוע פחות מכל".
למעלה
ז'ארד לי לופנר
לפני
מסע היריות שלו הפיק לופנר וידיאו לו קרא "מחשבותי האחרונות", בו הוא
טוען: "כל בני האדם זקוקים לשינה. ז'ארד לופנר הנו אדם. מכאן, ז'ארד לופנר
זקוק לשינה." בבוקר הטבח שלו הוא העלה פוסט בחשבון מייספייס שלו בו הוא
מודה בתחושתו שהגיע לקצה גבול היכולת שלו והחלטתו לוותר: "שלום. חברים
יקרים...בבקשה אל תכעסו עלי."
"מלחמה היא המשכה של המדיניות באמצעים אחרים," אמר הגנרל הפרוסי קרל פון
קלאוזוויץ (1780-1831). אני מציע, שבדומה לכך, רצח המוני בשטח פתוח, כפי
שבוצע בידי לופנר, הוא המשכה של התאבדות באמצעים אחרים. לעיתים זה מכונה
"התאבדות בידי בא כוח (-proxy)" או "התאבדות בידי שוטר".
לופנר, אם נשתמש בדימוי שלו, הלך לישון. וכך גם אנו אם נבכר להאמין שההרס
העצמי שלו ומעשהו ההרסני הנם תוצר חסר הגיון של "מחלת הנפש" שלו מאשר
התוצאה המתוכננת, ה"הגיונית",
של החלטתו. דיעה אחרונה זו אינה אהודה ואינה מקובלת משום שהיא מודה בקיומם
של האנושיות והרצון החופשי של לופנר, בדיוק אותן תכונות שפסיכיאטרים –
נעזרים ומתגוברים בידי מערכת המשפט הפלילי – נחושים על הסרתן מאנשים אותם
הם מתייגים "משוגעים". תפיסה מדיקליזציונית זו של עבירות שונות – בדרך כלל
פשעים המרגיזים במיוחד אנשים – נהפכה, בשל סיבות אותן הצגתי במקום אחר,
מקובלת ביותר בחברתנו, נתמכת שווה בשווה בידי הימין והשמאל.
באופן רגיל, אנו מסיקים על המניע למעשה מתוצאותיו. עבור לופנר, אחת
התוצאות של מעשהו היא שחייו הסתיימו, אם לא ביולוגית הרי שחברתית. לופנר
היה מודע היטב לכשלונו במעבר מילדות לבגרות. לאחר שנים של מאמץ, הוא החליט
לסיים את חייו באופן דרמטי. הוא ביצע רצח המוני ונתן לעצמו להיהרס בידי
החברה אשר, להרגשתו, סיכלה את מאמציו להצליח.
פשעו של לופנר, ככל מעשה אחר, לא היה כלל חסר הגיון, אם נהיה מוכנים לשים
עצמנו בנעליו. כמובן, מעשהו אינו הגיוני כלל אם איננו מוכנים לעשות כך,
כשאנו שוללים מהמבצע את זהותו כאדם, מבטלים מראש את קיומו של רצון חופשי
אצל המבצע, מייחסים את מעשהו למחלת נפש במקום להחלטה אישית.
הפשע
לכאורי, השגעון וודאי
הדבר
היחיד שאנו יודעים בוודאות על פרשת לופנר הוא זהות היורה. איננו יודעים
מדוע ביצע את הפשע. למרות זאת, פרשנים ריטואלית מתייחסים ללופנר כאל
התוקף "לכאורה" ובבטחון קובעים שהוא משוגע, מעורער, חולה רוח, חולה נפש
וסכיזופרני. סגן
הנשיא לשעבר דיק צ'ייני אמר לחדשות נ.בי.סי: "אנו צריכים להיות מעט
זהירים בנוגע להשערות שבאופן כלשהו שאר החברה או הפוליטיקאים נושאים
באחריות למה שאירע כאן בשעה שהיה זה מעשהו של יחיד מעורער, משוגע שביצע את
הפשע". אי.
פולר טורי, מומחה ידוע לרציחות סכיזופרניות, מסכים. הוא מתייחס ללופנר
כאל "היורה לכאורה" ומצהיר שהוא "מדווח כמי שיש לו תסמינים מזוהים עם
סכיזופרניה...וכמעט בוודאות היה חולה נפש חמור ולא מטופל...טרגדיות אלו הן
התוצאה הבלתי נמענת של חמשה עשורים של מדיניות בריאות-נפש כושלת."
פתרונו של טורי לבעיה של אנשים החופשיים לבצע פשעים ולשאת באחריות
לתוצאותיהם הנה להגביר את הפרקטיקות המשפטיות-פסיכיאטריות של כליאת יחידים
חפים מפשע ולכנות זאת "אשפוז" ו"טיפול" ואף "מניעת התאבדות ופשע": "הפתרון
למצב הוא ברור – יש להבטיח שיחידים בעלי מחלות נפש חמורות מקבלים טיפול.
הטעות אינה בריקון בתי החולים של המדינה אלא בהתעלמות מצרכי הטיפול של
הפציינטים המשוחררים...אחרים אינם מודעים שהם חולים ושיש לחייבם בחוק לקבל
טיפול תומך בחולה משוחרר, כולל תרופות וייעוץ...אם אינם משתפים פעולה עם
תוכנית טיפולים בצוו-בית משפט, הם יכולים וצריכים להיות מאושפזים בכפיה
בבתי חולים".
בניגוד לכך,אשלי
פיגוארוא, חברה לשעבר של לופנר, אמרה לחדשות איי.בי.סי שהיא זוכרת את
לופנר כ"משתמש בסמים בעל טינה כלפי הממשלה...אני חושבת שהוא מזייף כל
דבר...אני חושבת שהוא תכנן זאת במשך זמן מה." כתב באתר סלון.קום הוסיף:
"פיגוארוא אינה רופאה, וטענות אלו מתנגשות עם דעותיהם של רופאי צמרת בתחום
הפסיכיאטריה. (דר. אי. פולר טורי למעשה אמר לסלון שלופנר נראה כמקרה מובהק
של סכיזופרניה פרנואידית.)"
אמת, פיגוארוא איננה "דוקטור". האם אנו זקוקים לתואר רפואי כדי לאבחן אדם
שמעולם לא ראינו כסכיזופרני? האם העובדה שפיגוארוא למעשה הכירה את לופנר,
היה להם קשר אמיתי אנושי, אינה נחשבת כלל?
לא נדרש זמן רב לרשויות, באריזונה כמו גם באופן כלל-אמריקני, להישמע לעצתו
של טורי לרפא את ה"רציחות הסכיזופרניות" לעתיד לבוא בדרך של הגבלת
החירויות של כל האמריקנים. ב-15 לינואר, בדיוק שבוע לאחר מסע ההרג של
לופנר, אחד מקורבנותיו, ג'יי. אריק פולר, 63, חייל במילואים, השתתף בפורום
טלוויזיוני על "עזרה לקהילה להחלים" והתעמת ברוגזה עם משתתף נוסף בהשתמשו
במטאפורה, "אתה מת". מילותיו של פולר פורשו כ"איום", והוא אושפז בכפיה
לבדיקת בריאות-נפש למשך 72 שעות. לפי חדשות
סי.בי.אס, "(דובר השריף של מחוז פירנה, ג'ייסון) אוגאן אמר שבית
החולים יחליט מתי פולר ישוחרר."
המלחמה של המילים נמשכת בקונגרס. לפני טוסון, הרפובליקאים התנגדו לתוכנית
הבריאות של אובמה, בכנותם אותה חוק "הורג-המשרות" (-job killing). בן לילה
מונח זה נעלם מהמילון הפוליטי, מוחלף ב"מוחץ-משרות" (-job crushing) ושאר
מטאפורות. באופן מטופש, בעל הטור מוושינגטון פוסט דאנה
מילבנק שיבח ניתוח סמנטי זה: "(דובר בית הנבחרים ג'והן) בוהנר, בצמד
הודעות בדף האתר שלו, זנח את הביטוי ''הורג-המשרות' לטובת ''מוחץ-משרות''
ו''הורס-משרות'' (-job-destroying).''' מנהיג הרוב בבית הנבחרים אריק
קנטור...לא אפשר למילת הה' (-k-word) להמלט משפתיו במסיבת העיתונאים של
אחר הצהרים ביום שלישי...הרוב החדש של המפלגה הרפובליקנית הפגין כישורים
שבדרך כלל חסרו בוועידה הרפובליקנית במשך השנתיים החולפות: ריסון עצמי".
בצמוד לרעיון שיש לנו שני סוגי פורעי חוק באמריקה, שפויים ולא שפויים,
איננו יכולים לדאוג לבעיות האנושיות שאנו מכנים "מחלות נפש". אבל אל דאגה,
אנו תמיד יכולים לפעול על אוצר המילים.
פורסם ב- The
Freeman,(January-February), 2011 כ-The Therapeutic State:senseless? Did the perpetrator of
the Tuscon massacre have a reason?
האם
התאבדות חוקית?
הדיון בן זמננו בנוגע להתאבדות נראה כעוסק
בהבנת היחיד האומר שהוא מתכוון להרוג עצמו או מי שמחשבה שכזו מיוחסת לו
ע"י אחרים. למעשה הנושא האמיתי של דיון מעין זה היא הזהות המקצועית של
הפסיכיאטר כרופא של ממש, תלויה בכשירותו הרפואית לכאורה וחובתו לפי חוק
ל"הצלת חיים", בייחוד את חייהם של אנשים שאינם רוצים לחיות.
10.8.2011
למה אנו מתכוונים באמרנו שמעשה הנו חוקי? אנו מתכוונים שאנו חופשיים לחשוב
ולדבר עליו, ולתכנן ולממש אותו, ללא עונש מסוכני המדינה. מעשיים חוקיים –
למשל, בישול והליכה – הם עניינים חסרי ערך לחוק. לא כן התאבדות. ובהתאם,
התאבדות אינה חוקית או אינה חוקית בפוטנציה.
כיום רוב האנשים במערב מתייחסים להריגה עצמית כלפיתוי מתועב ונמנעים
מלחשוב עליו. כשהם כן חושבים על התאבדות, הם תופסים חשיבה שכזו בראש
ובראשונה כ"אבנורמלית" ומיידית מקבלים את הקונצפט של "הגייה אובדנית"
[suicidal ideation], מינוח רפואי שגור למחשבות על התאבדות.
שדרן
הרדיו עדי טלמור שהתאבד בשוויץ בסיוע רופא של ארגון 'דיגניטאס'. סאס מציין
כי סיוע להתאבדות נתפס כעבירה פלילית אלא אם הסיוע מסופק בידי רופא מוסמך
בתחום אזור תחיקה שבו חקיקה יחודית מתירה זאת במפורש: אז זהו הליך רפואי.
האמת, לפי סאס, היא שהדבר היחיד ההופך את התאבדות בסיוע רופא
להליך רפואי הוא שהאמצעי בו נעשה שימוש לשם כך הנו מרשם לתרופות הרגעה(בארביטוראטים),
מסמך שהחוק נוהג בו כאילו היה מרשם לאינסולין לסכרת. נניח שרופאים יסייעו להתאבדות בכך שיירו
בנו, ידקרו אותנו, או יחנקו אותנו לבקשתנו. האם עדיין נכנה זאת כ"התאבדות
בסיוע רופא"? האם עדיין נסווג ונאשר זאת כטיפול רפואי?
איננו מדברים על "הגייה מינית" או על "הגייה חופשתית". מדוע אנו זקוקים
ל/וממציאים את המינוח הייחודי "הגייה אובדנית"? כדי לאפשר לנו לתייג זאת
כ"סימפטום פסיכיאטרי", התגלמות נסתרת של "מחלת נפש קשה" ו"סיכון לאדם
ולזולת", הפרה של חוקי בריאות הנפש, המוענשת בכליאה במתקן בריאות נפש,
מתוגברת בידי סימום פסיכיאטרי כפוי. גם התאבדות שלא הצליחה אינה חוקית,
מוענשת בידי אמצעים פסיכיאטריים דומים. הפסיכיאטר נתפס כמומחה ב"הערכת"
וב"גילוי" סימפטום זה והוא מתנהל בהתאם כסוכן המדינה שבידו הכוח לכפיה.
למרות שהפסיכיאטר המתפקד כך פועל כיריבו של הפציינט האמור, הרי שהחוק,
הרפואה והציבור מגדירים אותו ומתייחסים אליו כ"רופא מטפל", בעל ברית של
ה"פציינט" בכפיה.
מריאם-ובסטר מגדיר הגייה כשם עצם: "היכולת ל/או פעולת יצירה או חשיבה
רעיונית < הגייה אובדנית >". המשגה זו היא בעת ובעונה אחת הסיבה
והתוצאה של תפיסת הפסיכיאטריה את ההתאבדות כפסיכופתלוגית. מחשבות על סקס,
אכילה, או חופשה הנן "הרהור", "כמיהה", "תכנון", "התעמקות", או פשוט
"חשיבה" – לא "הגייה". הנחת היסוד הפסיכיאטרית שחשיבה על התאבדות מהווה
סימפטום של המחלה "דיכאון קליני" היא רטוריקה מצדיקה: חשיבה על התאבדות
היא פשוט חשיבה. היא גם כן, לפי אמירתו המפורסמת של ניטשה, כלי להשרדות
עצמית: "המחשבה על התאבדות היא נחמה רבת עוצמה: באמצעותה אדם יכול לעבור
לילות רעים רבים"*. ההבדל בין מושגי החשיבה על התאבדות של הפסיכיאטריה ושל
ניטשה מדגים את הבעיה: עבור הפסיכיאטריה זוהי מחלה שיש לטפל ולמנוע בכוח;
עבור ניטשה זוהי תרופה שיש להעריכה ולהבינה.
* [מתוך 'מעבר לטוב ולרע', פרק 4 אקסיומות ואינטרלודים, אפוריזם 157]
אי החוקיות של ההתאבדות מקבלת אישור נוסף ע"י אי החוקיות של הסיוע למעשה.
סיוע למעשים חוקיים הנו חוקי: סיוע לבישול, למשל, הנו מנהג שגור, המבוצע
ומסופק בידי משפחה, חברים, מסעדות, בתי ספר ומוסדות אחרים. לעומת זאת,
סיוע להתאבדות הנו עבירה פלילית אלא אם הסיוע מסופק בידי רופא מוסמך בתחום
אזור תחיקה שבו חקיקה יחודית מתירה זאת במפורש: אז זהו הליך רפואי. האמת
היא שהדבר היחיד ההופך את התאבדות בסיוע רופא להליך רפואי הוא שהאמצעי בו
נעשה שימוש לשם כך הנו מרשם לתרופות הרגעה (בארביטוראטים), מסמך שהחוק
נוהג בו כאילו היה מרשם לאינסולין לסכרת. נניח שרופאים יסייעו להתאבדות
בכך שיירו בנו, ידקרו אותנו, או יחנקו אותנו לבקשתנו. האם עדיין נכנה זאת
כ"התאבדות בסיוע רופא"? האם עדיין נסווג ונאשר זאת כטיפול רפואי?
סוקרטס, כזכור לנו, מת מהתאבדות בסיוע: הוא הרג עצמו ע"י עיכול כמות
קטלנית של חומר שהיוונים קוראים לו פארמאקון – מילה שמציינת רפואה וגם רעל
– שהושג עבורו ע"י אחרים. סוקרטס לא נזקק לעזרה רפואית כדי להרוג את עצמו,
מדוע אנו נוהגים כאילו כן זקוקים לכך? משום שאנו רוצים למות בשלווה בסיוע
סם שירדים אותנו לנצח; ומשום שבאותו זמן אנו מנהלים מלחמה כנגד סמים שהם
שימושיים במיוחד למטרה זו ומשדלים רופאים להשיגם בנוגוד לחוק. בהיעדרם של
חוקי מרשם – ו, באופן כללי, של חוקי סמים – לא יהיה כל צורך ב, ולא תהיה
כל בעיה מיוחדת עם, התאבדות בסיוע רופא.
למרות שהאוויר שאנו נושמים מזוהם בתעמולה אנטי-התאבדותית שום כמות של עשן
פסיכיאטרי לא יוכל לחסום את הבנתנו שבבסיסה התאבדות הנה פתרון. מדוכאת
בידי האוטריטה, חוזרת ומופיעה אמת זו כהומור: " אמש הייתי בדיכאון אז
התקשרתי לקו לעזרה נפשית...קבלתי מענה משירות לקוחות בפקיסטן. אמרתי להם
שאני אובדני...הם התלהבו מאוד ושאלו אם אוכל לנהוג במשאית".
התאבדות וזהותו של הפסיכיאטר
הדיון בן זמננו בנוגע להתאבדות נראה כעוסק בהבנת היחיד האומר שהוא מתכוון
להרוג עצמו או מי שמחשבה שכזו מיוחסת לו ע"י אחרים. למעשה הנושא האמיתי של
דיון מעין זה היא הזהות המקצועית של הפסיכיאטר כרופא של ממש, תלויה
בכשירותו הרפואית לכאורה וחובתו לפי חוק ל"הצלת חיים", בייחוד את חייהם של
אנשים שאינם רוצים לחיות.
כתופעה, התאבדות הנה עתיקת יומין. כבעיה רפואית היא בת זמננו. המדיקליזציה
של התאבדות – זו הנעשית בידי האדם עצמו וגם בידי אחרים – הנה היבט של
לידתה וצמיחתה של הפארמאקרטיה והמדינה הטיפולית. ההסטוריונים של הרפואה
ויליאם פ. באינאם ומייקל נב ציינו: "בראשית התקופה הויקטוריאנית, עברה
ההתאבדות מדיקליזציה פחות או יותר מוחלטת". למה מתכוונים כותבים אלו
בהשתמשם במילה "מדיקליזציה"? הם מתכוונים לכך שמלנומה (סרטן עור) הנה בעיה
רפואית טבעית, בעוד שאוננות הנה בעיה רפואית תרבותית. האחת הנה מחלה
במהותה, האחרת הנה מחלה בשיוכה. זו הסיבה מדוע איננו מדברים על מדיקליזציה
של מחלות גוף, כגון זיהומים וממאירים, אבל כן מדברים על מדיקליזציה של
מחלות נפש, כגון מסוכנות ודיכאון.
הבנת אדם והפעלת כפיה עליו הן תפקידים ופונקציות השוללות ומנוגדות הדדית –
וכולנו יודעים זאת. התנגדתי זמן רב לציפיה החברתית שהפסיכיאטר יהיה בו
זמנית בעל בריתו ויריבו של הפציינט שלו, ולנכונות הפסיכיאטר למלא את שני
התפקידים. הבעיות והשחיתות של סוכנות כפולה הן מהותיות לפסיכיאטריה ואינן
עומדות להיעלם. פסיכיאטרים הגונים אינם יכולים אלא להתעמת עם זה, פציינטים
חסרי מזל נדונו להיפגע מזה.
ברור שהמדיקליזציה משמשת כחלק אינטגרלי מרוח הזמן המודרנית. לפני כ-50 שנה
טבעתי את המינוח "המדינה התירפוייטית" והצעתי את מניעת התאבדות של
פסיכיאטריית הכפייה כאחד מסימני ההיכר המובהקים שלה. התנגדות לריטואל
המקודש הזה היא מלאכה כפוית טובה אך מטרה ראויה.
"הו נטל מקולל! הזמן מושחת,/ואנוכי חייב לתקן את המעוות,!" אומר המלט
(מערכה ראשונה, תמונה 5, 188-190, תרגום כרמי). לאוהב החירות ונטילת
האחריות, הזמן תמיד נתפס כמושחת. תיקונו יהיה תמיד מלאכה כפוית טובה.
אם התאבדות נתפסת כבעיה, הרי זו בעיה מוסרית ופוליטית, לא מחלה בחיפוש אחר
אבחון, מניעה, ענישה, או טיפול. ניהול התאבדות כאילו היתה בעיה רפואית
יצליח רק לבזות את הרפואה ולהשחית את החוק. בהתיימרותה להיות גאוות
הרפואה, הפסיכיאטריה היא כלימתה.
הפורנוגרפיה של השואה
אנדרטת הנצחה
גרמנית לקורבנות רציחות הרופאים והפסיכיאטרים בין 1939 ל-1948: אוטובוס
אפור מבטון
20.1.2008
למעלה
רפליקה בגודל טבעישל "אוטובוסאפור"
עשויה מבטון. הרפליקה היאשל שני צדי האוטובוס בלבד
למטה אוטובוס
הבטון החצוי במבט חזיתי, ממוקם במתקן הכליאההפסיכיאטרי
ברוונסבורג-וייסנאו (Ravensburg-Weißenau), אחת מתחנות
מסלול ההנצחה. התחנה המיועדת הבאה, בינואר
2008, היא מול מיקום מפקדת AKTION T4 לשעברבברלין
-כיום מקום הפילהרמונית של ברלין
בתאריך 27 ינואר 2007 נחנכה אנדרטה של אוטובוס בטון אפור, להנצחת קורבנות
רצח ההמונים המבוסס על מדע ורפואה, שיזמו וניהלו הרופאים
והפסיכיאטרים הגרמניים בין 1939 ל-1948, במתקן הכליאה הפסיכיאטרי
ברבנסבורג-וייסנאו והיא מיועדת להיות מוצבת בכתובת ארגון AKTION T4 בברלין
במקומה של תחנת האוטובוס (האמיתית) הקיימת במקום.
האם השלב הבא באנדרטאות הנצחה יהיה "מקלחת גז" עשויה מברונזה... מהו AKTION
T4? בין
1940 ו-1941 נרצחים בגרמניה 70,273 אנשים. הם הומתו בשישה מוסדות
פסיכיאטריים בגרמניה ובאוסטריה שתוכננו במיוחד לרציחתם. אי. ג. פארבן
לודוויגסהפן סיפקה את הגז הרעיל. שיני זהב וסתימות נשלחו ל-DEGUSSA.
המוחות הועברו למכון קייזר ווילהלם למחקר נוירולוגי בברלין ולמכון קייזר
ווילהלם לפסיכיאטריה במינכן (היום מכון מקס פלנק). הרציחות בגז אורגנו ע"י
המשרד הראשי בברלין, ברחוב טירגרטן 4 ושכן בוילה מפוארת. הווילה
הופקעה מידיה של משפחה יהודית. פקידי המשרד היו אחראים על הפעלתה של מערכת
"המתת החסד", שהופעלה נגד מטופלים פסיכיאטריים, חולים קשים ונכים לאורך כל
שנות המלחמה. מערכת רצח זו נקראה "פעולת ט4", קיצור כתובתו של המשרד
החשאי. כ-200,000 איש נשלחו למותם ע"י גוף זה.
ב1- לספטמבר 1939,יום
הפלישה הגרמנית לפולין ותחילת מלה"ע השנייה, אישר ה"פיהרר" אדולף היטלר,
לבצע "המתות חסד" של חולים, שלא יכלו להביא יותר תועלת כלשהי לרייך
הגרמני. האישור ניתן בתגובה לבקשה של רופאים ופסיכיאטרים. האישור ניתן
בכתב והוא מהווה את המסמך היחיד, הקושר בעקיפים את היטלר לשואה. שכן,
"הפיתרון הסופי" התבסס על שיטות ורעיונות "המתת החסד" הרפואי ביולוגי.
היטלר רצה תחילה להיפטר מהחולים ומהנכים, כדי שניתן יהיה לשחרר אלפי
רופאים וצוותים רפואיים מטיפול בהם ולהעבירם לחזיתות הלחימה. בין המועמדים
ל"המתות החסד" היו מטופלים פסיכיאטריים, חולי שחפת, ילדים בעייתיים, פצועי
מלחמה קשים, עוורים, חרשים, אילמים ללא הבדלי גיל. בשלב מסוים החלו
ליישם את "המתות החסד" גם על יהודים, שכבר היו כלואים במחנות ריכוז כהכנה
לבאות. פסיכיאטרים נשלחו לבדוק את האסירים היהודים במחנות מסוימים, וקבעו
שהם חולי נפש ויש להעבירם ל"טיפול" ב"מוסדות ההשמדה". לאחר שהיטלר הורה להפסיק את המתות החסד
"פקידי" המשרד נשלחו למזרח אירופה, כדי להעמיד את "ניסיונם" לרשות
"הפיתרון הסופי של בעיית היהודים". המתות החסד של מטופלים וחולים נמשכו
במקומות אחרים או בשיטות אחרות. הווילה ברחוב טירגרטן מספר 4 נמחקה מעל
פני האדמה לאחר המלחמה. במקום בו היא שכנה, לא הרחק מבניין התזמורת
הפילהרמונית של ברלין, ניצבת כיום אנדרטה לזכר קורבנות ה"פעולה".
שורשיה של "רפואת ההשמדה" נעוצים עוד בתקופה שלפני עלות
הנאצים לשלטון. כבר בשנת 1920 הופיע בלייפציג ספר מדעי משפטי, שנקרא
"התרת השמדתם של אנשים נחותים" ונכתב ע"י משפטן, קרל בינדינג, ופסיכיאטר,
אלפרד הוכה. הספר קובע, שניתן להרוג אנשים המהווים מעמסה על החברה כנכים,
מפגרים וחולי נפש, ובכך לפתור את החברה מהטיפול בהם. הספר מעניק הנמקה
והצדקה משפטיות ורפואיות לכאורה לרציחתם של "האנשים הנחותים". המסמך שימש
בסיס אידיאולוגי לרעיונות השמדת ההמונים הנאצית, אולם הוא גם שיקף דיון
שנערך בשנות העשרים של המאה הקודמת בקרב חוגים נרחבים יותר, באשר
לאפשרויות לחסן את החברה הכללית מפני נגעים גופניים ונפשיים באמצעים שונים
בעיקר בעזרת עיקורם של חולים, כך שלא יעבירו את בעיותיהם לדורות הבאים.
ההתעסקות בסוגיה זו ויישומה לוו לכל האורך בכיסוי "משפטי": ב-14 ביולי
1933, חודשים ספורים לאחר עלייתם לשלטון, העבירו הנאצים את ה"חוק לטיפול
מונע בדור ההמשך של בעלי מחלות תורשתיות". החוק נכנס לתוקף ב1 לינואר
34'''''''' והיה למעשה החוק הראשון של "ההיגיינה הגזעית" שחוקק ע"י
הנאצים. החוק אפשר לבצע עיקור בכפייה של חולי נפש ונכים כדי להביא
לטיהורו של גוף העם הארי מתופעות גופניות ונפשיות, ש"החלישו" את חוסנו של
העם. חוק דומה נחקק, למעשה, כבר ב-1932 ע"י מועצת הבריאות הפרוסית. אולם,
חקיקה זו התייחסה רק לעיקור מרצון. הנאצים החדירו את רעיון הכפייה, בהתאם
לרעיון הפשטני של "מעשה או מוות": כל מי שאינו מסוגל לבצע מעשה כלומר
לעבוד, דינו מוות. תוך שנה מאז העברת החוק ע"י הנאצים עוקרו 62,463 בני
אדם. עד לסוף המלחמה בוצע העיקור בכפייה על 350,000-400,000 איש. העיקורים
בוצעו, בין היתר, בהיתרים של "בית הדין לבריאות גנטית", שהוקם בברלין
שנתיים לפני חקיקת חוקי הגזע, הידועים בשם "חוקי נירנברג". בבית הדין ישבו
פסיכיאטרים וה"עבירות" שבגינן הובאו אנשים לבית הדין, היו סכיזופרניה,
מניה דפרסיה וגם שתיינות. מטרת "בית הדין" הייתה לאפשר הכחדה של "דפקטים
גנטיים".
כדי להסתיר את מעשי הרצח השיטתיים בחולים מעיני הציבור הרחב, נאמר
למשפחות המטופלים שקרוביהם נשלחים למוסדות רחוקים, בהם ייהנו מתנאי מנוחה
טובים יותר. הכוונה הייתה להרחיק את הקורבנות מבני משפחותיהם, כך שאלה לא
יוכלו לגלות את הרציחות. לכן, גם נשלחו הודעות הפטירה רק שבועות לאחר המתת
החולים בתאי הגזים. בשלביה הראשונים "המתת החסד" פעלה כך, שחולים לא נרצחו
במקומות בהם אושפזו, אלא הועברו למוסדות אחרים. עם זאת, המאושפזים במוסדות
הפסיכיאטריים, שהפכו למרכזי השמדה, ידעו בדיוק מה קורה ל"אורחים" שהגיעו
ממוסדות אחרים, ונעלמו ללא הותיר עקבות. מבצע הרצח המקיף הראשון נגד
אוכלוסייה אזרחית לא נשאר זמן רב בחשאי. ריבוי מקרי המוות בקרב החולים
והנכים ושמועות על הנעשה באותם מוסדות עורר מחאה ציבורית גדלה, שהונהגה
בידי הכנסיות.
הקורבנות הובאו למוסדות ההשמדה באוטובוסים אפורים של ארגון "בריאות"
נאצי. חלונות האוטובוסים היו אטומים. הקורבנות הורדו מהאוטובוסים והובאו
למרתף המוות. הם הופשטו, ועברו תחילה בדיקה רפואית. מטרתה של הבדיקה היה
לאתר דופי גופני, ששימש מאוחר יותר כהסבר לסיבת המוות הרשמית, בהודעה
שנשלחה מאוחר יותר למשפחות. עירומים הוכנסו המטופלים והחולים לחדר
"מקלחת". לאחר שנסגרה הדלת הכבדה, הוזרם ל"מקלחת" גז מונוקסיד, שאוכסן
בחדר צדדי, סמוך לכניסה למתקן הרציחה שתוכנו הוסתר מעיני הנכנסים לתא
המוות. המונוקסיד שימש את הנאצים גם ברציחתם של יהודים במחנות ההשמדה,
בטרם הוכנס לשימוש ה"ציקלון בי". פעולת החנק ההמונית נמשכה כעשרים דקות,
עינית זכוכית, שמוקמה לצד דלת הכניסה אפשרה למפעילי תא הגז לראות, האם
הקורבנות מתו. הסדיסטים בקרב מפעילי ה"מקלחות" היו יכולים גם לעקוב אחר
תהליך המוות כולו. הגופות הועברו לחדר סמוך בו נבנה שולחן ל"ניתוח"
הקורבנות: חלקי גוף, בעיקר מוחות, היו נשלחים לבדיקות רפואיות. מאות מוחות
של חולים נשמרו בצנצנות אחסון מיוחדות בבתי חולים פסיכיאטריים בגרמניה
ובאוסטריה עשרות שנים לאחר תום המלחמה, ורק לאחרונה לאחר שקם קול מחאה
ציבורי, הובאו לקבורה. מה שנותר מגופות הנרצחים, הועבר למשרפה. האפר נשלח
אח"כ לקרובים בצנצנות, בלווית הודעת פטירה.
באוגוסט 1941 הורה היטלר להפסיק את הרציחות. אך הן נמשכו: אנשים הומתו
בניסויים רפואיים, הרעבה מכוונת, במקרים יחידים הם מומתים בשוק חשמלי.
הפשע הוא ללא תקדים בהיסטוריה העולמית: פסיכיאטרים משמידים את חוליהם.
ההיסטוריון הגרמני ארנסט קליי קובע באחד מספריו על הרפואה בתקופה הנאצית
כי "אלה לא היו הנאצים שנזקקו לרופאים, היו אלה הרופאים שנזקקו לנאצים".
האנדרטה והביקורת עליה
מיקום האנדרטה באוטובוס הבטון במתקן הכליאה הפסיכיאטרי ברבנסבורג-וייסנאו
נועד לציין את המקום שבו האוטובוסים המקוריים של מבצע המוות של הרופאים
והפסיכיאטרים הגרמניים עזבו את מתקן הכליאה בדרכם למקלחות הגז במתקן
הכליאה הפסיכיאטרי גרפנק - אחד מתוך שישה מתקני כליאה פסיכיאטריים ברחבי
הרייך השלישי שהותקנו בהם מקלחות גז. טענת מארגני האנדרטה היא כי בהקמת
אנדרטה מוזרה זו הם רוצים לשקף את הנעשה ואת הפושעים שהשתמשו באוטוסבוסים
אפורים, מכשירי הפושעים, כ"אמצעי תחבורה" של זכרון. והם מקווים שאנדרטה זו
תיהפך לענין של זכרון לאזור כולו ולא רק לאוטובוס הבטון במתקן הכליאה
הפסיכיאטרי ברבנסבורג-וייסנאו. היה זה, דיטר קאמפה, המנהל (המנוח) של
מוזיאון ועידת ואנזה בברלין, שטבע את המימרה כי בגרמניה אנדרטאות השואה
משמשות כ"מכשיר לארגון ההשכחה". אנדרטה זו מבקשת למחוק את העובדה
ההיסטורית שכל מוסדות הרפואה שיתפו פעולה מרצון עם תכנית הרציחות והם אלו
ששלחו את רשימות הקורבנות למשרד ארגון AKTION T4 בברלין, והם - דהיינו
הרופאים - שציינו את הדפקטים השונים של הקורבנות, והם - דהיינו הרופאים -
שהעמיסו את הקורבנות על האוטובוסים, בתחילה באמירה שקרית כי הם עוברים
למוסד רפואי אחר אך לאחר שנפוצו שמועות על הרצח הסיטוני שבחדי הפסיכיאטרים
במקלחות הגז הועמסו הקורבנות בכוח לאוטובוס.
האנדרטה כמובן מטשטשת את שמות הרופאים והפסיכיאטריים והצוות ושאר אנשי
הצוות האחראים לרציחות - למרות שכמובן ביודענו את הסדר הגרמני אפשר להניח
בביטחה שכל "תעודת משלוח" נחתמה ע"י אנשים ספציפיים, וכמובן שהיא משטשטת
ומעלימה את שמות הקורבנות שנשארו עלומי שם - שהרי "לציבור אין ענין
בנפטרים אנונימיים" לפי הגדרת השופטת דרורה פלפל מבית המשפט המחוזי בת"א -
ותוחמת את הפשע כולו במסגרת הזמן של "הטרור הנציונל סוציאליסטי" כשהיא
עוזרת להשכיח כי חוקי הפסיכיאטריה ההופכים אדם ל"תת אדם" - או בלשון החוק
הישראלי "חולה נפש" עדיין קיימים ...
קמפיין ההפחדה החדש של ברוני הסמים
הפסיכיאטריים בארה"ב - בקרוב בישראל
14.12.2007
"12 מיליון ילדים מוחזקים כבני ערובה בידי
הפרעה פסיכיאטרית" מודעת חוצות בקמפיין ההפחדה החדש של ברוני
הסמים הפסיכיאטריים בניו יורק.
המודעה נוצרה ע"י משרד הפרסום BBDO שבישראל עובד עם משרד 'גיתם'.
למטה
עוברי אורח בניו יורק מביטים באחת המודעות "אנו שולטים בילדך. אנו
גורמים לו להתפתל עד שהוא בלתי נסבל לעצמו ולאחרים. התעלם מכך וילדך ישלם.
ADHD"
"אנו
מחזיקים את בנך. אנו נבטיח שהוא לא יוכל יותר לדאוג לעצמו או להשתלב
חברתית לאורך כל חייו. אוטיזם". זוהי אחת משש "הודעות כופר" שהן חלק
מקמפיין פרסומות אגרסיבי של המרכז לחקר ילדים של אוניברסיטת ניו יורק.
המודעה מציגה ילדים כבני ערובה ל"הפרעות פסיכיאטריות לא מטופלות" הכוללות
אוטיזם, תסמונת אספרגר, בולימיה, דיכאון, ADHD, והפרעה
אובססיסית-קומפולסיבית. קמפיין הפרסום משתמש בהודעות "כופר" שנועדו
להיראות כהודעות דרישת כופר אמיתיות, כגורם מושך תשומת לב - טכניקה שנועדה
להגביר תרומות ולהרחיב את מעגל הפציינטים עבור המרכז לחקר הילד. הודעות
דרישת הכופר כוללות אזהרות להורים כגון: "אל תעשו דבר ותראו מה יקרה", "זה
רק ילך ויחמיר", "התעלם מזה וילדך ישלם". כל הודעת "כופר" נושאת את הססמה
"אל תניח להפרעה פסיכיאטרית לקחת את ילדך".
כותרות המודעות:
-אנו שולטים בילדך. אנו גורמים לו להתפתל עד שהוא בלתי נסבל
לעצמו ולאחרים. התעלם מכך וילדך ישלם. ADHD.
-אנו מחזיקים בילדתך. אנו מאלצים אותה להקיא אחרי כל
ארוחה שהיא אוכלת. זה רק יחמיר. בולימיה.
-לקחנו את
בנך. כלאנו אותו במבוך של חשיכה ללא כל תקוה לעולם לצאת ממנו. אל
תעשה דבר ותראה מה קורה. דיכאון. -אנו
מחזיקים בבתך. אנו מאלצים אותה לרחוץ את ידיה עד זוב דם, כל יום. זוהי רק
ההתחלה. OCD. מודעה זו היא אחת
בשרשרת בהיסטוריה האמריקנית של קמפני תעמולה המשתמשים בדמוניזציה. דוגמא
ידועה לנוהג זה היא סרטון תעמולת
בחירות לנשיאות משנת 1988 של ג'ורג' בוש האב בשבח עונש המוות בו הוא
מפרט כיצד המתמודד הדמוקרטי - מייקל דוקאקיס (מישהו זוכר?)- שחרר לחופשה
מכלא רוצח שניצל אותה כדי לחטוף, לאנוס ולרצוח במהלכה. אך בניגוד
לקמפיין הנ"ל לאוניברסיטת ניו יורק יש את חותם הכשרות של מוסד רפואי
יוקרתי - והמודעה מתבייתת בייחוד על 12 מיליון ילדים (-בארה"ב) והוריהם,
מפחידה אותם באיומי כזב וטענות לא מבוססות.
למרות שכמות הילדים אמריקנים המוכתמים בדיבה של "חולי נפש" ומסוממים בסמים
פסיכיאטריים חזקים מעוררת זעזוע הדבר אינו מפריע לפסיכיאטר הרולד
קופלביץ', המייסד ומנהל של המרכז לחקר הילד באוניברסיטת ניו יורק להעלות
במאמר מ-14.12.07 בניו
יורק טיימס את הטענה הכוזבת הבאה: "הפרעות נפשיות של
ילדים הן באמת בעיית בריאות הציבור הגדולה האחרונה שנשארה לא מטופלת".
בישראל טענות אלו זוכות לתמיכה ממיודענו הפסיכיאטר ס. טיאנו המתואר בכתבה
ב'מעריב' מ-2.12.05 כמאבחן תינוקות כ"דיכאוניים" וסימומם בהתאם.
הפסיכיאטר קופלביץ' הוא מחברו של מחקר מפוקפק (ראו רפרור בסוף הידיעה)
שהעלה טענות כוזבות לגבי ממצאים של ניסוי בילדים שנאלצו לקחת את הסם
הפסיכיאטרי 'פקסיל' Paxil. הדו"ח הטעה בטענו כי הסם נמצא "נסבל בהחלט
ויעיל " עבור ילדים. הטענה הכוזבת של קופלביץ' הופרכה בידי מזכר פנימי של
יצרנית הסם - GlaxoSmithKline - שיש לפרסם רק את הממצאים החיוביים של
הניסוי, ולא את הממצאים השליליים.
ראיה זו לטענות הכוזבות של המחקר הובילה את אליוט ספיצר, התובע הכללי של
ניו יורק, להגיש תביעה נגד GlaxoSmithKline על הסתרת הממצאים
השליליים של המחקר.
טוב, זו אמריקה. אין סכוי שבישראל הפרקליטות שלנו תגיש תביעות כאלו נגד
יצרנים או משווקים.
במאמר ב'ניו יורק טיימס' לא מהסס הפסיכיאטר קופלביץ' להשוות את
בעיותיהם-כביכול של הילדים לאיידס: "זה כמו עם איידס" הוא מצוטט.
זוהי הדגמה לטקטיקות התוקפניות בהן משתמשת הפסיכיאטריה כיום - ביחוד
פסיכיאטרים מתחום האקדמיה ומרכזים רפואים באוניברסיטאות הנתונים להשפעת
שותפיהם מתעשיית התרופות. כמובן שבשיטה זו - הצגת הילדים כ"חטופים
בידי/נתונים לשליטה של" אוטיזם וכו' הפסיכיאטרים וחברות התרופות, באמצעות
חברת הפרסום, מחזקים ומגבים את כל הסטריאוטיפים והסטיגמות החברתיות
ומונעים כל אפשרות מילדים להשתלב בחברה כשווים, דבר שהפסיכיאטרים טוענים
שהם מעונינים בו - תזכרו בכל אותן הצהרות כוזבות
בשבחי ה"רפורמה" שהפסיכיאטרים הישראלים השפריצו מכל חור בשנתיים
האחרונות.
קמפיין מודעות הפרסומת נוצר ע"י חברת 'BBDO', מפרסמת ידועה של
תרופות, שבישראל פועלת
יחד עם משרד הפרסום 'גיתם' -ומכאן שהכנסת
הקמפיין לארץ הוא ענין של זמן בלבד.
Keller MB, Ryan ND, Strober M, Klein RG, Kutcher SP, Birmaher B, Hagino
OR,Koplewicz H, Carlson GA, Clarke GN, Emslie GJ, Feinberg D, Geller
B,Kusumakar V, Papatheodorou G, Sack WH, Sweeney M, Wagner KD, Weller
EB,Winters NC, Oakes R, McCafferty JP
Efficacy of paroxetine in the treatmentof adolescent major depression:
A randomized, controlled trial
Journal of the American Academy of Child & Adolescent Psychiatry,
2001, 40:762-772
אירוע המחאה נגד קונגרס התאגדות הפסיכיאטריה העולמית
בנושא: "טיפול כפוי בפסיכיאטריה,
בדרזדן 6 עד 8 יוני 2007 מבט כולל"(ראו
"בלוג" לתאריך 5-6 יוני 2007)
המענים
מודאגים!
הפוסטר שלנו המבשר על ערב ההקראה של גרט פוסטל מספרו בארמון
עיריית דרזדן 6.5.2007
האירוע יכלול
ערב קריאה של גרט פוסטל מספרו. גרט פוסטל הוא דוור גרמני שיום אחד החליט
להתחזות כפסיכיאטר, התקבל לעבודה במתקן כליאה פסיכיאטרי בעיר ליד לייפציג
(Zschadrass) וקודם למשרת מנהל, שיחרר כלואים פסיכיאטריים ואף הספיק
להמציא "מחלת נפש" לפני שנחשף... ספרו המשעשע, המתאר את חוויותיו
כפסיכיאטר מתחזה, חושף מבפנים את מנגנון הכוח של פסיכיאטרית הכפייה - כוח
המבוסס רק על מיסטיפיקציה של ידע לא-קיים והנכונות להאמין של האוכלוסיה
ולועג לכל נסיונות הפסיכיאטריה להתחזות כמדע. קראו
כאן תמלול (באנגלית) ראיון טלוויזיוני איתו בנושא התחזותו כפסיכיאטר
ברשת הגרמנית MDR ב-26 לאוקטובר2001. האירוע שיתקיים
בתיאטרון בדרזדן יכלול גם הקרנת סרטים המתארים את מאבקנו והוא מאורגן ביחד
עם המפלגה הקומוניסטית.
לאחר שהתאגדות הפסיכיאטריה העולמית נתנה הכשר לפסיכיאטריה הגרמנית ו"מחקה"
את תפקידה המוביל של זו בשואה בקונגרס שקיימה בהמבורג ב-1999 (קראו על
כך
כאן) מקיימת ההתאגדות קונגרס תימאטי (-נושאי) שיעסוק
במתן הכשר חוקי רפואי ואתי לשימוש בכפיה בפסיכיאטריה בימינו. הנושאים
שידונו בו כוללים: כפיית תרופות, כפיית אכילה, אישפוז כפוי, קשירה
למיטה, עיקור(!!!), כמו גם כיצד לגשר על הפער בין פרקטיקות עינויים אלו של
הפסיכיאטריה לזכויות אדם כ'הסכמה מדעת'. המנוולים הישראלים המשתתפים
בקונגרס מעין-נאצי זה הם: שגית דהאן ממתקן הכליאה הפסיכיאטרי 'פרדסיה' לב
השרון שתרצה
על קשירת "חולי נפש" תחת הכותרת המשעשעת "נולד
לחופש", (יש)ראל שטראוס, פסיכיאטר ממתקן הכליאה 'באר יעקב' שבמדור ספריה
בדף הבית אנו מפרסמים את מאמרו השקרי על רציחות הפסיכיאטריים הגרמנים
בתקופת הרייך השלישי ושירצה על "אי
צדק היסטורי בפסיכיאטריה עם דוגמאות מגרמניה הנאצית ואחרים"
(-הוא מתכוון לאי צדק כלפי הפסיכיאטריה כיוון שהוא טוען שפסיכיאטרים נכנעו
ללחץ פוליטי חיצוני ...), יוליאן יאנקו, אמיר פורה, ומשה
קוטלר ממתקן הכליאה הפסיכיאטרי באר יעקב שידברו על "בידוד
וקשירות במחלקה פתוחה בישראל 1996-2006" ואבי בלייך,
זיוה
רופא, מרק גלקוף, יובל מלמד ופנינה בלבאק- כולם גם
כן מ''פרדסיה' שירצו
גם כן על קשירות. – כנראה שקשירות אנשים - סליחה,
"חולי נפש"- הן בגדר תעשייה מצטיינת ב'פרדסיה'.
בראיון שנתן מנהל כינוס פסיכיאטרים נאציים זה לעיתון Leipziger
Volkszeitung הוא נשאל לגבי העובדה שאנו קוראים
לטיפול כפוי עינוי והשיב: "באופן טבעי אמצעי כפיה בפסיכיאטריה מוצדקים"
(ובגרמנית: „Natürlich sind Zwangsmaßnahmen in der Psychiatrie
gerechtfertigt“).
למרבה הבושה משתתפים כדוברים בקונגרס זה 2 חברים בארגון משתפי הפעולה
הצפון-אמריקני "MindFreedom" דיוויד אוקס וג'ודי צ'מברליין.
על פעילותנו נגד הקונגרס ובקידום מועמדותו של גרט פוסטל לקבלת פרס נובל
לרפואה ראו
ב"בלוג" לתאריך 6 יוני 2007. דיווח
על המחאה במהדורת סתיו 2007 בעיתון ארגון MOTHER
WARRIORS VOICE ה"נלחם למען חייהם של אמהות
וילדים בדלות מאז 1986"
פשיעה
ושגעון: עבריינות ואי רציונאליות בגרמניה 1900-1949
כינוס במרכז קובנר מינרווה להיסטוריה גרמנית בירושלים 27-28 מאי
2007 http://koebner.huji.ac.il/conference5_2007.asp הכינוס
עוסק בנושאים אותם אנו חוקרים קרוב לעשור, השפעת השילוב בין מדע (=תורת
השבחת הגזע) ורפואה (=פסיכיאטריה) בגרמניה בכלל, והפיכתם לדת המדינה תחת
המשטר הנאצי בפרט. הדיון הראשון ייערך ביום ראשון 27 למאי במכון גיתה
הירושלמי (רח' סוקולוב 15) בשעה 18.00, ריצ'ארד ווצל ידבר על "פסיכיאטריה
וחוק פלילי בגרמניה 1890-1943", אריק אנגסטרום ידבר על "פסיכיאטריה משפטית
בגרמניה הקיסרית". למחרת היום – 28 במאי – בבית מאירסדורף באוניברסיטה הר
הצופים משעה 11.30 ידבר ניקולאוס וקסמן על "מחלת נפש בבתי כלא נאציים".
יונתן לוי ידבר בשעה 9.30 על "סמים ברייך השלישי" ויזכיר את החוק הנאצי
הביולוגי הראשון משנת 1933: הקמת בתי דין פסיכיאטריים לבריאות נפש, אך
היות ומר לוי כותב לאתר NRG של 'מעריב' ועל פי הדברים שאמר בהופעתו
בענין זה בתכנית של לונדון וקירשנבוים בערוץ 10 ניתן להניח שגם הרצאתו
תתעלם מתפקיד הפסיכיאטריה.
סאס על הטבח באוניברסיטת
וירג'יניה כשכבר
חשבנו שתקשורת התאגידים תחגוג לבדה את סיקור הטבח באוניברסיטת וירג'יניה
טק בדרך השגורה של ליבוי הדמוניזציה של "חולי נפש" וקידום שימוש (קרי
מכירה) של סמים פסיכיאטריים הגיע מאמרו של סאס מ-24 באפריל במגזין
הליברטני The Freeman: Ideas on Liberty "מסוכנות אינה מחלה" כדי להשמיע
דעה אחרת.
"בדברי האבל שלו על הטבח באוניברסיטת וירג'יניה אמר הנשיא בוש: "מה שאנו
יודעים הוא שזהו נער מופרע ביותר...החברה שלנו תמשיך להיאבק בשאלה כיצד
לטפל באנשים שבעיות בריאות הנפש שלהם הופכות אותם למסוכנים לעצמם או
לזולתם".
"מופרע", "בעיות בריאות נפש", "מסוכנים לעצמם או לזולתם" – אלה הן הקלישה
שאנשים משתמשים באפיינם את צ'ו סונג הואי. אלה הן הקלישה שאנו נצמדים
אליהן, כאדם טובע לסירת הצלה, בכל פעם שאנו מתעמתים עם מעשי רצח והתאבדות
המתרחשים קרוב אלינו. בואו ננסה להפריד עובדה מפיקציה, הסקת מסקנות לא
מוטלת בספק מפרשנות המתחזה כהסבר.
צ'ו לא דיבר. כשפנו אליו הוא לא ענה. כשהתבקש לכתוב את שמו, הוא רשם סימן
שאלה. בכל זאת הוא היה בקולג' היכן שהמילה המדוברת היא מטבע עובר לסוחר.
אנו יודעים שלפחות אחת מהמורות שלו לא סבלה את התנהגותו של צ'ו והעיפה
אותה מכיתתה ושאחרת היתה כל כך מפוחדת ממנו שהיא תכננה קוד עם העוזרת שלה:
אם היא תזכיר את שמו של פרופסור מת העוזרת תדע שזהו הזמן להזעיק משטרה.
אנו גם יודעים שבשנת 2005 התנהגותו של צ'ו הביאה אותו במגע עם מערכת
בריאות הנפש ושפסיכיאטר המליץ על "אשפוז כפוי" וששופט קבע שהוא מסוכן
לעצמו ולאחרים ושלח אותו לבית חולים פסיכיאטרי לבדיקה. פסיכיאטרים בבי"ח
אבחנו את צ'ו כחולה נפש אך לא בסכנה מיידית. השופט סרב לאשפזו ובמקום זאת
הורה על טיפול מרפאתי כפוי. לאחר פעולות פסיכיאטריות קונבנציונאליות אלו
החליט צ'ו לבצע רצח המוני והתאבדות.
אלו הן עובדות. אדם בעל תבונה ממוצעת יכול להסיק שצ'ו התבקש לעזוב את
הקמפוס או גורש ממנו הרבה לפני שסיים אותו. מדוע הוא לא? משום שבאמריקה
כיום דבר שבשגרה הוא שבאחריות האוניברסיטאות לספק שירותי בריאות נפש
לסטודנטים חולי הנפש שלה. אוניברסיטאות הם מוסדות ותיקי יומין. לפני מלחמת
העולם השנייה לא היה עולה בדעת איש שטיפול במחלות נפש הוא עניינן של
מוסדות השכלה גבוהה. כעת איש אינו מעז לפקפק בחובה זו. כתוצאה מכך, צוות
המורים והסטודנטים ראה את התנהגותו הלא נורמאלית במובהק של צ'ו מבעד
לפיקציה הנדרשת-חברתית של הפסיכיאטריה.
בהתעמתנו עם התנהגות מפריעה (לא מופרעת) אנו מעדיפים הסברים כוזבים
מנוסחים בשפה הפסיאודו מדעית על פני אמיתות פשוטות. אנו פונים
לפסיכיאטריה, מדע הקסם המסביר התנהגות טובה ביחסו אותה לבחירה והתנהגות
רעה ביחסו אותה לסיבה הפיזית שאנו מכנים "מחלת נפש".
צ'ו התכונן לרצח המוני כפי שסטודנטים אחרים מתכוננים לבחינות גמר. הוא
החליט להרוג וליהרג, הוא התכוון להרוג אחרים ואת עצמו. והוא עשה כך. הוא
והוא בלבד אחראי למה שעשה, למרות שאחרים יכולים, ואני מאמין שעשו כך,
לתרום לסיבותיו לביצוע מעשיו הסנסציוניים.
בראש הגורמים שאולי תרמו למעשהו הסופי של צ'ו היא המערכת
הפסיכיאטרית-משפטית שלנו המאחדת שני מעשים שונים באופן מהותי זה מזה -
התאבדות ורצח. הריגת עצמך היא זכות חברתית בסיסית. הריגת אחרים היא עבירה
פלילית בסיסית. בשילוב ובטשטוש שני מעשים כה שונים זה מזה, הפסיכיאטריה
והחוק מגדירים "מסוכנות" כמחלה (פשוטו כמשמעו) ומצפים שפסיכיאטרים יאבחנו
ויטפלו בה. כפי ששרשרת האירועים באוניברסיטת וירג'יניה מדגימה, ישנם דברים
גרועים יותר מהתאבדות, כרצח המונים יחד עם התאבדות. אולי אנו צריכים לחשוב
מחדש על "תוכניות להתערבות למניעת התאבדות". מסוכנות איננה מחלה.
אנו פועלים כאילו שהתערבויות פסיכיאטריות הנכפות על אנשים צעירים יכולות
לעזור להם. אך האם זו אמת? לא! התערבויות שכאלו הן מטביעות סטיגמה במהותן.
אנו מכנים את האנשים "חולים" ואת ההתערבות הפסיכיאטרית "עזרה". הם קוראים
לעצמם "קורבנות" ומתייחסים לחוויה כמשפילה ופטרנליסטית. הם צודקים.
פסיכיאטרים הם סוכני שיטת בטחון המדינה המעמידים פנים שהם רופאים
ו"מרפאים". כליאה "כנה" עדיפה על כפיה המתכנה "טיפול".
ברור, מסוכנות היא בעיה, אך היא אינה בעיה רפואית. זוהי בעיה אנושית –
בעיה מוסרית, חוקית, כלכלית, חברתית ופוליטית – בעיה לכל אחד בתחום החברתי
של האדם המסוכן.
עדיין, הרבה מומחים פסיכיאטריים טוענים שסמים פסיכיאטריים יכולים לשלוט
בצורה אפקטיבית במסוכנות ולמנוע מעשי רצח והתאבדות. מומחים פסיכיאטרים
רבים אחרים אפילו טוענים בבטחה שהסמים שפסיכיאטרים משתמשים בהם כדי למנוע
אלימות "גורמים" להתאבדות ורצח. התוצאה הסוויפטיאנית היא שהאוניברסיטה
והפסיכיאטרים צריכים לקחת אחריות לנזק לא פלילי ולא משנה באיזה דרך
הפסיכיאטר פעל. אם הם כולאים כשיטת מניעה את הסטודנט "המופרע" הם נתבעים
לשלם נזיקין על כליאת שווא, אם הם לא כולאים אותו והוא הורג עצמו או
אחרים, הם נושאים באחריות ל"כשלון במניעת נזק".
האם טענת הבסיס הפסיכיאטריה - ש"מחלת נפש" היא בעיה רפואית ושכפיה
היא טיפול - יכולה להיות לחלוטין שגויה? או האם הנחות אלו והמוסדות
שמבוססים עליהן הם כה נחוצים לחברתנו שאין אנו יכולים אפילו להרשות לעצמנו
לחשוב על אפשרות זו?"
פשע שנאה עיתון
''הארץ' מדווח היום (13.4.07) על צעד נוסף בקידום השבחת הגזע הניאו-נאצית
בישראל: בדיקת די-אן-אי שתתבצע בשבוע החמישי להריון, רק בבית החולים
"שיבא" בתל השומר, ומיועדת לאיתור מחלות פוטנציאליות שמהן עלול לסבול
הוולד(כעת מתמקד המחקר בין השאר באפשרות לגלות האם הוולד יסבול מתסמונת
דאון) וזאת כדי לספק טיפולים רפואיים מתאימים במקרים של בעיות גנטיות של
ההורים. מתחת לפרזיולוגיה המדעית כביכול ברור לנו שמדובר במתן הרשאה
רפואית לרצח עוברים בנימוק ש"חייהם אינם ראויים לחיות".
אבחון, ברפואה מודרנית, הופך להיות מעין "לידה": עד לפני כ-50 שנה לא
ניתן היה לבדוק את העובר עד שהוא/היא נולדו. תכונותיו לא נודעו כלל
ורק מרגע שילד נולד הריגתו נחשבה כ"רצח". לא ניתן היה למצוא ייחודיות ביחס
לתכונות ספציפיות של הילד, כך שכל בני האדם הוכרו והתקבלו כ"גזע". ההפלה
מעולם לא היתה סלקטיבית בהתאמה לתכונות ספציפיות ידועות של הילד.
בשעה שהחלו באבחנה הרפואית הטרום-לידתית ההורים נכנסו יותר ויותר לבעיה
מוסרית: הפלה לאחר אבחנה מסוג זה אינה אפשרית מבחינה מוסרית שהרי זה
זהה להרוג אדם לידה מאחר ו"האיכות" הביולוגית של הילד היא הגורם הקובע
לגבי זכותו לחיות.
בצירוף זמנים חושפני מתפרסם דיווח זה כשבועיים לאחר שישראל חתמה על אמנת
האו"ם להגנת וקידום אנשים עם מוגבלויות. עבור "אנשים עם מוגבלויות" החלטה
סלקטיבית להרוג אותם בהתאם לפרוגנוזה רפואית ואבחון גנטי/ביולוגי יכולה
להיחשב רק כפשע שנאה שהרי פרוגנוזת ''מוגבלות'' היא סיבה מספקת להפלה.
לא תשמעו את ארגון 'בזכות-האגודה לזכויות האזרח'' או כמובן את הנציבות
לשוויון אנשים עם מוגבלויות במשרד המשפטים משמיעות דעתן בנושא. יד ושם ו"הקורבנות האחרים" 'יד
ושם' הוקם באקלים פוליטי בו הכחשת השואה לא זכתה לתהודה בינלאומית כה
גדולה והביקורת העולמית על מדינת ישראל לא התבססה על השוואה זדונית של
מדיניותה למדיניות בעלת סממנים "נאציים". באקלים הפוליטי של שנת 53',
מטרות המוסד, כפי שנקבעו בחוק, להנציח את הקורבנות היהודיים של השואה,
לחקור את ההיסטוריה שלה ולהנחיל את לקחיה האוניברסאליים כדי שלא יישכחו,
נראו כמספקות. מוזיאון 'יד ושם' מאמץ את העמדה הרשמית לפיה השואה ניתנת
להבנה כתוצאה של "שנאת יהודים". אכן, בלוחות ההסברה במוזיאון 'יד ושם'
ניתן למצוא התייחסות לקבוצות אחרות שנרדפו על ידי הנאצים כמו צוענים,
הומוסקסואלים, 'עדי יהווה', או קורבנות הפסיכיאטריה הנאצית, אך המבקר
במוזיאון המחפש הסבר מפורט המבאר את פשר רדיפתן האידיאולוגית והשמדתן של
קבוצות אלו בידי המשטר הנאצי יוכל למצאו רק באתרי הנצחה ולימוד שהוקמו
בידי קבוצות אלו במקומות אחרים בעולם, אך לא בתחום ישראל.
העמותה יזמה בשנת 2006 ניסיון לארגן קואליציה בין 3 קבוצות של "קורבנות
אחרים" שנרדפו, נכלאו והושמדו בידי האידיאולוגיה של המשטר הנאצי:
ההומוסקסואלים, קורבנות הפסיכיאטריה הגרמנית והצוענים, שמטרתה להציב לוחות
הנצחה לזכרם באתר 'יד ושם'. אולם פניות חוזרות ונשנות ל'יד ושם' על מנת
להבטיח את הנצחת זכרם במסגרת פעילות ההנצחה של המוסד נתקלות בסירוב גורף.
בשנת 2006 פנתה העמותה ל'יד ושם' במכתב המבקש להנציח במסגרת 'יד ושם' את
זכרם של קורבנות הפסיכיאטריה הנאצית ונתקלה בסירוב – סירוב שעומד בקנה אחד
עם העמדה הרשמית של 'יד ושם' מאז ומעולם. במכתב הסירוב של מנהל
המוסד נטען כי "תפקידיו של יד ושם הוגדרו בחוק של הכנסת, ובהתאם אנו
פועלים בתיעוד, מחקר, הנצחה וחינוך של השואה. נושא הקורבנות האחרים בא
לידי ביטוי בהקשרים הרלוונטיים: במוזיאון, בעבודה החינוכית, במחקר וכו'.
באשר לשלטי הנצחה, אין אנו מתקינים שלטי הנצחה בהר הזיכרון, כך שלא נוכל
לאפשר התקנת השלט כפי שבקשת."
קשה לקבל עמדה זו. הנאצים פיתחו הירארכית קורבנות כמו-"מדעית", מדויקת
ומוגדרת בקפדנות. כל קבוצה הופרדה והובדלה מרעותה ע"י תיוג, סימון וכליאה
נפרדת, לפי הערך ה"ביולוגי-רפואי" שלה. אסור ל'יד ושם' לחקות הירארכית
קורבנות זו ולהבדיל בין הקבוצות. דווקא 'יד ושם', בשם אוניברסאליות השואה
והנחלת לקחיה היה צריך לדגול בשיתוף ובאיחוד כל קבוצות הקורבנות, לפחות
בכל מה שנוגע להנצחתן. יתכן כי מאחורי עמדתו הרשמית של 'יד ושם'
עומד אולי החשש כי הנצחת זכרם של קורבנות אחרים עלול לדלל או לעמעם את
הייחודיות של השואה היהודית במיוחד לאור ניסיונות הכחשת השואה שהפכו
פופולאריים בשנים האחרונות. מבחינה מתודולוגית שנאת יהודים הייתה כמובן
חלק מרכזי מן האידיאולוגיה הנאצית ואולם, היא כשלעצמה אינה מסבירה את
רדיפתן והשמדתן ברחבי הרייך השלישי של קבוצות רבות אחרות ושונות שדבר אינו
משותף להן עם היהודים. גם זהו חשש שאיננו מבוסס. השמדת היהודים הייתה חלק
מרכזי של האידיאולוגיה הנאצית ואולם היא הייתה חלק מאידיאולוגיה רחבה יותר
של מדע, שכשאינו מודרך בידי זכויות אדם, משמש לרדיפת, דיכוי והשמדת החלש,
"האחר". אין ספק כי תפקידו של 'יד ושם' הוא הנצחת היהודים שנרצחו בשל
יהדותם ואולם הנצחה ולו סמלית של זכרם של קורבנות אחרים היא חיונית לצורך
הבנת ההקשר בו נתפתחה ונתאפשרה ההשמדה ולצורך הפנמה מלאה של לקחיה
האוניברסאליים של השואה.
מחווה של הנצחת ה"אחר" ב'יד ושם' כיום תתרום להבנה עמוקה יותר של השורשים
האידיאולוגיים של שנאת היהודים כמו גם לחיזוק הטענה בדבר האוניברסאליות של
לקחי השואה וגם לשפר את דמותה של ישראל בעולם.
אמרו
לנו מי תומך באמנת האו"ם לזכויות אנשים עם מוגבלויות ונאמר לכם מי פועל
נגד זכויות האדם
יש לאשרר את אמנת האו"ם רק אם באותה עת יבוטלו לאלתר כל חוקי חולי הנפש
בסוף חודש מרץ 2007 ה"אמנה להגנה וקידום זכויות וכבוד אנשים עם מוגבלויות"
שאושרה באסיפה הכללית של האו"ם ב- 13.12.2006 תיחתם בידי נציגי ממשלת
ישראל בניו יורק. חתימה זו יכולה היתה לציין את תחילתו של דיון ציבורי
בישראל בנוגע לאמנה זו והשלכותיה הפוליטיות, במטרה שבסופו של תהליך זה
האמנה תאושרר בכנסת, -או לא- דבר שיעמוד בניגוד לתמיכה המוקדמת של הממשלה
באמנה.
משום שאמנה זו עוסקת בזכויות האדם של המוגבל, חיוני הדבר לשים קץ להפרה
השיטתית והכוללת של זכויות האדם בחסות החקיקה המתירה אמצעי כפיה
פסיכיאטריים, אשפוז כפוי וטיפול כפוי כמו גם ההמשך השרירותי של כליאה
במחלקות רפואה משפטית של בתי סוהר כעונש. אם תאושרר האמנה ובכך תהפוך לחוק
בישראל מבלי שיבוטלו החוקים הייחודיים לפסיכיאטריה, היא תהפוך לניגוד של
כוונתה המקורית: האמנה תהפוך להיות עוד כלי לשלילת הזכויות האזרחיות
וזכויות האדם של אותם אנשים שהוכתמו בדיבה הרפואית/פסיכיאטרית כמי שהם
לכאורה "חולי נפש". "אבחנות" אלו מוגדרות באמנת האו"ם במינוח "מוגבל"
(סעיף 1, פסקה 2): "אנשים עם מוגבלויות יכללו אלו שיש להם לקויות ארוכות
זמן פיזיות, נפשיות, אינטלקטואליות, או חושיות...".
"Persons with disabilities include those who have long-term physical,
mental, intellectual or sensory impairments"
אמנת האו"ם מתייחסת בפירוש לאפליה המבוססת בחוק של אנשים עם מוגבלויות
(סעיף 2, פסקה 3): "...אפליה על בסיס של מוגבלות" משמעה כל הבחנה, הדרה או
הגבלה על בסיס של מוגבלות שמכוונת או יוצרת לקוי או שלילה בהכרה, הנאה או
מימוש, על בסיס אי שוויון עם אחרים, של כל זכויות האדם וחירויות היסוד
במישור הפוליטי, כלכלי, חברתי, תרבותי, אזרחי, או כל מישור אחר...".
“Discrimination on the basis of disability” means any distinction,
exclusion or restriction on the basis of disability which has the
purpose or effect of impairing or nullifying the recognition, enjoyment
or exercise, on an equal basis with others, of all human rights and
fundamental freedoms in the political, economic, social, cultural,
civil or any other field"
בכך אוסרת האמנה בפירוש את האפשרויות, שחוקי ישראל מתירים, לשלילת הזכויות
האזרחיות וזכויות האדם באמצעות חוקים ייחודיים כש"מוגבלות" מהווה בהם
קריטריון. אך זהו בדיוק המצב עם חוקי חולי הנפש: הן לחוק האשפוז הכפוי והן
לחוק הכליאה ע"י רפואה משפטית יש כחלק בלתי נפרד מהם חוות דעת פסיכיאטרית
שהאזרח מחויב לעבור בכפיה. שעל כן חוקים אלו חייבים להתבטל מאחר והם
סותרים את אמנת האו"ם.
יתרה מכך, בסעיף 12 אמנת האו"ם מחייבת מדינה המאשררת אותה כך:
הכרה שוויונית בפני החוק
1.מדינות מאשרות שלאנשים עם מוגבלויות זכות להכרה בכל מקום כאנשים לפני
החוק.
2.מדינות יכירו בכך שאנשים עם מוגבלויות ייהנו מיכולת משפטית על בסיס שווה
עם אחרים בכל האספקטים של החיים.
Equal recognition before the law
1. States Parties reaffirm that persons with disabilities have the
right to recognition everywhere as persons before the law.
2. States Parties shall recognize that persons with disabilities enjoy
legal capacity on an equal basis with others in all aspects of life.
באופן זה יש לפעול למניעת כל צורה של כפיית אפוטרופסות והאשפוז הכפוי
והטיפול הכפוי המתאפשרים כיום, ולא תהיה אפשרות להמשיך ולתאר פעולות אלו
באופן ציני כ"הגנה" לפעולה ל"רווחת" האדם הנוגע
בדבר.
לו היו בישראל ארגוני זכויות אדם מלבדנו היינו פונים אליהם כדי שיפעלו
ביחד אתנו לנקוט עמדה כנגד אשרור אמנת האו"ם בידי מדינת ישראל אם זו לא
תממש מה שהיא מתחייבת לו: חופש הקבוע בחוק מאפליה. אפליה חוקית מופעלת
בצורתה הבסיסית, היסודית והאיומה ביותר בישראל בידי החוקים המגבים את
פסיכיאטרית הכפייה. במידה וארגוני מוגבלויות ישראליים ילחצו לאשרור מהיר
בכנסת של אמנת האו"ם משום שהם מצפים להשפעות של אפליה חיובית מצד האמנה,
הרי שאשרור ללא ביטול של פסיכיאטרית הכפייה יושג במחיר בלתי נסבל: המשך
הברבריות של פסיכיאטרית הכפייה, אמצעיה דמוי העינויים ושלילת זכות ההגדרה
העצמית של היחיד המוכתם בדיבה של הז'רגון הרפואי/פסיכיאטרי כמי שהוא
כביכול "חולה נפש".
מצער לראות שהארגון הצפון אמריקני -SCI (Support Coalition International,
ארגון גג המאחד בתוכו רשימה של ארגוני שיתוף פעולה והתנגדות לפסיכיאטריה)
הצטרף לשאר תנועת המוגבלות. אמנם נכון שלכמה אנשים יש מוגבלויות אלו
ואחרות המשפיעות על התנהגותם ושיקול דעתם, הרי אלו בדיוק אינם אותם אנשים
המיוצגים בידי הארגונים השונים המתנגדים לפסיכיאטרית הכפייה. לאנשים אלו
יש קבוצות משלהם, אם בכלל. יותר מכך, ע"י חיפוש אחר זכויות ייחודיות הם
נותנים לגיטימציה לתפיסה הטוענת שיש להם זכויות שונות משאר האוכלוסייה.
אשרור אמנת האו"ם בעוד חוקי חולי הנפש ממשיכים להתקיים יהפוך אותה
לקריקטורה צינית: האמנה תהפוך למכשיר נוסף של הסוואה וטיוח לאלימות
הפסיכיאטריה. היא תהפוך להיות חלק מהבעיה במקום להיות פתרונה. קול
קורא (באנגלית) של עמותה בינלאומית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית IAAPA נגד
אשרור האמנה
באופן צפוי 2 המוסדות הישראליים התומכים בנחרצות באמנה הם ארגון אנשי
המקצוע (כלומר עובדות סוציאליות ועורכות דין) -העובדות רק עבור שכר- של
'האגודה לזכויות האזרח-בזכות' וכמובן 'הנציבות לשוויון זכויות של אנשים עם
מוגבלויות' במשרד המשפטים. ארגון ''האגודה לזכויות האזרח-בזכות' נלחם כנגד
העמותה בבג"צ (מס.
4593/03. ראו תיאור של הבג"צ שלנו בגליון 9 של 'כפיה', עמ' 10-13)
-וניצח- כדי למנוע מאיתנו לייצג את עצמנו במושב של המועצה הארצית לשיקום
נכים בקהילה. וזאת למרות שח"כ תמר גוז'נסקי, יוזמת החוק על פיו הוקמה
המועצה, פנתה במכתב לשר הבריאות והמליצה במפורש על העמותה כמי שמתאימה
לאייש מקום זה. החוק של גוז'נסקי מאפשר לשר לבחור לפי "שיקול דעתו" והשר
בחר כמובן בארגון העובדות סוציאליות ועורכות דין 'האגודה לזכויות
האזרח-בזכות' כי ידע שניתן לסמוך על שיתוף הפעולה שלהן בניסיון השתקת
האנשים בהם מדבר החוק מלממש את זכותם לייצג עצמם שלא דרך עובדות סוציאליות
ועורכות דין. 'הנציבות לשוויון זכויות של אנשים עם מוגבלויות' במשרד
המשפטים לפניה הערנו על שלילת זכות של קבוצה לייצג עצמה תמכה כמובן בהחלטת
השר בנימוק שזהו החוק ואין להתנגד לו. המצב
בעולם איחוד האירופי:
מסתבר שגרמניה אינה רוצה לאשרר לבדה את האמנה והיא מנסה לדחוף את חברות
האיחוד לחתימה משותפת. כך שכל חברות האיחוד יאשררו את האמנה עם תיקון
הסותר בדיוק את סעיף 12 שלה. בצורה זו תוסר המסכה של האמנה: מאחר ואמנה זו
שנועדה לפעול כנגד האפליה המבוססת בחוק כיום כנגד מי שמוטבעת בו הדיבה
הרפואית של מחלה פסיכיאטרית תיהפך להיות בעצמה כלי של אפליה המבוססת בחוק.
באנגליה
הועבר חוק טיפול חולי נפש חדש (ספטמבר 2007) המונע
כל אפשרות מאדם לחתום על הוראות מקדימות (advance directives) בתחום
הפסיכיאטרי, ראו
גם כאן ארה"ב:
לא חתמה על אישרור האמנה
נוסח אמנת האו"ם http://untreaty.un.org/English/notpubl/IV_15_english.pdf התפתחות: הודעה
מפתיעה של ארגון wnusp. כמה חודשים לאחר
ש'עמותה בינלאומית למאבק בתקיפה פסיכיאטרית' (IAAPA) פרסמה הצהרה
הקוראת שלא
לאשרר את אמנת
המוגבלויות של האו"ם כל עוד חוקי "חולי הנפש" השונים
תקפים, אימץ במפתיע את עמדתנו ארגון 'רשת עולמית של משתמשים ושורדים
של פסיכיאטריה' והעביר לאו"ם ב-5.9.07 מסמך זהה בתכניו. האימוץ של עמדתנו
-גם אם מבלי לתת לנו קרדיט- מייצג שינוי מהותי בכיוון ארגון זה
-הרשום באו"ם כ-ngo- שעד כה התמקד בשיתוף פעולה עם טיפול
פסיכיאטרי. אך מה האפשרויות? ארה"ב וקנדה בוודאי שלא יחתמו כך
שידידנו הצפון-אמריקנים לא יוכלו לקדם מתקפה משפטית לביטול חוקי "חולי
הנפש". גם בישראל לא ניתן יהיה לקדם מטרה זו כל עוד משרד המשפטים
(נציבות שוויון זכויות וכו'...) וארגוני ממסד כ'אגודה לזכויות
באזרח-בזכות' תומכים רק בקידום מעמד עובדיהם (עובדות סוציאליות ועורכות
דין). התפתחות
נוספת - 11.12.2007 משרד הנציב העליון לזכויות האדם של ארגון האו"ם בג'נבה ערך
סמינר בתאריך 11.12.2007 בנושא "חופש
מעינויים וטיפול אכזרי, אי-אנושי או מבזה או ענישה ואנשים
עם מוגבלויות" בשיתוף עם הנציג המיוחד בנושא עינויים והועד נגד
עינויים. בעמ'''''''' 6 של מסמך הסיכום מצאנו את הדיווח הבא: מפגש שני: טיפול רפואי כפוי ואישפוז כפוי כצורה
של עינוי ו-CIDT
(CIDT=Cruel, Inhuman or Degrading Treatment)
חוות דעת מומחים
גב' טינה מינקוביץ'
[1]
Tina Minkowitz, "The
United Nations Convention on the Rights of
Persons with Disabilities and the Right to be Free from
Nonconensual
Psychiatric Interventions," Syracuse Journal of International Law and
Commerce, Vol. 34:405,
טינה
מינקוביץ
מארגון WNUSP רשת עולמית של משתמשים
ושורדים של פסיכיאורטיה מיקדה את מצגתה ב"התערבויות פסיכיאטריות
שלא-בהסכמה ומעצר פסיכיאטרי כצורה של עינויי וצורות אחרות של CIDT", בתוך
המסגרת הכללית של התערבויות שלא-בהסכמה ואישפוז אנשים עם מוגבלויות. היא
הגדירה התערבויות שלא-בהסכמה כאלו שמבוצעות ללא "הסכמה מושכלת וחופשית"
כלומר:
1) באמצעים של כוח פיזי, כפיה או כפיה משפטית
2) היכן שהסכמה מושכת ע"י הולכת שולל, הטעיה או ללא כל מידע
או 3) היכן שאין כל נסיון לחפש או להשיג הסכמת האדם. היא הסבירה
שהתערבויות פסיכיאטריות ללא הסכמה חופשית ומושכלת כוללות: הזרקת סמים
נוירולפטיים ואחרים משני-תודעה, מכות חשמל, פסיכוכירורגיה, טכנולוגיות
פולשניות (למשל שתלים), קשירה ובידוד, מעצר ואישפוז ללא הגבלת זמן. היא
הסבירה כמו כן את ההשפעות הטראומטיות המידיות וארוכות הטווח של הזרקת סמים
משני-תודעה ויישום פרוצדורות ללא-הסכמה ושל מעצר ואישפוז ללא הגבלת זמן,
ודנה בצרכי השורדים.
גב' מינקוביץ שרטטה את המסגרת המשפטית הרלוונטית להתייחסות לשאלת העינויים
והטיפול הרפואי ללא-הסכמה.
[2]
Freedom from torture (CAT, article 7 of ICCPR, article 15 CRPD,
ECPT,
Inter-American Convention on Human Rights), right to respect for
physical
and mental integrity (Article 17 CRPD, ACHR, article 3 EU Charter);
free
and informed consent in health care and services, (Article 25 CRPD, EU
Charter, CESCR General Comment 14); right to legal capacity (Article
12
CRPD, article 15 CEDAW, article 12 CRC), right to liberty and security
of
the person (Article 9 and 10 ICCPR, article 14 CRPD), right to live
independently in the community (Article 19 CRPD). ראו
מקרא וקישורים בסיום הדיווח למטה
היא קבעה שכל התערבות רפואית ללא הסכמה חופשית ומושכלת של האדם הנוגע
לענין מפרה את הזכות לכיבוד השלמות הגופנית והמנטלית. בשעה שציינה את
הקשיים בהבחנה שבין עינויים ו- CIDT, היא הדגישה גורמים שיש להתחשב בהם
באפיון טיפול כעינויים ו/או CIDT: חומרת הנזק, הסכמה ציבורית, הקשר, מהות
ההתערבות, כוונתיות, מטרת ונוכחות ההפליה. בהתבסס על גורמים אלו היא טענה
שהפרקטיקות הבאות צריכות להיחשב כעינויים/CIDT: 1)
התערבויות רפואיות באנשים עם מוגבלויות בניגוד לרצונם, 2)
התערבויות רפואיות בניגוד לרצון האדם כדי לשלוט בהתנהגות, 3)
הזרקת חומרים משני-תודעה ויישום פרקטיקות ללא-הסכמה, 4)
אישפוז המבוסס על מוגבלות
וכי 5) כליאה ללא הגבלת זמן צריכה להיחשב כ-CIDT
גב' מינקוביץ הסבירה כי במקרה של התערבויות פסיכיאטריות ללא-הסכמה, נוכחים
כל הגורמים המצויינים לעיל. היא הדגישה שטבעה של ההתערבות הוא שינוי
התודעה, וכי התערבויות פסיכיאטריות ללא-הסכמה מתרחשות בהקשר של אישפוז
וכליאה ללא הגבלת זמן, מעמד משפטי נחות (שלילת כשרות משפטית) וכפיה המגובה
בחוק. היא ציינה כמו כן שהתערבויות משנות-תודעה בפסיכיאטריה גורמות נזק
חמור, והן מיושמות למטרות שרלבנטיות לאפיונן כעינויים (כפיה, הפחדה,
ענישה, נוחות של אחרים, שינויי אופי האדם והרגליו וכו'.), ואינן יכולות
להיחשב כסנקציות חוקיות. לאחר ששיתפה את הקבוצה בדוגמאות של מקרים
אינדיבידואליים, היא סיימה בהדגישה את חשיבות 1)
סיפוק מענה לאנשים עם מוגבלויות שזכויותיהם מופרות ע"י התערבויות רפואיות
ללא-הסכמה, 2)
אימוץ חקיקה האוסרת התערבויות פסיכיאטריות ואחרות ללא-הסכמה התואמות
להגדרת עינויים או CIDT, וביטול חוקים המאפשרים אותן, 3)
הבטחת הסכמה חופשית ומושכלת
ו-4) הבטחת זכות אנשים עם מוגבלויות ליישום כשירות
משפטית. בסוף היא הדגישה את חשיבות חקירת והפיקוח על מקומות היכן שהפרות
אלו מתרחשות (כלומר מוסדות פסיכיאטריים, מתקני עזרה סוציאלית, ומוסדות
אחרים המיועדים לאנשים עם מוגבלויות, לזקנים או לנוער, כמו גם בתי
סוהר, מתקני מעצר ותוכניות שיקום בריאות נפש המבוססות בקהילה. דיון
טיפול רפואי כפוי ואישפוז כפוי כצורה של עינויי או טיפול לרעה בשאלת טיפול
רפואי כפוי ואישפוז כפוי כצורה של עינויי וטיפול לרעה משתתף אחד ציין
שהתערבויות רפואיות שליטה בהתנהגות או במוח יכולות להיחשב כעינויי או
כטיפול לרעה. הוא ציין שבהתחשב בנסיבות של מקרה מסוים, התערבות רפואית
יכולה להיחשב כעינויי או טיפול לרעה. אולם, הוא הזהיר כנגד ההכללה ש"כל"
התערבות רפואית ללא הסכמה חופשית מושכלת תיחשב כעינויי או טיפול לרעה.
[3]
As an example he referred to situations involving blood transfusions
of Jehovah’s witness, where the State should respect the decision of an
adult to reject a blood transfusion despite the risks involved. In the
case of minors, he noted, the State has the obligation to ensure that
the
decision is made “in the best interest of the child”, and the doctor
would
need to disrespect the consent of the parents.
ביחס לכך, משתתף אחר הדגיש שהתערבות
פסיכיאטריות כפויה, כולל אישפוז כפוי, מפרה חוקי זכויות אדם בינלאומיים
ויכולה להיחשב כעינויי.
במשך הדיון הפניות בוצעו למגוון הטיפולים הרפואיים הנכפים על אנשים עם
מוגבלויות ללא הסכמתם החופשית והמושכלת כגון: השתלות במוח ובאוזן, (וסירוב
רופאים להסירן), ניתוחים הנעשים על ילדים עם סינדרום דאון כדי "להסתיר את
מוגבלותם" ע"י שינויי מראה פניהם וכו'. בהתייחס למכות חשמל, משתתף אחר
ציין שעדיין יש ויכוח פתוח באשר להטבות של פרקטיקה זו, ושארגון הבריאות
העולמי ביטא באופן קטגורי שפרקטיקה זו לעולם לא תיושם בצורתה הלא מרוככת
או שתנתן לילדים או ללא הסכמה חופשית מושכלת. משתתפים שונים הדגישו גם כן
את הצורך להתייחס לתעשיה שמאחורי יצירת מכשירי העינויים ויצירת סמים משני
תודעה.
בקשר לאישפוז ומעצר, הדיון הבהיר שסעיף 14 של CRPD צריך להיקרא כאיסור על
אפליה המבוססת על מוגבלות להנאה מהזכות לחירות וביטחון של האדם, וכי ברור
מהטקסט שבשום מקרה לא תהיה מוגבלות הבסיס לשלילת חירות. הוסבר שהזכות
לחירות – שאינה אבסולוטית מטבעה- מתירה שלילה חוקית של חירות, כאשר האדם
חשוד בביצוע פשע או כשהאדם מסוכן לעצמו או לאחרים, כמו במקרה של נהיגה
במכונית תחת השפעת אלכוהול או סמים. צויין כי בכל מקרה, בשעה שנשללת
חירותם של אנשים עם מוגבלויות, חייבת להינתן להם כל ערבות חוקית על בסיס
שויון עם אחרים וכי התאמות הגיוניות נדרשות. באשר לשאלה של מסוכנות, משתתף
אחר ציין שחוקים העוסקים במסוכנות כבסיס לשלילת חירות צריכים להיות
מיושמים באופן שווה לכל. השאלה של הסכמה
חופשית ומושכלת הדרישה של
הסכמה חופשית ומושכלת למתן טיפול רפואי זכתה להתייחסות במהלך דיון זה.
משתתף אחד הדגיש שכולם מסכימים שטיפול רפואי צריך להיות מוענק על בסיס
הסכמה חופשית ומושכלת ושלדעתו דבר זה דורש מתן מידע הוגן וקיומה של נכונות
ויכולת תפקודית של האדם. משתתף אחר ציין שבמרבית הארצות טיפול פסיכיאטרי
כפוי מותר. הודגש גם כן ש-CRPD מציעה אפשרויות חשובות כדי להבטיח שנתנת
הסכמה חופשית ומושכלת של הפציינט ועוזרת להבהיר את חובות אנשי מקצוע
הרפואה. החברה אינה צריכה לחשוש מיישום עקרונות של אוטונומיה והזכות של
היחיד להחליט עבור עצמו כפי שנכללו ב-CRPD. משתתף אחד הדגיש שאנשים עם
מוגבלויות זקוקים שייתחסו אליהם כאנשים היכולים לחיות באופן עצמאי. מקרא וקישורים: CRPD:
Convention on the Rights of Persons with Disabilities
CRC:
Convention on the Rights of the Child התפתחות
נוספת - 15.9.2008
בפורום
ברית המוגבלות הבינלאומית (International
Disability Alliance’s Forum) לאמנת הזכויות של אנשים עם
מוגבלויות, שהוא תרומה למשרד הנציב העליון של האו"ם לזכויות אדם, מתאריך
15 לספטמבר 2008, מצאנו את ההגדרה הבאה ל"מוגבלות
פסיכוסוציאלית" - Psychosocialdisability
(סעיף 2.s.):
יש להשתמש במינוח המועדף של "אנשים עם מוגבלויות פסיכוסוציאליות" בכל מקום
רלוונטי בחקיקה, כדי להתייחס לאנשים שאולי יגדירו עצמם בדרכים שונות:
כמשתמשים או צרכנים של שירותי בריאות נפש, שורדים של פסיכיאטריה, אנשים
החווים מצבי רוח משתנים,-פחדים,-קולות או חזיונות, משוגעים, אנשים החווים
בעיות בריאות נפש, -או משברים. המונח "מוגבלות פסיכוסוציאלית" צריך להתפרש כדלהלן:
- מודל חברתי ולאו דווקא רפואי של מצבים וחוויות המתויגות כ"מחלות נפש".
- הכרה שתגובות מענישות, פטרנליסטיות, העושות פתלוגיזציה למגוון רחב של
מצבים וחוויות חברתיות, רגשיות, נפשיות ורוחניות, שלא בהכרח נחוות כנכות,
הן מגבילות.
- הכרה שאישפוז כפוי, סימום כפוי, מכות חשמל ופסיכוכירורגיה, קשירה, כותנת
כבילה, בידוד, פרקטיקות מבזות ככפיית עירום או לבישת בגדי מוסד, הם צורות
של אלימות ואפליה המבוססים על מוגבלות, וגם יוצרים נזק גופני ונפשי
שתוצאתו מוגבלות משנית
- הכללת אנשים שאינם מזדהים כאנשים עם מוגבלות אך טופלו ככאלו, משמע ע"י
תיוגם כחולי נפש או עם כל אבחנה פסיכיאטרית ספציפית. אין משמעו: -
קישור לשיקום פסיכוסוציאלי.
- קבלת כל תיוג שהאדם אולי אינו מזדהה אתו.
- קטגוריה שיש להשתמש בה בתוספת ל"מחלת נפש" או "הפרעה נפשית".
- אמונה ב"נכות" פסיכוסוציאלית. סעיף 1 באמנת אנשים עם מוגבלויות (CRPD) מתייחס ל: "אלו
שיש להם נכויות פיזיות, נפשיות, אינטלקטואליות או חושיות ארוכות זמן אשר
באינטראקציה שלהם עם מכשולים שונים עלולות להגביל את השתתפותם המלאה
והאפקטיבית בחברה על בסיס שווה עם אחרים".
בהקשר זה, ההתייחסות לאנשים עם נכויות "נפשיות" כולל אנשים עם מוגבלויות
פסיכוסוציאליות. אך למרות זאת, בשל הסיבות שנימנו לעיל, חקיקה לאומית
המיישמת את אמנת אנשים עם מוגבלויות צריכה להשתמש במינוח המועדף על "אנשים
עם מוגבלויות פסיכוסוציאליות", אשר הוא בהתאמה עם המודל החברתי של מוגבלות
המשתקף לאורך האמנה, וההכרה שמוגבלות הנה קונצפט מתפתח כפי שמנוסח בהקדמה
לאמנה פסקה (e).
בהחשב בעובדה שאנשים עם מוגבלויות פסיכוסוציאליות כלולים תחת סעיף 1 של
האמנה, הוראה המקושרת למטרת האמנה ובכך אינה נתונה להגבלות מכל סוג, כל
חקיקה המיושמת באופן כללי על אנשים עם מוגבלויות חייבת לכלול קבוצה זו,
כולל חקיקה נגד-אפליה (הכוללת מגורים סבירים), נגישות לסובסידיות,
-תוכניות ושירותים, והכרה בארגוני אנשים עם מוגבלויות למטרות התייעצות כפי
שנדרש בסעיף 4.3. של האמנה. התפתחות
נוספת - 4.10.2008
האו"ם עורך שבוע כבוד וצדק לכלואים 6-12 אוקטובר
כחלק מציון 60 שנה להצהרת זכויות האדם
הכללית של ארגון האו"ם, החליט נציב זכויות האדם של הארגון לקבוע את השבוע
שבין ה-6 ל-12 באוקטובר כשבוע הכבוד והצדק של הכלואים. DIGNITY AND
JUSTICE FOR DETAINEES WEEK
בין השאר הוציא הנציב קול קורא בנוגע לכליאת "אנשים עם מוגבלויות" בו נקבע
מפורשות כי "חוקים וסטנדרטים בינלאומיים לזכויות אדם הם ברורים ביותר:
לאנשים בעלי מוגבלויות הזכות לחירות ובטחון האדם על בסיס שווה עם אחרים.
קיומה של מוגבלות אינו מצדיק בשום מקרה שלילת חירות. מאנשים בעלי
מוגבלויות ניתן לשלול חוקית את זכותם לחירות בשל ביצוע פשע או הפרת החוק"!.
International human rights law and standards are very clear: persons
with disabilities have the right to liberty and security of the person
on an equal basis with others. The existence of a disability can in no
case justify a deprivation of liberty. Persons with disabilities may be
lawfully deprived of their liberty for having committed a crime or
violated the law.
ראו: http://www.iaapa.de/il/image/users/46024/ftp/my_files/Dignity%20and%20Justice%20for%20Detainees%20week.pdf
כמו כן נקבע כי "אנשים עם מוגבלות מוכרים כבעלי כשירות משפטית על בסיס
שווה עם אחרים בכל היבטי החיים"
Persons with disabilities are recognized to have legal capacity on an
equal basis with others in all aspects of life.
ולבסוף נכתב בקול הקורא כך:
"תוך הפרת הסטנדרטים הבינלאומיים הנוגעים לענין, בהרבה שיטות משפט נשללת
זכותם לחירות של אנשים עם מוגבלויות, ובייחוד מאנשים עם מוגבלויות נפשיות
או אינטלקטואליות, רק בהתבסס על מוגבלותם. לעיתים משמשת מוגבלות זו
להצדקת אמצעי מעצר מונע בהתבסס על כך שאדם בעל מוגבלות עלול
לגרום נזק לעצמו או לאחרים.
במקרים אחרים, נשללת הזכות לחירות מאנשים בעלי מוגבלויות לצרכי טיפול
ודאגה להם. כל פרקטיקות, מדינויות וחוקים אלו סותרים סטנדרטים
בינלאומיים קיימים.
האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות (CRPD) מצהירה
בבירור ששלילת חירות בהתבסס על קיומה של מוגבלות מנוגדת לחוק זכויות אדם
בינלאומי, והיא במהותה מפלה, ולכן לא חוקית. אי חוקיות זו
גם מתייחסת לסיטואציות היכן שסיבות נוספות - כגון הצורך לדאגה,
לטיפול ולבטחון האדם או הקהילה - משמשים כצידוק לשליללת חירות".
In violation of relevant international standards, in many
legal systems persons with disabilities, and especially persons with
mental and intellectual disabilities, are deprived of their liberty
simply on the grounds of their disability. Such disability is sometimes
used to justify preventive detention measures on the grounds that the
person with a disability might cause harm to himself or to others
In other cases, persons with disabilities
are deprived of their liberty for their care and treatment. All such
practices, policies and laws are in contravention of existing
international standards.
The Convention on the Rights of Persons
with Disabilities (CRPD) states clearly that deprivation of liberty
based on the existence of a disability is contrary to international
human rights law, is intrinsically discriminatory, and is therefore
unlawful. Such unlawfulness also extends to situations where additional
grounds—such as the need for care, treatment and the safety of the
person or the community—are used to justify deprivation of liberty.“
זוהי עוד הוכחה לצדק שבקביעת חוות הדעת שלנו (ר' קישור) בענין אמנת האו"ם
לאנשים עם מוגבלויות המבטלת למעשה את חוקי בריאות הנפש למיניהם.
זהו גם הזמן ליידע את כל גורמי אופוזיציה פרלמנטריים בהצהרה החדשה הזו של
האו"ם כך שכעת יש להם בסיס מצוין לקשור את אשרור אמנת המוגבלות בידי מדינת
ישראל בתנאי שיבוטל חוק טיפול בחולי נפש http://iaapa.de/il/46024/Expert_Opinion_Dissability_convention.html
דו"ח
הנציב העליון מצהיר כי
הגנת האי שפיות "חייבת להתבטל" (סעיף 47)
האמנה מכוונת רדיקלית בכיוון ההפוך להחלטת האו"ם על "טיפול בחולי נפש"
(סעיף 48)
כל חוקי בריאות הנפש המשתמשים בתירוץ של "מסוכנות לעצמם או לאחרים" חייבים
להתבטל (סעיף 49)
בעמ' 15
נכתב:
4. הכרה בפני החוק, יכולת חוקית וקבלת
החלטות
"47. בתחום המשפט הפלילי, הכרה ביכולת החוקית של אנשים עם מוגבלויות דורשת
ביטול הגנה המתבססת על שלילת אחריות פלילילת בשל קיומה של מוגבלות נפשית
או אינטלקטואלית (ידועה גם כ"הגנת האי שפיות"). במקום זאת צריכות להיות
מיושמות דוקטרינות ניטראליות-מבחינת-המוגבלות בענין הגורם הסובייקטיבי של
הפשע, הלוקחות בחשבון את מצבו של הנאשם."...
5. זכות לחירות ובטחון של האדם
48. אתגר מיוחד בהקשר של קידום והגנת הזכות לחירות ובטחון של אדם עם
מוגבלויות היא החקיקה והיישום הקשורים לטיפולי בריאות ובאופן ספיציפי יותר
לאשפוז ללא הסכמה חופשית ומושכלת של האדם הנוגע לענין (המכונים לעיתים
קרובות אשפוז כפוי). קודם להכנסה לתוקף של האמנה, קיומה של מוגבלת נפשית
ייצג בסיס חוקי לשלילת החירות ומעצר תחת חוקי זכויות אדם בינלאומיים.
האמנה מכוונת רדיקלית בכיוון ההפוך לגישה זו באוסרה מניעת חירות בהתבסס על
קיומה של איזושהי מוגבלות, כולל נפשית או אינטלקטואלית, כמפלה. סעיף 14,
פסקה 1 (b), של האמנה מצהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים ש"קיומה של
מוגבלות אינו מצדיק בשום מקרה שלילת חירות". הצעות שהועלו במהלך ניסוחה של
האמנה לתחום את האיסור על מעצר למקרים "רק של" מוגבלות נדחו. כתוצאה מכך
מעצר לא חוקי כולל מצבים בהם שלילת החירות מבוססת בשילוב בין מוגבלות
נפשית או אינטלקטואלית וגורמים אחרים כגון מסוכנות, או טיפול. מאחר
ואמצעים אלו בחלקם מוצדקים בידי מוגבלות האדם, יש להתייחס אליהם כמפלים
וכהפרת האיסור על שלילת החירות על בסיס של מוגבלות, והזכות לחירות על בסיס
שווה עם אחרים כפי שרשום בסעיף 14.
49. חקיקה המתירה אשפוז של אנשים עם מוגבלויות על בסיס מוגבלותם ללא
הסכמתם המושכלת והחופשית חייבת להתבטל. דבר זה חייב לכלול ביטול האמצעים
המתירים אשפוז של אנשים עם מוגבלויות למען טיפול בם ללא הסכמתם החופשית
והמושכלת, כמו גם אמצעים המתירים מעצר מונע של אנשים עם מוגבלויות על בסיס
של האפשרות שהם יהוו סכנה לעצמם או לאחרים"...
ב.
דברי מז"כל האו"ם בישיבת
המועצה הכללית ה-68 של האו"ם מ-28.8.2008, סעיף 67 () בסדר היום: עינויי
וטיפול או עונש אכזרי, לא אנושי או מבזה אחר:
(עמ'' 10, סעיף 44.)
השליח המיוחד מציין שבנוגע לאנשים עם מוגבלויות, האמנה בדבר זכויות של
אנשים עם מוגבלויות משלימה כלי זכויות אדם אחרים באיסור על עינויים וטיפול
רע בכך שהיא מספקת עוד הנחייה אוטוריטיבית. למשל, סעיף 3 של האמנה מצהיר
על העקרון של כיבוד האוטונומיה האישית של אנשים עם מוגבלויות והחופש ליצור
את בחירותיהם הם. יתרה מכך, סעיף 12 מכיר בזכותם השווה להינות מיכולת
חוקית בכל תחומי החיים, כגון ההחלטה היכן לחיות והאם להסכים לטיפול רפואי.
בנוסף, סעיף 25 מכיר בכך שטיפול רפואי של אנשים בעלי מוגבלויות חייב להיות
מבוסס על הסכמתם החופשית והמושכלת. כך, במקרה של תקנות קודמות שאינן
תקפות, כגון העקרונות להגנת אנשים עם מחלות נפש ולשיפור טיפול נפשי משנת
1991 (החלטה 46/119), השליח המיוחד מציין שקבלת טיפול כפוי ואשפוז כפוי
מנוגדות לאמצעים של האמנה לזכויות אנשים עם מוגבלויות."
התפתחות
נוספת - 24.2.2009 הסתייגויות
המדינות שאשררו את אמנת האו"ם לזכויות מוגבלים (
24/02/2009, יום שלישי)
זה היה צפוי להגיע: אמנת האו"ם לזכויות אנשים מוגבלים, הכוללת בתוכה הבטחה
לחיים של שויון זכויות וללא כפיה, היתה יותר מדי טובה מכדי להיות
מציאותית. בזמנו כבר הערכנו מה תהיה עמדת ה"ריאל-פוליטיק" של המדינות
המאשררות בתרועה רמה את עקרונות האמנה אך פועלות לרוקן אותה מכל תוכן,
וכתבנו: "האפשרות השלישית, דהיינו לאשרר את אמנת האו"ם למוגבלויות תחת
תנאי מיוחד שייוחד רק לחולי נפש אינה בגדר אפשרות כלל, מאחר ופירושה
שלאמנה נגד אפליה מצורף סעיף אפליה ובכך כל האמנה היא נלעגת וחסרת ערך
לחלוטין. האמנה תיהפך לבדיחה."
ראו כאן: http://iaapa.de/il/46024/actualia.htm#amana.
האו"ם פרסם היום את רשימת נימוקי ההסתיגויות של מדינות שאישררו את האמנה
וכך מצאנו את אוסטרליה מצהירה: "
Australia recognizes that every person with disability has a right to
respect for his or her physical and mental integrity on an equal basis
with others. Australia further declares its understanding that the
Convention allows for compulsory assistance or treatment of persons,
including measures taken for the treatment of mental disability, where
such treatment is necessary, as a last resort and subject to safeguards
".
ר' קישור http://treaties.un.org/Pages/ViewDetails.aspx?src=TREATY&id=1&chapter=4⟨=en